משיב דבר חלק ג· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
סימן יח
ב"ה, א' לסדר ושמרתם את משמרת ה' בברכ"ת השנה. כבוד הרב וכו' מו"ץ בק"ק קראסלוויא
זה תוכן השאלה. סוחר אחד מסר תיבה אתרוגים לבע"ג להוביל לעירו ולמסור ליד אשתו לפני החג בצרוף מכתב כנהוג והבע"ג באמצע הדרך מסר סוסיו והעגלה והכבודה אשר בה והתיבה בכלל לשכירו להוליך אותם לפי דרכו, ושכח למסור לו המכתב. ואותו השכיר שכח למסור האתרוגים ליד אשת הסוחר עד אשר עברו ימי החג ומאותם האתרוגים נחסרו שמונה בשעת השבה, עתה הדין על דבר הפסד שווי האתרוגים שהם בשלמות, וגם על השמונה החסרים באיזה שווי חייב לשלם. ואתפלל אל ה' הבה תמים:
מתחלה נחקור אם היה הבעל עגלה בעצמו פושע ולא מסר האתרוגים בזמנם מה היה דינו. ולכאורה הדין פסוק במג"א (סי' תמ"ג) בחמץ שפשע הנפקד ולא מכר לפני הפסח. שאם כבר נשרף החמץ כדין ה"ז חייב לשלם. אפילו הנפקד ש"ח מטעם שהיה לו למכור כמו שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות. ומכ"ש בש"ש אבל אם עדיין החמץ בעין אלא שעומד לשרוף אומר לו הש"ל וה"נ בנ"ד אותם האתרוגים שנאבדו אפילו נאבדו באונס חייב הבע"ג לשלם כמו שהיו שווין לפני החג. היינו אתרוגים חתומים בלי ראות אבל האתרוגים שלפנינו אומר לו הש"ל, ואין לומר דהכא חייב ע"פ פסק הרמ"א בח"מ (סי' של"ג ס"ו) דפועל שמניח מלאכתו בדבר האבוד צריך לשלם לו כל היזקו. דהרי התם מטעם מזיק אתי עלה כמבואר בהג"א מקור זה הדין, ור"ל דכיון שהפועל נתן פשתנו של בעה"ב למשרה ואיבדן בידים במה שלא גמר מלאכתו והוציאן מן המשרה, ואפילו לא היה פועלו כלל, אלא אדם בעלמא היה נוטל פשתן חבירו והניחן במשרה, והלך לו ונרקבו ודאי חייב לשלם מדין מזיק, והעלה הג"א דה"ה פועל ולא נימא דפועל עדיף שהרי הניח במשרה ברשות, ועתה יש לו רשות לסלק ידו. וזהו דעת החולקים על הג"א. אבל הג"א והרמ"א ס"ל שלא נתן לו רשות אלא באופן שלא יסלק ידו באמצע, וכיון שמסלק ידו הרי זה מזיק בידיו. וכ"ז במזיק בידים אבל בנ"ד אין לנו לדון את הבע"ג אלא מטעם שומר ולא מטעם מזיק. ואחר שבאנו מטעם שומר אומר לו הרי שלך לפניך. אבל האבודים אפי' נאבדו באונס, לכאורה חייב לשלם כמ"ש המג"א, והכי הסכים הגאון ח"י שם אלא שפטר מטעם שבעליו היה להם למכור החמץ במקום שהן. אבל לעניותי אין נראה עיקר הפסק ועיקר דין שמירה אינו בכה"ג, ולא מיבעי לשיטת התוס' ב"ק (דף מ"ה) דשומר ג"כ אינו חייב אלא בהיזק ניכר, כמו דין כל אדם בהיזק בידים, וא"כ אם מסר לשומר יין לשמור מנסוך או תרומה מטומאה, ופשע בשמירתו פטור השומר, שהרי אינו היזק ניכר, ותיקון העולם שבמזיק לא שייך לכאן שאינו אלא פושע. וא"כ במה שלא מכר החמץ וכן לא הוביל האתרוגים לשעה שראוין להמכר הוי היזק שאינו ניכר ופטור אפילו לשיטת רש"י (ב"ק שם) דלא מצינו בדין שומר היזק שאינו ניכר מש"ה אם מסר יין ותרומה לשמור אפשר שחייב השומר. מ"מ דוקא בהני שגופן נתקלקלו אלא שאין ההיזק ניכר, משא"כ חמץ שהגיע הפסח ולא נמכר הנה מה שהגיע הפסח על החמץ אינו פושע. ורחמנא אתיא איסור פסח. ומה שלא מכר אינו שייך לשמירת החמץ אלא לכספו של בעל החמץ, והוא לא נתן לשמור לו כספו אלא חמצו, ולא עוד אפילו פירש לו שימכור חמצו כדי שלא יפסיד כספו מ"מ הרי לא מסר לו כסף לשמור אלא חמץ לעשותן כסף ואין בזה דין שמירת הכסף עד שנמכרו והגיע הכסף לידו אבל עד שלא נמכרו הרי הן כשטרות לגבי הכסף, שאין גופן ממון אלא שצריך לגבות, ה"נ אין גופן ממון אלא שאם נמכרו ויהיו כסף וא"כ אין לו על השומר כלום. וה"נ אין על הבע"ג כלום שהרי האתרוגים נשמרו כראוי עד אחר החג בבית הבע"ג, אלא שלא נמכרו ואבד בעליהם את כספו. ע"ז אין להבע"ג דין שמירה כלל. ורחב לבי במוצאי שהגאון אבן העוזר ג"כ השיג על המג"א ופסק שאין בזה אלא משום הש"א הן אמת שהראיה שהביא מהקדש אינו מובן דבהקדש א"צ למכור קודם הפסח שלא אבדו את שווין כלל לאחר הפסח, מ"מ הדין אמת. ויש להביא ראיה לזה מדתניא בתוס' והביא הרי"ף והרא"ש פ' א"נ וכ"ה בשו"ע ח"מ ריש (סי' קפ"ג) הנותן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ולא לקחה אין לו עליו אלא תרעומות, והרי השליח ש"ש שלו, ואומר לו שמור סחורתי מה שתקנה ממעות שלי ומ"מ אין לו על השליח על מה שאין לו סחורה, והיינו משום שלא נתן לו סחורה, אלא כסף ואלו קנה הסחורה היה צריך לשמור אותם אבל כ"ז שלא קנה ולא הגיע לידו אלא כספו, אין עליו דין שמירה אלא על כספו כמו שהם ה"נ להיפך. ומה לי הן ומה לי דמיהן, שאם מסר לו סחורה למכור ביום השוק והוא לא מכר, אין לו עליו אלא תרעומות, ואין לו לשמור אלא סחורתו או כספן אם נמכרו. אבל לא שנתחייב לשמור שיהי' מזה הסחורה כסף, וזה ברור לענ"ד. דלא כמג"א וח"י, ואין שום דמיון למי שלא קדם ברועים ובמקלות והפסיד הבהמה עצמה. וא"כ אם היה הבע"ג פושע בדבר ולא הביאן לאשת הסוחר אין לו עליו אלא תרעומות וגרמא בנזיקין ומעתה אם נאבדו האתרוגים בברור לפני החג הרי זה חייב לשלם כשווין אז. אבל אם נאבדו אחר החג אין לו לשלם, שהרי אז אינן שוין כלל, ואם אינו יודע מתי נאבדו, הרי זה כא"י אם נתחייבתי, שהרי הלכה פסוקה בב"ק (קי"ב) היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור שאיסור שבת ואיסור גנבה באין כאחת, והטעם שלא משעת שאילה נתחייב בה כ"א משעת גנבה, מכ"ש בשאר שומרים, אין החיוב לתשלומין אלא משעה שנגנב או נאבד, וכיון שא"י אם בשעת היוקר או זול, ה"ז דומה לא"י כמה נתחייבתי ופטור לכו"ע, ולא כהש"ך (סי' רצ"א סקמ"ד) דס"ל משעת שאלה מיקרי חיוב ודומה לא"י אם החזרתי לך והשיג על הנימוק"י, והביא ראיה מלשון התוס' ב"מ, ונהפוך הוא התוס' שם סיימו וכן בפרה א' כו'. אלא הקדימו לפרש הקושיא מסיפא בשני פרות, משום דברישא תליא בתרי לישני דרבא. ולל"ב דמשעת פשיעה הוא דנתחייב באמת א"צ ליישב הרישא כלל וכמ"ש הנימוק"י שם. ומשו"ה פסקו כל"ב דרב פפא כותיה. הא מיהא דלא נתחייב משעת שאלה דנימא מאז א"י אם החזרתיך. וכבר השיג גם בקצוה"ח (סי' ש"מ) וע"ע להלן:
כ"ז דברנו אם היה הבע"ג עצמו הפושע. מעתה נשובה נחזה בנ"ד שמסר לאחר, ואם היה אותו השכיר רגיל שיסמוך הבע"ג אצלו הסוסים והכבודה שבה, פשיטא שאין על הבע"ג חיוב מדין פשיעה, וכדאיתא (ב"ק נ"ו:) ברועה שנתן לברזילא, דאורחא דרועה למימסר לברזילא, וא"כ אם נגנבו או נאבדו אותם השמונה אתרוגים לפני החג, אין לבעל הבית אלא עם השכיר, ואפילו השכיר הוא עני דעת הראשונים דהראשון פטור וכמ"ש הה"מ בפשיטות בהל' שכירות (פ"א), והטור והגהת רמ"א (סי' רצ"א סכ"ד) לא הביאו מחלוקות אלא באשתו וב"ב. אבל בהא כו"ע מודי כמ"ש הש"ך שם ס"ק ב':
וכבר הראיתי בחבורי ה"ש שאילתא כ' (אות י"ג) מקור לזה מדאיתא בלשון גמרא בחיוב שומר שמסר לשומר אנת מהימנת לי בשבועה הוא לא מהימן לי בשבועה. אמאי צריך לסיים הוא לא מהימן כו' ואפילו מהימן ליה מאי הוי. הא טעם החיוב הוא לפי פי' הרי"ף וש"ר משום דהראשון מחויב שבועה וא"י לשבע משלם, וא"כ מאי מהני במה שהשני מהימן ליה, ואפילו רגיל בעה"ב עמו מ"מ יאמר לראשון את מחייבת לי שבועה זיל השבע, אלא ודאי אי רגיל עמו בעה"ב או דרכו של הנפקד למסור לשכירו הוי כשומרים עצמן של המפקיד והוא בע"ד דידיה ולא שומר הראשון. מש"ה קאמר דכיון שהוא לא מהימן לי לאו בע"ד דידי הוא אלא את, אבל אם אין הבע"ג רגיל בכך, וה"ז שומר שמסר לשומר ועל הראשון לשלם עבור החסרים. ועתה כשנאבדו וא"י אימת נאבדו, היה מקום לומר דהראשון חייב לשלם, וכמ"ש הנימוק"י ר"פ הגוזל בתרא בשם הרא"ה דהשואל שהשאיל מיקרי פושע והוא מתחייב מאז ודומה לא"י אם החזרתיך. אבל ראוי לדעת דהנימוק"י מפרש טעם שומר שמסר לשומר חייב משום שהוא פשיעה, ומשום דאינך לא מהימן בשבועה מיקרי גרע לשמירתו והוא פשיעה. אבל דעת כל הראשונים היינו השאילתות (שאילתא כ') ובה"ג וכ"כ בשו"ע (סי' ע') ס"ל דאין הטעם משום פשיעה אלא משום דהוי מחוייב שבועה וא"י לשבע ומש"ה בעיקר דינא של הש"ך הנ"ל (ס"ק מ"ו) צדק דאם א"י לשבע שמתה באונס כדינו מחויב לשלם אבל לא מטעם א"י אם החזרתיך אלא מטעם דהוי מחויב שבועה ואי"ל, וא"כ בנ"ד דמשלם אלא שא"י מתי נגנבה הוי כאלו א"י כמה נתחייבתי ופטור, ועוד דעיקר הדין מש"כ הנימוק"י דכיון דהוי פשיעה ומאז נתחייב הוי א"י אם החזרתיך לא ס"ל להרי"ף והרמב"ם ז"ל שהרי פסקו כל"ק דרבא דב"ק (דף קי"ב) דמהני אחריות נכסים אפילו אם מתה, ומ"מ מפרש רישא דמשנה בפ' השואל בשני פרות כמ"ש בפ"ג מהל' שאלה ופקדון וע"כ צ"ל דס"ל דאפילו לל"ק דמהני אחריות נכסים לחייב היורשים, מ"מ אינו דומה לא"י אם החזרתיך, ממילא ה"ה אפי' פשע ונתחייב לענין אחריות נכסים, מ"מ כיון שאם הי' בעין הי' מחזירה מש"ה כשנולד ספק בתשלומין הוי כא"י אם נתחייבתי. וה"ה בנ"ד הוי כא"י כמה נתחייבתי:
היוצא מכ"ז דאין לבעל האתרוגים על הבע"ג אלא דמי האתרוגים שנחסרו, ובאופן שאין השני שכירו בתמידות, ובאופן שיודע שנגנבו לפני החג אז צריך לשלם דמי אתרוגים סתומים, אבל אם חסר איזה תנאי אין לו עליו אלא תרעומות. והמקום יורנו אור ההלכה ובאמת ינחני וחסדו אל יעזבני:
נפתלי צבי יהודא ברלין.