אור ברסלב

משיב דבר חלק ג· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

סימן יב

סימן יא

לואסלאוו:

ע"ד השאלה הראשונה שמפציר בי לחוות דעתי בדבר שאחד מראוונא במדינת וואלין הי' לו דברי ריב בעסק פאבריק עם אחד מבריסק דליטא. ועלה ביניהם שהאיש מראוונא נתן שטר להאיש מבריסק שאסור לו לעשות פאבריק בערך חמש עשר פרסאות סמוך לעיר ראוונא. והנה בוואלין חושבין עשרה וויערסט כל פרסה. ובבריסק חושבין שבעה וויערסט פרסה. ועתה נפל ספק האיך לחשוב הני חמשה עשר פרסאות. אם כמו חשבון המקום שנכתב השטר אם כחשבון מקום המדידה של הפרסאות. והנה ידוע שהכל הולך אחר דעת ההתחייבות. ולא דמי להא דאי' בחו"מ (סי' מ"ב) דאזלינן בתר מקום הכתיבה. ואם ידוע שהי' ההלואה במק"א אזלינן בתר מקום ההלואה דשם לא בעינן דעת המתחייב. וכפי שלוה כך מחויב לשלם אם במטבע פחותה או גדולה. ואין אנו מסתפקים אלא איך הי' ההלואה וכמה נתחייב. משא"כ במתחייב מדעתו עלינו לשקול דעת המתחייב. ומעתה לפי, שיקול דעתנו הקלה תחילת דינא כסוף דינא כמו דתניא בתוספתא קידושין והובא ברי"ף ורא"ש שם (פ"א סי' ט') זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זא"ז. אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר. ואם המוכר תבע ללוקח יעשו דברי הלוקח. והיינו משום דאמדינן דעת התובע תחלה שהסכים לדעת השני. וכך הוא להיפך בתחלת הענין אם הלוקח אמר בתחלה מכור לי חפץ בכך וכך והמוכר נתן לו בשתיקה מסתמא הסכים לדעת הלוקח. ואם המוכר אמר אמכור לך חפץ זה בכך וכך והלוקח קיבל ממנו בשתיקה מסתמא הסכים לדעת המוכר. וכך הוא בנ"ד אם האיש מבריסק החל לומר אם תתחייב א"ע שלא לעשות פאבריק סמוך לראוונא חמשה עשר פרסאות. כוון לפרסאות שהוא רגיל בהם שהמה שבעה ווערסט והוא הסכים לדבריו ולא כוון להתחייב יותר משביקש ממנו. ואם האיש מראוונא החל לומר אם תתן לי כך וכך לא אעשה פאבריק סמוך לראוונא חמשה עשר פרסאות כוון להתחייב חמשה עשר פרסאות של עשרה ווערסט ועל אופן זה נגמר הענין. ואם היו בני אדם מתווכים ביניהם יש לנו לחקור אצל המתווכים שעל דעתם נגמר הענין. ומע"כ כתב דהולכין אחר מקום ההתחייבות. וראוונא הוא מקום ההתחייבות. והוא כמו שלענין כתובה הולכין במקום שידורו. ודבריו אינם נראין לי. כי ראוונא אינו מקום ההתחייבות אלא מקום סילוק ההתחייבות. ויש לילך אחר מקום שהתחייב דמסתמא ע"ד אותו מקום התחייב. אם היו הדברים תחלה מאנשים שבאותו מקום מסתמא בקשו כפי הרגלם וע"ד בקשתו התחייב גם הוא ולא דמי לכתובה, דאע"ג שהי' הנשואין במקומה הולכין אחר מקום שידורו. דהתם אין אומר ואין דברים והחתן ממילא מתחייב הסך שקבעו חז"ל או מנהג המדינה. משו"ה אומרים שדעתו להתחייב לפי המקום שידורו. משא"כ כאן שאין התחייבות אלא עפ"י דברים שהי' ביניהם משו"ה יש לילך אחר דעת המתחיל בענין:

תוכן העניינים

משיב דבר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה