משיב דבר חלק ג· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
סימן יז
תשובה להרב דק"ק קאמין בעזה"י:
ע"ד אשר נשאלנו בשלשה שהיו עסוקים אצל אדון אחד פעם בשותפות ופעם כל אחד בפני עצמו, וקיבל ראובן מעות מהאדון יותר מהמגיע לו, ולהשנים הנותרים היה האדון חייב. ויהי היום שנתהוה קטטה ביניהם לפני האדון, באשר ראובן היה מתפאר לפני האדון שמגיע מהם לו, וכאשר ראה האדון קטטם. אמר הנני אנכי מנכה את המגיע לי מראובן מהכלל. ואתם יקוב דין ישראל ביניכם. וכאשר באו לחשבון ברור לפני בית דין. נמצא שאין מגיע לראובן מאומה, ומבקשים ממנו את המגיע להם מהאדון, והוא אינו רוצה לסלק. עוד היה מגיע מראובן לא"י אחד אשר היה תובעו כ"פ והוא היה מדחהו, ונכנס הא"י לארוות סוסים של השותפים וגנב סוס וברח עמו, ולא נדע אם חשב הא"י שהוא של ראובן, ובאמת הוא של השותפים, ומבקשים מראובן עבור הסוס באשר נפטר מחובו לאותו א"י, זהו תורף השאלה. ובאמת אינם נסקרים בסקירה אחת בדבר השותפים ודאי חייב ראובן לסלק כל המגיע מהאדון להשותפים אם מגיע סך כזה ממנו להאדון, לא מיבעי אם קיבל המעות בעת השותפות, והסך המגיע מהאדון להשותפים ג"כ מעסק השותפות, פשיטא דכל מה שקיבל מהאדון לצורך השותפות הוא בא וזכה לכולם ומאן פליג להו, ואפילו היה חסר כל המגיע להם, היה צריך לחשוב החסרון גם לו ואינו יכול לעכוב לעצמו כמבואר בסי' (קע"ו סכ"ח), ואפילו מה שקיבל מהאדון היה שלא מהשותפות, או היה מגיע להם בעסק בפ"ע מ"מ חייב לשלם, ולא מטעם שעבודא דר"נ המבואר בסי' (פ"ו ס"א) דהתם מיירי במשכון של א"י שמצות השבה לא"י כמו לישראל אם אך יתבענו הנכרי בהחזרת המעות. אבל במלוה דידוע דקי"ל הפקעת הלוואתו, רק משום חה"ש ולא קאי עליו ונתן לאשר אשם לו אבל הכא נתחייב ראובן מחמת מעמד שלשתן, כיון שאמר האדון במע"ש שיקוב דין ישראל ביניהם הכוונה מבואר שיעשו חשבון אם יגיע מהשנים לראובן אזי יעלו זב"ז, ואם לא יגיע אזי יסלק ראובן להם המגיע לו, ואע"ג שלא פירש דבריו, מכל מקום גלוי דעתא מהני כמ"ש בעה"ת (שער כ"ח ח"ג) לענין מע"ג בזה"ל ומצינו בכל מקום דבגלוי דעתא דחד מינייהו מגליא דעתא דכולהו כו'. והוא הדין המבואר בסי' (קכ"ו ס"ג), ואע"ג שהרמ"ה ורא"ש חולקים וס"ל דבעינן שיפרש דבריו מנה לי בידך תנהו לפלוני, לא דס"ל דלא מהני ג"ד, שהרי לשון הרא"ש כשלא הזכיר המנה לא מחזי אלא כערבות שלא בשעת מתן מעות, משמע הא אי מחזי כאותו ממון המגיע לו מודה דלא בעינן דוקא שיפרש דבריו, והיינו שכתב הרא"ש בפ' המקבל (סמ"ג) אם השולחני אין רוצה ליתן לו פשיטא דחוזר אפילו במע"ש כיון דאין לבעה"ב בידו לא מלוה ולא פקדון. משמע דאי היה בידו א"י לחזור בו אע"ג שלא פי' דבריו (כמ"ש התומים) אלא משום דדרך בעה"ב ליתן לחנווני ולשולחני איזה סך, והמה יפרעו מעט מעט לפועליו, וידוע דע"מ כן הוא ממחהו אליו, וה"נ ידוע דרך האדונים שלא להרבות דברים ועסקים עם יהודים כאלה, וגם שלא לגזול מא' וליתן לשני במתנה, ושנאמר דלזה כיון במה שאמר שיקוב הדין ביניהם ח"ו, אלא פשוט שאינו רוצה לתבוע מאותו יהודי כיון שיש בידו מקום שיסלק לשניהם ומכ"ש שכסבור שמגיע מהם לו הרי זה מעמד שלשתן ממש, ואין בזה ספק:
אמנם בדין אותו א"י. יש לחקור מתחילה אם פירש הא"י בפני עדים שהולך לגנוב סוס מאותו מקום באשר שמגיע לו מראובן, דבל"ז לית דין ול"ד שאין להם על ראובן כלום, דמי יודע בשביל מה גנב. ומבואר בשו"ע (סי' קכ"ח ס"ב) לענין מסים שאדם נתפס ע"ח וחייב לשלם דמ"מ בעינן שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני בפני עדים, וע"כ לא הוצרך למעט אלא בשהיה גילוי דעת שתובע לפלוני, ובזה שגובה ממנו לא יוכל עוד לתבעו, ומ"מ לא מהני עד שיפרש דבריו, מכ"ש כאן שאם לא אמר כלל בפני עדים, מי יודע שלא יתבע עוד לראובן ויכחיש את הגניבה, או יתבעו השותפים את הסוס מיד הא"י לפני שופטי המדינה, והא"י יחזור על ראובן, ואפי' רב מודה בכה"ג, שהרי טעמיה דרב את שרי עביטך ממני, אמנם אם פירש הא"י שהולך ליטול המגיע לו מיד ראובן באופן שאין לחוש עוד לזה. בזה יש לעמוד על מקור הדין דנתפס ע"ח, וצריך אני לבאר בעזרו ית"ש:
ומתחילה יש לבאר דין הפורע חובו ש"ח. דקיי"ל כחנן דא"צ לשלם. וכתבו התוס' (ב"ק נ"ח.) דכיון דלא חשיב הפסד, אינו מצילו אלא מצער בעלמא כו', ורש"י ז"ל כתב הטעם דמצוה הוא דעבד. עוד כתבו טעם כדאיתא בירושלמי כתובות פרק בתרא ונדרים פ"ד דאמר מפייסינא ליה כו' ונ"מ רבתא בין אלו טעמים, דאי מודה הלוה שאין בדעתו לפייס ולא עתיד המלוה למחול, לטעם הב' חייב לשלם ולל"א פטור, ולכאורה קשה על הטעם הא' הא בירושלמי מפורש כטעם הב'. אבל באמת תליא בפי' הירושלמי שם שמביא ראיה דאפילו בע"ח דוחק פטור מהא דתנן בנודר הנאה דשוקל שקלו, ומוסיף עוד להביא ראיה מהא דתנן שם מקריב עליו קני זבים וז"ל הירושלמי ואפילו בע"ח שהוא דוחק שמעינן לה מן הדא ושוקל את שקלו כו' תדע לך שהוא כן דתנינן מקריב עליו קני זבים כו' לא בשלא נתן לתוך ידו כלום, ופי' הרשב"א בחי' נדרים דמסיים הטעם משום שלא נתן לתוך ידו כלום, כלומר שלא עשה לו אלא הבריח ארי ממנו, ואחריו פירשו הכי הק"ע ופ"מ, וא"כ הרי מסיק כטעם הראשון, ואין אנו צריכין לטעם הפיוס, אבל הרי"ף והרמב"ם ושו"ע (סי' קכ"ח) הביאו טעם הירושלמי דאמר מפייסנא הוית ליה, מבואר דלא חזר הירושלמי מזה הטעם, וע"כ מפרשי הכי, ואפילו בע"ח דוחק אי יכול לומר מ"מ מפייסינא אע"ג שהוא דרך רחוק, ופשיט משוקל לו את שקלו כו' והתם ע"כ הטעם אע"ג דלא שייך שם פיוס כלל, מכל מקום משכחת מי שנודר לשקול הרבה שקלים לתה"ל. והכוונה לפטור חובת אחרים כהא דאיתא במשנה דנזיר פ"ב הריני נזיר ועלי לגלח נזיר דנודר להביא קרבן נזיר, וא"כ יוכל לומר דהוי משכח מי שנדר להביא עבור אחרים כיון דהוא מצוה. ומסיים הירושלמי תדע לך שהוא כן ומקריב עליו קני זבין וכו', ור"ל דמהא דשוקל לו שקלו יש מקום לדחות דמיירי בגבוי ואבוד, כדאיתא בבבלי בכתובות שם, אבל מהא ראיה דע"כ אומרים משכחנא מאן דנדר בהו, ודחי שאין ראיה דמיירי שלא נתן לתוך ידו כלום, פירוש לא שמודר הנאה מפריש עליו והוא פוטרו מממון, אלא בכהן מה"נ מקריב עליו, וכאוקימתא דש"ס דילן. והש"ך נדחק לפרש באופן שכתבתי ובא"א דר"ל שכבר בא ליד כהן, ואח"כ אפילו נאבד אין אחריותם עליו, ויפה תמה התומים דעיקר הדין ליתא דודאי כל זמן שלא נזרק עליו הדם לא יצא י"ח. והקצה"ח יישב ע"פ משנה דשקלים דהמספק את הקינין מספק את הפסולות ועדיין לא הועיל בהא דתנן חטאות ואשמות, אלא אי נימא דלא כפירוש הרשב"א ז"ל העיקר כמ"ש דהירושלמי מדחה די"ל דמיירי שכבר בא לידי כהן, והכהן מקריב עליו. ובאמת הכי מפרש ש"ס דילן בנדרים (ל"ה:) דכהני שלוחי דרחמנא נינהו ע"ש. וע"פ זה בארתי הסוגיא דשם דמקשה ולטעמיך ליתני מקריב עליו קרבנות, אלא מח"כ שאני דאר"י הכל צריכין דעת חוץ ממח"כ כו'. והקשה הר"ן א"כ לידוק להיפך דדוקא מח"כ שרי הא שאר קרבנות אסור, וכהני שלוחי דידן נינהו ויישב בדוחק. עוד הקשה ממימרא דר"י עצמו ועוד. ולפי דעתו דר"י מיירי בהקרבת כהן ע"כ אתי כעולא בערכין (כ"א) דעולה ושלמים צריכין דעת בעלים בהקרבה, ולא כשמואל, וא"כ הלכה כר"י והרמב"ם פסק כשמואל. אבל האמת דר"י מיירי בין בהפרשה בין בהקרבה דצריכין דעת לשמואל כדאית ליה ולעולא כדאית ליה, זולת מח"כ אין צריכין דעת כלל, וכן פי' הרא"ש, וא"כ ה"פ הסוגיא דס"ד דע"כ מיירי בהקרבת כהן דאי בהפרשה א"א גם במח"כ להפריש שלא מדעת בעלים, ושפיר מוכח אי שלוחי דידן אי שלוחי דרחמנא אבל כדר"י דמח"כ א"צ דעת בעלים כלל. א"כ לא מוכח מידי דאפשר לפרש כהירושלמי דמיירי בהפרשה וכחנן כהא דתנן שוקל את שקלו, וכהא דתורם את תרומתו כו' ולמאן דמפרש (בדל"ו ב') במפריש משלו על ש"ח, וכשיטת הרשב"א דאתי כחנן. ומיושב במ"ש הא דדל"ו א' דמתיב רשב"א מהא דתניא אם היה כהן יזרוק עליו דם חטאתו וד"א ולא מקשה ממשנתינו ע' בר"ן ורא"ש אבל למ"ש פשוט דמפרש כהירושלמי במפריש עליו:
נחזור לענין דהירושלמי מתפרש בשני אופנים א' כהרשב"א ומפרשי הירושלמי. וזהו דעת התוס' בישוב הראשון. או כמש"כ הש"ך ובא"א. וזהו דעת הרי"ף ורמב"ם ושו"ע. וישוב הב' של תוס' דדוקא משום דמפייסנא א"צ לשלם. ומיהו אפי' בע"ח דוחק כמבואר בש"ע ולא כהש"ך. והוכחת התומים חזקה בהא מדסתם הרמב"ם בהא דשוקל שקלו ולא מפרש בגבוי ואבוד אלא לעולם שרי. מיהו הטעם לא משום שאינו נותן לתוך ידו כמש"כ התומים שהרי מפורש ברמב"ם הטעם דפורע חובו א"צ לשלם משום פיוס. אלא הטעם משום דמשכחנא נדרי מצוה להפריש שקלי אחר, ואין לו הפסד אם יבוא עלי או על אחר. וכן בהבאת קרבנות מח"כ שרי מזה הטעם:
ועפ"י זה ניחא לי הא שכתב הרמב"ם (בפ"ו מה' נדרים ה"ה) הי' שמעון כהן מותר להקריב קרבנות ראובן שהכהנים שלוחי שמיא הן. מבואר דמפרש משנתינו בהקרבה ולא בהפרשה ומש"ה שנה לשון משנתינו וכ' סתם קרבנות שלא כדרכו בקודש להביא לשון משנה או גמ'. אלא משום דקשה דיוק קני זבין כו'. ומיהו משנתינו מיירי בהפרשה כמש"כ. אבל הרמב"ם דמיירי בהקרבה ע"כ שנה משנתו בסתם קרבנות. וכ"ת הא גופא קשה לישני לן הרמב"ם מפריש עלי' קני זבין כו' ושאר קרבנות אסור בלי דעת בעלים כמ"ש הרמב"ם (בפי"ד מה' מה"ק ה"י ופ"א מה' מח"כ ה"ה). אבל לפי מש"כ דעיקר היתר למודר הנאה הוא משום שיכול לומר דמשכחנא מאן דנדר להביא קרבנות אחר. וא"כ זה אינו אלא עד שלא כלו קץ דג' רגלים. אבל במי שכלה זמנו וא"א להמתין עוד ע"כ יביא בעצמו. ועי' תוס' ר"ה (דף ו' ע"א) ד"ה יקריב דאי בעובר על ב"ת ממשכנין אותו ג"כ. וא"כ מודר הנאה אסור להביא עלי' מש"ה סתם רבינו בהקרבה ובכל זמן שרי. וכן בהא דתורם מפרש הרמב"ם בה' נדרים שם ה"ו בתורם מש"ח על ש"ח ואע"ג שפסק דתורם משלו על ש"ח טה"נ שלו. וא"כ יכול לפרש משנתינו בתורם משלו על ש"ח. אלא משום דא"כ לא שרי אלא באופן דלא בעי למיכל מיד אבל אם בעי למיכל אסור:
וממוצא דבר יתבאר כל דברי הרמ"א בסי' קכ"ח. די"א דוקא כשפורע לישראל כו' ר"ל דלפי הטעם של הש"ע משום פיוס. וידוע דב"נ על פחות משוה פרוטה לאו בר מחילה הוא מש"ה חייב לכ"ע. מיהו דעת המרדכי שהביא הש"ך ס"ל כמ"ש התוס' הטעם משום דלא אתי לידו. ואין נ"מ בין ישראל לב"נ וכן דעת הרשב"א ז"ל כמש"כ הש"ך. אבל בש"ע מבואר טעם דבע"ח דוחק מכ"מ הוינא מפייס ליה. משא"כ בא"י אנן סהדי שלא כן. או אפי' לסברא דפיוס כתבו התוס' דבע"ח דוחק אומר הייתי מוצא אוהבים שיפרעו בשבילי וא"כ ב"נ נמי:
ומעתה נזיל לנתפס ע"ח שאין חברו חייב לשלם והוא מהירוש' פשד"ג וב"ק פ' הגוזל בתרא וקאי על חוב ג"כ כמ"ש הש"ך בשם המרדכי ב"ק שם. ובאמת הכי מוכח מגוף הירושלמי דאמר רב את שרי עביטיך ממני. ובפ' שד"ג מיירי לענין פורע חובו. אלמא דבהא מיירי גם מחלוקת דנתפס ע"ח, מיהו הסמ"ע הוסיף דה"ה אפילו במקום שהפורע חובו ש"ח חייב לשלם. מכ"מ בנתפס ע"ח אינו חייב לשלם. וכ' הטעם משום שהפורע חובו י"ל דמשום שלא ימנעו מג"ח צריך לשלם. משא"כ בנתפס שלא מדעת. והוא כעין סברת התוס' ב"מ פ"ב לענין השבת אבידה דלהכי תנן שטף נהר חמורו כו' יש לו שכר משום דהוי השבת אבידה ויותר מזה העלו דאם שלא בפני בעל החמור צריך לשלם דמי חמורו. וא"כ ה"נ י"ל דבע"ח דוחק או ב"נ דצריך לשלם הוא משום דהוי הש"א אבל שלא מדעתו לא תקנו. אבל הוא נגד גמ' מפורשת בב"ק (דף נ"ח) דמבריח ארי דפטור אם הוא מדעתו מ"מ חייב כשנעשה שלא מדעת. ובנתיבות המשפט כתב סברא להיפך ע"פ מ"ש התוס' ורא"ש שם (דק"א) דנכסים שנהנו ונשתבחו שלא ע"י מעשי הנכסים א"צ לשלם, והיינו דקאמר שם אי אין שבח סמנין ע"צ אין צריך לשלם והא פשיטא דאם אדם משביח וצובע צמרו ש"ח צריך לשלם וכ"כ הש"ך (סי' שצ"א) וה"נ מה שמשביח הנכסים במה שמסיר השעבוד הוי כמשביח נכסי חברו להכי אם מדעת חייב ושלא מדעת פטור. וזה תמוה דהא תינח אם יש לו נכסים ואם אין לו נכסים מה משביח אלא שמסיר ארי מיני' ושלא מדעת בכה"ג חייב כסוגיא דב"ק הנ"ל ותו אפילו הסרת השעבוד מנכסים אינו אלא מבריח ארי מנכסיו. דמכאן ולהבא ה"ג. ותו דעיקר סברת התוס' והרא"ש צריך טעם, אמאי נשתנה דין משביח להיפך ממבריח. ובאמת בשיטה מקובצת (ב"ק ק"א) ראיתי שיטה אחרת בהא דצמר. עכ"פ דברי התוס' והרא"ש צריכין דעת להבין, ואין נ"ד מתיישב בהם, ע"כ היה יותר נראה עיקר דעיקר הטעם דנתפס ע"ח א"צ לשלם משום דכיון דבגזלנותא הרי הוא נתפס מי יאמר שלא בעלילה בא עליו, ובל"ז היה ג"כ גוזלו, והא דאומר בשביל פלוני הוא בא עילה מצא לומר כן, וכ"ז הייתי נצרך לדחוק אם היה מפורש דגרע נתפס שלא מדעת מפורע חובו ש"ח. אבל עיקר הדבר תמוה לי מאין יצא להסמ"ע לומר כן, והרי הדברים פשוטים כמ"ש עיר שושן, דחוב צריך לשלם, ולא כל חוב אלא חוב דפורע מדעת כ"ש שלא מדעת. והא שכתב הסמ"ע דהא בגמ' סתמו ואמרו אין אדם נתפס ע"ח זולת ע"ד המס. תמוה הא עיקר הדין הוא בירושלמי ושם מבואר דקאי על הפורע חובו ש"ח ולטעמי' דאפילו בע"ח דוחק פטור. וע"ז סיים דנתפס שלא מדעת ג"כ א"צ לשלם ודלא כרב. אבל שיהא יותר מפורע מדעת לא שמענו, ואדרבא בחולין (ק"ל) תניא הרי שאנסו את גרנו אם מחמת, אנפרות פטור לעשר אם מחמת החוב חייב לעשר ומפרש משום דקא משתרשי ליה וכבר עמד ע"ז בנה"מ. ולכאורה יש להביא ראיה לדעת הסמ"ע דשלא מדעת גרע מפורע חובו, שהרי הרמ"א פסק כשו"ת מהרי"ו דאם יש לו בידו גובה מה שפרע בשביל חבירו. ובירושלמי דב"ק שם מבואר דנתפס ע"ח אפילו יש בידו פטור, דאיתא שם על הא דתנן הגוזל את חבירו ותפסוה מסיקין אם מחמת הגזלן חייב, ומפרש הירושלמי משום קנס קנסו לגזלן, ושקיל וטרי בירושלמי אם נטלוה מסיקין מיד הגזלן מחמת הנגזל מהו, ומסיק דתליא בפלוגתא דריב"ל ורב אם נתפס ע"ח צריך לשלם, וקיי"ל כריב"ל דא"צ לשלם, והרי הגזלן יש בידו ומ"מ חייב לשלם להנגזל:
איברא כ"ז לשיטת הסמ"ע בסי' (ק"ה סקי"ג) דאפילו סברא דמפייסנא ליה לא סגי אלא כשצריך לגבות אבל כשיש בידו לא סגי בסברא זו להוציא מידו. א"כ שפיר מוכח מהירוש' דנתפס שלא מדעת גרע ואיכא סברא שניה דלא נתן לו כלל. ומש"ה א"צ לשלם אפי' כשיש ביד הנתפס. מיהו כבר השיג בשו"ת מהר"ם לובלין והובא בש"ך ע"ז. וכתב דלסברא דמפייסנא הוי' ליה אפילו יש בידו א"א לגבות. ובאמת מבואר דברי מהרי"ו כמ"ש הש"ך דס"ל דהטעם דפטור משום דמצוה קעביד, ואם יש בידו ודאי מכוין לגבות מהם ואע"ג דבתומים שדא ביה נרגא דא"כ מה הקשו התוס' בכ"מ על הא דתנן שטף נהר חמורו כו' יש לו שכר, ועוד הרבה, לימא משום דהם בידו, ויישב בפלפול דגם משעבודא דר"נ אתי עלה, הרואה בדברי מהרי"ו מבואר שלא כיון לזה, ותו דלא מצינו שעבודא דר"נ לא"י, ר"ל שאם מלוה שלו חייב לא"י יהא צריך הוא לשלם, הא אפילו הלוה עצמו אינו מצווה על הפקעת הלוואתו, אלא משום חה"ש, אלא ודאי כונת התוס' דודאי סתמא תנן אפילו באופן שהוא מציל ונמסר החמור מהמים ליד בעליו, מ"מ יש לו שכרו:
נחזור לענין דדעת מהרי"ו מטעם מצוה קעביד מש"ה שפיר מחלק. אבל לשיטת הירושלמי דבבע"ח סתמא ודאי איכא סברא דמפייסנא ליה ל"ש יש בידו מאין בידו. ולפ"ז הא שכתב הרמ"א יש מי שאומר שכ"ז שלא היה לו משל חבירו כו' אינו לפי הי"א דמחלק בין פורע חובו לישראל בין לעכו"ם. דלדעת זו הטעם משום פיוס כמ"ש לעיל, א"כ אפילו יש בידו נמי כמ"ש מהר"ם לובלין. מ"מ שפיר אתי פיסקא דהרמ"א די"א זה הטעם. ולפי זה נשתנה הדין, ומיירי ג"כ בבע"ח דוחק או של א"י. אבל בבע"ח סתם צדקו דברי מהר"ם לובלין וכמבואר בהירושלמי דב"ק. והשתא בנתפס על חבירו דליכא אלא סברא דפיוס. ל"ש בין יש בידו לאין בידו. אבל יש חילוק בין א"י לישראל לשיטת הרי"ף ורמב"ם ושו"ע דטעמא דבע"ח דוחק הוא משום פיוס, ולא כמ"ש התוס' שימצא אוהבים. ואחרי כל הדברים האלה, בנ"ד אם יש עדים שאמר הא"י שהולך ליטול סוס של ראובן עבור חובו. וברור לב"ד שלא יבוא עוד לתבוע חובו מראובן. צריך לשלם להשותפים. מ"מ איני אומר למעשה ח"ו נגד הסמ"ע ונה"מ. ותו דהא לשיטת התוס' דימצא אוהבים לעולם פטור והאיך נוציא ממון נגד דבריהם ז"ל אלא יש לפשר בזה:
עוד נשאלתי. ע"ד ראובן שעשה עסק אצל אדון אחד להעמיד לו אבנים, ובא שמעון וביקש מהאדון שהוא גם כן יעמיד לו אבנים, ונתרצה לו. ובשעת הפרעון של האדון לראובן סלק לו ג"כ עבור האבנים שהעמיד שמעון, כסבור שכל האבנים שראה הכל מה שהעמיד לו ראובן. וכשבא שמעון לבקש את מעותיו מראובן דחה אותו ראובן לאמר כי נכנס לגבולו. והלך שמעון להאדון בתחנונים ושלם לו שנית עבור סך אבנים שלו. ועתה מבקש שמעון מראובן גם התשלומין הראשונים כי שלו הם. וברור בעיני שאין ראובן חייב להחזיר לשמעון, ולא משום שלא קנה האדון האבנים מחמת שאין לו חצר כמו שדמה מע"ל דאפילו נימא הכי מאי איכפת לן. הוא בא בשכרו ליטול שכר טרחתו להעמיד אבנים למקום שרצה האדון ומלבד זה הלכה פסוקה שיש חצר לא"י. וכן דעת התוס' (ב"ב ע"ט) ד"ה ואין מועלין דחצר אין להקדש משום שאין יד להקדש. מבואר הא יש לו יד יש לו חצר. וכבר הוי בזה טובא הגאון קצה"ח (סי' קצ"ד) והביא ראיה דא"י יש לו חצר מסוגיא דע"ז (ע"א) בכליו של נכרי כי מטא לאוירא דמנא קניה. ונדחק הגאון בטעם הדבר, והעלה דעיקר חצר בא"י מטעם שליחות. ואישתמיטתיה באותו שעה דברי תוס' ב"ב הנ"ל והביאן בעצמו (סי' ר') דאי יש יד יש חצר להקדש ומכ"ש לא"י דמפורש בקרא דיש לו חצר דכתיב ויקח את כל ארצו מידו, והיינו רשותיה כדאיתא בב"מ (נ"ו). מיהו לענין הקדש לכאורה קשה, ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ. עכ"פ פשיטא דהאדון חייב לשלם לשמעון. אבל מ"מ במה שנתן לראובן עבורו לא יצא ידי חובת פרעון לשמעון. כיון שראובן לא זכה עבורו ולא נתרצה להיות שלוחו. ומבואר בתוס' ב"מ שצריך השליח לזכות למלוה כמו במציאה וא"כ הרי המעות הפקר כמו טעות א"י וזכה בהם ראובן, ואי היה האדון ממאן לשלם שנית היה רשאי שמעון להגיד להאדון. ואין בזה משום מסור כדקיי"ל (בסי' קצ"ד ס"ב בהגהת רמ"א) דאם לא נתן לו מעותיו אין בזה משום מסור. מיהו כיון ששלם לו שנית אסור לשמעון להודיע להאדון ולהשתדל שיקח מראובן המעות יתרים ח"ו:
מה שהקשה מע"ל בהא דסי' (פ"ז סי"א) דעת רמ"ה דאי טעין לישתבע לי דחושד לי בכך הדין עמו. שבועה זו מה היא אחרי שחז"ל חשדוהו. וגם לא מצאנו באשה הנשבעת כאלה ועוד הרבה להקשות. מדבריו ניכר שמפרש דעת הרמ"ה שיכול להשביעו אם הוא חשוד באמת בעיניו. ואחר שישבע כן ישבע הוא שבועת השותפים, וטעות הוא. דכונת הרמ"ה הוא בתורת היפוך, שאם ישבע שחושדו ישלם לו כמה שחושדו. והכי מבואר בסמ"ע ובש"ך (סקל"א). וכלפי דכלל גדול הוא שהנשבעים ונפטרים בשבועה דרבנן יכולים להפך אלא בשבועת שותפים א"א להפך משום שטוען טענת ספק ע"ז יכול להפך שהוא ספק אצלו באמת וישלם. משא"כ באשה הנשבעת ונוטלת, דקי"ל כר"ש אם אינה נוטלת כתובה א"י להשביעה א"כ לא שייך היפוך כלל וכן בשבועת השומרים דהוי דאורייתא לא שייך היפוך. אבל שבועה בכדי ודאי ליכא, אלא שהתובע בעצמו צריך לדעת בעצמו שהוא חושדו ומש"ה משביעו. אבל אם יודע בעצמו שאין עליו חשד רק שמעליל עליו שבועה כדי שיפייסו בשלום עול הוא. וכבר האריך בזה בשו"ת ש"י ח"א (סקס"ג) ולא ע"ז באתי ע"כ קצרתי:
מה שנסתפק בדין היפוך שבועה על התובע, ועכשיו הנתבע חוזר בו ואומר שע"מ שיצטרך להשליש מקודם ולהשכין עצמו או לישבע אין לי לא קיבל, וטוב לו שישבע שאין חייב. איני רואה טענה בכל זה. שהרי ב"ד מודיעים להנתבע, אם אתה מהפך צריך להשליש מקודם. ואם אפילו לא ידע מזה עכ"פ ידע בשעה שהפך, שאם ישבע התובע יהא חייב לשלם ולהשכין עצמו, או לישבע שאין לו, ועמ"כ סביר וקביל ומה לי שיעשה כן אחר שישבע התובע או מקודם כדין. ע"כ אין אחר פסק הש"ע והש"ך כלום:
ומה שקשה למע"ל לשיטת רש"י וסיעתו דגרסי בב"ב (קכ"ח) נשבע וא"י לחזור בו למאי קאמר נשבע, לימא א"י לחזור בו, דקדוק נכון הוא. ונראה דקמ"ל שגם התובע אין לו שוב טו"ת על הנתבע, ובע"כ צריך לישבע, וכדאיתא בשבועות (דף מ"א) דבדרבנן מפכינן שבועה וא"כ ה"ק התובע נשבע בע"כ והנתבע א"י לחזור בו. מיהו כל זה אי נימא שהיה בימי ר"א דין שבועת היסת. אבל הרשב"ם פי' דמש"ה נקיט עבדי כו' אע"ג שאין בו שבועה כלל, וא"כ ודאי הוא מיותר, מש"ה פי' כר"ת ונשבע כו':
נפתלי צבי יהודא ברלין