אור ברסלב

משיב דבר חלק ד· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

סימן ה

סימן ד

בעזה"י ולשמו ית"ש ג' כסלו תרכ"ג לפ"ק

איש אחד נשא אשה ולא ארכו הימים ונתגלגל הדבר שעמדה

להיות משרתת בבית נגיד א' בווילנא, ובעליה שלח בידה להחליף פיזיטין על שני מאות רו"כ, והיא ברחה עמהם ולא נודע מקומה זה שנה ויותר וכבר חקרו אחריה בווילנא הרבה ולא עלה בידו, והנה אישה שכול ואלמון כי עדן בנים אין לו והוא מבקש לישא אשה אחרת ולבנות לו בית:

בהגהת רמ"א אה"ע (סימן א') כ' בזה"ל ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח ממנו גט יש להקל ולהתיר לו אחרת עכ"ל, כתב רבינו שני אופנים דאלו אופן הראשון, הרי אין עצה לגרשה ולא סמי' בידי', אבל אינה רוצה הרי אפשר לפייסה בתרקבא דדינרי כדאיתא בגיטין (ד"ל) לענין שתרצה להשלים אתו, מכש"כ שאפשר לפייסה לקבל גט וכמש"כ הרא"ש יבמות פרק האשה רבה (סימן ד') דגדול שנאת השונאות ואהבת האוהבות, אשמועינן רבינו דמכ"מ אין מחייבין אותו בכך:

ואלו אופן השני הייתי אומר דמשום שהיא פושעת בדבר שאין רוצה לקבל הדין, משא"כ נשתטה מן השמים נסתחפה שדהו, אשמועינן שגם בזה יש להקל, והיה מקום לומר דבאינה פושעת ויש איזה עצה רחוקה, מחויב לעשות כל טצדקי שאפשר ולא להקל לו לישא אחרת והיינו נאבדה שרצונה לקבל גט אלא שגבה טורא

בינייהו, והוא אם היה מוציא מנה לחפשה ולחקור עליה בשוקי בראי אולי היה מוצא אותה, ונראה דזה טעמו של הגאון הח"ס אה"ע (סי' א') שכתב באשה נאבדה יש להתיר בעד אחד שמתה, משום עיגון דידיה, משא"כ בנשתטית ויש ע"א שמתה הרי אינו מעוגן שיש לו היתר כו', אבל לענ"ד נאבדה לא גרע מנשתטית דאפשר ג"כ שתשתפה, ואין זה רחוק כ"כ שהרי ד"ת שוטה מתגרשת, ובגיטין (דפ"ה) איתא דבעינן שתהא בת הויה אלמא דשוטה מיחשבה בת הויה משום דקיימא להשתפות, ומכ"מ כיון דלאו סמי' בידן יש להקל, ה"ה בנאבדה, דמי יודע אם יחקור יעמוד על הדבר, ובנ"ד יש לומר דגם הגאון רמ"ס ז"ל יודה, שהרי היא מסתרת עצמה בכוון מחמת יראה וקרוב הדבר כשתשמע שהוא רודף אחריה לאיזה מקום שישמע ממנה תבריח עצמה הלאה:

ועוד יש מקום לדמות נ"ד לנשתמדה שכתב ג"כ הרמ"א שמתירים לישא אחרת בלא גירושי הראשונה אלא שמנהג אוסטריא לזכות לה גט, היינו דס"ל בפשיטות דזכות הוא לה וא"כ אפשר לתקן באופן קל שלא יבא לשתי נשים, זהו הטעם בפשוט המובא בשו"ת הרי"ף שורש קמ"א, והד"מ הוסיף עוד טעם משום יבום יע"ש, הא לכ"ע שאם לא היה עצה לגרשה, היו מתירים לו אחרת והרי לא הוצרכו לנסות ולדבר עמה שתקבל גט ממנו, ואין לומר דמיירי שדברו עמה ולא רצתה דא"כ היינו יכולים לדעת אם רצונה לזכות לה גט או לא ולא מהני הזיכוי [זולת הגאון אבני מילואים העלה דאפילו בע"כ מהני, והדברים עתיקין] אלא משום שאפילו רוב הכופרות היא ברשות אחרים ואינו בנקל להיות נדבר עמה, לא הטריחו על, הבעל ע"ז אחרי שהיא פשעה בדבר וכ"כ בפירוש בתשובה שהביא הרש"ל (סי' ס"ה) דנהגו בכופרית להשיא אשה אחרת, אפילו אפשר שהיה תקנה לדבר שהיתה מקבלת גט ע"י השתדלות, והנה בנ"ד שהיא בגדה בו וגרמה להתרחק ממנו באופן שאינו יכול לגרשה אינו מחויב להוציא ולהיות קורא בהרים וכולי האי ואולי, אלא יש להקל ולהתיר לו אשה אחרת:

כ"ז פשוט בעיני אפילו היו לו בנים, ומכ"מ ידוע שמצוה הוא משום לא טוב אבל באין לו בנים כמו בנ"ד יבואר עוד בעזה"י:

והנה ידוע מנהג גאוני בתראי ז"ל להצריך מאה רבנים מג' מדינות, כמבואר בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ובכלבו, והובא בד"מ (סימן א'), אלא דמחי לה אמוחא באות י"א בזה"ל ומכ"מ נראה דבזה"ז אין אנו צריכין להיתר מאה אנשים, דהא כבר כלה הגזירה וא"צ היתר כלל כמש"כ התוס' ורא"ש ביצה ולכן אע"ג שעדיין נוהגין גזירת הגאון מכ"מ הגזירה כבר בטלה ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר ואי אתה רשאי להתירה בפניהם עכ"ל ובהגהת רמ"א הנ"ל סתם דבריו ז"ל, וכתב הב"ש דהוא משום דס"ל שאין צריך למאה רבנים ולכן כלל אלו שני דינים יחדו כשנשתטה או שהוא מן הדין לגרשה דבזה לא תיקן ר"ג, כמש"כ בסימן קט"ו, ר"ל דבסי' קט"ו כתב הרמ"א בזינתה וכדומה שמצוה להוציאה אין בזה חרם ר"ג, ופשוט דכיון שאין בזה החרם כלל, לא בעינן היתר ממאה רבנים כמש"כ בשו"ת מהר"ם פאדווא (סי' י"ג) בזה"ל אבל במקום שנוכל לומר ולדון בכאן לא תיקן ר"ג מעולם הרשות נתונה וא"צ לא ק' אנשים ולא שלש קהלות כי אין שייך היתר בדבר הזה רק תלמוד ודקדק שעל כיב"ז לא גזר עכ"ל, וא"כ כשם שבדין השני לא בעינן מאה ה"נ בדין הראשון כשנשתטה ובעינן היתר ודאי, מכ"מ אין בזה נ"מ לדינא בזה"ז וכדעתו בד"מ, זהו כוונת הב"ש, והאחרונים ז"ל השיגו עליו, דשם (בסי' קט"ו) הוא לענין תקנת ר"ג שלא לגרש בע"כ, וכאן הוא לענין שתי נשים, והחליטו הגאון נו"ב קמא (סי' א') חלק אה"ע, והגאון ח"ס שלא נשתוו שתי תקנות אלו, ובתקנת שלא לגרשה בע"כ מתחלה לא הצריכו מאה רבנים במקום מצוה הג"ה. באמת זה החילוק בין שתי תקנות אלו הקדים בח"מ (סי' קי"ט סק"ו), אבל הוא ג"כ הבין דהרמ"א לא חילק מדכתב שם יכול לגרש בע"כ או מתירין לו כו', וא"כ צדק הב"ש בדעת הרמ"א, אכן לענ"ד שגם הרמ"א חילק בדבר, מדדייק וכתב יכול לגרש בע"כ או מתירים לו לישא כו' ולא כתב או ישא ב' נשים או יכתוב יתירו לו לגרש בע"כ או לישא שתי נשים ש"מ דבגט בע"כ אינו צריך היתר משא"כ ב' נשים וכהח"מ עצמו, ולא כמו שהבין בדעת רמ"א ז"ל], ולמדו כ"ז מלשון מהרמ"פ שם שכתב על הנימוק"י שכתב דאפילו במקום מצוה אסר ר"ג שתי נשים, דמשום שנזכר על תקנה זו שאין להתירה רק במאה אנשים, משלשה קהלות ומג' ארצות וגם אותם לא יסכימו אם לא יראו טעם מבורר להתיר, הרי שאפילו יש להם טעם מבורר להתיר הוצרכו ק' אנשים מג' קהלות, ולפי זה נוכל לומר שאף המחבר הנ"ל יודה בתקנת הגט בע"כ שלא גזר בחומרא זו עכ"ל ואשתמיטתיה לשון הגהת מרדכי יבמות (סי' ק"ז) שכתב לענין ביטול שדוכין שלא מרצונו, שאפילו אם המשדך הרחיק נדוד שא"צ להתרת חרם תקנת הקהלות כ"א שלשים ב"א מג' ארצות להתיר החרם שלא מרצונו, ואשר הצריך ר"ג מאה אנשים אינו רק להוציא בע"כ בלא גט כמדומה שצ"ל בגט] ע"י הוראת שעה עפ"י גדולים, ובזה ראיתי גדולים חלוקים כי י"מ שבכל תקנת ר"ג צריך מאה להתיר כו' עכ"ל ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג בד"ה צץ המטה כתב ולא יהא אדם רשאי לזרוק גט לאשתו אם לא ברשות ג' קהלות ומסתמא לא יתירו לו אם לא לצורך השעה, ומכ"מ בעינן ג' קהלות, הא מיהת אין חילוק בין שתי תקנות אלו, ושפיר הוכיח הב"ש מדכתב הרמ"א שלא תקן בזה לגרש בע"כ ה"ה שמותר לישא אחרת. אמנם כד דייקת, אין דברי הב"ש נכונים, מטעם אחר, והרמ"א דקדק יפה בסימן א' דבעי היתר ודאי, דבסימן קט"ו מיירי במקום שמצוה להוציאה שזנתה וכדומה, ובזה לא עלה עה"ד שיתקן ר"ג וכמש"כ הרשב"א שהוא רבינו שלמה בן אדרת ז"ל (בסימן תקנ"ז), משא"כ בסימן א' מיירי שמן הדין לגרשה, היינו שהיא מורדת או נמצאו בה מומין וכדומה, אבל אין בזה מצוה, אלא שהדין נותן כך, והיא אינה רוצה, ובזה חל התקנה שפיר, אלא שיש להקל לו ונוסרו כל הנשים, או מפני הצורך שלו שהוא אינו יכול להתפייס עמה, וה"ז כמו נשתטית שאין מצוה לגרשה, ולא מיירי באין לו בנים, ומש"ה ודאי בעי היתר, אלא שלא ביאר הרמ"א אם נצרכנו למאה אנשים ומכ"מ פשטות סתימת הרמ"א נראה דלביה כשמעתיה דלא בעינן בזה"ז כל הטורח, ומטעם המבואר בד"מ כנ"ל שאינו אלא מנהג ויבואר עוד לפנינו. הן אמת שהרש"ל ביש"ש פ"ו (סי' ס"א) כתב דמש"כ הרשב"א [הוא רבינו שלמה בר' אברהם] שר"ג לא גזר אלא עד אלף החמישי, האי מילתא לית ליה עיקר כו' חדא דלפי הטעם שכתב רבינו אביגדור כ"ץ במרדכי כו' שייך גם האידנא כו' ועוד שכל הגאונים כגון הא"ז והמרדכי וסמ"ק שכתב שאם היבם כו' וכולן באלף הששי היה כו', עוד הוסיף הרש"ל להביא מסוגיא דביצה דבעינן ב"ד גדול להתיר כו' ואע"ג שיש לשדות בי' נרגא ולומר שאני התם דלא קבע זמן כו' וכ"כ התוס' והרא"ש, מכ"מ אומר אני בודאי תקנת ר"ג נמי כה"ג, דא"א לומר שפסק להדיא שלא יתקיימו גזירותיו רק עד אלף הששי, שהרי זה לא מצינו בין תקנות אלא שצ"ל אותם שלא נגזרו אחר אלף החמישי, היינו שכך היו מקובלים לפי הטעמים והסברות על מה נתקנו גזרותיהם כו' עכ"ל:

אמנם דבריו ז"ל תמוהים, וסותרים זא"ז שהרי כתב דהטעמים שייך גם האידנא, והאיך אפשר שהרשב"א ימציא מעצמו שעפ"י הטעמים בטלו התקנות אלא ודאי היו מקובלים שפירש ר"ג שאינו מתקן ומעמיד דבריו אלא עד אותו אלף, ואח"כ אם ירצו להתיר א"צ ב"ד לבטל שיהא בחכמה ובמנין שוין לו, וכמש"כ מהר"ם מרוטנבורג בזה"ל תקנת גאונים יכולים ישראל לשום ח' בכל זמן, אך יכולים להתיר ליחיד לצורך שעה, אם יש טענה עבר הזמן א"צ להתירה עכ"ל, וקבלת הרשב"א עדות אלימא היא, וגם מהרי"ק שורש קמ"א קיבלה ככל מילי דבחירתא דהילכתא נינהו, ושארי גאונים ז"ל שלא שמעו זה, אין אומרים למי שלא שמע יבא ויעיד, ותו, הרי אפילו אחר הזמן איסור גמור הוא מטעם מנהג ואזהרה מדברי קבלה ואל תטוש תורת אמך כדאיתא בחולין (דף צג) ואע"ג שאין זה שייך למש"כ הרא"ש והר"ן בנדרים שהעובר על מנהגו עובר בלא יחל דברו, ולא כמש"כ הגאון רמ"ס ז"ל (סי' ד') דזה ודאי טעות ושם מיירי ביחיד שכיון לנהג באיזה מצוה אלא שלא נדר בפירוש, וזה לא שייך באיסור הנהוג לרבים, ואין היחיד משים על לב, ואין בזה אלא משום ואל תטוש תורת אמך, ולדעת כמה פוסקים מנדין עלה, ותליא בסוגיא דמגילה בהא דלטייה רב, ובפי' סוגיא ר"פ מקום שנהגו כמש"כ, בס"ד בהעמק שאלה דפורים אות ג', עכ"פ ודאי איסור גמור הוא, ומש"ה כתבו סתם דאסור, כמו שהוא באלף החמישי, אלא שיש איזה נ"מ בדבר בין בזמן שהיה אסור מחמת החרם, לבזה"ז שאינו אלא מנהג:

ראשית הוא מחלוקת הרמ"א בד"מ כנ"ל עם הב"ח והבאים אחריו ז"ל, במקום שראוי להקל ולהתיר החרם כגון שנשתטית או מן הדין לגרשה והיא אינה רוצה, ובהני מיירי שלא במקום מצוה אלא דוחק מצרת הבעל, בזה דעת הרמ"א שאין אנו צריכין לכל הטורח, דכיון שיש להתיר לא נהגו ע"ז האופן וה"ז כמנהג להתענות עשי"ת, ולא נהגו במקום סעודת מצוה וא"צ היתר, והגאונים הבאים אחריו נהגו סלסול בדבר, וס"ל שקבלו אותו מנהג באופן שנהגו לפני גמר האלף וא"כ בעינן היתר ממאה רבנים, והוי כמש"כ הש"ך יו"ד (סי' רמ"ד סק"א) דהנוהג סתם אפילו במקום מצוה אסור, וא"כ בעינן היתר מאה רבנים:

איברא במקום מ"ע ממש, דהיינו במקום יבום או נשא אשה ושהה עשר שנים ולא ילדה אין נ"מ אי אסור מחמת גזירה וחרם ר"ג, או מחמת מנהג לדעת הרמ"א, דבמקום שיש עצה יש מחלוקת בין הראשונים אם תיקן ר"ג, והביא הרמ"א שתי דעות אלו, דעת הר"ש ב"ר אברהם ומהר"מ פאדווא, דכל במקום מצוה לא תקן, וא"כ שרי לייבם אע"ג דאפשר לחלוץ ובנשא אשה ולא ילדה, קאי בדין המשנה או יגרשנה או ישא אחרת, וכפסק רבא ביבמות (דס"ו) דנושא אשה על אשתו ואע"ג שיכול לגרשה דבכי הא דבמקום מצוה מיהא קאי לא דבר ר"ג כלל, ויש חולקין דגם בזה תיקן, וא"כ בנשא אשה ולא ילדה קיי"ל כר' אמי דיגרש דוקא ויתן כתובה וכ"כ ביאורי הגר"א שם, וביבמה יחלוץ, מש"ה כ' הרמ"א בזה"ל אמנם יש חולקים וס"ל דחרם ר"ג אפילו במקום מצוה ואפילו במקום יבום וצריך לחלוץ הרי דבבא שניה רבותא יותר מראשונה והוא כמש"כ דבנשא אשה ולא ילדה מיירי שרוצה לקבל גט וא"כ אחר שתיקן בזה ר"ג אין מקום להקל, כלל, ואפי' במקום יבום, דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא באתרי דנהגי ביבום, מכל מקום אין ראוי להקל וצריך לחלוץ [ולא כש"י שנדחק בהבנת דברי הרמ"א ויבואר להלן, והנה מחלוקת כזה כהוויתה שייך נמי בזמן הזה דאי נימא דתיקן במקום מצוה והרי העצה לפניו, היינו לגרש מרצונה ולחלוץ, ומש"ה הביא הרמ"א שתי דעות אלו בשלימות ולא הכריע, וכ"ז שרוצה לקבל גט, אבל באינה רוצה ובכה"ג שמצוה לגרשה לא דבר כאן כלל, וכבר מבואר (בסי' קט"ו) דקיי"ל כהרשב"א הוא הר"ש בן אדרת ז"ל דכל יומא שמעתתי' גבן ומרא דהלכתא דבכה"ג שיש מצוה או לגרשה בע"כ או לישא אחרת לא גזר ר"ג, ויעשה אחת משתי אלה ולא בעי היתר כלל, וכבר כתבנו דהא שכ' הרמ"א דאי מן הדין לגרשה ואינה רוצה יש להתיר לו לישא אחרת אלמא דבעי היתר דלא מיירי במצוה לגרשה אלא מן הדין לגרשה, זהו דעת הרמ"א בהחלט אבל עדיין יש איזה פוסק דס"ל דאפילו במקום מ"ע דפו"ר ג"כ גזור וכמבואר בשו"ת רש"ל (סי' ס"ה) שהביא בשם רבינו שמחה ששלח לגדולי רבנים בא' שנשתטית אשתו ולא קיים פו"ר והשיבו לו מוטב שיבטל נפש אחת מישראל מפו"ר מלעשות קלקול לדורות כו'. ואע"ג שהרמ"א לא השגיח עלה כמש"כ דסתם כדעת הרשב"א ז"ל מכ"מ בשו"ת ש"י הביא אותה, והרש"ל קבעה הלכה למעשה, ולפי זה אומר אני, דאפילו נימא דבעת שהיה גזירת ר"ג היה חל אפילו על מ"ע ממש, ונימא דיש כח ביד ר"ג וסיעתו לעקור מ"ע בשב ואל תעשה כמו חז"ל, אבל השתא שאינו אלא מנהג, לכ"ע אין מנהג יכול לבטל מ"ע והרי אין לך מנהג חמור בישראל כשני י"ט של גליות, שמנדין עליה לכ"ע כמבואר בפ' מקום שנהגו ומכ"מ דעת הרמב"ם ז"ל דמילה שלא בזמנו דוחה אותו, והוא מדעת גאוני קדמאי בה"ג ושאלתות כמש"כ בהעמק שאלה (סי' ט') בס"ד, והוספנו ע"ז ראיה מהא דאי' בנדה (דף ס"ז ב') אמר רב הונא כו' שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת במוצאי שני י"ט של רה"ש כו' והרי ר"ה היה בבבל שנהגו שני י"ט של גליות, ואמאי נקט של רה"ש אלא משום שאינו אלא מנהג אפילו קודם דאיקבע ירחא בימי הלל האחרון לא היה ג"כ ספק ממש מה"ת ומעולם לא התענו יוה"כ שני ימים, וגם לא ספרו סה"ע אפילו לשיטת הרי"ף שהוא מה"ת מכ"מ מחמת זילותא דיו"ט של עצרת העמידו על ד"ת ולא ספרו אלא מיום ראשון בלבד, דסמכו על אדר ואלול חסר ע"פ רוב מיהת אלא שנהגו להחמיר ולעשות שני ימים, ומש"ה במקום מצוה לא נהגו מעולם, וכן שרי חפיפה לר"ה דאסור למיחף בלילה וטבילה בזמנה מצוה אלא דאנן קיי"ל לא תחוף בלילה הרי דבמקום מ"ע לא שייך מנהג, וכן הוכחתי (בסי' כ"ד), דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דשומנו של גיד הנשה ה"ז אסור מדרבנן כמו שאר הגיד הפנימי וכל החיצון ולא מנהג קדושים לחוד, והיינו משום דמוכח בפסחים (דף פ"ג) דאינו נאכל בפסח במקום מ"ע הא מיהת שפשוט לכ"ע שאין בכח מנהג לדחות מ"ע מה"ת, וכמו מנהג שהיחיד נוהג לעצמו, דאסור לעבור משום בל יחל דברו כידוע, ומכ"מ במקום מצוה שרי, כדאי' ברכות (ד"ז) הרגיל לבא לבהכ"נ כו' ואם לדבר מצוה הלך נוגה לו, ה"נ במנהג דרבים דאסור משום אל תטוש תורת אמך אינו כאזהרה מה"ת ואין לה כח לעמוד במקום מ"ע, ואע"ג שהרש"ל קבל, דעת אותו תשובה כמש"כ לטעמיה אזיל שגזרת ר"ג במקומה קאי גם היום, והגאון ש"י שם לא בא להחמיר כאותו פוסק אלא להקל על איש א' עני ונשא אשה ולא ילדה, ובא לשאול אם רשאי לקיים את אשתו באשר שקשה עליו טפול אשה חדשה וצער גידול בנים, ע"ז פשפש ומצא אילן לסמוך עליו, ועיקר הטעם ביאר, שם בארוכה דסמיך על הפוסקים דבחו"ל ליכא כלל דין דנשא אשה ולא ילדה דעון ח"ל גורם או משום הא דשלהי פ' חזקת הבתים דין הוא שנגזור ע"ע כו', אך מ"ש הש"י ליישב דברי הרמ"א שכ' היכא דמן הדין לגרשה ואינה רוצה יש להתיר כו' דמשמע דבעי היתר ובסי' קט"ו כתב דלא גזר ר"ג בזה, ויישב דנ"מ בין זינתה דפשעה לשהתה עשר שנים ולא ילדה שאינה פושעת, לא נראה לי דמאי נ"מ סוף סוף היא פושעת בזה שאינה רוצה לקבל גט אשר מחשבה שלה למונעו מפו"ר, ותו דכמו דהר"ש בן אדרת כתב לענין זינתה שלא תיקן ר"ג בזה בין לגרש בע"כ בין לישא אחרת, כן ר"ש בן אברהם כ' לענין נשא אשה ולא ילדה אלא העיקר כמש"כ דבסי' א' מיירי שלא במקום מצוה אלא מן הדין דהבעל מצי לגרשה שהיא מורדת וכדומה אבל תלוי מכ"מ ברצון הבעל ובזה, ודאי תיקן ר"ג ובעי היתר, וכן מש"כ הש"י דהרמ"א לא התיר אלא לישא אחרת ולא לגרש בע"כ ותלה עצמו בדברי הב"ח ליתא שהרי במקור דברי הראשונים מפורש דיעשה כמו שירצה, ונהפוך הוא בדברי מהר"מ פאדווא דלגרש בע"כ קילא כמש"כ לעיל, אע"ג שגם דבריו ליתא כמש"כ שם, אבל לומר דזה חמיר מזה לא שמענו, והב"ח לא כתב אלא בעתים חלימה ועתים שוטה לא התיר הרש"ל לגרש בעת שהיא חלימה, ותלי' בעומק סוגית הש"ס כמבואר בשו"ת הרש"ל והב"ח, אבל באינה רוצית ובע"כ לא דברו כאן, וממילא מובן ששתי הגזרות נשתוו, ויש להקל בהיתר מאה רבנים א' משתי אלה, ומכ"מ נראין דברי הש"י בזה מטעם אחר, דאחר שדעת הרמ"א דר"ג לא גזר איסור שתי נשים אלא עד אלף החמישי, משא"כ איסור גירושין בע"כ כמש"כ הגאון נוב"י ז"ל בקמא חלק אה"ע (סי' א') שראה בפי' באיזה תשובה כן, והטעם בזה נראה ברור דלא משום דיש בזה חומר מבזה, אלא משום הענין דהיו נוהגים לישא שתי נשים לא מצד מקרה וקטטה וכדומה אלא איש איש למלאכתו ושארי צרכי ב"א, כמו שנוהגים עוד היום במדינות שלא חל תקנת ר"ג, וחש ר"ג שמא יהא גזירה שא"א להתנהג כלל ויראו גדולי הדור שראוי להתיר ויחושו לכבודו של ר"ג, ע"כ התנה שבאלף החמישי כלה גזירתו, ויעשו כמו שירצו, משא"כ שאר תקנות ובתוכם לגרש בע"כ שאינו בא אלא ע"פ סיבה ולא שייך מנהג מהיכא תיתי לחלק בדבר ולחוש שלא יהא אפשר להתקיים, איך שהוא אחר שלדעת הרמ"א כלה זמן גזירה באיסור שתי נשים משא"כ בגזרת בגרושין בע"כ, למאי יקלו עליו לגרש בע"כ, והלא יש עצה לפניו מבלי לעבור על הגזירה, אבל כ"ז באין ביטול פו"ר אבל במקום פו"ר לא גזר כלל ולא בעי היתר מאה רבנים כלל, ורשאי אפילו לגרש בע"כ וכש"כ לישא אחרת, ומש"כ הרמ"א דיש חולקים במקום מצוה, היינו באפשר לגרשה ברצון כמ"ש לעיל בשם רבינו הגר"א ז"ל:

והנה הב"ח (בסי' א') ובשו"ת (סי' צ"ג) רצה להשוות דעת הרש"ל ודעת הרמ"א דרש"ל ג"כ לא החמיר אלא שלא לגרש לנשתטה בעת חלומה דאסור ע"פ דינא דגמרא כמש"כ בסמוך, אבל לישא אשה אחרת מודה להרמ"א, אבל דברי הב"ח לא ישרו בעיני, והרש"ל ודאי לא הורה היתר לישא שתי נשים בכל אופן שיהא וסמך עצמו על שו"ת ראבי"ה הגדול, שהשתטחו שם להתיר גט לעתים שוטה ועתים חלימה, ואם לא אזי להתיר לו אשה אחרת כאשר הלב נוטה שבלא היתר חכם היו רשאין לישא אחרת ומעשים בכל יום בימינו דבנ"י היוצאות לתרבות רעה ר"ל בעליהן נושאין אחרת אע"פ שזאת אגידא ביה, אפילו במקום שהיה תקנה לדבר שהיתה מקבלת גט ע"י השתדלות וכש"כ זאת שכל תקנות שידענו להפך בהן הפכנו ועשינו, הרי על זאת ועל כי"ב לא פשטה תקנת הגאון מאור הגולה עכ"ל, וע"ז השיבו הרבנים שמוטב שיבטל איש א' מישראל מפו"ר כו' כמש"כ לעיל. גם מש"כ הב"ח בדעת הרמ"א דה"נ איכא מצוה דלא תהו בראה, וצ"ל אחת משתי אלה או שמפרש דברי הרמ"א בלא היו לו בנים או דס"ל דאפילו בהיו לו בנים שייך מצוה דלא תהו בראה ופי' השני אמת בכוונת הב"ח, דהכי מוכח דעתו ז"ל בתשובה הנ"ל בעובדא שבא לפניו היה איש שנשתטית אשתו וכבר היו לו שני בנים, ומכ"מ כתב דמשום מצות לא תהו בראה כו' לא היה צריך הסכמה מרבנים אחרים ע"ז כמו דמהר"מ היה מתיר החרם ליבמה כו', אבל זה אינו אלא תימא והאי קרא דלא תהו בראה וגו' לא שייך אלא למי שלא יכול לזכות לבנים כלל, כשתמצא לומר, ליתא לכל הני כללי דכייל לן בזה הגאון וצדיק חת"ס אה"ע סי' ד' אשר הוציא משו"ת מהר"מ פאדווא ורש"ל והב"ח, דשני התקנות שלא לגרש בע"כ ושלא לישא שתי נשים חלוקין בדינן מן הקצה אל הקצה, דלגרש בע"כ במקום מצוה לא גזר, משא"כ לישא שתי נשים. ונגד זה לישא שתי נשים מתירין במאה רבנים, וכדי להטריחו משא"כ לגרש בע"כ, וכ"ז אין שורש דבר נשמע בפי ראשונים ז"ל ולא מפי כתבם אדרבה מבואר בשו"ת הרשב"א ומהר"ם מרוטנבורג ז"ל דשוין הן זולת במש"כ הר"ש ב"ר אברהם ומהרי"ק דתקנת שלא לישא שתי נשים כלה עד אלף הששי, משא"כ שלא לגרש בע"כ, וגם זאת לא מקולא וחומרא אלא כמש"כ מצד עצם הענין נתן ע"ז. ואף גם בדברי ראשי האחרונים ז"ל הלא הן הרש"ל והרמ"א והב"ח לא נמצא דבר אלא מהר"מ פאדווא כתב בתורת אפשר על הנימוק"י לחלק בדבר וכבר כתבנו דאשתמיטתי' דברי הגהת מרדכי, ואין לנו בדברים כאלו אלא לשמוע מה בפיהם של ראשונים ז"ל שהיו מקובלים עוד איש מפי איש עד ר"ג מאור הגולה ז"ל, גם מש"כ החת"ס דמאה רבנים הוא כדי להטריחו, אין זה אלא תימא טורח זה למה, וכי רוצה הוא לעשות עבירה ח"ו דליפריש כדאי' ביומא די"ט לענין טירחא דכה"ג, וגם איך יערוך טרחת העשיר והעני בשוה העשיה יגיע לו מאה מכתבי רבנים ע"י מכתביו ובנקל ומשום טה"נ, והעני זה יהיה נודד מעיר לעיר לבכות על ראשי ההורים ולתנות עניו ומרודו, ואין זה אלא עולבנא דדינא אלא עיקר מאה רבנים אינו אלא משום שיהיה בכח הוראתם להלוך נגד התקנה, והצריך ג' מדינות באשר יראו אולי יהיה בזה הפרט קלקול הכלל ושלש מדינות קרובות אגודים זב"ז בהשתדכות ואם היו מצוים מאה רבנים מג' מדינות בעיר א' ע"פ סיבה כמו ביריד מה טוב, שהיה הוראה בקיבוץ ובלא טירחא יתירא לאותו העלוב, ומש"כ בתקנות שיהיה מג' קהלות ג"כ, היינו משום שאפשר דקהלה אחת נחלקת לשני מלכים קטנים, בזה אינו נחשב לשלש מדינות, באשר אין בזה האופן חלוק בהנהגת המדינה בשידוכין כ"ז ברור:

ואחר שכן תמצית הדברים כך הוא, דהר"ש בן אדרת והר"ש בן אברהם ועוד כמה ראשונים הסכימו שבמקום מצוה דפו"ר לא תקן ר"ג כלל, ורשאי או לגרש בע"כ או לישא אחרת עליה, ולזה הסכים הרמ"א (בסי' קט"ו) לענין גט בע"כ, וממילא אם אינו יכול לה רשאי לישא אחרת עליה ולא מצינו חולק ע"ז, זולת הרבנים שהשיבו לרבינו שמחה הנ"ל:

והמחלוקת שהביא הרמ"א (בסי' א') אינו אלא באופן שיש עצה כגון חליצה דיבמה וגט ברצון בנשא אשה ולא ילדה, ובזה לא הכריע כלל, ובמקום צורך ואינו מקום מצוה כמו בקיים פו"ר ונשתטית או מן הדין לגרשה מאיזה טעם והיא אינה רוצה, בזמן שהיה חרם ר"ג נצרכו להיתר מאה רבנים לכ"ע ובזה"ז באלף הששי, דעת הרמ"א להתיר בלא מאה רבנים ובזה האופן ראה הב"ח מרבותיו ז"ל להציע לפני מאה רבנים גם היום, ואין לזוז ממנהג שקדמו גאונים ז"ל במקום רשות, [הגה"ה ובזה מיירי (בסי' קי"ט ס"ו) ברמ"א במקום מצוה משום לא טיב, אבל במקום מצות עשה ממש דעת מהר"מ פאדווא כמ"ש (בסי' א') דאפי' אפשר בעצה לא תיקן ר"ג כלל], ובזה האופן יותר טוב מלגרש בע"כ מטעם שכתבתי לעיל דזו התקנה בטלה כהיום משא"כ לגרש בע"כ, אבל במקום מצוה שא"א בלי לעבור על חרס ר"ג, לא הוצרך הרמ"א לכתוב כלל (בסי' א'] אחרי שדעתו (בסי' קט"ו) דגם לגרש בע"כ שלא נזכר ע"ז אלף החמישי, מכ"מ על אופן כזה לא גזר כלל, א"כ מכש"כ לענין נשיאת אשה אחרת שאינה אלא מנהג בזה"ז לדעתו ז"ל אמנם אנן לדידן יש לנו לדעת דאפילו אותם, הרבנים ששלחו לרבינו שמחה שטוב לבטל איש אחד מפו"ר כו' לא היה אפשר לומר כן אלא בזמן שהיה החרם בתקפו, ולדעתם גזר ר"ג גם ע"ז האופן אבל בזה"ז שאינו אלא מנהג אאל"כ בשום אופן דמנהג א"י לבטל מ"ע כמש"כ:

מעתה במי שאין לו בנים ונשתטית אשתו, או שהה עשר שנים ולא ילדה וא"א לגרשה בע"כ אין מקום למאה רבנים, דאם ננקוט כדעת הרש"ל דגם כהיום הגזרה במקומה וגם ר"ג גזר אפילו במקום ביטול מ"ע, הרי לא מצאו עצה להתיר ע"י רבנים ג"כ שהרי בפי' השיבו מוטב לבטל איש א' מפו"ר כו', וע"כ ס"ל להגדולים הנ"ל שלא נזכר היתר מאה רבנים, אלא לבטל הגזרה מעיקרא וכך התנה ר"ג דבאסיפת מאה רבנים משלש מדינות שיראו שא"א להתנהג המדינות הללו שמשתדכים זב"ז בגזירה זו, יש להם כח לבטל ומש"ה הצריך מאה רבנים דמצינו סך מרובה כזה לענין הוראה בלשון גמרא דהוריות (ד"ד) מאה שישבו להורות כו' אבל להתיר לא' לא שמענו כך הוא דעתם ז"ל. אמנם בהגהת מרדכי הנ"ל מבואר דה"ה להתיר ליחיד לצורך שעה אפשר במאה רבנים הא מיהת לדעת אותה תשובה והרש"ל אין עצה כלל, ואם נבא ונסמוך על רבינו הרמ"א שפשטה הוראתו בכל ישראל, וגם כי בא בהוראה זו בדעת הרשב"א ושארי ראשונים שהן עמודי הוראה בישראל, וא"כ לא תיקן ר"ג על כיב"ז כלום, ומכש"כ אם נסמוך על הוראה השניה של הרמ"א שסמך בזה, על עדות הר"ש בן אברהם שביטל עוצם הגזירה מלישא שתי נשים בתחלת אלף הששי א"כ א"א לנהוג כיב"ז אפילו לדעת הגדולים שהשיבו לר"ש הנ"ל ומאחר שאין כאן גזירה א"א להצריכו טורח של מאה רבנים שהרי אם לא ירצה טורח הלזה עלינו לכפותו לדעת כל הפוסקים הראשונים ז"ל, ואפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י בהא דנשא אשה ול"י א"ר לבטל, היינו או יגרשנה או ישא אחרת, ומבואר שאין כופין על פו"ר היינו משום שאין ידוע לנו שעושה דרך מרד, ואולי יודע בעצמו שא"א להוליד וכמש"כ בארוכה בהעמק שאלה פ' תולדות בעז"ה, אבל באומר שהוא בר בנים ראוי לכפותו ע"כ, אלא שסמכו על דעת יחידאה המבואר במרדכי פ' הבע"י שאין מצוה זו כלל בזה"ז וכמש"כ לעיל, אבל כ"ז אינו אלא טעם על שאין אנו כופין, אבל להסגיר לפניו הדרך שלא יבא לידי פו"ר מהיכא תיתי, ואין לנו אלא דעת הש"ע וגדולי הראשונים עמודי הוראה שמצוה זו בתקפה וכמש"כ גם הגר"א (בסי' א' סק"י) ע"ש, ואע"ג שהגאון נוב"י ז"ל חלק אה"ע (סי' א') סמך על השב יעקב שהורה כהמרדכי כבר כתבנו דהש"י לא בא כי אם לסמוך עליהם להקל ולא להחמיר:

ע"כ לענ"ד יש להתיר בנ"ד שאין לו בנים לישא אחרת בלי מאה רבנים, וגם כי עני הוא, ואל פעלו הוא נושא נפשו, והיאך יבטל ממלאכתו ויכין צעדו על שלש מדינות, וזה פשוט דלא שייך זמן עשר שנים באין לו אשה כלל, וכבר הודה הגאון וצדיק חת"ס ז"ל שע"פ החומרות בזה הענין יצאו שלשה אנשים מן השיטה ר"ל, ומה יעשה האיש ההמוני שלא יחטא כאשר אינו רואה חיים ולא טוב לו בארץ. וכל מה שהדור פרוץ ביותר ראוי שלא להאריך עליהם יותר מדאי, ואף כי בענין כזה אשר דעת כמה ראשונים ז"ל לכ"ע שלא להצריך מאה רבנים כמש"כ הב"ח עצמו ז"ל ראש המחמירים בזה אלא שלא נהג הכי בעובדא דידי', וכבר אמרנו דביש לו בנים כעובדא דהב"ח ודאי כן הוא, ולא יאונה וגו':

נחתינן דלדעתי יש להתיר לר' יצחק אהרן לישא אשה אחרת בלי מאה רבנים אך חלילה לסמוך ע"ד, אם לא שיסכים לזה הגאון מהר"י דוב שי' מפה"ק ועוד א' מגדולי הדור שי', או אז מהראוי לחוש לתקנת האשה ג"כ, והנה לענין כתובה, אע"ג שמצד מרדותה עליו לא הפסידה כ"ז שלא התרו בה וגם אולי יש לה טענות בזה, מכ"מ אין אנו מחוייבים להזדקק לה ואפוטרופיא לדקנני לא, מוקמינן וכשתבא תתבע המגיע לה, ולא מצינו תקנת הגאונים להשליש כתובה כין אם בנשתטית וכדומה דפתח פיך לאלם כתיב:

אבל יש לנו לחוש מה ששייך להתירה, ראשית דבר נראה לי לזכות לה גט בשליח קבלה, דאע"ג דבמקום קטטא קיי"ל שאין מזכין לה דטב למיתב טן דו, מכ"מ כאן שמשיאין לו אחרת אפשר שזכות הוא לה, והעיקר כי הנני חושש להבוגדה ההיא שלא תנאף ובוגדים באדם תוסיף ח"ו, וגם כי היתה לפני הנשואין של אותו האיש דומה, ושמא תכשל ותכשיל באיסור א"א או תרבה ממזרים ח"ו הרי טוב להוציאה מאיסור א"א ודאית, ואע"ג שדעת הראשונים בדעת הרי"ף ז"ל שא"א לזכות גט אלא לענין שא"י לחזור אבל אינו גט עד שיגיע לידה בכ"ז אפילו היה באמת דעת הרי"ף הכי הלא רבו החולקים עליו, ובאמת נראה דגם הרי"ף לא כ' אלא בגט שיחרור ובאומר תן שטר שחרור זה לעבדי דוקא וכדעת הרמב"ם ז"ל ונימוקם עמם בסוגיא דגיטין פ"א כמש"כ בארוכה בה"ש פ' ויחי בס"ד אבל בגט אשה מודה, והוכחת מהרי"ק שורש קמ"א מלשון הרי"ף שם שהביא הא דיבמות מהו לזכות לה גט במקום יבום כו' אינו אלא תימא וכמש"כ הט"ז אה"ע (סי' ק"מ), הא מיהא איך שהוא דעת הרי"ף ראוי לזכות לה גט, וכי אמנם אם תדרוש ג"פ מחויב להתירה מעגון בגט אחר, ויש לחוש אולי אחר שישא אחרת, לא ירצה להזדקק לה אם לא שתפייסנו באשר יחפוץ או תמחול כתובתה אפילו לא מה"ד, ע"כ מהראוי לעשות עמו כמ"ש הגאון בנוב"ק (סי' י"ג) שכ' ג"כ להשליש ג"פ לנשתטית כמנהג ראשונים ז"ל בשעת ההיתר ולהשביעו אותו באופנים נאותים שיתן לה ג"פ אח"כ בלי שום דיחוי, ובלי שום חשש, וכן יעשה כאן לזכות לה גט ע"י ש"ק כאמור, ולהשביע אותו באופן של הנוב"י ז"ל, ובזה הפרט עוד יש לשום לב וכתורה יעשה בעזרו ית"ש, והמקום ישמור אותנו מלכד בהוראה שלא כתורה חלילה, ויורה לפנינו דרך סלולה, העולה היא למעלה, ואת עמו ישראל ישמור מענינים כאלה וישליו באהליהם כיאות לעם סגולה ושלום על דייני ישראל סלה, כנפש העמוס בעבודה רבה:

נפתלי צבי יהודא ברלין

הנה נפתח לפני ספר נחלת יעקב להגאון מליסא זצ"ל ויש שם שו"ת ממנו (סי' ו') לרבינו הגרע"א ז"ל ומסכים בפשיטות באשה שחייב מן הדין לגרשה ואינה רוצה לקבל גט, שא"צ מאה רבנים וכהרמ"א וב"ש, וכן הסכים במורדת והגיה מעט א"נ בלשון רמ"א (סי' ע"ז) יע"ש, ונראה מדבריו ז"ל שכך הסכים הגרע"א ז"ל:

תוכן העניינים

משיב דבר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה