משיב דבר חלק ג· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
סימן יג
ב"ה ה' כ"ו ניסן תר"ם וולאזין כבוד הרב וכו'.
מכתב מע"כ מן י"ב ניסן הגיע בימי המועד כו' ובכ"ז נענתי להפצרת מע"כ נ"י באמרו כי דברי יטיבו לו בעזר ה' והנני להשיב.
ראשית דבר הביא קושיית הגאון בעל ש"א (סי' פ"ג) על הרא"ש שכתב דכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו דהמפקיד ביתו קרינן ליה והקשה מהא דקי"ל שכירות לא קניא באמנה אין בזה ריח קושיא במח"כ הגאון ז"ל דודאי לא בעינן כאן ביתו הקנוי לו ממש. שהרי הרמב"ן מודה דהשוכר בית לדירה ויש להשוכר חמץ בה ה"ז עובר בב"י. ולא נחלקו הרמב"ן והרא"ש אלא שהרמב"ן ס"ל דלא מקרי המקום רשותו אלא כשהוא דר בה, והרא"ש ס"ל דגם זה מיקרי רשותו. ובאמת הגאון בעצמו ז"ל כ' בישוב דברי רבינו יונה דפי' בביתו היינו ברשותו. ומסר הכתוב לחכמים לפרש לפי הענין. אבל גם בזה צדקו דברי הרא"ש ז"ל דר"י הביא מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש דפי' בית הוא רשות אותו החפץ הנגנב ולא רשות המקום שהחפץ מונח. וע"ז שפיר הקשה הרא"ש דכאן ע"כ אין פי' בבתיכם שהחמץ שלו, דזה למדני מדכתיב לא יראה לך שלך אי אתה רואה כו'. וע"כ משמעות בבתיכם שהמקום שהחמץ מונח יהי' ברשותו. וא"כ אזיל הוכחת רבינו יונה ז"ל. ותו הקשה מהמכילתא. אבל הא ודאי לכו"ע אין משמעות בבתיכם שהבית קנוי לו. אלא שמקום החמץ ברשותו, ותו לא מידי:
עוד הביא מע"כ נ"י ק' במס' ע"ז (דף טו) דשקיל וטרי אי שכירות קניא. והביא הג' ראי' דשכירות לא קניא מהא דתנן כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כ"ת, ואי שכירות קניא אמאי לא יאכילנה. והקשה מע"ל ממש"כ התוס' ריש פרק אלמנה דאכילת תרומה תליא בקנין הגוף וא"כ מה ראי' והביא מע"כ נ"י משני מחברים שהקשו ונשארו בצ"ע וגם בזה לק"מ. ומתחלה יש לדעת דאע"ג דבגיטין (דף מ"ח) איתא. דפליגי ר"י ור"ל בקנין פירות בין במוכר שדהו לפירות דאדעתא דפירי קא נחית. בין במוכר שדהו בזמן שיובל נוהג דנחית אדעתא דגופא. ובתרווייהו קיי"ל דלא כקנין הגוף דמי מכ"מ ודאי לא דמי שני ענינים אלו, והמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג דודאי זהו הקונה לזמן ל' יום. קני' גמורה היא באותו זמן. ומבואר הנ"מ בחו"מ (סי' רי"ב). וכהן הקונה עבד או פרה על ל' יום מאכיל תרומה כדתנן בתרומות והובא ביבמות (דף ס"ו ע"ב) השם פרה מישראל. ואע"ג שאינו אלא לזמן ולבסוף יוחזר הפרה לבעליו אם לא תשתנה ובנדרים (דף כט) איתא באומר ה"ז עולה כל ל' יום ה"ז עולה ומקריבה בזה הזמן. וכן לענין שבת אע"ג דקיי"ל דהמשכיר בהמתו לעו"ג אסורה במלאכה משום דשכירות לא קניא. מכ"מ במוכר בהמתו לזמן שרי כמבואר באו"ח (סי' רמ"ו ס"ג). או יאמר בהמתו קנוי' כו' ועי' בט"ז (סק"ה). ועתה מבואר דמש"כ התוס' פ' אלמנה דאפילו למ"ד קנין פירות כקנין הגוף מכ"מ תליא בתרומה בקה"ג זה אינו אלא בקונה לפירות ממש, אבל בקונה לזמן אינו כן ורק לבכורים אינו קנין הגוף ממש שיהא יכול לומר השדה אשר נתת לי, אבל לענין תרומה ושבת הוא שלו. מעתה אי נימא שכירות קניא הר"ז קונה לזמן ולק"מ:
איברא בעיקר הא דקיי"ל שכירות לא קניא. ודאי דעת הרא"ש דמכ"מ קנין הוא והוי כשותפין וכמש"כ מע"כ נ"י. ומזה הטעם דעת הרא"ש דהשוכר קונה מציאה והפקר וזהו דעת רש"י ולא כהרמב"ם והובא בחו"מ (סי' שי"ג). ומכ"מ כהן ששכר פרה מישראל אסור להאכיל תרומה משום מחצה דישראל וא"צ למש"כ המח"א דלתרומה בעינן קנין כספו המיוחד לו. דגם בלי שום דרשה הוא כן כמו בעבד של שני שותפין לא יאכל הפסח משל שניהם משום חציו השני. וכן מי שחצי עבד וחצי ב"ח אסור בשפחה ובת ישראל משום חציו השני. ה"נ בתרומה ושבת [ומה שהקשה מע"כ איך עבדי מלוג יאכלו בתרומה מבואר ר"פ אלמנה דהוי קניינו שקנה קנין וא"כ הוי כעבד של שני כהנים]. וזהו עצם שיטת הג"א שכתב דלחומרא שכירות קניא פי' ישראל ששכר פרה מעו"ג אסור במלאכה משום חציו דישראל:
ושיטת הרא"ש ברורה מהא דאי' בב"מ שכירות ליומא ממכר הוא. אלא שהתוס' יישבו בא"א היינו משום דס"ל כהרמב"ם כמש"כ הש"ך שם ועי' ביאורי הגר"א ז"ל ואכ"מ ומה שהקשה הגאון ש"א שם מהא דתנן ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כ"ת. וכוונתו להקשות מפי' רש"י דמיירי בשכירות גמורה וכ"כ התוס' ביבמות ודאי היא קושיא חמורה על פירש"י וכמו שהק' התוס' בע"ז שם אמאי לא מקשה הגמ' מרישא ככה ישאר הקושיא על פי' רש"י והרא"ש לפי המסקנא ג"כ דשכירות לא קניא. דמכ"מ הרי קונה חציו ואמאי רשאי להאכיל תרומה:
אמנם הישוב ע"ז הוא עפ"י שיטת רש"י בכתובות (דף נז ע"א) בד"ה היבם כו' וה"ה נמי אם נתחייב כו' והתוס' (בדף נח ע"א) ד"ה ואפילו הרבו להקשות ע"ז מן הירושלמי והתוספתא אכן שיטת רש"י דהא דאיתא (בדף נז ע"ב) אמר עולא כו' והאי נמי קנין כספו הוא. דייק הג' האי נמי קנין כספו ולא קאמר האי נמי קניינו הוא וכדמוכח מלשון הברייתא דת"כ שהביא הגמ' ר"פ אלמנה. מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה שנא' וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו. משמע דאשה ועבד שוים שאוכלים בתרומה משום דקנין של כהן המה. אפילו לא כתוב קנין כספו כלל אלא מכי יקנה נפש נפ"ל. אבל עולא דייק דמקנין כספו הוא דנפ"ל ולא מכי יקנה נפש. והכי דייק רש"י עה"ת ע"ש. והיינו משום דס"ל דאשה לא מיקרי קנין כלל. וכבר הבאתי בהע"ש (סי' נ"א אות ח') מחלוקת בבלי וירושלמי בזה. אלא דשם כתבתי דמדעולא מוכח דאשה מיקרי קנין ועתה חוזרני בי ואדרבה מעולא מוכח דאשה לא מיקרי קנין. אלא מכל מקום מיקרי קנין כספו מעתה אזיל ליה כל קושיית תוס' בכתובות. דודאי לפי הירושלמי דאשה הוא קנין ממש. מש"ה כשמת והיא זקוקה ליבום הוא של היבם. משא"כ לפי הבבלי דאשה אינו קנין כלל אלא קנין כספו וזה כספו דאחיו הוא:
למדנו מזה דלענין תרומה יש קולא דאו קנין נפש או קנין כספו אכלי בתרומה. ובזה מיושב רישא דמשנה דתרומות הנ"ל דישראל ששכר פרה מכהן. אע"ג דשכירות קניא והרי היא של ישראל באותו זמן מכ"מ היא קנין כספו דכהן. שהרי אם תמות הזיקא דכהן הוא. מש"ה לא מקשה אלא מסיפא דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה. ואי שכירות קנין הוא אע"ג דכספו דישראל הוא מ"מ הרי היא קנין דכהן. וכד דייקת לשון התוס' ביבמות (דף סו ע"ב) בד"ה ישראל. אור"י היינו משום דבהמה האוכלת היא קנין כספו של כהן כו' ולא מסיק דשכירות לאו קנין כמו דמסיימי בסוף בסיפא אלא ה"ק אפילו שכירות קני' מכ"מ קנין כספו דכהן היא. ובסוף הדבור שכתבו דלא קנין כספו דכהן הוא דשכירות לא קניא. יש להגיה ושכירות לא קניא. ותרי מילי נינהו. לאו קנין כספו ולא קנין הגוף משום דשכירות לא קני':
מה שיישב מע"כ נ"י ק' הגרע"א (בסי' רמ"ו) הישראל לקבל הבהמה מן העו"ג שכבר זכה מן ההפקר או במה שהקנה לו והעו"ג אינו יודע מזה ואינו נותן להישראל במתנה. וא"כ הוי ישראל גזלן. ויישב מע"כ שהעו"ג הוי גזלן בשעה שעשה מלאכה שלא ברצון ישראל, ועתה העו"ג משיב הגזילה. במח"כ מע"ל אין בדבריו ממש. דאע"ג שהעו"ג נקרא גזלן כדין שואל שלא מדעת בעלים. מכ"מ אחרי שנתן לו הנגזל במתנה שוב א"צ להשיב את הגזילה שהרי עתה היא שלו ממש. וא"כ האיך שרי ישראל לחזור ולגזול ממנו. אבל לפענ"ד איני מבין ק' הגאון מטעם אחר שהרי מבואר בהגהת רמ"א שאין אחר יכול לזכות בה אחר השבת, והיינו כמו שכתב הט"ז בשם ב"י שלא הפקירה או הקנה אותה לעו"ג אלא על יום השבת. ואחר השבת פקע הפקר והקנין וחזר לבעליו:
ומה שהקשה מע"כ ז"ל עוד על הרמ"א איך יכול להפקיר ולהקנות הלא אינו ברשותו. משום שקודם שגזל היתה מושכרת לעו"ג כו'. זה אינו ופשוט דהמשכיר לחברו יכול להקדיש כמבואר בתוס' ב"ק (דף ע') בד"ה לא. ועוד דלעיל איתא אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל משום דאין בעלים יכולים להקדיש וגונב מבית הנפקד משלם כפל עכ"ל והרי ה"נ הגונב מבית השואל משלם כפל כמבואר ר"פ המפקיד השואל פרה מחברו ונגנבה וקידם השואל ושילם כו'. אלא משמעות אינו ברשותו הוא שגזלו וא"י להוציא מידו. משא"כ משכיר ומשאיל אחר זמן שאלה ושכירות יוצא ממנו מש"ה יכול להקדיש ולהפקיר ולהקנות:
אשר רחש לבב מע"כ בפי' לשון התוס' חולין (דף פ"ד ע"א) המצאה הוא אבל אין כן פי' התוס' וכבר אמר בזה הענין מע"כ נ"י דבר טוב מסוגיא דזבחים (דף ס"ה) ורשום הוא אצלי בשם מע"כ נ"י דמחלוקת אביי ורבא הוא ומ"ש מע"כ עוד בבכורות דף ל"ב) דמש"ה תמהו התוס' בד"ה הא לוקמא במפרכסת. דמש"ה לא הקשו כזה לעיל (בדף ל"א ע"ב) והיינו משום דשם מיירי גם בעופות ומפרכסת אינו כחיה במח"כ זה טעות בדבר משנה דעופות קדשי המזבח אין להם פדיון כדתנן במנחות ר"פ י"ב שלא נאמר פדיון אלא בבהמה: