משיב דבר חלק א ב· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
חלק ב
סימן א
ב"ה ב' ז' שבט תרמ"ג:
כבוד הרב וכו' ראיתי מכתבו, ומבוכת נפשו הטהורה בדבר השו"ב שבעירו אשר מעכ"ה נ"י מעיד וחפץ ביקרו באשר הוא מצוין בתורה יותר משארי שו"ב, אך יודע מעכ"ת כי בא לו חסרון הרגשה לעתים מפני סבות הרבה שלא יוכל לעמוד ע"ז, אם מפני חולשה או מהירות ובלבול הדעת, באשר כבדו אזניו משמוע, ואינו מרגיש אלא בעת שדעתו יפה עליו ומשים לב מקשיב ביותר ואחר שכן אין תקנה במה שיבא למבחן לפני איזה גדול או שו"ב, אחר שלא כל העתים שוות אליו, ואפשר שבאותה שעה ישים דעתו ולבו ביותר, באשר פרנסתו תלויה בזה, משא"כ בשעה שעוסק במלאכתו אפשר כי יקרה לו שעה שאינו מרגיש וכאשר כך מצא מעכ"ה סכינו פגום, והשו"ב השיב דברים שא"א לשמוע ולקבל, פעם השיב כי כזה יקרה לשו"ב היותר מומחים אשר לפעמים לא ירגישו יפה, ופעם השיב כי נכון לבו בטוח בתפלתו קודם שחיטה שלא יאונה לו כל און, ופעם מכחיש ואומר כי הוא מרגיש יפה ורק עלילות דברים מע"כ שם עליו ומקשה לב לשאול את פי מע"כ היאך חפץ לקפח את פרנסתו עפ"י דעתו לבד, מבלי שאלת איזה רב בלעדו, ומע"כ בתומו ויושר לבו ראה בטענה זו שיש בה ממש, ע"כ הוא במבוכה רבה אחרי שאין רב אחר שיבוא לפניו, ובמקרה א"א לעמוד עליו כמו שבארנו, וא"כ אולי באמת אין למע"כ חובה לפרסם פסולו בעיר ולקפח את פרנסתו, גם כי יודע הוא מע"כ מרת נפשו שיביא א"ע לידי מחלוקת בקהלתו כי אין אדם שאין לו קרובים ואהובים, ובאמת על כיב"ז יש לנו לומר המליצה, אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר, וזהו עבודה קשה שבעבודת ההוראה, וכמה רבנים נלכדו ונוקשו בדבר השו"ב שבעירם ומע"כ איש מנוחה ואינו חפץ בכשלונו של השו"ב המופ' ורק חובה עליו ואינו יכול להשמט עפ"י התורה אזי אין חכמה ואין עצה נגד דבר ה'":
והנראה לענ"ד דאם לא היה מע"כ מארי דאתרא ויודע בזה השו"ב כי כן הוא, אע"ג שמע"כ בעצמו היה אסור לאכול משחיטתו, דלא שייך כאן הסברא דרוב מעשיו מתוקנים, כמו שאנו מתירין מזה הטעם במומר שנתנו לו סכין בדוק לשחוט אע"ג שאין נאמן להעיד שהוציא מאיסורו, מ"מ סמכינן דמסתמא עשה כהוגן כרוב מעשיו, וכמש"כ במשמרת הבית ה"ש שער א' בד"ה עוד שם אם קטן כו' והט"ז (סי' ב' סק"ז) דכאן אין אנו יודעים אם רוב פעמים הרגשתו חזקה כראוי, וא"כ הוא היודע שאין לסמוך עליו אסור לאכול, אבל מ"מ אין חובה עליו להודיע לרבים שהרי אינו נאמן עפ"י ד"ת ויהי נחשב עוד כלישנא בישא כדאיתא במס' פסחים (דף קיג:) דכיון שאינו נאמן, שם רע בעלמא הוא דקא מפיק בי', ואע"ג שיכול להיות שאיזה אנשים יפרשו עפ"י דבריו משחיטתו שיהיה נאמן בעיניהם בזה ויהיו אסורים עפ"י ד"ת לאכול, וכמ"ש הרמב"ם (הל' פסח פ"ד ה"א) אם היה נאמן להם סומכים על דבריו, ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן, והרוצה להחמיר על עצמו ה"ז משובח ויביא פסח שני, הרי דמה שמחמיר על עצמו להאמין בזה אינו חומרא בעלמא, אלא נעשה דין גמור עד שחייב להביא פסח שני, וגם הראב"ד אינו חולק על זה אלא שמשיג על מה שכתב שהר"ז משובח, וכתב איזה שבח יש בזה אחרי שיהיה נצרך להביא פסח שני, שבאמת אם אינו צריך ה"ז מביא חולין לעזרה אבל זה מודה הראב"ד שאם היה מאמינו בזה אסור עפ"י ד"ת לאכול הפסח, וא"כ אין בזה משום לישנא בישא שהרי אין בזה שמע שוא, וחברים בדלים מאכילתו, ולא דמי להא דפסחים בנגדי' ר"פ למאן דאסהיד יחידי בחברו דבר עבירה דשאני התם שלא היה ענין למיפרש מאיסורא למי שיאמינו, ורק הגיד על אחד שעשה עבירה ולשנאותו או לפוסלו מעדות ושבועה, ותו דאותו איש לא היה נאמן בעיני ר"פ וא"כ הוי כשמע שוא לפניו, משא"כ להגיד למי שיהא נאמן בעיניו למיפרש מאיסורא, אין בזה משום לשה"ר. ודמי להא דאיתא (ב"ק דף קיב) דשליחא דבי דינא נאמן כבי תרי ומש"ה איתא (מו"ק ט"ז ב') דשליחא דב"ד לית ביה משום לישנא בישא והיינו משום שנאמן לשמותי על פיו ומש"ה הביא הרי"ף במו"ק שם מימרא דב"ק הנ"ל ללמדנו דהא דאין בו משום לישנא בישא הוא משום דמהימן, אבל מ"מ אע"ג שאם יאמר למי שיבין שיאמינו ויפרוש מאיסורא אין בזה משום לשה"ר, אבל אינו מחויב בכך להגיד אם רואה שיצא מזה איזה קלקול ומחלוקת, ומנא אמינא לה, מדתנן בסנהדרין (דף לז) ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת, פי' אפילו שהוא אמת מכל מקום אין לנו להכניס ראשנו בדאגה הזאת, והלא כבר נאמר אם לא יגיד ונשא עונו, הרי דוקא משום דאיכא בלאו דאם לא יגיד אסור לפרוש עצמו מזה העדות, אך אם לא היה לאו דאם לא יגיד היה רשאי לכבוש עדותו, ואע"ג דיש כאן מ"ע של ובערת הרע מקרבך ובמה שיגידו יתקיים מ"ע זו, ובלא עדותו לא יגיעו למ"ע זו, מ"מ אחר שכ"ז שלא העידו לא נתחייבו במ"ע של ובערת הרע אינו מחויב להכניס ראשו בדאגת מחלוקת ושנאת קרוביו מחמת זה שיהיו נפרשים מאיסור אחר שיודיע ויאמינו לו. הן אמת שאפשר לדחות הדמיון דשם כ"ז שלא הגידו עדות אין כאן מ"ע של ובערת הרע שהרי אפילו היודע בזה שחייב מיתה אסור להרגו עד שיעמוד לפני העדה, כדתניא במכות (דף יב) מניין בסנהדרין שראנו באחד שהרג כו' מש"ה אינו מחויב לכנוס לדאגה כדי להביא למ"ע זו, משא"כ כאן שהוא יודע שאסור לאכול משחיטתו, ואפשר שהוא מחויב ליכנס לדאגה זו כדי להפריש את המאמינים בדבר מאיסורא. אבל כד דייקת זה הדיחוי אינו שהרי מפורש בחולין (דף קלט) אלא דלא גמר דיניה ובעי לאתוייה לבי דינא וקיומי ביה ובערת הרע מקרבך, ופירש"י מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביאם לב"ד כדי לבער רשעים מישראל, מכ"מ לא נתחייבו העדים ליכנס לדאגה של מחלוקת ושנאת קרובים אלא משום דקיימי בלאו של אם לא יגיד ונשא עונו, וה"נ בנ"ד אינו מחויב להודיע לאדם וליכנס לדאגה זו, אבל כ"ז במי שאינו נאמן כבי תרי ואין חובה מן הדין להאמין לו כלל אלא משום שאם האמין לו אסור לאכול עפ"י ד"ת כמש"כ לעיל משא"כ במי שנאמן כבי תרי כשלוחא דבי דיינא על בית דיניה וכדאיתא (בגיטין דף יט) ודוקא ר"נ וספרי דייני דאית להו אימתא וה"ה כל ראש ב"ד וסופר שלו כדאיתא בפוסקים, וה"נ מי שנאמן כבי תרי על בני עירו דמחוייבים להאמין לו כמ"ש הרמב"ם הנ"ל, אם היה נאמן להם סומכין על דבריו פי' שהיה נאמן עד כה בכל דבר שיאמר במילי דאיסורא, מחוייבים מן הדין לסמוך על דבריו. ועל כיב"ז איתא בקדושין (דף סו) אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ואין הפי' דמהימן ליה בזה הדבר שמעיד עתה דבכה"ג אסור להאמין עליו ולהוציא אשתו כמבואר באהע"ז (סי' קטו ס"ז) בהגהת הרמ"א, אלא דמהימן אליו בכל דבר שיאמר, ה"ז מחויב להאמין אע"ג שאינו רוצה להאמין משו"ה מחויב להוציא אשתו וא"כ רב על בני עירו ה"ז מהימן בכל דבר איסור שהרי האמינהו עליו בכל אשר יאמר כשר או טרפה וא"כ הרי זה ג"כ בלאו דאם לא יגיד, היינו שמחויב להעיד לפני ב"ד מה שיודע והמה בני עירו מחויבים להאמינו ומנא אמינא לה דקאי באם לא יגיד מדאיתא (שבועות דף לג:) ראיה בלא ידיעה ה"ד מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני יבואו ויעידו זהו ראיה בלא ידיעה ופירש"י שהמה לא ידעו אם היה מלוה או מתנה וכדומה מ"מ כיון שהודה וקבל על עצמו עדותם שאם יעידו שענה לו בודאי הוא מלוה וחייב ה"ז באם לא יגיד ואע"ג שהיה יכול הנתבע לפטור עצמו מתחלה ולומר אע"ג שיעידו שמנה לו מ"מ אינו חייב משום שהיה מתנה או פרעון תוב, מ"מ אחר שכבר הודה שאם יעידו ה"ז מלוה, חייבים העדים משום לא יגיד, דאחר שיעידו הוא מתחייב עפ"י ד"ת במה שהודה שאם יעידו ה"ז מלוה, וה"נ אע"ג שאם לא קבלו על עצמם להאמין לו כבי תרי, אינם מחויבים להאמין לו, וממילא אין עליו משום אם לא יגיד, אבל אחר שקבלוהו לרב ולהאמין לו במה שיאמר אסור שהוא אסור שוב נתחייבו להאמין לו, וממילא יש עליו הלאו דאם לא יגיד, ואין לחלק בין שני עדים לעד אחד, שהרי היכי שחייבו חכמים להאמין לע"א ה"ז חייב קרבן שבועה כמבואר שם (דף לב'), וה"נ שחייבו על עצמם להאמין ונתחייבו בכך מה"ת, ה"ז עד חד כשנים, לענין הלאו דאם לא יגיד, ואע"ג דלענין להוציא ממון לא מהני האמנה כבי תריו כדאיתא במו"ק (סוף דף כו), והכא יכול להגיע היזק להשו"ב בדבר שבממון וקפוח פרנסה, מ"מ אינו ענין למנוע מדבר איסור, שהרי בהא דקידושין להוציא אשה מבעלה נוגע ג"כ לממון לפוטרו ממזונות ועוד הרבה, מ"מ נאמן ומחויב להעיד להפרישו מאיסורא, וה"נ לענין השו"ב, וכש"כ הוא שהרי מצד הסברא היה לן למילף דבר דבר מממון שאין להוציא אשה מבעלה אלא עפ"י שנים עדים כמו להוציא ממון, אלא שמ"מ אינו דומה לגמרי וכפירש"י בגיטין (דף ב:) בד"ה ואין דבר ערוה, ראוי להתירו בפחות משנים כו' הרי דאינו דומה לגמרי אלא שחמור משארי עניני איסור והיתר, ותדע שהרי רגלים לדבר לא מהני להוציא ממון, ובקנוי וסתירה נאסרה משום רגלים לדבר, וה"נ יש נ"מ בכמה דברים בין עדות אשה לדבר שבממון ואכ"מ, וה"נ לענין עדות על מהימן כבי תרי, אינו דומה עדות אשה לדבר שבממון הא מיהו חמור עדות אשה להוציא מבעלה משארי איסורין, ומ"מ מהני מהימן כבי תרי שמחויב להאמין, מכש"כ בשארי איסורין להוציא דבר היתר מחזקתו ולהעיד עליו שהוא אסור באכילה, וא"כ ממילא קאי באם לא יגיד, ואין עצה ותבונה להפקיע עצמו מחוב זה מחמת דאגת מזונות וכדומה, כך דעת הענין נוטה, ומ"מ לא יעשה מע"כ נ"י מעשה עד שיראה דברים אלו לפני איזה גדול הדור שראוי לחקרם ולהסכים או לחלוק עליהם, ואם יוצא גם ממנו שמחויב מעכ"ת נ"י בדבר אזי הנני להגיד משרים לפני מעכ"ה נ"י איך להתנהג, אע"ג שידעתי במעכ"ה נ"י שיעשה מעצמו הדבר בהכרח וכאלו כפאו דבר ה' ולא זולת ח"ו, מ"מ כבר אחז"ל במס' מכות אין מזרזין אלא למזורזין, מש"ה הנני לפרש לפניו המקרא שאמרו הזקנים לרחבעם, אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם דברים טובים וגו', ואין תיבת ועבדתם מובן כ"כ, אבל בזה עמדנו להבין פי' הגמ' בהוריות (דף י) כמדומין אתם ששררות אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם שרא' וידברו אליו לאמר אם היום תהיה לעבד לעם הזה, ולכאורה קשה טובא מאי ראיה מזה המקרא הרי בפי' אמרו אם היום תהיה עבד רק באותו היום ששאלו ממנו דבר לנגד רצונו וכבודו אבל לאחר שימליכו אותו אין ראיה שהוא עבדות, ויותר היה ליה להגמ' להביא מקרא דעוזיהו וישב בבית החפשית שהובא שם, אלא הענין שכל מה שחששו ר"א חסמא וריב"ג שהוא שררות, אינו אלא במי שיגיע שמחויבים לענשו וה"ז כמו שררות ע"ז השיב ר"ג שגם זה יהיה בתורת עבדות שמחויבים בדבר לעשות כן ויגלו דעת שאם לא היו מחויבים, נוח היה להם שלא לענשו ולכנוס בדאגתו, אבל מה יעשו וזהו עבדותו, וכך הוא פי' המקרא, ומלבד שתהיה היום עבד לעם הזה להסכים למבוקשם, עוד זאת, ועבדתם, בשעה שתעבדם לאחר שימליכו אותך גם אז תעבדם ועניתם דברים טובים, היינו בשעה שתענש אותם תפייס אותם ותראה להודיעם שאינך עושה אלא משום שאתה יחוייב לעבדם בכך, וכך אני אומר למעכ"ה נ"י וחכם כמותו סוף לקח להשתדל בטובת השו"ב כל האפשר כי באמת יש לחמול עליו ועל בני ביתו, ואחר כ"ז הנני תפלה תחנה ובקשה על פניו ית' שלא יאונה למעכ"ה נ"י צער ועג"נ מזה הענין וככה יבקש הוא מהקב"ה על זאת באשר הוא דבר דשכיחא הזיקא ונצרך לרחמי שמים מרובים וה' יהיה בעזרו להאיר דברו ויהיו רבים יושבים בצלו, ואור התורה יהי נר לרגלו, כנפש העמוס בעבודה:
נפתלי צבי יהודא ברלין
סימן ב
ב"ה ה' ער"ח סיון תרמ"ח וולאזין.
לכבוד הרב וכו' כש"ת מו"ה ישראל נ"י מכתבו מיום ח"ו אייר הגיעני והנה ביקש מעכ"ה נ"י לחוות דעתי בדבר הוראה שהשו"ב ר' מענדיל בכתב שנתן להשו"ב ר' חיים יוסף נתבע שלא ישחוט אלא עמו או ברשותו, והנה נגזר עפ"י הממשלה שרח"י יצא מן העיר, ובאה השאלה אם עדיין יש הקשר שלא ישחוט ר' מענדיל בלי רשות רח"י, והודיע מע"כ נ"י שכבר הורה גאון הדור האב"ד מקאוונא נ"י שהותר הקשר מהא דאי' ביו"ד (סי' רל"ב סט"ז) בשנים שנשבעו זל"ז ואח"כ הוכרח א' לעקור דירתו שבטלה השבועה, ורב אחד השיב שעדיין חלה השבועה שלא ישחוט בלי רשות רח"י, ומע"כ נ"י אמר להתיר מתרי טעמי, חדא מטעם אומדנא וכדאיתא שם (סי' רי"ח ס"א) בהגהת רמ"א ולמדנו זה ממתנה דקיי"ל כר"ש בן מנסיא בב"ב (דף קמו) דמי שהלך בנו למדה"י ושמע שמת בנו ונתן נכסיו לאחר ואח"כ נודע שבנו חי בטלה המתנה, משום אומדנא דמוכח, וה"נ ודאי אלו ידע שרח"י יעקור דירתו מכאן לא היה מתקשר עמו כלל, וצדקו דברי מע"כ נ"י בזה, וגם הגאונים שהתירו ודאי כוונו להלכה זו, אלא משום שהיה עולה עה"ד שזה אינו אלא בנודע שטעה בשעת נדרו, משא"כ אם אירע אח"כ ענין שראוי לבטל הנדר מזה הטעם לא מהני כהא דמתנה, אם לא היה לו בן ונתן מתנה לא' ואח"כ נולד לו בן לא בטלה המתנה שאין מתנה נעקרה מעיקרה בשביל מה שנתחדש אח"כ, משא"כ בנדרים שאונס שאח"כ עוקר הנדר מעיקרו, ממילא אפילו נעשה ענין אח"כ שיש אומדנא שאלו היה כן לא היה נודר, ה"ז בטל הנדר מעיקרו, וע"ז הביאו הא שכתב בהגהת הרמ"א בשנים שנתקשרו זב"ז ואח"כ יצא א' מהם וכו', הא מיהא מזה הטעם של האומדנא בטל הכתב והותר לר' מענדיל לשחוט בלי ידיעת רח"י:
והנה מע"כ נ"י הוסיף עוד טעם לבטל השבועה משום שנדר שבטל מקצתו בטל כולו, ואע"ג דקיי"ל (סי' רכ"ט ס"א) בנודר או נשבע לחברו והתיר לו חברו מקצת לא בטל כולו [ולא כא"ח שהביא הב"י בבד"ה (סי' רכ"ח) דמי שנשבע לחברו לפרוע לו לאיזה זמן והאריך לו חברו הזמן בטלה כל השבועה], העלה מע"כ דזה אינו אלא באופן שהתיר לו חבירו משא"כ באם בטל מקצתו מאליו, והנה גוף החידוש שהעלה מע"ל נ"י ראוי לשמוע, דסברת רבינו ירוחם הוא דלא מחל חבירו מקצת אלא באופן שלא תהא בטל השבועה לגמרי, ואם נימא דבטלה השבועה ה"ז מבטלה המחילה דע"מ כן לא בטל, משא"כ אם בטל מקצתו מאליו אין נ"מ בין נדר לעצמו או לחבירו, ואם הותר מקצתו הותר כולו, מיהו כ"ז אינו נוגע לענין השאלה, דאין כאן נדר שבטל מקצתו כלל שהרי נשבע לו זה או זה, היינו אם אינו יכול לקיים זה יקיים בזה האופן, תדע שאם היה רח"י חולה איזה יום ואינו יכול לילך עמו, וכי נימא דמותר לו לשחוט גם בלי רשותו וידיעתו, וכן בדין השו"ע שנשבע לפרוע או לעבוד עמו, והנה אם נשבע לפרוע לו איזה סך או לעבוד עמו בשווי זה הסך ונעשה עני ואין לו לשלם במזומנים, וה"ז אונס, וכי נימא דה"ה שאין לו לעבוד עמו בשווי זה הסך ודבר זה ברור שאין זה נדר שבטל מקצתו, אלא בנודר לפרוע מאה רו"כ והוא עני שאין יכול לשלם זה הסך אלא חמשים בזה האופן אמרינן נדר שהותר מקצתו כו':
עוד מבקש מע"כ נ"י ממני להודיע לו דעתי בשבועה בכתב, ומסתמא כל יקר ראתה עינו בנוב"י ובתשובת ח"ס אבל דעתי הקלה הוא רוצה לדעת, והנני למלא חפצו, דודאי כי כתיב לבטא בשפתים, לא מהני כתב שהרי אינו בטוי בשפתים, אבל לא כתיב לבטא בשפתים אלא בלהרע או להטיב, היינו על מה הוא נשבע, משא"כ על הדבור נשבע אני ע"ז לא כתיב לבטא בשפתים, וכך מבואר במסכת שבועות (דף כו) שהשבועה קדמה לבטוי, הרי מבואר דהבטוי בשפתים לא קאי על השבועה, ועוד אני אומר דמכ"מ לשון לא תשא את שם ה' וגו' משמעו על שפתיו ולא בכתב אך מכ"מ כתב לא גרע מידות שבועה, דהוי כשבועה דכתיב או השבע שבועה, אבל בד"א במושבע מפי עצמו, וזהו שבועת בטוי, אבל במושבע מפי אחרים כמו שבועת העדות, דלא מהני ידות והיינו שכתבו התוס' ריש מסכת נדרים דלהכי לא תנן ריש מסכת שבועות כל כנויי שבועות כשבועות כמו בנדרים ונזיר משום דלית בשבועה ידות, ואין הכוונה דאין כלל ידות בשבועה, שהרי בפירוש תנן בנדרים (פ"א) כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה, והוא מטעם ידות, אלא כוונת התוס' משום דבמסכת שבועות מיירי בכל אופני שבועות אפילו שבועת העדות, מש"ה לא מצי למיתני כנוי שבועות, הא מיהא במושבע מפי אחרים לא מהני ידות וא"כ לא מהני בכתב, והיינו דכתיב ושמעה קול אלה, ודיוק קול הוא לאפוקי בכתב כדאיתא בגיטין (דף עב) קולו למעוט, הא דרב כהנא א"ר וכו', עוד הנני להודיע שראיתי נוסח הכתב ולא כתיב שהוא נשבע עתה, אלא מודה שנשבע מכבר, וא"כ אין זה שבועה, וכמבואר בהגהת הרמ"א (סי' רל"ב סי"ב) וגם העדים לא העידו שהוא נשבע אלא קיימו כתב ידו, וא"כ אם באמת לא נשבע אין בשבועה ממש:
סימן ג
ב"ה ה' ג' ניסן תרמ"ח וולאזין. יענה ה' שלום קהל עדת ישרון המאושרים הולכי יושר דורשי טוב וחסד ב"ק ביאלעצערקאווקא יצ"ו ה' עליהם יחיו דגן ויפרחו כגפן. הגיעני מכתב מע"כ ני"ו ע"ד השו"ב המוחזק בקהל ק' להיות לו ג"כ יד בהוראה, והרב של המחוז אשר היה ג"כ מו"ץ וגם שבט ממשלת המדינה בידו, העביר את השו"ב על חודש ימים בעבור כבודו אשר הקיל לפי דברו, ועתה שבק הרב הנ"ל חיים לכ"ח, ובאו בשאלה אם השו"ב כשר לקום על חזקתו הראשונה, או כדברי שו"ב עובר אורח אשר בודה דברים לאמר כי אחרי אשר בתוך זמן ל"י מת הרב שוב אין רפואת תעלה להשו"ב הישן, והנני להשיב בעזרו ית':
אם כדבריהם שהרב העביר את השו"ב על חודש ימים אין זו שאלה כלל אם הוא כשר לאחר ל"י, והגאון נוב"ת לא הוצרך לפסוק דאם מת החכם עבר איסורו, אלא נשאל על מה שנשחט בחיי הרב האוסר, אבל אח"כ ודאי חזר להיתרו, ומכש"כ לאחר שלשים יום שהרב ג"כ לא אסר יותר מזה הזמן, אחר כ"ז פשוט שהשו"ב הישן כשר להיות שו"ב כמקדם:
אכן לא אכחד ממע"כ כי מסופקני אם יואילו דברי אלה למע"כ ני"ו להשיב את השו"ב למקומו, כי כמדומה לי אשר כבר הכה שורש אש המחלוקת בלב איזה בעה"ב דחזו בישות בהשו"ב הישן לפי דעתם, אם בצדק או שלא בצדק, הלא כל דרך איש ישר בעיניו ועפ"י מכתבי זה עוד יתעורר המחלוקת לאמר כי לא היה לי להשיב עד אשר יגישו גם המה עצומותיהם, ומה גם במקום אשר השוחטים העומדים על דם רעיהם לקפח את חייהם ודמן דידהו סומק להו טפי המה מציתים את האש ומעלים נעורת על הניצוצים להלהיב ולהעלות האש השמימה, והלא ע"כ נמשל מחלוקת לאש, אשר אם לא יצליח להבא לכבות במים להעמם האש לגמרי, אזי מים תבעה אש יותר, והיו לאבוקה בכח הניצוח להצית עיר ומלואה ר"ל, ע"כ רואה אני מרחוק, אשר הדבר תלוי ברב העיר המחוז ושבט הממשלה בידו, ואם הוא אדם גדול בתורה ובעל נפש יקרה בד"א, אז יגישו דבריהם בענות צדק לפניו, והוא לא יקפח את השו"ב הישן ויאחז מדת חכמי הג' ז"ל לחוס על שו"ב דטפלי תלויין בי' ולא יניח להעלות שבט הרשע של השו"ב הבא לקפחו על גורל קהל ק', וגם כי ישכיל הרב נ"י לחוס על שלום הקהלה הק' ויסיר ממנה רוח המחלוקת אשר עד אבדון תאכל וישסה אוצר כל כלי חמדה בטבע היהדות, ה' יצילנו, והוא ית"ש יסייע למע"כ ני"ו לשכון שלום וכבוד, כנפש מברך אתכם העמוס בעבודה נפתלי צבי יהודא ברלין
סימן ד
ב"ה א' ט"ז מנ"א תרמ"ג וולאזין. כבוד הרב וכו' אב"ד דק"ק גראביוויץ. מכתב מעכ"ה ני"ו הגיעני, והנה גוף הענין כבר נתבאר יפה ע"י מכתב הרב הגאון מו"ה משה נתן ני"ו אב"ד איזדיטשוב, ולא נוסף במכתבו, כי אם העתק הכתב שנתן השו"ב ר"א שי' להרב שעבר מגדולתו, ע"כ עלי לבוא בראשונה בדבר שנתחדש לחקור אלו היה בטוי שפתים של השו"ב בזה הנוסח של הכתב שנשבע על כמה דברים, ואם יעבור יהיה נידון כחשוד לשחיטה, והוא עבר על שבועתו, אם שחיטתו פסולה והוי כנבלה ח"ו או לא. וראשית דבר מעכ"ה ני"ו במה שהעלה הגאון חו"ד לאסור השחיטה מטעם כל דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני, והיינו לפי הבנתו בדעת הגהת מרדכי בנשבע שלא למכור דאם מכר אינו מכור שהוא מטעם כל דא"ר לא תעביד, ואינו מחלק בין איסור של תורה לאיסור שבדה מלבו, וא"כ ה"ה בנשבע שלא לשחוט, וכבר ראה עין מע"כ בשו"ת ח"ס (סי' ו'), בעיקר פי' בהגהת מרדכי שהוא משום שביטל והפקיר זכותו למכור, אבל ודאי כ"ע מודים לסברת התוס' לחלק בין האיסורים, ויבואר עוד לפנינו בזה:
ואני אומר אפילו אי נימא דאם נשבע שלא למכור אינו מכור מחמת אי עביד לא מהני, מכ"מ א"א לומר בנשבע שלא לשחוט שאינו כשחוט, וא"כ מטמא בנבילה, וקשה טובא נימא בשוחט אותו ואת בנו ג"כ דהשני לא מהני שחיטתו והוי כנבילה, וכבר ראיתי מקשים בזה ומחלקים בסברות קלושות, ובחולין (דקט"ו) לא מקשה הגמ' אלא דלהוי בלאו דלא תאכל כל תועבה, אבל דלהוי כנבילה משום דלא מהני לא עלה עה"ד, והכי בשוחט חולין בעזרה דשקיל וטרי בקידושין (דף נז), ואמאי לא נימא דהוי נבילה מצד דלא מהני, וכן קשה בשחוטי חוץ נימא דמטמא טומאת נבילות, וזה לא שמענו, אלא שהכל תלוי בישוב התוס' על קושיא בשוחט את הפסח על חמץ נימא דלא מהני, ויישבו דבירושלמי פסחים יש קרא להכשיר, ומתחלה יש לבאר דברי רבותינו התוס' דבפסחים הקשו כזה, והביאו בשם ריב"א דמשום דלא שנה הכתוב לעכב כשר, ולכאורה חולקים שני בעלי התוס', ופלא על הריב"א שנעלם ממנו הירושלמי במקומו, ומי שרגיל בתוס' יודע שהריב"א מביא הירושלמי יותר משארי רבותינו בעלי התוס', אלא הריב"א דייק טובא, דבאמת הירושלמי מקשה על הישובי' דרב שמואל בר"י אומר ממה שהוא מתחייב על הזריקה, הדא אמרת שפסח עצמו כשר, ודחי ר' יוסא תפתר כו', ואח"כ הביא תני חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי, התורה קראת אותו זבחי, וקאמר ע"ז אמר ר' מני אלולי דתניתא חזקי' מצינו דבר פסול וחייבין עליו, המחמץ כצ"ל] את הפסולה אית תנויי תני חייב, אית תנויי תני פטור, אמר ר"ח מ"ד חייב כשנפסל מחמת חימוצה כו' פי' אם המנחה נפסלה מחמת חימוצה ואח"כ החמיץ עוד יותר חייב, הרי אע"ג שכבר נפסלה מ"מ בקדושת מנחה קיימא, ואי מחמצה עוד חייב, ה"נ אין הכרח ממה דקראת אותו התורה זבחי שהוא כשר, דאפילו נפסל מכ"מ הוא בכלל זבח פסול, ונדחה בקושיא זה הוכחת רב שמואל בר"י, וגם הדיוק מזבחי אין הוכחה כ"כ אילולי דתני חזקי' מש"ה העלה הריב"א ישוב פשוט משום שלא שנה עליו הכתוב לעכב, אבל זה הישוב אינו אלא אם נימא שהשחיטה מיקרי שחיטה, אלא שהזבח נפסל כמו נשחט שלא לשמו וכדומה, ע"ז בא הישוב שאין פסול בקודש אלא כששנה עליו לעכב, אבל בתמורה מקשים נימא דאי עביד לא מהני, והוי כלא נשחטה כלל ופשיטא דפסול, ע"ז יישבו שפיר דלזה בא הוכחת הירושלמי מקראי דהוי שחיטה, מדקראת אותה התורה זבחי, ואי הוי כנבילה היאך מיקרית זבחי והשתא דגלי לן קרא דשחיטה באיסור מצד אחר שלא במעשה השחיטה מכ"מ שחיטה מיקרי, מזה למדנו בכל שחיטה דא"ר לא תעביד, מכ"מ הוי שחיטה, משו"ה לא הקשו עוד התוס' משחיטת אותו ואת בנו וכדומה, וממילא בנשבע שלא ישחוט ושחט שחיטתו כשרה:
והנני להוסיף עוד שגם בנשבע שלא למכור דקיי"ל בחו"מ (סי' ר"ח) דאם מכרו מכור, והבינו בש"ג ובסמ"ע, הטעם דלא אמרינן אם עביד לא מהני הוא משום שכתבו התוס' בתמורה (ד"ו) בד"ה והשתא, באדם שנשבע שלא לגרש את אשתו ועבר וגירשה, דמש"ה מהני הגירושין לרבא משום שהוא בדה האיסור מלבו, ואני תמה, מכדי סברא הוא כיון דא"ר לא תעביד, מה לי זה האיסור או זה, ותו אמאי לא הקשו על מכירה המצויה יותר, אלא נראה דזה פשוט במכר באיסור דהוי מכירה אפילו לרבא, מטעם דאמר רבא בב"ק (ד"ע) אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו, הרי אפילו נתינה באיסור מיקרי נתינה, וקנתה בביאת איסור, ומזה הוכיח רבא עוד לענין רבית דאע"ג שחייב להחזיר מדכתיב וחי אחיך אהדר ליה דניחי, מכ"מ אם נתן בריבית גלימא קני, וא"צ להחזיר גלימא אלא משום דלא לימרו כו' כדאיתא בב"מ (דף סה) אלמא דאפילו קנין באיסור הוי קנין, וכבר רמז על הוכחה זו דאתנן אסרה תורה כו' הגר"א בחו"מ שם, ומזה למדנו בכל קניני' באיסור דאי עביד מהני, ולא הקשו התוס' אלא בגט, וגם בזה לא הקשו דלא תהא מגורשת כלל דזה א"א שהרי גם באונס ומוציא ש"ר דא"ר לא תגרש אם גרש הוי מגורשת, ולא הקשו אלא נימא דלא מהני ויהא חייב להחזירה, והכי פי' הגאון קצוה"ח (סי' ר"ח), וע"ע בנוב"ת אהע"ז (סי' קכ"ט), וע"ז יישבו שפיר דדוקא באיסור תורה שלא תהא מגורשת גזרה תורה שחייב להחזירה, משא"כ איסור שבדה מלבו, ומה שעבר על שבועתו כבר עבר, מהיכא תיתי שחייב להחזירה, ונראה להוסיף עוד דגם הגמ' ידע שמכירה באיסור הוי מכירה ולא בא אלא מטעם הפקר ופקע כחו כמ"ש המג"א וח"ס שם, אלא דלכאורה נימא דזכה מן ההפקר ע"ז אמר דאי עביד לא מהני, וא"כ הוי כהפקר, איברא עיקר הדבר אם הנשבע שלא למכור הוי כמפקיר, תליא בעיקר הנודר הנאה מחפצו אם הוא הפקר ותליא בסוגיא דנדרים (דפ"ד א') שויא להו אפרא, ומבואר בהע"ש פ' קרח:
בהא סליקנא דפשיטא דלמדים בענין אחד בכל איסורי תורה מאיסור אחד שפירשה בו תורה דאם עביד מהני, ולא עלה עה"ד לומר בנשבע שלא לשחוט ושחט שיהא מטמא טומאת נבילה, וה"ה שכשר לאכול:
איברא יש לחקור במה שאמר אם אעבור אהיה נידון כחשוד לאותו דבר, והנה מצד הסברא א"א לומר שיהא זה הבשר כשר כאלו נשחט מחשוד והוי נבילה, וכדתנן ריש פ"ב דנדרים חולין שאוכל לך כבשר חזיר כו' כנבילות כו', אלא דבשו"ע יו"ד (סי' א' סי"א) אי' אם הטילו הקהל איסור כו' י"א ששחיטתו אסורה, והוא משו"ת הרא"ש, וכתב משום דדמי לחשוד לא"ד, והנה מש"כ הש"ך סקל"ח דה"ה בלאחרים אסור כיון דהקהל אסרו שחיטת הכל, מבואר שאין הטעם שכ' הרא"ש דדמי לחשוד לא"ד משום שעבר על איסור בשביל שחיטה ונלמוד מזה דה"פ בנשבע שלא ישחוט ועבר ושחט שהרי גם בלא איסור הדין כן, אלא עיקר הטעם דכיון דהבהמה בחזקת איסור קיימא, ורק נאמנות השוחט מתיר, והוא נאמן בדבר שבידו, משו"ה במי שאומר שאין השוחט נאמן אצלו הרי הבהמה בחזקת איסור, וכמו שדעת האדם בנאמנות על חבירו מועיל אפילו לעשות איסור מה"ת כמש"כ הרמב"ם בה' פסח (פ"ד ה"א) השוחט את הפסח על בני חבורה, ואמר להם לאח"ז שנפסל שורת הדין שאינו נאמן, והרוצה להחמיר על עצמו ה"ז משובח, ויביא פסח שני, הרי דבמה שמאמין אפילו אינו מחויב להאמין מהני אפילו לעשות פסח שני, ממילא ה"ה באינו מאמין לחבירו אפילו עפ"י דין הוא נאמן, מכ"מ אחר שאצלו אינו נאמן באיסורו קאי, ואפילו להקל מהני אם אמר שאינו נאמן לו כדאיתא במס' קידושין (דף סו א') לאביי דס"ל דאם עד א' מעיד שאשתו זינתה והוא שותק נאמן, מ"מ אמר שמואל לההוא סמיא אי מהימן לך דלא גזלנא הוא זיל אפקא ואי לאו לא תפיק, והרי מסתמא לא היה העד גזלן ידוע, מכ"מ אם היה הבעל אומר שאין העד נאמן אצלו מהני להקל, מכש"כ באומר שאין השוחט נאמן אצלו, ה"ז בחזקת איסור, וה"ה אם אמרו הקהל שלא ישחוט אלא טבח ידוע, ה"ז כאומרים שאין מאמינים לאחר, מש"ה אע"ג דלהשוחט עצמו שיודע ששחט כראוי כשר, מכ"מ אסור להאכילה לרבים שהרי להם היא בחזקת נבילה, והשוחט שהאכילה ה"ה כחשוד להאכיל נבילות, ואם שאינו דומה כ"כ, שהרי חשוד לאותו דבר הוא שאוכל בעצמו נבילה וכאן אינו חשוד לכך, ובאמת נסתפק הרא"ש בזה וסיים בזה"ל ואעפ"י שאינו חשוד לאכול דבר איסור מכ"מ מכוער הדבר וראוי לקונסו כו' עכ"ל, הא מיהא אין זה ענין לנשבע בעצמו שלא ישחוט ועבר על שבועתו, דדוקא באסרו רבים על עצמם שחיטתו משום שאינו נאמן בעיניהם, והוי מאכיל נבילה לרבים. ובזה מיושב מש"כ הרא"ש בתשובה בזה"ל שראוי לדמותו למומר לאותו דבר, והוא תמוה לכאורה, דבאותו מעשה של הרא"ש מיירי שהלך אחד ושחט, משמע שלא שחט בקביעות אלא עבר פעם א' ושחט, וא"כ אינו אלא חשוד, אלא משום דהחטיא לרבים שאני כמש"כ בשאלתות דר"א (סי' צ"ב) במש"כ כיון דהחטיא לרבים לאלתר מעברינן ליה, ויותר מזה בארנו בס"ד בהעמק שאלה שם, ולפי כ"ז אינו ענין לשבועת השוחט, אלא שהגאון נוב"ק (סי' א') לא הבין כך דעת הרא"ש, אלא משום שהשוחט עבר על הח' כדי לשחוט מיקרי חשוד לשחיטה, וכך הבין הפר"ח, ותמה ע"ז, והגאון נו"ב זצ"ל קבל סברא זו בזה"ל אנו מצטערים וסובלים כמה דחוקים כדי שלא לסתור דברי הרא"ש כו', ולסברא זו ה"ה בשוחט שנשבע שלא ישחוט, ועבר על שבועתו כדי לשחוט מיקרי חשוד לאותו דבר, ואם הוא רגיל בכך מיקרי מומר לאו"ד:
מ"מ יש לדון ולהכשיר, שהרי אפילו מומר לא"ד בודקים סכינו ונותנים לו, וכבר הקשה בט"ז (סי' ב' סק"ז) אמאי נאמן, והעלה דלא משום נאמנות כשר, אלא משום דסמכינן על רוב מעשיו מתוקנים ומסתמא לא הזדמן לפניו התעלפות ושהיה, מעתה נהי דכתב הרא"ש דחשוד לעבור על שבועה כדי לשחוט, ה"ז כחשוד על השחיטה, ואינו נאמן, מיהו כ"ז אינו אלא בלא אתחזק עדיין לשחיטה, ולא שייך לומר עליו רוב מעשיו מתוקנים, ואין שחיטתו כשר אלא עפ"י נאמנותו, בזה האופן יש מקום לומר דחשוד לא"ד וא"נ, אבל כאן בשוחט קבוע ורוב מעשיו מתוקנים מהיכא תיתי יהיה גרע ממומר שבדוק סכינו, שהרי אפילו לבדיקת סכין לא איתרע רב שלו, שהוא בודק יפה. אחר כתבי ראיתי שמע"כ ני"ו נגע בזה באות ד' והוסיף דבנ"ד הוא מראה סכינו להשו"ב השני, פשיטא דאין בזה שום חשש דנוגע לאסור הבשר ששחט זה השוחט שנשבע לעבר, ואין החקירה אלא על השוחט אם כשר לכתחלה לשחוט:
בזה כבר בארתי במכתבי הקודם דאין לחוש לשבועתו כלל, מחמת כמה טעמים שכתב כתר"ה ני"ו ג"כ. חדא דנשבע שלא לגלות על הגזל והעול אינו חל כלל, ומכש"כ שלא ידע מזה, ואיסורא לא ניחא ליה דלשבע, ואינו אלא שבועת שגגות וטעות, שנית במה שלא רצה הרב לראות סכינו בטל שבועתו, ומותר לשחוט בלא רשותו, וגם במה שירד הרב משררותו בטל שבועתו שלישית משום שהיה בכתב, ודעתי נוטה שלא כהגאון ח"ס זצ"ל (בסי' רכ"ז) שכ' דלבטא בשפתיו הוא רבותא, ומכש"כ בכותב דעדיף מק"ו אלא דאין לוקין מן הדין, ולענ"ד אין מקום לעשות ק"ו מעצמו, וגם כי יש פירכא מה שבשפתיו שכן חייב על שבועת שוא לשעבר ג"כ, משא"כ בכתיבה שמודה הגאון שאינו אסור, ועיקר הוכחת הגאון ז"ל הוא משו"ת הר"י מיגש שכ' אם כתב בכתב ידו שבועה ונתן לו כת"י חייב הוא לקיים מה שנשבע כו', ובזה בארנו דודאי על תיבת נשבע אני, מהני מטעם ידות, אבל מה שנשבע דייק הכתוב לבטא בשפתים דוקא, והא שאמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, ה"ה בכתב, אלא להוציא מדכתיב כל נדיב לבו, דמשמע דגמר בלבו צריך לקיים, והא דכתיב לבטא בשפתים דוקא לענין חיוב קרבן אבל חייב לקיים אפילו גמר בלבו, וכה"ג אמר ר"ח בב"מ (דף מח) דפרשה אשם גזילות על נשבע על עושק אינו אלא ביחד לו כלי להלואתו, אע"ג דודאי איסור יש גם בל"ז מכ"מ קרבן אינו חייב אלא בזה האופן, כך הייתי אומר דרק לענין קרבן כתיב לבטא בשפתים, אבל מחויב הוא לקיים אפילו גמר בלבו משום דכתיב כל נדיב לבו, קמ"ל דהוי שני כתובים, ולא מצינו מצוה לקיים מה שגמר בלבו, וה"ה בכתב ידו, כש"כ שאומר שלא ידע מה שכתוב ולא קרא, ואין לחוש למה שאומר הרב שיביא עדים כשרים שקרא בפיו, לע"ע לא הביא ואדם נאמן על עצמו בכאלה, ואפילו יביא עדים כשרים בפני ב"ד שקרא בפיו וידע כל מה שכתוב בה, לא יהיה נפסל בזה, שיהא יכול לומר שאינו זוכר מה שהיה לפני כמה שנים:
כ"ז בארנו חוות דעתי הקלה, שאין השו"ב צריך התרה, ולא נכנסתי במותר הדברים שהאריך מעכ"ה ני"ו בענין התרה, אם נחשב הענין שעשה הרב להשו"ב טובה, ואם הוא דבר מצוה, ועוד שאלות אשר טוב בהם מראה עינים מהלך נפש מרחוק, והשתיקה יפה, וגם מה שביקש מעכ"ה ני"ו להגיד לו בדינו של הרב שי' נפלאתי מאד, האיך עלה ע"ד לדון אותו שלא בפניו, ועפ"י עדות מעכ"ה נ"י שהוא יחיד ובעל דינו, והרי ע"ז כתיב לא תשא שמע שוא, ואין לנו כ"א לברך את קהל ה' שיזכו להשכין שלום בקרבם, וישימו העקוב למישור, ולא יוסיפו לדאבה כברכת העמוס בעבודה רבה:
סימן ה
תשובה לבני הה"ג שיחי' בעזה"י בדבר שוחטי דמתא שהם ארבעה שחתמו עצמם על כתב בזה"ל, כהיום דלמטה קבלנו עלינו אנחנו הח"מ באו"ש שלא נרים ידינו לשחוט שום בהמה גסה או דקה לשום איש בעולם בלי דעת הרב דפה, וחתמו ע"ז ארבעתם, וא' מן החבורה מת ועמד בנו תחתיו, ועפ"י איזה ענין שהתריסו נגד הרב והקהל, וגם נמצא בם קשר בוגדים שנתקשרו עם הקצבים, אסר עליהם הרב השחיטה, והמה עשו שלהם ושחטו איזה עת, ועתה באו להתחרט ולקבל גזרות הרב ולהתכשר בד"ת, והנה שתים רעות עשו חוצפא כלפי שמיא שעברו על שבועתם, ואפיקרותא נגד הרב שגזר עליהם שלא ישחטו, והוי כלא סר סכינו קמי חכם, וכמש"כ שו"ת ברית אברהם והובא בפ"ת (סי' י"ח), וא"כ מעברינן לכל הפחות שלשים יום תחת האיסור:
טרם אענה כפי עומק הדין כפי הנראה לענ"ד, הנני מגיד מישרים אשר מהראוי היה להחמיר עליהם גם יותר מעומק הדין הנוגע לפסול השחיטה, מכ"מ יש ויש דברים שמן הדין אינם ראוים לעבודה תמה זו לשרת עדה קדושה, יברכם ה', חדא דנהי דאינם אומרים או חשודים לאותו דבר כאשר יבואר לפנינו מכ"מ הרי מומרים לעבור על השבועה, ולדעת הרמב"ם ז"ל מומר לד"א מן התורה בעי בדיקת סכין, ואע"ג דלא קיי"ל הכי, מכ"מ לא יכשר לקהל ה' להעמיד מומר לד"א מה"ת על דבר שעומד ברומו של עולם, ואפילו נימא דיש להקל בגוף השבועה כאשר יבואר מכ"מ הרי הם יודו בעצמם שלא ידעו מקום הקולא והוויין כאכלו בשר חזיר ונמצא טלה, דאע"ג דלא מיקרי בזה מומרים לאותו דבר מכ"מ הרי הקשיחו לבן מיראת ה' אשר הוא עיקר גדול לשוחט כמבואר בשו"ע (סי"ח) לענין הרגשת הסכין:
שנית דל שבועה מהכא, הרי הדבר מובן שלא הגיעו לשבועה זו אלא משום שע"מ כן דוקא נתרצו הקהל יצ"ו לקבלם בעבודתם ולשלם שכר יקוו לפעלם, ועתה כאשר העבירו את הדרך הרי גזלת הרבים בבתיהם, וגנבת דעת הבריות שסומכים עליהם, ודבר זה עוד גרוע מהראשונה בפרט א', דלעון שבועה מהני תשובה, משא"כ לענין גזל רבים הרי מן הנמנע כמעט שיחזירו המותר ממה ששוה עבודתם אלו לא היו מושכרים, ואפי' ימחלו להם העומדים עתה בעיר ה' שמה, ועל אופן זה יכשירו אותם לעבודתם מכאן ואילך, מכ"מ הרי כמה אנשים שנסעו ואינם בעיר, וקופת הקהל הלך גם מהם, וכיב"ז אמרו בב"ב ס"פ המוכר את הספינה קשה עונשן של מדות מעריות, משום דלא אפשר בתשובה, ואמרו עוד שם (דע"ח ב') באו חשבון בחשבונו של עולם שאין אדם מחשב כמה גדולים מעשיו אם לטב אם למוטב:
שלישית הרי אמרו בב"מ (דק"ט) אמר רבא מיקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא כו' כמותרין ועומדין דמו, ופי' הרמב"ם בה' שכירות פי' הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד, וכן טבח של בני העיר שנבל בהמות כו', שהן כמותרין ועומדין עד שישתדלו במלאכתן הואיל והעמידו אותן רוב הצבור עליהן עכ"ל, והראב"ד השיג וכ' דה"ה באומן ליחיד, ופירשנו בהע"ש סי' קמ"ב בס"ד מקורו של הרמב"ם ז"ל וברוך טעמו דמי שעושה לרבים, על הב"ד להשגיח שלא יזיק לאחרים, ומזה הטעם קיי"ל דהשוחט לרבים בעי קבלה ועדות להחזיקו בכשרות אע"ג דעפ"י דין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, משום דהשוחט לרבים, ולא רבים יחכמו לדקדק אחריו אם ימצא דבר שאינו הגון, וכמש"כ שם באריכות בס"ד, ומזה יש ללמוד דשוחט שנמצא אחריו דבר שאינו הגון בשחיטה אף ע"ג שלא האכיל נבילות, מכ"מ לא גרע מנבל הבהמות והפסיד לבעלים, ועל הב"ד להשגיח עליו שיהיה ע"צ היותר טוב בשום לב בלי שלו ושחיתא, ובזה ה"ה כמותרה ועומד, ועתה שהשחיתו ועשו קשר עם הקצבים שלא כדין ואח"כ שחטו בלי רצון הרב הרי הן מותרין ועומדין ומעברינן להו, ובזה יתיישב מש"כ הרמב"ם בה' שחיטה (ספ"א) על הא דאיתא בגמרא דטבחא שלא סר סכינא קמי חכם מנדין אותו, שהטעם הוא לפי שיסמוך על שחיטתו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה, והובא בש"ך (סי' י"ח) ולמד מזה דלא מהני מחילה, ולכאורה תמוה שהרי בפי' אמרו בחולין (ד"י ודי"ז) לא אמרו להראות סכין לחכם אלא בשביל כבודו של חכם, אלא שיטת הרמב"ם דאף ע"ג דמריש לא התקינו אלא בשביל שזהו כבודו ש"ח, מכ"מ אחר שזלזל באזהרת חז"ל להזהר בזה בכבודו ש"ח, הוא גרוע משארי ב"א שמזלזלין בכבודו ש"ח, שהרי מעתה יש לחוש שלא יקלקל השחיטה עצמה בסור מעליו מורא הרב אשר הוא נחשב כמו שאיננו ירא מלפני אלהים, מש"ה לא מהני מחילה, ומכש"כ בנ"ד שעשו קשר עם הקצבים שיש בזה מקום לחוש לגוף השחיטה ובדיקה כאשר ידעו הם עצמם על כיב"ז ודאי כמותרין ועומדין דמו, וכאשר התרה בהן הרב ואסרן ולא שמעו הוסיפו חטא על פשע זה, בודאי מדינא דגמרא יש מקום להעבירם אף ע"ג שאינם נפסלים ושלא להשגיח על טפלי דתלי בהו כדין טבחי ואומני דרבים דמעברינן להו, זהו שאני אומר מצד עצמם, אלו לא היה נוגע זה הענין לשלום הקהלה יצ"ו, אבל דעת לנבון נקל שא"א להעמיד בשעה קלה שוחטים מובהקים שיספיקו לכל העדה יצ"ו, וגם יהא גורם מחלוקת ושנוי דעות דקשה לישראל כחרבות לגוף וכעבירות חמורות לנפש, וידוע דצרכי רבים וצורך מצוה כדיעבד דמי כמבואר בסוגיא דפסחים (די"א) ועוד בכ"מ, ע"כ יש לנו לדון על הכשר השוחטים מכאן ולהבא, כאלו אנו דנים על הבשר ששחטו כבר, שבאמת כשר מן הדין לענ"ד, ושאין לנו להעלות על הדעת שהאכילו נבילות ח"ו, והמקום ית"ש יורנו אמתו, ולא נכשל בדבר הלכה ח"ו:
ראשית דבר הוא המבואר בשו"ע (סי' א' סי"א) אם הטילו הקהל איסור שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר, י"א ששחיטתו אסורה עכ"ל, והוא לשון רבינו ירוחם שהביא הב"י ומקור מקומו למעלה בקודש בשו"ת הרא"ש ז"ל, ובאשר נחלקו האחרונים ז"ל בבאור הלכה זו שהוא נוגע הרבה לנ"ד, ע"כ עלינו להעתיק תשובת הרא"ש וחקר דעתו ז"ל:
ששאלת צבור שהטילו איסור שלא ישחוט אדם זולתי הטבח של הקהל והלך א' ועבר עה"ח ושחט, יראה שאסור לאכול משחיטתו שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל חוץ משחיטת הטבח כו' ורשאין הצבור להתנות ולהסיע על קיצתן כו' וכן לאסור המותר משום מיגדר מילתא, ומה שאוסרין אסור לכל בני העיר וכש"כ זה שעבר על האיסור ושחט ראוי לדמותו למומר לאותו דבר כיון שעבר על האיסור כדי לשחוט, ואעפ"י שאינו חשוד לאכול דבר איסור, מכ"מ מכוער הדבר וראוי לקונסו שלא יאכלו משחיטתו עכ"ל, ורבינו ירוחם ואחריו המחבר לא הביאו אלא ראשית דברי הרא"ש שהוא דמי לחשוד לאותו דבר, וטעמא דמילתא כתב הגר"א (סקל"ו) כיון שהקהל אסרו זולתו הוי כאוכל בלא שחיטה והוי כמומר לאותו דבר, הן הן דברי הרא"ש בתחלת דבריו, ולזה כוון הש"ך שכתב ועוד משמע מדבריהם דאפילו בלא איסור אסור כיון דהקהל פסלו שחיטת הכל, ואחריו כ' הגר"א עוד בליקוטיו דשוינהו אנפשייהו חד"א ועש"ך, כוון רבינו הגר"א דלפי זה אפילו בלא איסור, וא"כ מש"כ ר"י והמחבר חרם הוא לה', אלא משום שהמעשה כך היה וראוי להבין לזה הפי' מש"כ הרא"ש עוד ואעפ"י שאינו חשוד לאכול דבר איסור מ"מ מכוער הדבר כו', ואמאי אינו חשוד, הרי חשוד שפיר ששחיטתו אסורה והוא אכל, אבל באמת עיקר דברי הרא"ש מש"כ שהקהל יכולין לאסור המותר, אינו מבואר כ"כ, דמש"כ הגר"א משום דשויא אנפשייהו חד"א, לכאורה אין מקום לכאן, דזה אינו אלא במי שאומר על חתיכה שמוחזק, לנו שהוא כשר, והוא אומר שיודע שהיא נבלה, ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש כדאי' בכריתות (די"ב) משא"כ מי שאומר על חתיכה כשרה, שאע"ג שהיא כשרה הרי היא עלי נבלה לא אמר כלום אם לא שמתפיס בדבר הנדור ואסורה מטעם נדר כדתנן ריש (פ"ב) דנדרים, מעתה זה פשוט שאין הצבור יכולין לעשות על הקהלה יותר משהיחיד יכול לעשות על עצמו, וא"כ האיך פשיט לרבינו הרא"ש דהקהל יכולין לעשות שחיטה כשרה לנבלה (עי' סי' ר"ז ס"א בהג"ה), אלא כך הענין דבאמת בהמה בחזקת איסור קיימא, והותרה בדבר השוחט שאומר שנשחטה כראוי ועד א' נאמן בדבר שבידו להכשיר, אבל אם יבא אדם ויאמר שאין השוחט נאמן אצלו לכשר הרי הבהמה בחזקת איסור, ואפילו להקל מהני דעת האדם על עצמו, כלומר בעד א' מעיד שנאסר דבר של חבירו באופן שעפ"י הדין אין מחויב להאמינו, ומכ"מ אי היה מאמינו נאסר מה"ת כמ"ש הרמב"ם ה' ק"פ (פ"ד ה"א) השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר להם לאח"ז שנפסל שורת הדין שאינו נאמן, והרוצה להחמיר על עצמו ה"ז משובח ויביא פסח שני, הרי דמה שבדעת הבעלים להאמינו מועיל לעיקר ד"ת להביא פסח שני, וכן להיפך במה שאינו מאמינו כדאיתא בקידושין (דס"ו א') לאביי דס"ל בעד א' מעיד שאשתו זינתה והוא שותק שהעד נאמן, ומ"מ אמר שמואל לההוא סמיא אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא זיל אפקה ואי לא לא תפיק, והרי מסתמא לא היה העד גזלן ידוע, מכ"מ היה מהני להכשיר אם הי' אומר הבעל שברור אצלו דהעד גזלנא הוא, מכש"כ לאסור על עצמו בזה האופן שאמר האיש שאין השוחט נאמן אצלו הבהמה עליו נבלה, ובזה מיקרי שויא אנפשיה חד"א, במה שלא האמין להשוחט שהוציא מחזקת איסור, והעלה הרא"ש דה"ה הקהל מצו לומר כן דאין מאמינים כי אם שוחט קבוע שלהם, וממילא הבהמה בחזקת איסור קיימא. וה"ה נבלה לכל הקהל, והשוחט שהאכיל לכל העיר, מיקרי חשוד לאותו דבר שהרי האכיל נבלות, מיהו להשוחט בעצמו אינה נבלה שהרי הוא יודע בעצמו ששחט כראוי, ואלו באו עדים שראו דהשוחט שחט כדין ודאי כשרה לכל העיר ואין בכח הקהל לאסור המותר ודאי, וא"כ יש מקום לומר שאין השוחט חשוד לאותו דבר, דאע"ג שהאכיל נבלות לבני העיר מכ"מ הרי אינו חשוד לאכול נבלות, א"כ אין הדבר פשוט דמיקרי בזה חשוד לאותו דבר, מכ"מ מכוער הדבר כו', זהו דעת הרא"ש ז"ל להסתפק בעיקר הדין, ורבינו ירוחם והמחבר נקטי כתחלת דעת הרא"ש דבזה שהאכיל נבלות לרבים מיקרי שפיר חשוד לאותו דבר, זהו דעת הש"ך והגר"א ז"ל בהבנת הענין, ובזה יתיישב מה שקשה לכאורה מש"כ הרא"ש שהוא מומר לאותו דבר, והרי באותו מעשה לא היה אלא פעם א' ולא נקרא אלא חשוד, ויותר קשה שהרי הש"ך (בסי' ב' סק"כ) פקפק על מה שפסל הרמ"א במי שאכל נבלות פעם א' ונפסל לעדות מחמת זה, ויותר ממנו כ' הגר"א ע"ז (שם ס"ק י"ט) שדברי הגהת רמ"א אין להם שחר, דרק מומר אמרו ולא חשוד אפילו לאותו דבר, אבל לדברינו ניחא דמה שנפסל השוחט לא משום שהוא אכל נבלה, שבאמת הוא לא אכל נבלה כלל, אלא במה שהאכיל לרבים נבלה, וכמ"ש הגר"א (סוף סי' א' ס"ק מ"ה) דבודאי שחט שלא כהוגן מעבירין אותו בפעם א' אע"ג דשחיטתו אינה נפסלת בפעם א', מכ"מ דין מומר יש לו לענין לרבים, דמעבירין אותו, ואע"ג דהגר"א בעצמו כתב (בסי' ב' סק"ח) דאפילו לא נמצא יפה דאין מעבירין אותו אלא משום שלא הראה סכינו לחכם כמו בנמצא יפה, אלא בסי' א' מיירי שהשוחט כבר האכיל לרבים ובזה מעבירין אותו בפעם א' וכ"כ בשאלתות (סי' צ"ב) את"ל כיון דאחטיא לרבים לאלתר מעברינן ליה, וע' מש"כ בהע"ש אות א' בס"ד, ממילא ה"נ בזה שהאכיל נבלות לרבים אע"ג שלעצמו כשר, דומה למומר לאותו דבר, או קוראין אותו חשוד לאו"ד, אבל חשדא זו להאכיל לרבים גרע דמיפסל בפעם א' לכו"ע:
ולפי זה הפי' בשו"ת הרא"ש לא נזכר סברא דמי שעובר על האיסור כדי לשחוט מיקרי חשוד לשחיטה, דשאני הא דשו"ע שהיה איסור הקהל בדבר ונעשה נבלה, והוא האכיל נבלות לרבים, ולא עון האיסור גורם לדבר, א"כ בנ"ד שהשוחטים נשבעו ועברו על שבועתם כדי לשחוט, לא מיקרי כלל חשודים לאותו דבר, אלא חשודים לשבועה בעלמא:
אבל הגאון נו"ב קמא (סי' א') לא הבין כך באור תשובת הרא"ש ודעת המחבר אלא תרי מילי קאמר הרא"ש, דאותו הבשר נאסר בקבלת הקהל, אבל השוחט לא נפסל מחמת זה אלא משום שעבר על האיסור, ומשום שעבר על עון האיסור כדי לשחוט מיקרי חשוד לשחיטה, וכך הבין הפר"ח ותמה ע"ז, והגאון נו"ב ז"ל קבל סברא זו אעפ"י שכ' בזה"ל אנו מצטערים וסובלים כמה דחוקים כדי שלא לסתור דברי הרא"ש כו', אלא במה שהבין הנו"ב שכך הבין הש"ך אינו במח"כ שהרי בפירוש הביא דברי הרא"ש דה"ה בלי איסור כו'] ולפי דברינו הגיה יפה מש"כ הרא"ש שהוא מומר לאותו דבר, שהרי לא עבר על השבועה אלא פעם א', אלא חשוד לא"ד, וכדעתו שם להשיג על הש"ך בסי' ב' סק"כ הנ"ל, ולפי הבנתו ז"ל לא הביא המחבר דין הראשון כלל שזה אינו נוגע לה' שחיטה ביחוד, דה"ה בכל דבר איסור, כגון אם הקהל אסרו ליקח יין אלא במי שהוחזק אצלם בכשרות ושארי אנשים חשודים אצלם ביי"נ, שוויא אנפשייהו חד"א יין של אחר, ולא הביא המחבר אלא מה שנוגע לשחיטה דמי שעובר על איסור כדי לשחוט נעשה חשוד לאותו דבר, מכ"מ מש"כ עוד הגאון הנ"ל דכל האיסור של השוחט שנעשה בזה חשוד לאותו דבר אינו אלא מטעם קנס ולא מעיקר הדין כמבואר שם בד"ה אמנם אמינא כו', לא נראה לשון רבינו ירוחם והמחבר, אלא כך צ"ל דהרא"ש עצמו נסתפק בדבר, ותחלה כתב שראוי לדמותו לחשוד לאו"ד מצד הדין, ואח"כ כתב ואעפ"י שאינו חשוד לאכול דבר איסור ולא תחזיקנו לחשוד לאו"ד, מכ"מ מכוער הדבר כו', ור"י והמחבר קלטו סברא ראשונה של הרא"ש ז"ל לעיקר, מעתה בנ"ד שנשבעו השוחטים ועברו על השבועה הרי אלו חשודים לאו"ד, וכאשר עברו כ"פ בזדון נימא שהם מומרים ושחיטתן נבלה:
איברא אפילו לדעת הנו"ב, הנה מקום אתי להסיר מהם דין מומר, דבאמת קשה הא דהגהת רמ"א (סי' ב') דמי שנפסל לעדות מחמת נבלה כיון שהוא חשוד דינו כמומר והרי בגמ' אמרו מומר ולא חשוד, כאשר תמה הגר"א ז"ל, והעליתי בעניי בהע"ש שם שדינו של הרמ"א מקורו ברוך ברמב"ם ה' עדות, ובארתי בעזה"י דהיתר הבשר הוא בשני אופנים חדא בעדות השוחט שהוא כשר ובידו, שנית אפילו באופן שהוא פסול וא"נ מ"מ אם רוב מעשיו מתוקנים כשר מצד הדין, ומזה הטעם קיי"ל דמומר לאכול נבלות בודק סכינו וסגי מחמת דסמכינן דמסתמא לא הזדמן לפניו התעלפות ושהיה וכדומה, שהרי רוב מעשיו מתוקנים מיהו בדיקת סכין שהוא טורח, מומר א"נ לעולם, אבל חשוד יש נ"מ בין שוחט קבוע לרבים מכבר ורוב מעשיו מתוקנים גם בזה לא בעינן בדיקת סכין, משא"כ במי שלא הוחזק עדיין לשוחט קבוע בעינן עדותו שהעמיד הסכין כראוי וחשוד א"נ יעו"ש היטב, מעתה נהי שכ' הרא"ש דחשוד לשבועה כדי לשחוט דמי לחשוד לשחיטה עצמה, היינו באינו עדיין שוחט קבוע ולא נתחזק עדיין רוב בדיקותיו את הסכין מתוקן ובעינן נאמנות השוחט, בהא שפיר אמרינן שא"נ לשחיטה בשביל ששחט שלא כדין משום שבועה, אבל שוחט קבוע דרוב מעשיו גם בזה מתוקנים, ומה לי שנעשה מומר לשבועה מ"מ כמו שמומר לשחיטה עצמה מהני בדיקת סכין משום שלגוף מעשה השחיטה רוב מעשיו מתוקנים ה"נ מומר לשבועה כדי לשחוט מהני אפילו לבדיקת הסכין לעצמו, שהרי גם בזה לא איתרע רוב שלו, וזה סברא יפה מצד עצמו, ומכש"כ שגם המחזיקים בעיקר דין דמיקרי בזה חשוד לאותו דבר מודו שאין בזה טעם כעיקר, ורק דומה לחשוד לאותו דבר, והרא"ש עצמו נסתפק בזה, והנו"ב כתב שאנו מצטערים להסבירה ושאינו אלא קנס, הבו דלא להוסיף עלה ולא נאמר דבזה שנקרא מומר לשבועה כדי לשחוט נעשה מומר לשחיטה. עוד נגע אחד הובא על השוחטים בנ"ד עפ"י דעת הגאון חוות דעת שכ' בהשמטות טעם המחבר בעובר איסור דשחיטתו אסורה משום דאי עביד לא מהני, ונעשה כמו שלא שחט כלל, והסביר דבשלמא השוחט בשבת שחיטתו כשרה משום דאפילו נימא דלא מהני מ"מ יהא נעשית העבירה דנטילת נשמה, אבל בשוחט הפסח על החמץ דשחיטתו כשרה באמת הקשו התוס' דנימא דלא מהני ויישבו, וה"נ נימא בנשבע שלא ישחוט דלא מהני שחיטתן כלל, וכדאיתא בח"מ (סי' רח) בהגהת רמ"א במי שנשבע שלא למכור אם עבר לא מהני זהו תורף דברי הגאון הנ"ל. והנה אע"ג דבל"ס אין לבו כשמעתי' לומר דלזה כוון המחבר והרא"ש, שהרי המחבר והרא"ש לא ס"ל עיקר דין זה בנשבע שלא למכור ועבר ומכר כמש"כ הש"ך יו"ד (סי' רל), אלא הגאון העלה דבר יפה לפי דעתו לפסוק כהגמ', ולפסול השחיטה מה"ת, ובאשר זה הענין נוגע לכמה אופנים במעשי האדם, רואה אנכי לבארו ולהוציאו מדעת הגאון הנ"ל, אי מגמרא אי מסברא דידיה:
והנה מקור מקומו הוא בהגהת מרדכי שבועות (ספ"ג) וז"ל פסק הר"י בר פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא יתן דבר או שלא ימכור או ימחול חובו או שאר דברים ועבר שבועה או מכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמר בכתובות (דף פא) כיון דאמור רבנן לא לזבון אי זבין לא הוי זביני, ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו, וא"כ אין במעשיו כלום דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר, ובפ"ק דתמורה אמר אביי כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עביד מהני, ורבא אמר לא מהני, והתם מייתי פירכי טובא בין לאביי בין לרבא ומשני כולהו ומ"מ הלכה כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם עכ"ל, והבין הסמ"ע סי' ר"ח דהג"מ חולק על מה שכתבו התוס' בתמורה ד"ה דזה הכלל דאם עביד לא מהני לא שייך באיסור שבדה מלבו, ואם נשבע שלא לגרש וגירש הוי גירושין, ולדעת הג"מ באמת אינן גירושין, וכ"כ הח"ד בס' תורת גיטין (סי' קלד), וכ"כ בש"ג ס"פ משילין שהביא בקיצור דברי הר"פ אלו וסיים ומשמע דאין חילוק בין איסורא לממונא, ודחה הש"ג דעת הר"פ:
אבל בעניי תימה רבה לומר כן בדעת הר"פ, דאי בא להוציא מאי דעבד משום דרבא והוא. כלל מה"ת דאי עביד לא מהני למאי הקדים הא דסוגיא דכתובות לכאן שאינו אלא תקנתא דרבנן, ומזה הוציא דמסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו כו' וגם אם כן אינו אלא בממונא שחכמים הפקיעו זכות אותו חפץ לענין מכירה שהרי בקידושין אם עבר אדרבנן ודאי הוי קידושין, ותדע דהגמ' שקיל וטרי בסוגיא דתמורה והרי אלמנה לכה"ג כו' ומשני, ונימא כמו כן והרי שניות לעריות כו', וא"כ יהא מוכח משניות דלא כרב יוסף, אלא ודאי ר"י לא אמר אלא דלא לזבון, דאם זבין לא הוי זביני ומשום שהפקיעו כחו בזה החפץ בתורת הפקר ב"ד, ולא שייך סוגיא דכתובות להא דתמורה כלל, גם לדעת הר"י בר"פ, שהרי הוצרך לומר דהלכה כרבא לגבי אביי ככללא דהש"ס, ותיפוק לן דבפי' איפסק בכתובות שם כרב יוסף והלכתא לא עשה ולא כלום, אלא ודאי אין מזה הפסק דמכירה ונתינה שייך לאיסורין, ודן הר"י בר"פ דמסתמא מכש"כ בנשבע דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר, פי' דכמו דאדם יכול להפקיע נכסיו בנדר שיהיו כהפקר וכדאיתא בנדרים (דף פה) דשויא עפרא בעלמא, וע"ש בר"ן, ומהא שמעינן וכו' וה"ה בנודר או נשבע שלא למכור, הפקיע זכותו בזה הפרט, ולמד שפיר דכמו דחכמים מצו לאפקועי כח האדם בשלו בפרט א' לענין זבינא, כמו דמצי לאפקורי נכסיו לגמרי, ה"נ האדם על שלו בנדר ושבועה משא"כ באיסורין לא מצינו דחכמים הפקיעו קידושין באיסור זולת באיזה פרטים דפי' הש"ס ואין למדין ד"ס מד"ס, וה"נ לא מצי האדם לבטל קידושיו וגירושיו במה שנשבע שלא לעשות כן, דאלת"ה למאי כתב לשון זה דע"י עצמו איבד כחו וזכותו, אלא ודאי רק במו"מ דינא הכי ולא זולת, [אח"כ ראיתי שהגאון ח"ס חלק ח"מ (סי' עט) כתב כן בפשיטות שאין זה אלא בד"מ, ואינו נוגע להא דאם עביד ל"מ, ותמה על הט"ז ח"מ, והפלא שלא חש להסמ"ע ולהגמ"ר ראש דבר זה וע"ע ח"ס יו"ד (סי' ו) והביא שכן כ' המג"א (סי' שלט סק"י)], אלא שיש להסביר מה שהביא בהגמ"ר סוגיא דתמורה לכאן שאינו ענין, ונראה משום דכלפי שיש להוכיח דבאיסור דאורייתא לא אמרינן דאפילו מדרבנן דלא יהני אפילו בזביני לאביי כדמוכח מסו' א דתמורה דמקשה והרי חרמים דא"ר לא ימכר וכו' ותנן חרמי כהנים אין להם פדיון אלא נתנים לכהנים, ומאי קושיא לאביי דילמא מה"ת מהני, וחכמים הפקיעו דלא להוי זביני משום דעבר אדרחמנא, כמו שאמרו בסוכה (ספ"ג) לענין מע"ש שאין מתחללין משום גזירה שמא יגדלו עדרים, וה"נ הפקיעו המכירה והפדיון אלא ודאי רק בדרבנן אמרינן הכי ולא באיסור דאורייתא, וא"כ אפשר דמי שנשבע שלא למכור ועבר הוי כאיסור דאורייתא והוי זבינא, בזה סיים דהא ברור דקיי"ל כרבא דבדאורייתא אם עביד ל"מ, ונהי דמשום הא דרבא אין לדון בעבר על השבועה וכמש"כ התוס' דבאיסור שבדה האדם מלבו לא אמר רבא דאם עביד לא מהני, מ"מ לענין מכירה בפרט לא גרע איסור שבועה דידי' מאיסור דרבנן דכתובות, זהו פי' הר"י בר"פ בלא ספק, ומעולם לא עלה ע"ד לומר דמי שנשבע שלא לגרש שלא יהא מהני הגירושין, וראיה ברורה לדבר מה שאין חוקרין מהמגרש שמא נשבע שלא לגרש כמו שחוקרין להיפך, ומש"כ בתו"ג הנ"ל משום שאין אדם חשוד לעבור על השבועה אינו מיושב שהרי חוקרין שמא נשבע לגרש ושכח, וא"כ ה"ה ניחוש להיפך, אלא ודאי כיון שאינו נוגע לגוף הגט והכשרו למאי ניחוש לאיסור שבועה כאן יותר מבכל מעשי האדם:
ואי מסברא דהגאון ח"ד הנ"ל ג"כ ליתא במח"כ, שהרי הקדים וכתב דלהכי בשוחט בשבת שחיטתו כשרה משום דאפילו נימא דשחיטתו פסולה לא יגרע העבירה מאומה, והרי סברא זו עצמה ישנו בנשבע שלא לעשות, שהרי זה פשוט בנשבע שלא לשחוט ועבר ושחט ה"ז לוקה, דתליא בלשון ב"א וכוון על מעשה השחיטה שעבר ושחט ובירך על השחיטה כמנהג שחיטה כשרה וממילא מאי מועיל במה שנפסל השחיטה סוף סוף עבר על שבועתו, בשלמא באיסור מה"ת כגון שלא לגרש אנוסתו שפיר י"ל דלא להני הגירושין אע"ג דלקי, משום דעבר אמימרא דרחמנא שלא יגרש, מכ"מ הגירושין הוא איסור ומצד הסברא אם עבד לא מהני ואינו גט, או דמחויב להחזיר, שלא ישאר העבירה, אבל בנשבע שלא לשחוט שאין שום עבירה בשחיטה אלא במה שעבר על השבועה, והשבועה לא היה אלא במעשה השחיטה יהא כשר או פסול כבר עבר על השבועה, ואדרבא התוס' שכתבו וחקרו בנשבע שלא לגרש ע"כ לית להו ישוב הגאון ח"ד בשוחט בשבת, אלא ס"ל ישוב אחר משום דהיום גורם שאני כמש"כ סברא זו בפסחים (דף פ) בד"ה אתה מדחהו כו' יעו"ש. הא מצד סברת הגאון ח"ד הנ"ל ודאי אין מקום לפסול השחיטה משום אם עבד לא מהני:
נחזור לענין דאין לומר דשחיטת השוחטים שעברו על השבועה דהוי נבלה ח"ו, ורק שעברו על השבועה והוי מומרים לאיסור שבועה:
איברא גם בעיקר השבועה יש לנו לחתור עצות להסיר מאחינו שום מומרות ושבו על זדונם ורפא להם, גם בלי חומר השנוי במשנה דסנהדרין:
והנה הא ודאי שאין עצה להתיר שבועתם כמו שהעלה הגאון נו"ב שם באיסור הקהל, דמלבד שאין זה מועיל למה שנחשדו ועברו אז על השבועה כמבואר בדברי הגאון ז"ל דלענין השוחט לא הועיל אלא במה שלא הכריזו באיסור ולא היה אלא שעבר השוחט על צווי הקהל והרב, ולא הועיל בשאלה אלא לענין הבשר יע"ש, ואפילו נימא דנהי דמשם חשוד אינו מועיל התרה, מ"מ משם מומר יועיל כמו לענין מלקות מ"מ בנ"ד א"א להתיר שבועה כזו דגם בלא שבועה מוזהרים על הדבר, וכדאיתא ביו"ד (סי' רכ"ח סט"ו) אלא יש לנו לעמוד על עיקר השבועה, חדא דאחר שנשבעו ארבעתם ביחד, יש לומר דתלו עצמם בהדדי, ואי לא היה אחד מקבל על עצמו שבועה זו לא היו הנותרין נשבעין, שהרי הוא היה מקפח פרנסתם, ועתה שמת אחד ועמד בנו על מקומו והוא אינו מושבע, אפשר שממילא בטלה שבועתם ג"כ וכמש"כ הרמ"א (יו"ד סי' רלו), מ"מ לא אוכל להחליט דבר זה, ואינו תלוי אלא בדעת הרב שי' במקומו, ויודע להשכיל בענין יותר:
שנית דלפי לשון הכתב קבלנו עלינו באו"ש כו', משמע שבתורת הודאה הוא שקבלו עליהם באו"ש זולת מעשה הכתב, וא"כ ידוע מש"כ בהגהת הרמ"א (סי' רל"ג סי"א) שאם נותן טעם ואמתלא למה אמר שנשבע ה"ז נאמן והרי כאן האמתלא פשוטה שהוכרחו לכך. אולם אפי' נימא דכתב זה הוא הקבלה, כבר ידוע מחלוקת האחרונים ז"ל והגאון ח"ס יו"ד (סי' רכ"ז) הרחיב לדבר להחזיק מעשה הכתב לשבועה לענין להבא ולא לשעבר, אלא שאין לוקין עליו משום שאינו אלא בק"ו מבטוי שפתים ואין עונשין מה"ד, ולא אכחד כי מאז עמדתי על דברים אלו לא נתקבלו אצלי כלל, ואין בכח דורות אלו לדון ק"ו, ואם נבוא לידון ק"ו נגיע גם לפירכא מה לבטוי שפתים שישנו בלעבר באיסור שבועת שוא, וגם קו' הגאון שב יעקב מהא דתנן היה כותבה כו' חזקה, ומה שיישב הגאון ח"ס משום דכתיב אמירה עפ"י תוס' גיטין (דף עא), אינו ישוב כלל, דאכתי נימא דנהי דבכתוב כתיב אמירה בפה מכ"מ מק"ו נדון דבכתב יצא, כמו שאנו אומרים בשבועה דכתיב לבטא בשפתים וכתובה מק"ו, ועיקר מה שהביאו משו"ת הר"י הלוי ז"ל שהוא הר"י מיגש לדעתם ז"ל אינו סובל כוונתם שהוא שבועה מה"ת אלא שאין עונשין מה"ד, דא"כ אמאי לא יענש ממון בב"ד לקיים שבועה, ובסי' ר"כ כתב הגאון הנ"ל דס"ל אין עונשין ממון ג"כ מן הדין, כ"ז רחוק ומוקצה מדעת רבינו בן מיגש ז"ל, אלא נראה דגם ר"י הלוי ס"ל שאינו שבועה כלל, ורק בכותב לחברו הוי כמו מסמיך חברו ע"ד וכמו תקיעת כף למהרי"ו שהביא הגרע"א בסימן רל"ט דס"ל שאינו שבועה אלא כמו כריתת ברית, ה"נ שבועה בכתב לר"י הלוי, אבל הכותב שנשבע שלא יאכל היום, אין בו שום ממשות אלא כהרהור בלבד, ויותר נראה שאעפ"י שאינו שבועה מ"מ הוי כיד לשבועה דמהני, ומשו"ה במשביע לחבירו כמו במשביע לעד שיעיד כתיב ושמעה קול אלה, קול משמע ולא בכתב כדאיתא בגיטין פ' מי שאחזו קולו לאפוקי כו', אכן בארתי בהע"ד פ' ויקרא דכתב לא מהני אלא במקום שאומר הנני נשבע אבל על גוף הדבר שנשבע כתיב בפירוש לבטא בשפתים להרע או להיטיב ולא מהני כתב וכדומה:
בהא נחיתנא וסליקנא שאין מקום לפסול שחיטתם לשעבר, ורק במה דעברו ע"ד הרב, דדינם כלא סר סכינא קמי חכם דעפ"י דין מנדין או מעבירין על ל' יום לפי לשון השאלתות (סי' צב), אך כ"ז אם לא היו רבים צריכים להם, משא"כ כשרבים צריכים להם עלינו לוותר נדוים, כדאיתא במו"ק (דף יז) ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעני' אר"י היכי ליעביד לישמתי' צריכי ליה רבנן כו', ובדט"ז א' איתא ההוא טבחא דאיתפקר ברב טובי בר מתנא אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו כו' לא לישרי ליה קא בעו רבנן למיעל, ופירש"י שצריכין לו, אלמא דמשום צורך רבים יש למחול על הנדוי על אפיקורתא, מיהו לטעם הרמב"ם שמש"ה מנדין כדי שלא יכשיל להבא, ובאמת יותר נראה הכי דעת השאלתות שכ' דמעברינן לי', ואע"ג שישבתי בהע"ש שהוא במקום נדוי יעו"ש מ"מ נוח יותר לומר כטעם הרמב"ם ז"ל וא"כ לא מהני מחילה וצורך הרבים, מ"מ בדברים אלו אחר שעיקר זה מדרבנן שומעין למאן דמיקל, מכש"כ בשעת הדחק וצרכי רבים, ואם אפשר להעמיד עליהם עומד ע"ג לבד השוחטים חודש ימים טוב לעשות כן דהוי כהעברה ופיסול שחיטה, שהרי אפילו מומר להכעיס כשר לשיטת רש"י ורשב"א באחר עומד ע"ג, וכמדומה שמאז הגיעו למדה זו עד כה קרוב לשלשים יום וסגי בכך, והמקום ית"ש יסיר לב העקוב מעמו, וישיב דעת עובדי עמו לדעת עובד ה' בתומו, ושלום על ישראל איש על מקומו, כנפש העמוס בעבודה, הבא עה"ח היום א' לסדר והיה אלהים עמך, שנת ברכות פק"ק וולאזין:
נפתלי צבי יהודא ברלין. הנני חוזר בדבר מה שהעלה הגאון חו"ד לפסול מחמת כל מה דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני, וא"כ הוי כלא נשחט כלל ומטמא טומאת נבלה, א"כ קשה טובא נימא בשוחט או"ב ג"כ הכי, וכן שחוטי חוץ נימא דמטמא בנבלה אלא הא ודאי ליתא והכל למדנו מהא דשוחט את הפסח על החמץ כשר, והביא התוס' דנפ"ל בירושלמי פסחים מקראי, והכי מבואר בירושלמי פסחים, ורב שמואל בריה מוכיח שהוא כשר ממה שהוא מתחייב על הזריקה ג"כ ודחי לה, ותני חזקיה מדקרי לה התורה זבחי, ואי דמי ללא נשחטה היאך קרי ליה זבחי, ומזה למדנו דבכ"מ ששוחט שלא בהיתר מ"מ הוא שחוט, והתוס' פסחים (דף סב) הקשו דלפסול משום פסול קדשים, ובזה לא מהני הישוב מדקרי לה זבחי שהרי מכ"מ זבח פסול הוא, וע"ז יישב הריב"א שפיר דלא שני קרא לפסול, אבל על קושיית התוס' תמורה דלהוי כשאינו זובח כלל לא שייך זה הישוב מש"ה הביאו הירושלמי, ולא כמו שהבינו איזה אחרונים שדברי התוס' סותרים זא"ז, הא מיהא גלי לן קרא דבשחיטה באיסור לא שייך לומר דהוי כלא נשחט כלל, ומזה למדנו בכל שחיטה באיסור מן הצד דמ"מ הוא שחוט:
וכן לענין מכירה באיסור שבועה וכדומה אין אנו צריכים לומר דמש"ה הוי מכירה משום איזה סברא חיצונית, אלא בפירוש ריבתה תורה שמכירה באיסור הוי מכירה כדאיתא בב"ק ד"ע אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו, וכבר רמז עלה רבינו הגר"א בחו"מ (סי' ר"ח סק"א), ומעולם לא הקשו התוס' בתמורה נימא דהנשבע שלא למכור לא ליהני המכירה, ולא הקשו אלא בנשבע שלא לגרש, וגם בהא אין קושייתם דלא להוי גט דזה ודאי אינו שהרי גם באונס הוי גט, אלא הקשו דלא ליהני ויהיה מצוה להחזירה, והכי פי' הגאון קצה"ח (סי' ר"ח) והנוב"ת באה"ע (סי' קכ"ט) אבל ודאי הגט כשר, ולא מטעם שכ' בקצה"ח משום שדומה למיתה, דזה אינו דומה כלל, אלא משום דגם באונס הוי גט, מש"ה לא הקשו אלא דיהא מצוה להחזירה ע"ז יפה יישבו, שאינו דומה איסור שהטילה התורה עליו לאיסור שבדה מלבו שלא יגרשנה, ע"ז לא שייך לומר מצוה להחזירה, שהרי האיסור שעבר כבר עבר:
סימן ו
ב"ה, ה' ב' אד"ר תרמ"ט, וולאזין.
לכבוד הרב וכו' אבד"ק טוטשין יע"א. יהי ה' עמו, לישר הדורים בעמו, ויבורך טעמו. מכתבו מן יום ב' תצוה הגיעני זה שבוע ימים, אך ידוע עוצם טרדתי, וגם בימי זקנה קשה הכתיבה, ע"כ נתאחר עד כה, והנה זה דבר השאלה, שבעלי קהלתו ראו טוב לעשות איזה הכנסה לבק"ח, עשו תקנה להוסיף על קצבת הטקסא איזה תשלומין מכל עוף ובשר בהמה, והכריזו אזהרה על השוחטים שלא ישחטו עד אשר יותן לידם ההוספה, גם אם יזיד אחד וישחוט בלי הוספה זו יהיה הבשר שלו אסור עליהם כבשר חזיר ונבלה, והנה השו"ב עוברים ע"ז ושומעים לזובחי הזבח יותר מאלופי הקהלה יצ"ו, ועתה יש לחקור על הבשר ועל השו"ב, והנה מעכ"ה כל יקר ראתה עינו בשו"ת גאוני בתראי, ואני בעניי לרגלי עיוני אחוה דעתי הקלה וה' יאיר עיני:
הן ראש המדברים בזה הוא שו"ת הרא"ש אשר הובא ביו"ד (סי' א') בקהל שהטילו חרם שלא ישחוט אדם זולת הטבח שלהם והלך א' ושחט, ופסק שאסור לאכול משחיטתו ונחלקו אחרונים ז"ל בהבנת טעם הרא"ש ז"ל, וכבר העתקתי דברי הרא"ש ז"ל בתשובה הקודמת והפירוש שהבין בו הש"ך ואחריו החזיק בשיטתו הגר"א והבנת הנו"ב בנוב"ק (סי' יא) עיין שם:
והנה בנ"ד אין מקום לומר דשויא הקהל חד"א במה שאסרו הבשר אם לא ישלמו כך דהרי אם ישלמו מאמינים להשוחטים שיפה שחטו, א"כ אינו דומה אלא למי שאומר יודע אני שהשחיטה כשרה, ומ"מ הרי היא עלי נבלה, שאין בזה כלום אלא מתורת נדר שאינו חלה במתפיס בדבר האסור, ואע"ג דהנודר בדבר האסור צריך שאלה לחכם מדרבנן, הא רוב הפוסקים ס"ל כדעת י"א (בסי' ר"ה) דלא אמרו אלא באוסר את אשתו ולא בשאר נודרים ומכש"כ כאן שנתכוונו לשם מצוה ואינן ראוין לקנסא, כדאיתא בגיטין (דף נד) אי אינהו לתקוני קא מכווני אנן ניקום ונקנסי', ולא דמי להא דאיתא ביו"ד (סי' קו) דהצבור יכולים לקנוס ולומר פתו פת כותי יינו יי"נ, דהתם מיירי בקונסים לאיזה רשע בקהלתם, אבל כאן אסרו על עצמם שחיטה זו והוי כנדרים, וכן א"א לאסור הבשר מחמת טעם דהשוחט עבר על חרם שהרי כאן לא הי' חרם ע"ז, ולא עברו על חרם מחמת שחיטה, מיהו השוחטים ראוים לקנוס אותם, שהרי מנעו רבים לעשות מצוה והוא מדברים המעכבים את התשובה כדאיתא ברמב"ם ה' תשובה, וכש"כ מה שגוזלים את החוכר הטקסא הויין חשודים לגזלה מחמת שחיטה, ומיקרי מומר לאותו דבר לדעת הנו"ב, וכן במה שנוטלים אקו בשר מן הכשרות מה שאין זה מכלל השכירות הויין גזלנים, ולהרמב"ם פסולים ממש, ונהי דלא קיי"ל כהרמב"ם, מ"מ מכוער הדבר שצבור יסמכו על שחיטת מומר לד"א, וזה גרע מעון חשוד על שבועה דמהני תשובה משא"כ בגזל הרבים, ומהראוי ליקח שו"ב אחר כשר וי"א, ואין לחוש על חזקת השו"ב, דלא גרע מהא דאי' בחו"מ (סי' קנ"ו) לענין מי שיש לו חזקה דאם הוא טובת בני העיר במה שאחר מוכר אין יכולין למחות, מכש"כ כאן שהקהלה רוצים ליקח שו"ב שלא יהיה גזלן, ואפילו אם השכירו את השו"ב, יכולין להעבירם כי לא ע"מ שיהיו גזלנים שכרום, ותו במה שעוברים על דעת הרב, ודומין להא דלא סר סכיני' לחכם דמנדין אותו, והרמב"ם כתב הטעם משום שיסמוך על שחיטתו פעם אחרת ותהי' פגומה וישחוט בה, והובא בש"ך (סי' י"ח) ולמד מזה דלא מהני מחילה, ולכאורה תמוה דבפי' אמרו שהוא משום כבודו של חכם, אלא שיטת הרמב"ם דאע"ג דמתחלה הי' התקנה רק משום כבודו ש"ח מ"מ אחר שלא נזהר בתק"ח להזהר בזה בכבודו של חכם, הוא גרוע משארי ב"א שמזלזלין בכבודו ש"ח, שהרי מעתה יש לחוש שלא יקלקל השחיטה עצמה בסור מעליו מורא הרב, הרי הוא נחשב כמי שאינו ירא מלפני אלהים, מש"ה לא מהני מחילה, וה"נ בנ"ד שהשוחטים עוברים ע"ד הרב, וגם מעיזים להורות שלא בפני הרב ואינם שואלים מן הרב אין לך חוצפא ואפיקורתא יותר מזה, ומי יודע אם מכוונים ההוראה אפילו אם השו"ב יודעים להורות, וכדאיתא בכתובות (דף ס:) מאמר אביי ע"כ מהראוי להעביר השוחטים עד שיקבלו על עצמם באלה ושבועה, שלא יעברו על דברי הרב, ולא יגזלו מן הקצבים יותר מהמגיע להם, ושלא יעברו על תקנת הקהלה, ואז יוכשרו מכאן ולהבא, ואם לא יקבלו ע"ע כ"ז מהראוי לאלופי הקהלה להעבירם לגמרי ולא, יחושו לטפלי דידהו דאינהו דאפסדי אנפשייהו:
סימן ז
תשובה בדבר שו"ב שיצא טריפה מתח"י:
באתי מרחוק לשמוע חות דעתי הקלה בדבר השו"ב שניבל איזה פעמים במה שלא נשחט רוב סימנים, ואח"כ אירע עוד יותר גרוע שלא שחט רוב, ומכ"מ אמר להקצב שהיא כשרה, ועוד השיא להקצב למכור לישראל הראש והרגלים ולא לנכרי, ובכ"ז מעכ"ה מצדד בזכותו כי טפלי תלו ביה, וגם הוא בא בשנים, ע"כ רואה שלא לדחות אותו לגמרי אלא יקבלו עוד שו"ב וגם הוא יעמוד במקומו, ומי שרוצה לשחוט אצלו ישחוט, והנה באמת כך יפה לנו לזכות כל האפשר, בשביל אשה ובנים, וה"ז קפוח פרנסה שהוא כמעט דיני נפשות:
אבל מה אעשה שאיני מוצא במה להחזיקו לשו"ב, או מצד איסורא או ממונא, היינו כי הוא בודאי טבח שהוציא טריפה מת"י, ואין שום אמתלא דמפני הבושה לא אמר להקצב, כי מה זו אמתלא דמפני הבושה שלו יאכיל טריפות לרבים, ותו הרי היה אפשר לו לומר שמצא סרכא המטרפת בבדיקה, ותו למאי השיא להקצב למכור לישראל יותר מלהעו"ג, מעתה לבד שעפ"י השו"ע אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי מטעם שכתב הרשב"א והביאו הב"י שא"כ לעולם יאמר כן, ובאמת הוא בכלל שאמרו טבחא ואומנא כו' כמותרין ועומדין, ולשון ועומדין, משמעו דכמותרין בכל רגע דמי שאינו יכול לומר אשתלין כדאיתא כתובות (דף לג) במותרה תוך כ"ד, ובנ"ד א"צ לכל הדברים האלו שהרי אחד אמר לו שיבדוק את הסימנים, וגם הוא הודה שידע שהוא נבלה ורק מפני הבושה לא הודיע להקצב, וא"כ אין מקום להקל עליו להכשירו לשחוט כלל, ולא עוד אלא אפילו לא הוציא טריפה מת"י, אלא הודיע כי לא נשחט רוב, ג"כ מעבירין אותו מחמת שמזיק ממון אחרים כמו שהביא מע"כ מחו"מ (סי' ש"ו), ואפילו לדעת הראב"ד והרמ"א דבעינן דוקא מוחזקין לקלקל, מכ"מ כיון לפי המסופר ממע"כ כבר קלקל איזה פעמים, ותו לענ"ד דהראב"ד לא אמר דבעינן שיהא מוחזק אלא במושכר מאיזה יחיד ולטעמיה בה"ש דה"ה אפילו מושכר ליחיד לשתול וכדומה שהיחיד יכול לסלקו ובזה מיירי לשון הרשב"א בשם הראב"ד שהביא הה"מ, והראיה דהראב"ד הקשה ממנ"פ אי הוא ש"ש מאי איכפת לן הא ישלם, וקושיא זו אינו אלא ביחיד שכבר שכרו לשתול כרמו וכדומה, ועתה רוצה לחזור בו בשביל להפסיד, ע"ז שפיר מקשה למאי יהא יכול היחיד להעבירו, אבל לפי' הרמב"ם דמיירי באומן לרבים, פי' שהוא מוחזק בעיר לרבים לאומן, ומי שנצרך לאותו דבר שוכרו, וע"ז אמרו דאם קלקלו מעבירין אותו, פי' שאין מניחין אותם להחזיק בזה האומנות, מחמת שעלול לקלקל ולהזיק, ולאו כל אדם רוצים ויכולים לילך לבי דינא, ונמצא מזיק בפסידא דלא הדר, מש"ה ב"ד מחויב לסקל המסלה מרבים, וכמו באיסורא יש נ"מ בין יחיד בפ"ע בין המוכר לרבים, דב"ד מחויבים לראות שהוא מוחזק בכשרות כמש"כ התוס' יומא (ד"ט) בשם הירושלמי דמאי, ומזה הטעם כתב הגהת הרמ"א (סי' קי"ט ס"א) בשם הרמב"ם דאין קונין יין וכדומה ממי שאינו מוחזק בכשרות, אף ע"ג שמותר לאכול בביתו מכ"מ ברבים בעינן שיהא מוחזק בכשרות, מטעם שלא רבים יחכמו לדקדק אחריו אם יהא דבר שיהא מקום לחשוד, וכך בד"מ מחויבים ב"ד לראות שלא יהא אומן לרבים מוחזק לקלקל ולהזיק, משום שלא רבים יחכמו לעמוד בד"ת, כך נראה תחלת דברי הראב"ד שאינו מקשה אלא לטעמיה דמוקי גם ביחיד ששכר את האדם לאיזה אומנות שיכול לחזור אם קלקל, וע"ז כ' הראב"ד שאינו יכול לחזור בו אלא אם הוחזק לקלקל, אבל לענין רבים מודה להרמב"ם דאם קלקל פעם א' מעבירין אותו, דבזה אבד חזקת שהוא בקי באומנתו ולא יזיק לרבים, וכן בנ"ד דשוחט שקלקל ולא שחט הרוב והפסיד את בעל הבהמה מעבירין אותו שלא יעסוק בזה ולא יזיק לרבים, ומה שאומר השוחט שיש בע"ב שאינם מקפידים ע"ז, היינו שאינו מקפיד אם ינבל, קשה להאמין בזה, דודאי כל אדם הנותן לשחוט רוצה שתצא כשרה ולא יהא צריך למכור לנכרי, אלא שאין דרכו וכבודו לתבעו בב"ד אם ינבל, אבל על ב"ד לראות שאין להרשות לשחוט ולהזיק, ותו דממילא ישחטו אצלו בני אדם המקפידים, ובאמת אני תמה על אותו השו"ב שלא אימן ידו לשחוט רוב סימנים, היאך רוצה לשחוט ולהביא עצמו לידי נסיון ולידי בזיון, היינו אם יגיד לבעל הבהמה שניבל, אזי יתבזה הרבה, וגם לידי נסיון שיהא רוצה להודיע ולא יאכיל בנבלות, ואם לא יעמוד בנסיון ובבזיון, היינו שלא יודיע, יהא מאכיל טריפות ח"ו, ע"כ הטוב להשו"ב לסלק עצמו משחיטה לגמרי, ויעמיד אחר תחתיו, ושלום על ישראל:
סימן ח
תשובה ע"ד הרבנים והשוחטים:
ב"ה הן בא בעלה שנת תרמ"ז מאמר מהצעיר אחד, ע"ד הרבנים והשוחטים המשיגים גבול הקודמים, וגאוני הדור יצ"ו הזהירו ע"ז הרבה, ובא האיש וחקר ומצא היתר פשוט עפ"י הגהת רמ"א בחו"מ (סי' קנ"ו ס"ה) לענין אומנות דאם השני שוכר לו בית ודר שם הרי הוא כאחד מבני העיר שיכול גם הוא להיות אומן, ומזה העלה דמש"כ בהגהת רמ"א יו"ד (סי' רמ"ה סכ"ב) דרב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבא וללמוד ג"כ שם אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם ע"ז אפילו הכי יכול השני לבא לדור שם ולהחזיק רבנות בכ"ד כמו הראשון אם הוא גדול וראוי לכך, אבל אם בא חכם אכסנאי לעיר אין לו לקפח שכר הרב הדר שם כו', והוא משו"ת מהרי"ו ותה"ד, והעלה הצעיר הנ"ל שהוא הוא שכ' הרמ"א בחו"מ, שהרמ"א השוה דין הרבנות לאומנות דעלמא, ובזה יצא דבר הלכה מלפני אותו הצעיר שאם השני בא לדור הוא וביתו שמה, אין בזה שום השגת גבול כמו אומן, ומצא לב רחב לומר שאין בזה משום חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר, שזה אינו אלא בטעה בשיקול הדעת אבל בטעה בדבר משנה רשאי, ולא די לו לעשות גאוני הדור יצ"ו לטועי בדבר משנה, אלא אף רבותינו הש"ך והגר"א טעו בדבר. דהש"ך העתיק לשון תה"ד שמתיר לקפח מקצת פרנסת הראשון, משום שעל אותו הפרס אנו בושים ובטורח למצוא היתר לרובן, ואיך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר עכ"ל תה"ד מקור זה הדין, וכתב ע"ז רבינו הש"ך ומשמע דפרס שהוא בהיתר גמור וברור אין לו לקפח כו', ותמה ע"ז שהרי השוה הרמ"א דין הרבנות לאומנות דעלמא וא"כ יכול לקפח שכר בן אומנתו אם בא גם הוא לדור שם בקביעות, ודברי מהרא"י שכתב על קבול פרס זה אנו בושים הוא רק לרווחא דמילתא, ולא כהש"ך והגר"א שנמשך אחריו, וגם המה טעו בדבר משנה זו שמצא אותו הצעיר בחו"מ, ובאשר שהצעיר הזה לא חפץ לבו בתבונה לעיין במקור דין של הרמ"א ביו"ד רק בהתגלות לבו במקום רואים שגאוני הדור יצ"ו והש"ך והגר"א טעו בדבר משנה ושכחו מש"כ הרמ"א בחו"מ, ע"כ חובה עלינו להראות כמה גס לבו של זה הצעיר בהוראה, עד שאינו משים לב לחוש ולראות בס' שו"ת תה"ד ושם היה רואה גם דברי מהרי"ו גם דברי תה"ד, והנה בס' תה"ד (סי' קכ"ו קכ"ז קכ"ח) הביא שברעגנשבורג היה שם רב האלוף רבי אנשיל, ואח"כ בא לדור שם מהר"י ברונא, ורצה מהר"י ברונא ג"כ להשתמש בכל מיני רבנות בגיטין וחליצה בהוראות וכה"ג, והיה מהר"א מקפיד ע"ז, ובא בראשונה מהרי"ו והובא בתה"ד (סי' קכ"ו), וכתב בזה"ל ובשביל האמת והדין והשלום שלא ירבו המחלוקת אכתוב דעתי כיון דהקהל לא בררו להם מהר"ב ולא מהר"א ותרווייהו צריכים ליתן מסים ועולים כמו אחד מבעל"ב אין לאחד מהם שום חזקה יותר מזה ואע"פ שמהר"א היה ברעגנשבורג קודם דירתו של מהרי"ב, בזה לא יפה כחו כיון שהקהל לא מינו אותו עליהם לא לראש ולא לקצין, הרי הוא כאחד מבע"ב שדר בעיר ובא בעה"ב לגור שם באותה העיר לא יוכל בעה"ב הראשון לומר כבר החזקתי כיון דבזה"ז אין חרם ישוב נוהג כדאיתא בפ' לא יחפור דאי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב ביה, וה"ה אם רוצה להיות שייך בכרגא דהכא כדאיתא במרדכי, וגדול מזה כ' באור זרוע וז"ל אם הוא ת"ח וצריכין ב"א לתורתו אפילו אם בא מממשלה אחרת שאינו נותן מס למושל העיר הזאת לא מצי מעכב עליהם כו', ואפילו אם יש ת"ח אחר בעיר כי קנאת סופרים תרבה חכמה כו' עכ"ל, ולא חילק אם בני העיר קבלו עליהם ת"ח הראשון לראש ולקצין בין אם לא קבלו עליהם אלא בכל ענין לא מצי מעכבי כו' עכ"ל מהרי"ו הנוגע לענין למדנו מדבריו שגם הוא ז"ל ס"ל כהגהת הרמ"א בחו"מ והוא משו"ת הרא"ש שהביא הטור שם שאם רוצה לדור בעיר ה"ה ככל בע"ב, ומהרי"ו ס"ל עוד יותר דאפילו רק רוצה להיות שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכבי וכדאיתא במרדכי בשם ר"ת, אבל הרמ"א ס"ל כשיטת רש"י דבמס לחוד לא מהני מה שרוצה ליתן מעתה אם לא שמכבר הוא בסלוק מס לאותו שר, אבל מכ"מ אם בא לדור שם בקביעות אפילו רש"י מודה, ולביה דרבינו הרמ"א כשמעתיה בד"מ שם אות ח' שחולק על הב"י שכתב דזה תליא במחלוקת רש"י ור"ת. נחזור לענין דמהרי"ו ס"ל כר"ת דאפילו אם רוצה ליתן מס שרי ומכש"כ אם בא לדור שם, אבל מחא לה אמוחא דכ"ז אם לא קבלו מתחלה הבע"ב את הראשון ולא מינו אותו עליהם, אבל אם קבלו עליהם א"א לומר דבמה שהשני בא לדור שם הרי הוא ככל בעה"ב, דמכ"מ הראשון שקבלו אותו מתחלה עדיף ואסור להסיג גבולו, אלא שכ' בשם א"ז דאם השני צריכים לתורתו לעולם לא מצי מעכבי עליה משום קנאת סופרים תרבה חכמה, והוא עפ"י הגמ' ב"ב (דכ"א), ומודי ר"ה במיקרי דרדקי דלא מצי מעכב משום קנאת סופרים תרבה חכמה, והובא ביו"ד שם סכ"ב, ומכש"כ בגדולי תורה שמרביצים תורה ברבים, דאיכא בהו משום קנאת סופרים וכו', כ"ז הוא מתשובת מהרי"ו, ואחריו בא רבינו בעל תה"ד (סי' קכ"ח) להצדיק את מהר"י ברונא מטעם אחר וז"ל, דכל מה שאסרו חכמים שלא ירד לאומנות חבירו להסיג גבולו, ולהרחיק מהזיקו, ה"מ במידי דאית ביה קפוח פרנסה ומיעוט רווחין ותוספת מחיתו, אבל כה"ג דחד עביד שררותא דמתא ואידך קאתי למיעבד נמי שררותא דמתא כוותיה, ואין בזה חסרון כיס, מאן לימא לן דאסור בכה"ג, דכל חד וחד בעי למזכי בשכר פרנסי ישראל שהוא שכר שאין לו שיעור, ולא דמי למי שהחזיק במצוה כמה שנים דמשמע מלשון מהר"ם במרדכי דפרק חזקת הבתים דאית ליה בה חזקה שלא יוכל אחר לדחותו, דשאני התם דרגילין לקנות חזקה כה"ג מן הצבור וליהנות צדקות והקדשות על ככה להניח להם וליורשיהם לחזקה, אבל כתר תורה ושררותה דידה הרי היא מונחת ומופקרת לכל מי שירצה לזכות בה, ואי משום דיש קפוח פרנסה בדבר מחמת הפרס שתפול לכיס המנהיגים מגיטין וחליצה והשבעת נשים ושכר ברכת אירוסין ונשואין וכה"ג, כמה טצדקי על קיבול פרס זה אנו בושים כו' עכ"ל, הרי התה"ד לא בא מצד שמהר"י ברונא בא לדור שם, והקהל לא קבל עליהם את מהר"א כמ"ש מהרי"ו, והוא משום שפוסק כרש"י וס"ל גם בזה כהב"י שגם בדירה תליא במחלוקת רש"י ור"ת, ואנן דקיי"ל כשיטת רש"י לא מהני אפילו אם בא לדור בעיר שיקפח פרנסת הראשון אפילו לא קבלוהו, מש"ה בא התה"ד מטעם אחר, דמהר"י ברונא לא קיפח כלל פרנסת מהר"א ולא בא אלא לעשות צרכי צבור או ללמוד תורה ברבים משום מצוה ולא היה בזה קפוח פרנסה אלא מה שהיה שם מנהג ליתן עבור טורח מצוה של סדור גיטין וחליצה וברכת אירוסין מנהג הקדום אינו מעין מנהג שבערי ישראל במדינה זו לקבוע פרס הרב מנשואין וגיטין, אבל זה אינו בשביל טורח הרב במצוה זו, שהרי אפילו יבא אחר ויסדר קידושין, עליו לשלם הפרס הקצוב המגיע להרב, והפרס הוא בעבור טורח משא הצבור בצרכי הכלל והסכימו ראשי הקהל לשלם להרב איזה סך מקופת הקהל, וגם זה אשר מכל נשואין או גירושין מגיע להרב כפי המדובר, וא"כ אינו שכר מצוה כלל], וע"ז באמת כבר צווחו קמאי כמבואר ברע"ב מסכת בכורות (פ"ד), הא קיפוח פרנסה שבהיתר ודאי אסור, כ"ז בארנו שינוי דעות מהרי"ו ובעל תה"ד, ובשו"ת מהר"י ברונא (סי' רנ"ג) הביא טעמא דא"ז דמותר משום קנאת סופרים תרבה חכמה, ושל תה"ד, והביא משמם מש"כ המה ז"ל: