משיב דבר חלק א ב· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
חלק א
סימן א
להמופלג ושנון מו"ה אהרן נ"י אשר התחר מעל' את דברי המג"א (בסי' ט' סק"ח) אשר כתב בפשיטות דרשאי לעשות ציצית של צמר בטלית של פשתן ע"י הפסק כנף עור, ומעל' כ' מסברא כיון שאין הציצית ראוי להתחבר עם הטלית אינו פוטר ע"י הפסק ג"כ והביא ראיה לדבריו מיבמות (ד' ד) שהקשה הגמ' טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים הא לאו הכי לא. הא תני דבר"י כל מקום שנאמר בגדים צמר ופשתים וכו' ואי איתא לדברי המג"א מאי ראיה דלמא מיירי ע"י הפסק עור, ואומר אני דשערי תירוצים לא ננעלו, חדא נוכל לאמר לפי מה שכתב הס' יראים דהא דהפסק עור בין פשתן לצמר מותר מחלוקת תנאים היא במס' כלאים (פ"י מז"ט) ור' יוסי אוסר וא"כ נוכל ליישב דהגמ' ביבמות מקשה אליבא דר' יוסי. ותו יש לישב דבאמת עיקר הדין אם הכנף של עור מחויב בציצית מדינא פלוגתא היא בגמ' מנחות (ד' מ:) ורבא דדריש הכנף מין כנף סבר דאזלינן בתר עיקר בגד, והיכא דהטלית של בגד וכנפיה של עור חייב בציצית ורב אחאי אזיל בתר כנף ולדידי' הדין איפכא עי' פי' רש"י שם והיכא דהכנף של עור פטור כמבואר שם, והגמ' ביבמות שם לא ידע עוד מהא דרבא דדריש הכנף מין כנף. וע"כ דריש הכנף כרב אחאי דאזלינן בתר כנף. וממילא היכא דהכנף של עור פטור לגמרי מן ציצית, ושפיר הקשה מהא דתני דבר"י דלסברת המקשן ליתא כלל הך דינא דהמג"א ולדידן דפסקינן כרבא דדריש הכנף מין כנף ואזלינן בתר עיקר בגד, כמבואר בשו"ע (סי' י' ס"ד) דחייבת ושפיר פסק המג"א דלענין כלאים מותר ע"י הפסק כנף עור:
אולם אחרי העיון ראיתי להיפוך דיש להביא ראי' מהסוגיא דיבמות להמג"א דלפי המסקנא דגמ' דכתב רחמנא צו"פ ללמד דפשתן פוטר בשל צמר, ועשה דוחה ל"ת. ולכאורה קשיא נימא דאין עשה דוחה ל"ת משום דחמיר מיני' כדאיתא שם (ד' ז) וקרא קאתי היכא דיש הפסק עור, וצריכא קרא דפוטר באופן זה, אלא ע"כ דפשיטא להגמ' דלהא לא מצרכינן קרא יתירא דפשוט הוא דמותר, וכי תימא אכתי מ"מ קשיא נימא דהכתוב מיירי בהפסק עור, וקמ"ל דאע"ג שאינו מינו דהכנף, ועיין במנחות שם (ד' לח) וברש"י (לט ע"ב) בד"ה חוטי הא ל"ק דכיון דהכנף של עור והחיוב הוא משום עיקר הבגד ובזה לא משכחת מינו דהכנף כלל, ומצד הסברא פוטר כל חוטין שיהיו את הבגד, ובטלית של צמר או של כלך וכנפיה של משי עושה ציצית של משי, ורבא דס"ל כל המינין חייבין בציצית דהכנף מין כנף כתיב דבזה שייך מין דהכנף אבל בכנפיה של עור דלא משכחת מינו דהכנף עושה איזה חוטין שיהיו ומשו"ה קאמר רבא במנחות דהיכא דכנפיו של עור אזלינן בתר עיקר הבגד וחייבת ומשום הא לא איריא, עכ"פ מיהא קשיא נימא דקמ"ל דאע"ג דכלאים אסור מ"מ פוטר בהפסק עור אלא ודאי דלא צריך קרא להא:
ומה שהקשה מע"כ עוד מפי' רש"י במנחות (ד' לט:) דהא דאמר שמואל משמי' דלוי דחוטי צמר פוטר בשל פשתן, ופירש"י שם דקמ"ל דאע"ג דליכא השתא מין כנף דהוי של צמר כיון דתכלת פטרי לבן נמי פטרי כו' ולא קא מפרש דקמ"ל הרבותא דאע"ג דאיכא איסור כלאים וע"כ מיירי בהפסק עור דליכא כלאים ומ"מ פוטר דוקא במקום דאיכא תכלת, ומוכח דלא כהמג"א. ולדעתי אין מפירש"י שום קושיא להמג"א דרש"י לא מיירי בהפסק עור כלל דאי נימא כפי' כת"ר דלהכי לא קמפרש רש"י הרבותא משום כלאים משום דמיירי בהפסק עור הלא מ"מ קשיא גם לטעמי' אמאי לא פירש"י באמת בלא הפסק עור, והרבותא הוא משום כלאים כפי' התוס' בד"ה לבן, אע"כ דרש"י לא רצה לפרש הרבותא משום כלאים מפני כמה טעמים חדא דנוכל לומר דרש"י יסבור דכלאים הותרה אף במקום דליכא תכלת דלא כפי' התוס' דעיקר הוכחת התוס' הוא משום דקשה להו מהא דריש לקיש במנחות (ד' מ ע"א) דכיון דאפשר במינן לא דחי כיון דאתה יכול לקיים שניהם עיין תוס' שם ד"ה כיון, וגם להתוס' גופייהו לא פשיטא להו הך חילוקא כמבואר שם באותו הדיבור א"נ מדאורייתא שריא ורבנן הוא דגזרי. אבל רש"י יסבור דמותר אפילו במקום דליכא תכלת והך מימרא דשמואל (ד' לט) דחוטי צמר פוטר בשל פשתן, ע"כ מיירי במקום דאיכא תכלת כדמוכח שם בגמרא מהא דאיבעיא להו חוטי פשתן מהו שיפטרו בשל צמר, לכך מפרש רש"י דעיקר הרבותא משום דליכא מין כנף כמבואר הוכחה לזה דרש"י מפרש בהדיא המתניתין דתכלת אינו מעכב את הלבן דאי עביד ארבעתן לבן יצא ע"ש בפי' רש"י. ואף אם נרצה לדחות דבאמת שמואל מפרש המתניתין דהא דאינו מעכב רק לאקדומי ע"ש (בדף לח ע"ב) וא"כ נוכל לומר דלדידי' רק במקום דאיכא תכלת, בכ"ז מיושב פירש"י מהך טעמא גופי', דלא רצה לפרש הרבותא בהך מימרא דשמואל משום כלאים דהא זה ידעינן מהא דמפרש שמואל לעיל המתניתין דלבן אינו מעכב את התכלת לא נצרכה אלא לסדין בציצית (וסתם סדין הוא פשתן עיין רש"י (ד' מ) ד"ה סדין דמצוה לאקדומי לבן ברישא וכו' וממילא מוכח מזה לשמואל דמשום כלאים מותר ומיושב בזה קושית התוס' בד"ה לא) וא"כ ל"ל לשמואל למימר הך מימרא דחוטי צמר פוטר בשל פשתן לכך קמפרש רש"י דעיקר הרבותא משום דליכא מין כנף ובאמת מיירי היכא דאיכא כלאים ולא צריכינן לדחוק דרש"י מיירי בהפסק עור דבאמת בהפסק עור לא שייך פירש"י דהרבותא משום מין כנף דבזה האופן לא שייך הכנף מין כנף כלל כמש"כ לעיל. ולוא מיירי בזה האופן רק בלא הפסק עור ושייך בזה הרבותא דמין כנף, והיינו מימרא דרבא (ד' ד) ובכ"מ רבא רמי הכנף מ"כ וכתיב צו"פ הא כיצד צו"פ פוטרין בין במינן וכו' ועיקר הרבותא דצמר ופשתים אף באינו ממין כנף:
ועפ"י דרך החידוד נוכל לומר דלהכי לא מפרש רש"י הרבותא משום כלאים דלישנא דפוטר קשה לרש"י דלימא מותר כקושית רש"י (דף מ) בהא דסדין בציצית ב"ש פוטרין, ואליבא דב"ש שפיר קמפרש רש"י דלהכי תני ב"ש פוטרין משום דס"ל ציצית חובת טלית ואף דלא כהלכתא היא מכל מקום נוכל לומר דבית שמאי יסברו זה. אבל על שמואל תשאר הקושיא דל"ל למימר פוטר ועדיפא הוי ליה למימר חוטי צמר מותר. ולומר דשמואל יאמר דלא כהלכתא דחוק ליה לרש"י לומר כך במימרא דאמוראי ומפני זה לא רצה לפרש דהרבותא משום איסור כלאים, רק אף היכא דליכא איסור כלאים קא משמע לן הדין דפוטר אף היכא דליכא מין הכנף דשם ליכא איסורא. אבל התוספות שפיר קא מפרש דהרבותא משום כלאים, ולא קשיא לדידהו דהול"ל לישנא דמותר משום דהתוס' לטעמייהו אזלי בסוכה (דף ל) ד"ה מתוך, דשמואל מודה דבדאורייתא חייש משום מצוה הבאה בעבירה. ולדידהו היכא דאיכא איסורא אף בדיעבד לא יצא ושפיר קאמר הך לישנא דפוטר ואשמעינן דהיכא דאסור כגון לפי האיבעיא בחוטי פשתן בשל צמר דאסור אז אף בדיעבד לא יצא ואינו פוטר. ושפיר נקיט האי לישנא דפוטר ואינו פוטר כמשמעו לאשמועינן הדין דהיכא דיש עבירה אינו פוטר כלל, ואינו דומה להא דסדין בציצית ב"ש פוטרין, דהתם ודאי אין הלשון מדויק לפירש"י דב"ש מחייבי סדין בציצית אלא דס"ל דתכלת לא פטרי משום דהוי כלאים דלא דריש סמוכין, ועיקר הדין קמ"ל דכלאים בציצית אסור שפיר נשארו התוס' בקושיא דהכי מיבעי ליה למימר ב"ש אוסרין, ולא נוכל לומר דקמ"ל הך דינא דמצוה הבאה בעבירה הוי ליה למיתני ב"ש אומרים אינו פוטר והוי ידעינן דאף בדיעבד אינו פוטר והיכא דקמ"ל הדין דאסור לא שייך למיתני הלשון דפטורא דלפירש"י הוא ההיפך מהוראת הלשון כמובן אבל בהך דשמואל דהלשון פוטר הוא כמשמעו ועיקר הקושיא דהל"ל מותר נוכל לומר בפשיטות דקמ"ל דהיכא דאסור אינו פוטר אפי' בדיעבד, ולא דמי ג"כ להא דאיתא בריש יבמות (דף ג) ומאי איריא דתני פוטרות ליתני אוסרות דהתם אי תני אוסרות אין טעות דמ"מ פוטרות כיון שאין כאן יבום כלל, משא"כ אי תני פוטרות עדיין יש
לטעות כמ"ש התוס' שם אבל הכא להיפך כיון דאמר אינו פוטר וע"כ משום כלאים הוא דאסור ומשו"ה אינו פוטר. אבל רש"י מיאן בזה דלשיטת רש"י אף דאסור יכול להיות דבדיעבד מותר דשמואל לא חייש למצוה הבאה בעבירה אף בדאורייתא, נמצא דרש"י ותוס' לטעמייהו אזלי בדעתא דשמואל במצוה הבאה בעבירה אבל לכ"ע לא מיירי בהפסק עור, ומש"כ דיש לגזור שלא יעשה אף בלא עור ליתא שהרי כיון שטורח לעשות כנפות עור וע"כ משום חשש כלאים שוב אין מקום לגזור וכמו דאיתא בסוכה (ד' יב) גבי חיטט בגדיש דליכא גזירת אוצר, ע"ש פירש"י ד"ה אמר לך ר"י אבל נענע כשר דהא אסיק אדעתא לתקן כו' ובגיטין (דף סב) השתא תקוני קא מתקן כו' וזה פשוט:
ידידו נפתלי צבי יהודא ברלין
סימן ב
להרב וכו' בעהמ"ח ספר משנה ברורה.
הנה בעיקר הדין שהחליט כתר"ה דכל שאינו יוצא בציצית מחמת פסול הטלית היינו שאין בו כשיעור ה"ז עובר בשבת משום הוצאת משא ברה"ר, זהו כמעט נגד כל הראשונים ואחרונים כאשר יבואר, הן רש"י בשבת (ד' קלט) פי' בהדיא דדוקא תכלת חשיב שהוא יקר המציאות כידוע וע"ז חייב אם הוציא היכא דליכא מצות ציצית אבל על לבן אינו חייב דלא חשיבא, והתוס' בשם ר"ח פי' גם בלבן אבל דוקא באופן דעשה ג' ציצית כשרים ודעתו ליתן רביעית הא בלא זה ודאי לבן לא חשיב. ועיקר מה שהכריחם להתוס' לפרש כן תלוי בסוגיא דמנחות (ד' לז ע"ב) רבינא אמר הא דר"ה איכא בינייהו דאמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב חטאת ורש"י פירש וכו"ע אית להו דר"ה משום דרש"י לטעמי' אזיל דר"ה קאמר לענין תכלת דוקא ומשו"ה לא מצי רש"י לפרש דפליגי בדר"ה, אבל בהלכות גדולות מבואר דהפירוש בגמ' דפליגי בדר"ה ורב הונא קאי דלא כר' ישמעאל. וכן הוא בשאילתות (פ' שלח), וא"כ מבואר לדידהו דרב הונא מיירי בשעשה ג' ציצית שלמים וכן נמי פי' התוס' משום דדעתו להשלים, ובאמת הכי מדויק לשון המאמר היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה ואי נימא דמיירי בציצית פסולים הכי מיבעי ליה למימר היוצא בציצית שאינן עשוין כהלכתן, והוי ידעינן דקאי על הטלית שיש בו ציצית כאלה וכלשון המשנה דשבת ולא במחט הנקובה היינו בגד שיש בו מחט, ומדקאמר ר"ה היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה ע"כ מיירי שהציצית באמת כשרים רק הטלית אינה כהלכתה היינו שחסר אחת והאיסור משום דדעתו להשלים אבל באין דעתו להשלים ליכא איסורא גבי חוטי לבן משום דלא חשיבי ובטלי לגבי הטלית, והכי החליט רבינו הגר"א שם (בסי' יג סק"א) והפ"מ עצמו בסק"ג:
הן אמת שמלשון המחבר (בסי' י ס"ז) גבי חציו סתום וחציו פתוח מטילין לחומרא ואין יוצאין בו בשבת, דנראה לכאורה היכי שאין הטלית כהלכתה אסור לצאת בו בשבת אולם באמת נדחק בזה הפמ"ג (בס"ק יא) משום דספק הוא וחשיב יותר ואם שזה באמת לא נראה ודחוק הוא. ובאמת משו"ה נשאר הגרע"א (בסי' יג) בצ"ע אבל אין אחד מגדולי האחרונים שיחליטו דאפילו חוטי לבן חשיבי אפילו אין דעתו להשלים ואף דמהפ"מ (בסי' יא סק"ב) במש"כ ושם משמע וכו' לא נראה הכי בכ"ז הדברים מאירים להלכה כרבותינו הראשונים דס"ל דציצית לבן בטלי ולא חשיבי אם אין בדעתו להשלים הן אמת שבגדולי הראשונים היו איזה מחמירים שלא לצאת בשום טלית בשבת וא"כ ס"ל דגם לבן חשיבי ולא בטלי אבל כבר דחה הרא"ש בתשובותיו בכלל שני (סי' טו) שחומרא שאין בה טעם היא ואם שדחה מפני טעם אחר ג"כ משום דתכלת אינו מעכב הלבן והשני חוטין יתירין לפי דעתו ז"ל שעושין לזכר תכלת אין בהם איסור הוצאה. אבל אין בדברים אלו טעם כעיקר אם לא שנבוא לטעם השני דאף לפי דעתם דהראשונים משום שאינה מצויצת כהלכתה אפ"ה מותר לצאת בשבת משום דחוטי לבן לא חשיבי ובטלי אם אין דעתו להשלים כאמור ועיין בד"ח סק"ח על הרא"ש בהל' ציצית שמביא שם באריכות וגם הובא בב"י ובאמת אם לא נחליט זה הפסק ודאי יותר טוב שלא לצאת בשבת בשום טלית שלא נמלט ממחלוקת הראשונים ומכ"ש בארבע כנפות של פשתן כידוע. ואע"ג שאנו יוצאין ידי מצות ציצית וגם מברכין עליהן אין דומה איסור שבת דחמיר טובא לאיסור ברכה לבטלה. תדע דבשבת (דף קלו) מקשה הגמ' מימהל היכי מהלינן וקאמר ראב"א מלין אותו ממה נפשך וכו' ולא מקשה הגמ' האיך מברכין דהוי ספק ברכה לבטלה ועל זה לא שייך התירוץ דראב"א אלא אינו דומה זל"ז כלל והדברים עתיקין ומבוארים במקום אחר בחיבורי הע"ש (שאילתא קסז, שילהי אות יז בס"ד). ועיין בתשובות שבות יעקב דלכן מברכים על טלית של פשתן לפי ששלשה עמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהב"י נשען עליהם בכל הוראותיו סברי הכי. אבל לענין שבת היה להיות אסור משום חשש איסור סקילה, אלא אנו נישאין טליתים משום דאנן קיי"ל אם כפירש"י דדוקא תכלת חשיבי אם כפי' התוס' משום דדעתו להשלים חשיבי. אבל אנו שאין דעתנו להשלים לא חשיבי ובטלי:
והמחבר בשו"ע (סי' י ס"ז) שהבאנו לעיל שמספק אין יוצאין בו בשבת נוכל לדחוק וליישב דמיירי באופן דמכוון ובדעתו להסירם מזה הטלית ועיקר הרבותא אשמיעינן דלא נימא כיון דמספק מחויב הטלית בציצית ממילא רשאי לצאת בו, וכמו שהקשה ע"ז הגרע"א (בסי' י) קמ"ל דמ"מ אסור לצאת בו בשבת אבל לענין חשיבות לא מיירי ומיירי דוקא בדעתו להסירן וחשיבי עליו בודאי משא"כ סתם ציצית לבן ואין בדעתו להסירם קיי"ל דלא חשיבי ובטלי. גם מה שכתב מע"כ על הדין דהט"ז באם נפסקו כל הד' ציצית ולא נשאר בהם כדי עניבה מותר לצאת בהם בשבת משום דבטלים לגבי הבגד. וכתב מע"כ דאם נשארו איזה חוטים כשרים דעתו עליהם וחשיבי ולא בטלי. והביא הכי בשם הגר"ז מדיוק לשון הרמב"ם אין הדברים נראים ומעולם לא כיון הרמב"ם לזה במה שכתב וז"ל מפני שאותן החוטין חשובין אצלו וכן על החוטין היחידים שנשארו בציצית הפסולים אלא כוונתו על החוטין שבציצית הכשרים דהרמב"ם העתיק לשון הגמ' היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה, ומדהעתיק בטלית ולא קאמר היוצא בציצית שאין עשוים כהלכתן מיירי דהציצית עשוין כהלכתן, רק עיקר הגריעותא בהטלית שאין לו רק ג' כנפות ויפרש כפירוש בה"ג והשאילתות שהבאנו לעיל, והג' ציצית עשאן כהלכתן ודעתו להשלים ומשו"ה קאמר הרמב"ם דהחוטין חשובין הן אצלו ואין לנו לדחוק בדברי הרמב"ם ולאמר דהלכה זו יהיה נגד רש"י ור"ח בתוס' שאין חייב על חוטי לבן אלא באופן שהם כשרים ודעתו להשלים עליהם. אבל אם הם פסולים אפילו יש בהם איזה חוטין טובים מסתמא יתלוש את כולה ולא יטריח עצמו להתיר הקישורים אם לא שדעתו באמת לעשות כן או שאין לו להשיג ציצית כשרים אחרים, וזה ברור:
המשך לענין הנ"ל. על דבר אשר רמז לי מע"כ לעיין בהמשבצות עתה הנני רואה במ"ז אכן לא ידעתי שום קושיא ורומיא בפירש"י ממנחות דהא דמסיק רש"י במנחות דלר"י דסובר ארבע ציציות אינן מעכבין מיירי ר"ה בעשה בפיסול אין הכונה דהחיוב הוא משום דעשה בפיסול אף בלא תכלת רק דהתם נמי עיקר החיוב משום התכלת דאית בו. ותכלת חשיבי ולא בטלי, רק דלא נחית לפרש בהדיא משום דסמיך אהא דכתב בשבת שם (דף קלט:), אלא כדי ליישב הקושיא ממימרא דאמוראי מוכרח רש"י לפרש החילוק דטלית משאר בגדים. אבל במנחות לא נחית רש"י לכל זה והכי מבואר בר"ן שם דלפירש"י אין חשיבות בציצית אלא בתכלת וחולק עם הרמב"ם עיין שם. ודעת הרמב"ם מכוון עם שיטת התוס' בשם ר"ח. וע"ז כוון הט"ז (בסי' י"ג) בלי פלפול וכונות עקלקלות. ולשון הרמב"ם ממש הוא לשון המחבר (בסי' ש"א) והא דמדייק מע"כ בלשון הרמב"ם דלשון חוטין מראה על חוטין יחידים אין שום דקדוק למאן דבקי בלשון הרמב"ם. ובאמת זהו דעת הגר"א והגרע"א, ודה"ח וח"א העתיקו לשון המחבר וכשם שמבואר לשון השו"ע כן הוא דעתם ז"ל ואין להאריך בזה עוד:
אכן מע"כ החכים ליישב דעת הפמ"ג לחלק בין אם יש עצה לעשות בהכשר דבזה חייב אף באין דעתו להשלים משא"כ בחוטי לבן לחוד למ"ד דהתכלת מעכב אין להכשיר בשום אופן. או בחוטי פשתן למ"ד דפסולים לגמרי אי אפשר להכשיר. והנה דברי מעכת"ר נ"י טובים ונכוחים ליישב דעת הפמ"ג אבל שומע אין לו מדעת הראשונים ז"ל שהרי הרמב"ן ז"ל הקשה על המאור דאי נימא דציצית חשיבי משום שעשוין לשם מצוה א"כ חייבין על זה בשבת. ולא יישב כסברת מעכ"ה דאחר שאין לנו תכלת בטל חשיבות הלבן לגמרי לדעת המאור. אלא פשיטא בדעת הראשונים דאין החשיבות הוא משום שאפשר להכשיר אלא משום שדעתו לה להכשיר כהתוס' והרמב"ם. או מפני שהוא מכוון בלבישתן לשם מצוה אע"ג שבאמת אין בהם מצוה לדעת הפוסקים דהטעם דחשיבי משום שעשוין לשם מצוה. ולדעה זו באמת מהראוי שלא ללבוש טלית וארבע כנפות בשבת ברה"ר כלל ונלענ"ד זהו עיקר הטעם של מהר"ם שלא היה יוצא בארבע כנפות בשבת אע"ג דמשמע שהיה אומר שירא שמא יפסקו החוטין. לדעתי הדלה לא רצה להגיד להם עיקר הטעם שהיה בדעתו שחושש להפוסקים דתכלת מעכב את הלבן דא"כ היו מקשים אותו היאך הוא מברך בחול לכך היה מדחה השואלים בטעם זה (ודרך הראשונים לדחות בכאלה) אבל האמת אי אפשר לחשוב שהיה מחזיק זה הטעם כעיקר, דהיה חושש שמא יפסיק דלמאי נחוש אנן יותר מאמוראי קמאי דמר בריה דרבינא היה נושא אפילו טלית בשבת ולא חשש לזה. כדאיתא במנחות (דף לז) אלא העיקר דהיה חושש לעיקר הדין, ואע"ג שהיה מברך עליו בחול. ומשום הא לא איריא דכבר כתבתי לעיל, שאין בזה קושיא, והבאתי סוגיא מפורשת בשבת (דף קלו) דמקשה הגמ' מימהל היכי וכו' ומיישב ראב"א דמהלינן מספק ממנ"פ ולא יישב בזה היאך מברכינן מספק איך שהיא לדעתי האמת הוא הטעם בדעת מהר"ם ז"ל ובאמת גם אנן אם נחוש לפירוש הרמב"ן והכלבו בפי' ציצית חשיבי ולא בטלי משום שעשוין לשם מצוה. טוב יותר שלא ללבוש ציצית ברה"ר בשבת ומכ"ש חוטי פשתן אלא אנן קיי"ל או כפירש"י דחשיבי משום תכלת או כפי' התוס' והרמב"ם דכל שדעתו להשלים. אבל שיטה אחרת היינו מפני שאפשר להכשיר הוא המצאה מחודשת ושלא מדעת הראשונים. ומה שהביא מעכ"ה ממ"ש הרא"ש בהל' ציצית כפירש"י דכ"ע אית להו דרב הונא ברור דמפרש כפירש"י דמיירי בתכלת. ומשו"ה כתב בתשובה דשני חוטי לבן היתרים לפ"ד ז"ל אין בהם איסור הוצאה. אע"ג שאפשר לעשות מהם מצוה אלא מאחר שאין בלבן לחוד חשיבות אין בהם איסור משא בשבת יותר מכסכוסי הטלית ומה מועיל שתלאן לשם ציצית אחר שא"א לעשות ציצית כהלכתן, והרי הזמנה זו לא פעל מאומה בזה"ז. ומעולם לא עלה גם על דעת הרמב"ן והכלבו במ"ש עשוין לשום מצוה היינו התליה אלא במה שהאדם סבור שעושה בהם מצוה וחשיבי עליו. אבל אנן לא פסקינן כוותייהו בזה רק כרש"י ותוס' בשם ר"ח והרמב"ם כמו שביארנו לעיל. ועיקר הדקדוק בשו"ע (סי' י' ס"ז) שהבאנו לעיל אשר ע"ז בנה מעכ"ה היסוד לדינו הנני אומר עוד הפעם שהאמת הברור לדעתי שהוא העתיק לשון מהרי"ק המובא בב"י ומהרי"ק יכול להיות שס"ל כשיטת הרמב"ן והכלבו דחשיבי משום שמכוין בהם לשם מצוה, ולהכי פסק דאם תפור עד החצי והחיוב ציצית הוא משום ספק חייבין עליו בשבת משום שדעתו לצאת בהטלית משום מצוה או הנכון כמו שבארנו לעיל, דלא בא בזה הדין רק ללמדנו דאין במצוה מחמת ספק שום היתר לענין משא בשבת ובאופן דיש חיוב משא על הציצית בשבת היינו לרש"י בשעה שיש בו תכלת ולהרמב"ם ור"ח בשעה שדעתו להסירם וזה ברור, ואין להוציא דעת השו"ע מהמפורש במקומו בהל' שבת (סי' ש"א):
נפתלי צבי יהודא ברלין.
סימן ג
להרב הנ"ל.
בענין הטלת ציצית בבגד דצריך כוונה אם צריך להוציא בפיו ואיה המקירים לזה הדין, מ"ש מעכ"ה (בסי' י"ד ס"ב) על מ"ש בשו"ע הטיל ישראל ציצית בלא כוונה דאין לברך דכוונת השו"ע היינו דצריך להוציא בפיו כמו לעיל (סי"א) לענין טויה. הנה מלבד שלא ראינו אבותינו שנהגו כך, גם לשון השו"ע בלי כוונה מבואר דלא צריך אלא כוונה במחשבה, כמו (בסימן ס') דמצות צריכות כוונה, ואין צריך אלא לחשוב לשם מצוה, והעיקר כמ"ש מעכ"ה דתלית החוטין סתמא לשמה קאי. אבל דברי מעכ"ה צריך תיקון דלפי לשונו, דסתמא לשמה קאי, משמע דאין צריך כוונה כלל כמבואר בריש מס' זבחים ובאמת אין הדין כן אלא כך יש לומר דאין סתמא שלא לשמה, והביאור ע"ז דמקור הדין דבטויה צריך לשמה היינו שיאמר בפיו הוא מהמרדכי הובא בב"י שדקדק מריש מס' זבחים שיאמר בפיו לשמו דצריך עקירת פיו להוציא מן הסתם ור"ל דסתם מעשה דשחיטת בהמה אינו לשם פסח או לשם עולה ומש"ה בעי עקירת פיו דוקא ולא די במחשבה, והכי נמי גבי טויה דסתם טויה אינו לשם ציצית משום הכי בעינן עקירת פיו, משא"כ הטלת חוטין בטלית אע"ג שאין סתמא לשמה ובעינן מחשבה וכוונה, אבל אחרי שאין דרך להטיל ציצית בטלית לשם חול אין צריך עקירת פיו ודי במחשבה לבד, ובבואי בזה הענין הנני לבאר יותר דגם בטויה לא נזכר בטור שצריך שיאמר בפיו ובסי' ל"ב בעיבוד וכתיבה לתפילין עמד בב"י על הטור שלא פירש גם שם שיאמר בפיו ויישב דסמך על המבואר ביו"ד בהל' ספר תורה, אבל בציצית אין הישוב עולה יפה דאין ללמוד ציצית מס"ת. והנה עוד עמד הגרע"א (בסי' לב) על לשון המחבר דבעיבוד (בסעיף ח') כתב טוב שיאמר בפיו משמע דאינו לעיכובא, ולענין כתיבה כתב (בסעיף יט) בתחלת הכתיבה יאמר בפיו משמע שהוא לעיכובא ע"ש. ובאמת לשון המחבר הוא לשון הטור ביו"ד (סי' רעא ורעד), אבל גם על הטור קשה דמ"ש דבסי' רע"א לענין עיבוד כתב הטור וטוב שיאמר בפיו ובסי' רע"ד לענין כתיבה כתב וצריך שיאמר בפיו, ולזה כוון ג"כ הגרע"א שם ונשאר בצ"ע, וליישב קושית הגרע"א אמרתי בהקדם דברי הב"ש התמוהים מאד באה"ע (סי' קל"א סק"ח) דלהכי בעינן בגט שיאמר בפיו לשמה משום דילפינן מס"ת ותפילין, וזה אינו אלא פלא אדרבה עיקר לשמה כתב בגט ובס"ת ותפילין לא נתבאר המקור דבעינן שיכתוב לשם קדושה והתוס' מנחות (דף מ"ב:) בד"ה כתנאי כתבו דנפקא ליה מגט, ובמלחמות ה' להרמב"ן (סוכה פ"א) כתב דנפקי ליה מוכתבו לכם הא מיהת עכ"פ דגט מס"ת הוא תלי תניא בדלא תניא, אלא מתחילה יש להבין יסוד דברי סה"ת שהביא הרא"ש דמשו"ה נסתפק דאולי בעינן דוקא שיאמר בפיו משום דלא יחשב דכתיב בקדשים הוא דיבור. ולכאורה אינו מובן מה זה ענין להא דבעינן לשמה דזה היה ניחא אם היה כתיב בקדושת ס"ת לשון מחשבה שפיר הוי ילפינן מהא דלא יחשב אבל באמת לא כתיב כלל רק ילפינן מוכתב גבי גט לשיטת התוס' או מן כתבו לכם לשיטת הרמב"ן דבעינן לשמה והיינו כוונה ופשיטא שאינו אלא במחשבה, אלא ע"כ הענין כך הוא דברור לסה"ת דעיקר הא דבעינן כתיבת סת"ם לשם קדושה, וכן בשמות הקדושים בפ"ע הוא משום דהוי כקדושת קרבן וכמו דהאזהרה דלא תעשון כן לה' אלהיכם דקאי גם על נתיצת המזבח גם על מחיקת השם, וכמו לענין זה מדמינן לקרבן כך מצוה לשמו שוין, ואם כן כמו שמבואר בריש מס' זבחים שיאמר בפיו לשם עולה ונפקי ליה מדכתיב באיסור מחשבה לא יחשב והפי' הוא דיבור כמ"ש התוס' בסוף פרק המפקיד ה"נ מצוה דמחשבה לשמו היינו בדיבור וממילא ה"ה בכתיבת סת"ם אבל בגט לא למדנו מזה כלל, אלא ע"כ עמ"ש הב"ש דהא דבעינן בגט שיאמר בפיו נ"ל מסת"ם:
והנה כ"ז היא בכתיבה דיש לנו רמז דדומה לקדושת קרבן ובאמת אין לנו מקור אחר דבעינן בכתיבה לשמה אבל בעיבוד הקלף לשמה כבר הוו בה הראשונים ז"ל והתוס' כתבו משום דלמ"ד הזמנה לאו מילתא מש"ה בעינן להזמין במעשה וכרשב"ג, והטעם לא ידעינן מהיכא יליף לה. ולשיטת הרי"ף ורש"י והרמב"ם דלרבא דאמר הזמנה לאו מילתא לא יסבור כרשב"ג דצריך לשמן ואנן פסקינן בכל הש"ס כרבא לבר מיע"ל קג"ם א"כ אין צריכין עיבוד לשמן כלל. ויש שכתבו דהטעם משום דבגוף הקדושה לכ"ע הזמנה מילתא וע"ז רבו הקושיות ואכ"מ. ויותר נראה בזה הטעם שכתוב בהשאילתות (פ' ויקהל) דנ"ל מדכתיב "את ספר התורה" דקלף שהוא ספר צריך לעבד לשם תורה ומזה נ"ל בתפילין משום דאיתקש לס"ת. ובמזוזה באמת פליגי רשב"ג ורבנן כמבואר בירושלמי יומא (פ"ג ה"א) ומשום הכי פסק הרמב"ם דבמזוזה א"צ עיבוד לשמה ואע"ג דהזמנה לאו מילתא ורשאי לכתוב עליו דברי חול, אלא שכך גזרה התורה והא מיהא עכ"פ עיבוד קלף לשמה אינו דומה לקדושת קרבן שאסור לשנות ולהוציאו לחול, ורק משום גזה"כ דבעינן לשמה וזה דוקא במחשבה, אבל שיצטרך להוציא בפיו מנ"ל ורק בעל סה"ת בעי גם בזה שיאמר בפיו ונוכל לומר דס"ל דגם בזה הוא מטעם קדושה שדומה לקרבן. אבל רבינו הטור לא פסיקא ליה הך סברא, לכן כתב שטוב שיאמר בפיו לחוש לסברת סה"ת אבל לא לעיכובא ומבואר החילוק שמחלק הטור בין כתיבה לעיבוד:
ולפי דברינו אלה לא שייך כ"ז לציצית כלל ואפילו בטויה א"צ שיאמר בפיו דהתם לא שייך הטעם דדומה לקדושת קרבן רק דבעינן לשמה וסגי במחשבה לבד וזהו דעת הטור אבל המרדכי ס"ל דהא דבעינן בזבחים שם שיאמר בפיו לשם קרבן, אין הטעם משום דילפינן מלא יחשב דגבי פגול אלא משום היכי דהמעשה סתמא שלא לשמה בעינן עקירת פיו להוציא מסתמא כמ"ש לעיל, ולפי דעתו כל היכא דבעינן לשמה והמעשה סתמא שלא לשמה בעינן להוציא בפיו, וא"כ ה"ה בטויה בציצית נמי הדין כן וזהו דעת המחבר שמצריך גם גבי טויה שיוציא בפיו, והא לא תיקשי על המחבר מ"ש גבי טויה כתב שצריך שיאמר בפיו, ובעיבוד עור לתפילין כתב טוב שיאמר, דגם זה ניחא דבשלמא טויה סתמא שלא לשמה שהרי אינו משונה טויה דציצית משארי טויות ומש"ה כיון דבעינן לשמה בעינן עקימת שפתיו להוציא מסתמא, משא"כ עבוד הקלף משונה משארי עיבוד עורות, וא"כ אע"ג דאינו סתמא לשמה, מ"מ אינו סתמא שלא לשמה ג"כ שהרי רוב קלף הוא לסת"מ ודי בזה במחשבה לבד, וא"צ עקימת שפתיו להוציא מסתמא כמובן, וזהו הטעם נמי גבי הטלת ציצית שדי במחשבה לבד כמו שביארנו, כ"ז בארתי דעת הטור והמחבר בלשון סה"ת דהא דבעי בכתיבה לשמו שיאמר בפיו הוא משום דדומה לקדושת קרבן אבל מביאור הגר"א ז"ל לא נראה הכי דכתב לענין טויה בציצית הטעם של סה"ת דילפינן מלא יחשב, וע"כ הבין דמלא יחשב דהוא דבור ידעינן דהיכי שעוקר את הסתם דלשמו בעינן דבור ה"נ היכי דבעינן שישחוט לשמו ולעקור את סתם שחיטה צריך ג"כ דבור וכדעת המרדכי שהבאנו לעיל, והא גופא למדנו מכאן דכל דבעי לשמה צריך שיאמר בפיו וה"ה טויה בציצית אבל באמת לא זכיתי להבין דבריו הקדושים וכמו שבארתי. אך זאת ראוי לדעת דעיקר מה שהוכיחו סה"ת והמרדכי דצריך שיאמר בפיו בלשמו אינו כן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל בזבחים (דף ב:) בד"ה קיימי דכתבו התוס' שם דאפשר דהא דקאמר ר' יוסי א"צ שיאמר בלבו היינו א"צ שיאמר בפיו אבל מחשבה בעי וסגי גם בקרבן, והא דתנן שיאמר לשמו אינו אלא דחיישינן שמא אתי לידי פסול ולא יחשוב כלל וישחוט סתמא ויפסול, וזה תלוי בפי' הסוגיא שם ואכ"מ לבאר. ולי נראה להוסיף די"ל דהא דבעינן בקדשים לכתחלה שיאמר בפיו הוא משום דמילי דקדושה חיילי יותר כשאומר בפיו אע"ג שא"צ מן הדין וכמו דמצוה לכתחלה לקרות שם הרי זה תרומה או הרי זה חלה אע"ג שיצא מידי טבל במחשבה כמ"ש בקידושין (דף מא:) אלא כדי שיחול הקדושה יותר טוב שיאמר בפיו כמ"ש בשאלתות (סי' עג) והראב"ד בהל' בכורים (פ"ה) ומש"ה בזה"ז ששורפין את החלה ואין מפרישין אלא להוציא מטבלו אין המנהג לומר תהוי חלה. ובבאורי הע"ש שם אות ג' הראיתי לדעת כ"ז במשנה דפסחים (פ"ד) וה"נ מש"ה מצוה שיאמר בשפתיו לשמו במעשה הקרבן וכן בעיבוד הקלף והכתיבה כל זה נראה לע"ד לבאר:
מה שהערה מעכ"ה נ"י על לשון הרי"ף דמשנה מלשון הגמרא דגירסת הרי"ף הוא מנין ללוקח ציצית מן הנכרי שהיא פסולה שנאמר דבר אל בנ"י ועשו, ובגמ' דילן הגירסא מנין לציצית שעשה נכרי, עיין מנחות (דף מב) ודאי הדבר צריך תלמוד למה שינה מלשון הגמרא, ונראה דבא ללמדנו שיטת הרמב"ם דפסק דהטלת ציצית בטלית א"צ כונה והוכחת הרמב"ם מהגמרא דמנחות דיליף הגמרא בציצית שעשה עו"ג פסול משום גזה"כ בנ"י ועשו, משמע בישראל בכה"ג כשר ומוכח דלא צריכין כוונה דאי נימא דצריכה כוונה ממילא ידעינן דעו"ג שעשה פסול, והרא"ש דחה זה דבאמת צריכה כוונה ואיצטריך הילפותא גבי עו"ג היכי שישראל עומד על גבו ואפ"ה פסול, ואע"ג דאמרינן בגיטין (דף כ"ג) עו"ג אדעתא דנפשיה קעביד, כבר מיישב הרא"ש בהל' ס"ת (סי' ג') דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה, וזה לא יעשה העו"ג אבל בעיבוד לא בעינן אלא תחלת העיבוד ואז יעשה גם העו"ג לשמה, וכמ"כ ממילא ידעינן דגם גבי הטלת ציצית דסגי רק בהתחלה אם יאמר בכל הציצית שיתלה יהיה לשם ציצית סגי, מהני גם בעו"ג, וע' זבחים (דף ב:) בתוס' ד"ה הא ע"ש, ובאמת לפי פירש"י בגיטין שם שכ' בזה"ל שמא גמר בלבו לשם אחר משמע שאינו אלא חשש בגט החמור משא"כ בציצית הקל, וע' פירש"י חולין (דף קלד) בד"ה חלה וכו' שיש בה עון מיתה וכו' וכ"ז לפי גירסת הגמ' דילן שפיר כתב הרא"ש די"ל דהילפותא הוא בעו"ג עושה וישראל עומד על גבו. אבל אם נגרוס כגי' הרי"ף מנין ללוקח ציצית מן הנכרי א"כ לא היה הישראל עומד ע"ג, ומ"מ ילפינן דדוקא עו"ג בכה"ג פסול אבל הישראל כשר, אף דליכא כוונה, ומוכח מזה דלא בעינן כוונה, ומפני זה גופא נטה הרי"ף מגירסת הגמ' דילן לאשמועינן הך דינא דאף היכי דליכא כוונה דוקא עו"ג פסול מפני גזה"כ, אבל ישראל כשר והרמב"ם דאזיל בשיטת הרי"ף רבו וקיים הגירסא כגירסת הרי"ף לכך פסק דבהטלת ציצית א"צ כוונה וז"ב, ידידו:
נפתלי צבי יהודא ברלין
סימן ד
להרה"ג דק"ק קראלעוויץ. ע"ד שנהגו הסופרים לעשות בתים של תפילין טיח של סיד תחת העור הדק העליון ועל הטיח עוד עור דק מבפנים, והעיר הה"ג נ"י לפסול משום דהוי הפסק בין בית שהפרשיות מונחות בו ובין השי"ן והוי כמו שמשים תפלין שאין עליהם שי"ן בתיק והשי"ן כתוב על התיק עכ"ל. הנה הפסק בעלמא בין הפרשיות לעור הבתים בלי הוספת חסרון השי"ן אע"ג שבביאור הגאון ר"מ בנעט על המרדכי הלכות תפלין הסביר כונת רבינו שמשון שערער על שמושא רבא שכתב לכרוך על כל פרשה ופרשה קלף שתהא משתמרת יפה (הכי איתא במרדכי דפוס ישן ועתה נדפס הכי באלפסי דפוס זיטאמיר) משום דאין בית החיצון רואה את האויר ופלפל ר"ש בזה כמבואר במרדכי והבין הגאון הנ"ל דכמו שיש פסול כשאין הבתים רואים את האויר, ה"נ נימא דצריך שלא יהיה הפסק בין הבתים להפרשיות שבפנים אלא שהבתים רואים אויר הפרשיות וכו', ובמח"כ זה לא נזכר בשום פוסק, ואדרבה מפורש יוצא בלשון הרמב"ם שכורכין הפרשיות במטלית, והבין הרא"ש הכונה במטלית של בגד ולא של קלף ולא עלה על הדעת לפסול משום הפסק בין הפרשיות לבין הבתים, ותדע דאם היה הפסק פוסל לא היה נ"מ בין תפילין ש"י לשל ראש, דבשלמא בדין פסול שאין הבית רואה את האויר, דמקום המקור בסנהדרין (דף פט) כל בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול שפיר דקדקו הראשונים דוקא ש"ר דשייך בו לשון בית חיצון כמ"ש הרא"ש בד"ה מעברתא בזה"ל ועוד דאינו רואה את האויר לא שייך אלא בתש"ר שהן ד' בתים, ושינה א' מהם ממקומו, אבל לא בתש"י שהוא בית אחד לא עכ"ל. וכ"כ המרדכי שם בזה"ל ומיהו מצאתי שכ' ר"י טוב עלם שלא מיפסל משום ראית אויר אלא דוקא דראש אבל דיד לא שלא שייך בש"י בית חיצון כו', או טעם החילוק כמ"ש המרדכי להלן שם גבי סידור הפרשיות דלהכי בית חיצון שא"ר האויר פסול משום דקדש ושמע המה חיצונים וצריכים שיהיו רואים אויר שיהיו אחוריהם שי"ן ש"ת שהן הלמ"מ ע"ש, אבל לענין הפסק פנימי בין הפרשיות לעור הבתים אין שום טעם לחלק, וא"כ אחר שדחה המרדכי זה הפסול מהא דתניא מי שיש לו ב' ש"ר טולה על אחד מהם עור ונעשה של יד, והשתא אין עור הבתים רואים את האויר ודחה לחלק בין ש"ר לש"י, ואי נימא כדעת הגאון מהרמ"ב דהפסול משום הפסק בין הפ' לבין הבתים כנ"ל וזהו הפסול הא שייך גם בש"י וא"כ לא הועיל המרדכי כלום, א"ו לא כוון ר"ש מעולם לזה הפסול והדעת נותן דלא בעינן אלא שיהיו הפרשיות מונחים בתוך בית של עור וכי בשביל שיש איזה הפסק לא מיקרי מונח בבית, והלא לענין טומאת כל"ח דכתיב אל תוכו ואיתא בזבחים (דף ג') דאפילו יש מחיצה מפסקת בין אוכלין לכלי מיקרי מונח בתוכו:
אך מעכ"ה נ"י דייק וכתב דהוי הפסק בין בית שהפרשיות בו ובין השי"ן כו' ורצונו לפרש ערעור ר"ש על הכריכה שכתב בש"ר משום שהכריכה שתהא משתמרת יפה היינו מכל צד והוי כמו בית, וא"כ עור החיצון שהוא הבית הפנימי אין רואה את האויר וזהו פי' השני של חידושי אנשי שם ומש"ה ערער אח"כ עוד מטעם שאין השי"ן על עור החיצון פי' שהוא הפנימי רואה האויר (והא דלא פסל ר"ש משום שהקלף הכרוך אינו מרובע י"ל דס"ל כמש"כ התוס' במנחות (דף לה) דתפילין מרובעות אינו אלא בתפרן ואלכסונן ולא למעלה) ומעתה שפיר דקדק מעכ"ת נ"י בנ"ד שהי' ראוי להיות על עור הדק שבפנים, ועור החיצון אינו אלא כתיק בעלמא, ואע"ג שר"ש הודה שכבר נהגו כש"ר ואין למחות בידם, אפשר לומר דדוקא הכריכה שאינו אלא מחופה על הפרשיות ואינו בית גמור בהא לא חיישינן, משא"כ בנ"ד דעור הפנימי עשוי כעין בית זהו דעת מעכ"ת נ"י אבל גם לדעתו ישאר הקושיא מהא דתניא מי שיש לו שני של ראש טולה עור על אחד מהם ועושה אותו של יד. ונהי דאין לפסול בשל יד משום שאין בית החיצון רואה את האויר, אכתי קשה הא הוי כמו הניח ד' בתים ש"ר בתיק אחד דפשיטא שאינו נעשה בזה ש"י, ואין לומר דכיון דש"י הכשרו בבית אחד ולא בד' בתים חלוקין משו"ה מבטל מה שבפנים לגמרי והוי כמו שאינו ועיקר הבית הוא החיצון, אבל בנ"ד שפיר חייש מכת"ר דהיכי דנעשה בתפילין אחד ש"י או ש"ר מלבד עור החיצון עוד עור בפנים והוי כבית בתוך בית ובעינן שיהיה השי"ן על הבית בפנים והבית שבחוץ אינו אלא כתיק, אבל כד דייקת גם זה אינו דא"כ היאך רצה ר"ש לדחות זה הפסול שעלה על הדעת משום שאין הבית החיצון רואה את האויר, מהא דטלה עליו עור, הרי ההפרש ברור דדוקא בבית של יד שאין ד' בתים כהכשרו משו"ה לא מיקרי בית כלל ולא אכפת לן אם רואים את האויר אם לא, משא"כ בהך דכריכה דשמושא רבא לשיטת ר"ש דהך עור נחשב כמו בית, והם נעשין כדינן וכהכשרן שפיר כתב ר"ש דפסול משום שאינו רואה את האויר, אלא ע"כ שאין לחלק בזה ואחת היא לנו אם העור בפנים נעשה חלוק או לא ועיקר הסברא בזה רק משום דעיקר הוא החיצון והיכי דטולה עור אחד על ד' בתים ש"ר ומבטל את העור שיהי' תמיד על הד' בתים כדי שיהי' של יד נתבטלו הד' בתים לגמרי, וא"כ דכמו לענין בית רואה את האויר חזינן דלא ניחא להו להראשונים לחלק בזה כמו כן לענין סברת מעכ"ה אין לחלק בין ש"י לש"ר בדבר שלא נזכר בפוסקים הראשונים וממילא מוכח מהא דתניא מי שיש לו שני בתים ש"ר טולה על אחד מהם עור ועושה ש"י דלא ניחוש להך חששא דעור הפנימי דאין עור הפנימי נחשב לבית כלל. קיצור הדבר שאע"ג שלא עמדנו על דבר ברור בכונת ר"ש ז"ל וכבר נדחקו בהבנתו רבנן קשישי מינן בכ"ז למדנו לנידון דידן מהא דשני בתים של ראש שטולה עליהם עור למה שבפנים:
אולם כל זה לא הוצרכנו אלא אם היה עור הפנימי בפני עצמו ואינו מדובק וטפל לעור החיצון, אבל בנ"ד שהוא מדובק להטיח, והטיח לעור העליון פשיטא דכשר שהכל הולך אחר הציפוי אפי' הוא דק מעיקר הדבוק לו, וכמו בהא דתנן ציפן זהב דפסול בציפה את הבתים כמבואר בטור ושו"ע ומבואר לפנינו דעת הראשונים הטעם דהוי כמו כולו זהב משום שהולכין אחר הציפוי וכדאיתא שילהי חגיגה ה"נ להקל ג"כ צריכין לומר שהולכין אחר עור העליון שהוא העיקר, תדע שהרי תפילין מעור אחד אינו אלא עור הדק העליון ותחתיו מדובקים, מטליות של קלף עבה וא"א לעשות באופן אחר וא"כ אינו מעור א' כלל אלא פשוט כיון שהוא טפל ומדובק להעור העליון בטל אליו ה"נ במין אחר כך הוא הדין. הכלל דכמו בציפן זהב פי' על הבתים של עור פשיטא דפסול כמפורש בטור ושו"ע ה"נ להיפך פשיטא דכשר, אלא משום שראיתי בשו"ת נו"ב קמא (סי' א') לענין שנשאל במה שנהגו לצפות את הבתים בשחרות שיש בו ממש ואפשר לקלפו וה"ז ציפוי של העור ובאמת שאלה כהוגן היא זו דאפילו לדעת הרמב"ם דמכשיר הבתים בכל מראה ומכ"מ נהגו להשחיר דהתם השחרות אינו משנה צורת העור וניכר שהוא עור שחור ונמצא רואה את האויר וגם אינו מיקרי ציפוי כלל, משא"כ בשחרות שיש בו ממש הי' לנו לפסול כמו בעושה עיקר הבתים מזה השחרות וכמו בציפן זהב (והפלא על הגאון נודע ביהודה שמדמה שם חציצה לטבילה מה שאינו ענין לזה כלל). והנה הגאון הנ"ל ז"ל השיב המבואר בטור ושו"ע ונדחק בפירוש דברי הרא"ש והמרדכי. והחליט דפי' ציפן זהב היינו הפרשיות, והכונה שעשה כל הבתים של זהב, אבל ציפה הבתים בזהב כשר והוכיח זה הפי' ממה שפי' רש"י במנחות (דף מב) ציפן זהב לתפילין כו' או שטלה עליהם עור שעשה בתים של עור בהמה טמאה. והבין הגאון הנ"ל דכמו שפי' רש"י בטלה עור שבה"ט מיירי בבתים של בהמה טמאה ה"נ בזהב מיירי בהכי ובמח"כ ליתא והרי רש"י דייק וכתב גבי עור שעשה בתים וכו' ולא כתב הכי גבי זהב, ולפי פירושו היה ליה לרש"י לפרש על זהב שכתוב ברש"י קודם ולשתוק גבי טלה עליהם עור, והוי ידעינן מנפשייהו, ומדלא פירש"י רק על טלה עליהם עור ולא על ציפן זהב מוכח בהדיא דלא כפירושו, אלא פשיטא דציפן אינו במשמע כלל אלא במעלה זהב על דבר שמצפהו והיינו על הבתים של עור וכ"כ בפשיטות בביאור המרדכי הלכות תפילין בד"ה והא דתניא וגם לשון רש"י ציפן זהב לתפילין משמע הכי דאין הפרשיות נקראים תפילין עד שיניחם בבתים והכי סוגית הלשון במרדכי ה"ת בענין סידור הפרשיות וכו' בזה"ל, ועוד תדע דהתם נקט יגנזו לשון רבים במשמע שלא נעשו עדיין תפילין אלא הפרשיות נכתבו בפסול וכו' וזה ברור, והא דנקט התנא בזהב הדין אם צפה על הבתים, ובעור בהמה טמאה שעשה מהם הבתים לא בחד גוונא, הא לא מידי, דאורחא דמילתא נקט דבזהב מצפין את הבתים משום לנאותן ובעור בהמה טמאה שאין באין בשביל נוי, אלא הדרך לעשות מהם בשלימות, ובאמת אין נ"מ בדין בין זהב לעור טמאה. והנה בסנהדרין (דף מח ע"ב) פירש"י טלה לשון טלאי כלומר חיפן בעור בהמה טמאה ור"ל משמעות רש"י חיפן כמו ציפן כמבואר שלהי מס' חגיגה (דף כו ע"ב) דפריך הגמ' ותיפוק ליה משום ציפוי דהא תנן השלחן והדולפקי שנפחתו או שחיפן בשיש וכו' אלמא דלשון חיפן הוא כמו ציפן, מוכח מפירש"י דמפרש גבי עור טמאה כמו בזהב אלא בזהב תני צפוי דמשמעו מצופה כל הבתים משום נוי. ובעור טמאה שאינו בא לנוי אלא דרך לעשותו טלאי על קרע שנעשה בבית של עור טהורה הרי חזינן מפי' רש"י דגם גבי טלה עליהן עור לאו דוקא שעשה הבתים מעור בהמה טמאה אלא אף בחיפן עליהם בעור בהמה טמאה ג"כ פסול, ולפי פי' זה הא מוכח בהדיא דגם גבי ציפן זהב היינו דמעלה עליהם זהב דלא כהנוב"י, וממילא מוכח דהא דפרש"י במנחות שם דטלה עליהם עור היינו שעשה הבתים של עור בהמה טמאה הוא לאו דוקא, אלא דגבי טלה נוכל לפרש בכל גונא, בין שעשה הבתים כולו בין שחיפן רק עליהם, אבל גבי ציפן זהב ודאי הפי' רק ציפן על הבתים אבל הדין הוא בודאי דאף בחיפן ג"כ פסול דזאת לא נוכל לומר דיהיה נ"מ לדינא בין שני הפירושים של רש"י:
והרא"ש בה"ת (סי' ז) מביא הי"מ דמעברתא היא רצועה קטנה שמעבירין למעלה על התפילין ש"י כ' הרא"ש וז"ל אפי' אם פי' של המעברתא רצועה קטנה מכ"מ אין התפילין נפסלין משום בית החיצון שאינו רואה את האויר חדא דלא מיקרי אינו רואה את האויר בכה"ג אא"כ חיבר להן בית אחר, וטעמא דציפן עליהם זהב פסולין, היינו משום דבעינן שיהיו מצופין בעור בהמה טהורה דומיא דטלה עליהן עור בהמה טמאה עכ"ל, כונתו ז"ל דלא נימא דפיסול של ציפן זהב משום שיהי' הבית חיצון רואה את האויר, וא"כ הדין נותן לאסור לכרוך עליו רצועה דהרי אין בית החיצון רואה את האויר, אלא עיקר הטעם דפסול משום דגוף הבית נעשה בפיסול וכמו דטלה עליהן עור בהמה טמאה, היינו דנעשה גוף הבית מעור בהמה טמאה דהרא"ש מפרש הך דטלה כפרש"י במנחות שם שעשה בתים מעור בהמה טמאה והפיסול הוא בגוף הבית, וה"נ טעמא דרישא בציפן זהב הוא משום דנעשה כמו כולו זהב והבית גופיה פסול ולא משום שאין הבית רואה את האויר, ואין כונת הרא"ש בהא דכתב דציפן זהב דומיא דטלה עליהן עור, דגם בציפן זהב מיירי שעשה הבתים של זהב אלא עיקר כונתו לענין טעמו של דבר, דאותו הטעם דפסול גבי טלה עליהן עור, משום זה הטעם נמי פסול הך דציפן זהב וכ"ז הוא לפירש"י במנחות דהכי סתם הרא"ש, וגבי ציפן זהב מפרש גם הרא"ש דהפי' הוא דציפן הבתים בזהב, וכן הוא מבואר בטור דאזיל תמיד בשיטת הרא"ש אביו כידוע, שנה משנתו וכתב, בזהב ציפה הבתים ובעור טמאה שעשה מהם הבתים, וזאת היא ג"כ כונת המרדכי בהא שכתב בשם ר"ש בענין כריכת הקלף על הפרשיות בזה"ל, והא דתניא בפרק נגמר הדין ובהנזקין ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות לאו משום ראית אויר אלא כדפי' בקונ' דהלמ"מ עור בהמה טהורה ובעור של גוף הבתים איירי, אין הכונה דגם הך דציפן זהב מיירי דגוף הבתים של זהב, אלא הפי' דסיפא דטלה עור בהמה טמאה מיירי בגוף הבתים וא"כ אינו משום שאין בית החיצון רואה את האויר, וא"כ ה"נ רישא דציפן זהב לא מהאי טעמא אלא משום דהוא פסול מחמת עצמו כמו כל הבית של זהב, וזהו לפי פירש"י במנחות והמרדכי סיים בלשונו שם וז"ל, ומיהו קצת נראה הלשון שר"ל עור אחד טולה כדהכא טולה עליהם וכו' היינו הברייתא דמי שיש לו שני תפילין ש"ר טולה על אחד מהם, שהבאנו לעיל), דבעי למימר עור על גבי עור הבתים, וכונתו דבאמת נראה לי' הפי' גם בסיפא בחיפוי על גבי עור הבתים וא"כ שפיר היה מקום לומר טעמא דתרווייהו בבי משום אינו רואה את האויר ומסיק להלכה לענין כריכת הפרשיות בקלף דהלכה רופפת בידו ע"ש, הרי חזינן בהדיא דלהמרדכי נראה ליה יותר לפרש הך דטולה ג"כ חיפה על הבתים והביא ראיה לזה מהא דת"ח אל יצא במנעלים המטולאים ומוקי לה בטלאי ע"ג טלאי (ברכות מג:) ובאמת זהו פירש"י בסנהדרין (דף מח) (ופליאה מדוע אינו מביא בשם הקונ' כמו שמביא הפי' הראשון), ולהך פירושא ודאי הפי' של ציפן זהב היינו שציפה ע"ג הבתים ואף לפי פירוש הראשון ברור הוא דכונת המרדכי כמו שפירשנו, ולא כהגאון נוב"י ז"ל. הן אמת שהב"י לא הבין כן בדעת המרדכי והטור מ"מ לענין פסק הלכה גם הוא מודה דלכ"ע פסול בציפן זהב כמו בעושה בשלימות, ועיין בביאור הגאון מ' מרדכי בנעט זצ"ל שגם הוא פי' כדברינו, ומעולם לא עלה עה"ד של המרדכי להכשיר בציפן זהב על גבי עור הבתים. ותו יש לתמוה לדעת הגאון נו"ב דרוצה לפרש ציפן זהב היינו שעשה הבתים מזהב כמו בטלה עליהם עור א"כ מדוע אינו שונה התנא בלשון הזה, טלה עליהן זהב או עור של בה"ט פסולות, אע"כ הך ציפן זהב ודאי הפי' דפסול אף בציפן על הבתים ובעור לא שייך הלשון ציפה כתב התנא לשון טלה ונכלל בלשונו תרווייהו בין עשה מהן או טלה עור ע"ג עור, ומאחר שכן כל ציפוי שאינו עור בהמה טהורה פסול דמה לי ציפה זהב או ד"א. ומה שעלה בדעת הגאון נוב"י שם לומר טעם בציפוי זהב משום דבעינן שחורות ותלה עצמו בירושלמי דאי' שם ע"ז המשנה תניא ריב"ב תפילין מרובעת שחורין הלמ"מ, אבל גם זה אינו אלא תימא דא"כ מאי איריא ציפן זהב, הא גם עור בהמה טהורה אם לא השחיר ג"כ פסול. תו היאך פסיקא לן, דזהב אינו שחור הרי אפשר להשחיר באיזה אומנות כמו שמשחירין את הכסף וגם קשה לומר דדעת הירושלמי דקציצה שחורות הלכה למ"מ, הרי הרמב"ם והש"ע וש"פ ס"ל שאין השחורות בקציצה אלא למצוה (שו"ע סי' לב ס"מ) ועיין (סי' לג) דמש"ה פסק הרמ"א דאם השחירן עו"ג כשר, עיין במג"א דשחרות הבתים אינו אלא תיקון בעלמא ע"כ, וגם התוס' מנחות (דף לה) ד"ה רצועות וז"ל יש שעושין בתים של תפילין מקלף לבן דלא בעינן שחורות אלא רצועות, ואף דמלשון התוס' שבת (דף כח) ד"ה תפילין משמע דקציצה ג"כ צריך להיות שחורות (דלא כהתוס' במנחות) מ"מ לא פסיקא לן, ואיך לא הזכירו כל הפוסקים דברי הירושלמי אע"כ דהירושלמי אינו הולך על ציפן זהב, רק על העושה תפלתו עגולה, נמצא כל הטעמים שהעלה הגאון נוב"י זצ"ל להכשיר את השחורות הנתפס ביד, ומכסה צורת העור על הבתים אין בהם טעם כעיקר וכן אנו נזהרים מתפילין כאלה. אכן כבר נהגו במדינה זו לעשות שחרות כזה, ועלינו למשכוני נפשין לעמוד על מקום ההיתר:
הנה הטעם דזהב פסול לעשות בתים לא נתבאר הטעם בגמרא ורש"י במגילה (כד:) ד"ה ציפן והר"ן שם כתבו משום דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך שיהיה הכל מבהמה טהורה. והגאון בעל נוב"י וכן הגרע"א זצ"ל בספר דרוש וחידוש הקשו ע"ז היאך נתמעט מזה זהב דלאו מין טמא הוא וכ' הגרע"א ז"ל שהוא הלמ"מ דבעינן עור והכי משמע בשבת (דף קח) דאיתא התם דמש"ה כותבין על גבי עור של עוף משום דעור של עוף עור מיקרי משמע אם לא נקרא עור לא היו כותבין עכ"ל, וכונת הגאון הוא דמשום השי"ן שעל הבתים דומה לכתיבת הפרשיות דניתן הלמ"מ שיהא דוקא עור, ושל יד דומה לשל ראש כדמוכח בשבת (דף כח). אבל לענ"ד א"א לומר כן דמשום הכי פסולות בשל זהב, משום דדומין לפרשיות שניתן הלכה דבעינן עור דהרי ערבך ערבא צריך דע"כ גם בפרשיות גופא לא היה ההלכה שיהיו נכתבין דוקא על עור בהמה טהורה, שהרי בשבת (דף קח) איתא ת"ר כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה כו' ונכרכות בשערן ונתפרות בגידן, והלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן אבל אין כותבין על עור בהמה טמאה כו' וזו שאלה שאל ביתוסי אחד את ר"י הגרסי מנין שאין כותבין על עור בהמה טמאה דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך כו' ואי איתא שהיא הלכה למ"מ בכתיבת הפרשיות שיהי' מעור בהמה טהורה דוקא למה לן דרשה של למען תהיה תורת ה' בפיך והאיך שאל מנין שאין כותבין כו' והלא זו הלמ"מ ותו אי איתא שהיא הלכה דוקא מעור בהמה טהורה האיך כותבין על גבי עור של עוף טהור, אלא ודאי לא היה הלכה אלא בגידן ושערן, ובזה באמת של עוף פסולות ודוקא של בהמה טהורה אבל בפרשיות לא ניתן ההלכה אלא שיהיה תפילין בקלף ומזוזה דוכסוסטוס (ש"ע סי' לב ס"ז), וממילא הוא עור אבל לא נתפרש בהמה טהורה כלל, ומש"ה בעינן קרא לפסול עור בהמה טמאה משום למען תהיה תורת ה' בפיך כו' ועור של עוף טהור כשר, והיינו דייק ותני והלמ"מ שהתפילין נכרכות בשערן, ולא מסיק ונכתבות בעורן משום דע"ז ליכא הל' למ"מ, ומעתה דלא ניתן ההלכה על הפרשיות שיהי' של עור בהמה טהורה אלא שיהי' קלף א"א לומר הטעם דהבתים פסולות בשל זהב משום שהשי"ן דומה להפרשיות דא"כ הי' נצרך דוקא לעשות הבתים של קלף אלא ודאי אין דמיון הבתים משום השי"ן להפרשיות בזה אלא עיקר הטעם משום למען תהיה כמפורש בשבת ד' כח) תפילין בהדיא כתיב בה למען תהיה כו'. ומש"כ רש"י בסנהדרין (דף מח) בטעם דפסול ציפן זהב הלמ"מ אין הכונה כמו שהבין הגרע"א משום שדומין להפרשיות אלא ע"כ כפירש"י במנחות (דף מב) וז"ל דתיק של עור בעינן דאפי' קשירתן אינן אלא רצועות במינן עכ"ל, וא"כ בכדי שלא יוסתר פירש"י בסנהדרין מבמנחות ע"כ צריכין לומר דהכונה דהלמ"מ הוא על הרצועות שיהיו של עור והבתים לא גרע מהרצועות, אבל גם זה הטעם אינו ברור כ"כ, שהרי במנחות (דף לה) איתא דאיכא תנאי דס"ל דרצועות של תכלת וארגמן כשרות, ונהי שהוא מגונה כדאיתא התם מכ"מ זה אינו אלא במראה אבל עיקר הרצועות הי' גם מבחוץ של צמר, ונהי דאפשר לדחוק ולומר דגם עיקר הרצועות הי' של עור מבחוץ ורק מבפנים הי' צמר תכלת וארגמן, אבל הלשון שהי' קושר בלשונות של תכלת משמע שהי' עושה רצועות תכלת ועיין פרש"י שם דמפרש של תכלת דלאו מינן הוא, אך נוכל ליישב בדוחק דבאמת מסיק הגמ' דאלו ראה ר"ע את תלמידו או ר"א את בנו לא הי' מניחם אך כל הדוחק הזה צריכין לסבול ליישב דעת רש"י בסנהדרין ובמנחות אבל פרש"י והר"ן במגילה ברור הוא דילפינן מן למען תהיה תורת ה' בפיך, וכונתם דכמו שנתמעט מדכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך שיהי' הדבר בא ממין הכשר לאכילה בפיך ולא טמאה. ה"נ נתמעט שיהי' ממין שאפשר לאכלו ולא זהב וכדומה, וכן נראה ג"כ מפרש"י דעיקר הטעם הוא משום למען תהיה, דבשבת (דף כח), על הא דרצה הגמרא לומר דהא דתני רב יוסף לא הוכשרו במלאכת שמים כו' אלא לעורן וקא פריך הגמ' והאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למ"מ ופרש"י וז"ל וכיון דאות השם נכתב בקמטין שלו מותר בפיך בעינן ומקרא נפיק עכ"ל, אלמא דכתב רש"י בפי' דהטעם הוא משום למען תהיה כו' וזהו ג"כ כונת רש"י בסנהדרין דכתב רש"י ציפן זהב, לתפילין, פסולות הלמ"מ, הכונה על השי"ן של תפילין וכיון דאות השי"ן נכתב על הבתים מן המותר בפיך בעינן ושיהיה מן האפשר לאכול בפיך:
וכיון שביארנו דעיקר הטעם הוא משום דבעינן שיהי' נקרא השי"ן ממה שבפיך יש לנו לומר שאינו פסול אלא דבר שאפשר לעשות ממנו האות בפני עצמו כמו ציפן זהב וכדומה שאפשר שיעמוד השי"ן של זהב בפני עצמו וא"כ איננו בפיך משא"כ שחרות שא"א לעשות ממנו אות בפ"ע שאינו עושה אותו עבה שכשיקלוף הטיח יעמוד בפ"ע וכל הקריאה אינו אלא מן העור שהשחרות מונח עליו וה"ז כמו דיו המצהיר ואגור ומתייבש על הקלף שנקרא מן המותר בפיך:
זהו הנראה ללמד היתר על השחרות אשר הערעור עליו מבואר במשנה וש"ע. אמנם בנ"ד לא ראיתי בו שום ערעור ומקום לקרא עליו שום פיסול, וכשרות הן בפשיטות. והמקום יאיר עינינו בתורתו:
סימן ה
שאלה ס"ת שנמצא כמה שיני"ן שיו"ד האמצעי עבה ממטה למעלה כזה [צילום למטה] מהו. הנה הפמ"ג באשל (אות ל"א בסי' ל"ב) כתב דפסול וכן נמצא בספר שיצא לאור בדיני סת"ם, ולי נראה שכשר. הנה הרמב"ם בהל' ס"ת מנה בפסולין נפסדה צורת אות עד שלא תקרא כל עיקר או תדמה לאות אחרת כו' ודין הראשון למדנו מהא דאיתא במנחות (דף כ"ט) דקוצו של יו"ד מעכב הטעם דלא נעשית האות, רש"י שם ותואר נקודה בעלמא עליה ואם תראה צורה זו בלא המשך אותיות, לא יאמר הרואה שכוון הכותב לאות אלא בנקודה, וכל שאינו ניכר האות מצד עצמו אינו כתיבה תמה, וכן דין השני נלמד מהא דפרק הבונה (שבת ד' קג) שלא יעשה טיתי"ן פיפי"ן והרי ניכר שפיר בעומד בשורה אלא בעינן שיהא ניכר האות מצד עצמו, ה"נ בכל האותיות בעינן שיהא ניכר שהוא אותו האות בעומד בפ"ע ואם נדמה לאות אחרת פסול אבל בשי"ן שצורתו ניכרת שפיר שהיא שי"ן ולא אות אחרת כשר, והא דבעינן שלשה יודי"ן אינו אלא מתארי האותיות ודקדוקן ולא לעיכובא כמש"כ באו"ח (סי' לו) והא דבסי' ל"ב סעיף כ"ה כתב המחבר כל אות שהיא כתובה שלא כתקונה ואין צורתה עליו כגון נגע רגל האל"ף בגג האל"ף או פני הא' בפנים כו' היינו שנשתנה עי"ז ואינו ניכר שהוא אל"ף כמו כזה [צילום למטה] או [צילום למטה], והכי דקדק בשו"ע יו"ד (סי' רעד ס"ה) צריך כו' עד שלא יהא נקראת, ודקדק השו"ע אימתי פסול שהאות נשתנה שלא תהיה נקראת, וכן דקדק רש"י בלשונו שבת (ד' קג) שם סתומין פתוחין מ"ם סתומה מ"ם פתוחה ולא פי' בשארי אותיות למשל סמ"ך דסתום הוא מכל צד אם עשאה פתוח אלא משום דכל שלא נשתנה לאות אחרת כשר בנקראת לאותו אות ודוקא במ"ם פסול משום דיש שני ממי"ן, ואם עשה ממ"ם פתוח סתום אז פסול, והכי דקדק הרלב"ח (ס"א) ע"ש, ומעתה הא דהגיה הרמ"א באו"ח (סי' לב סי"ח) וכן הדין ביוד"י השי"ן והצד"י והעי"ן כו' ר"ל שעשה שינוי באות כזה [צילום למטה] וגם זה הוספת הר"י אלכסנדרוני דס"ל דנשתנה צורת האות במקצתה ג"כ פסול ועי' פר"ח בליקוטים שחולק ע"ז אבל לא כוון הרמ"א בעשה המקל האמצעי עבה ובלא צורת יו"ד בראשה דזה אין הפסול מצד הדיבוק אלא אפי' היה דק ביותר רק שחסר צורת יו"ד בראשה יהא פסול וזה לא שמענו ומה לי עבה ומה לי דקה, והנה המג"א שם (ס"ק לא) הביא בשם הלבוש דה"ה רגלי התוי"ן ובזה ודאי א"א לפרש כמו בשי"ן והוציא מזה הפמ"ג שכיון דעשה רגל התי"ו שוה בלא צורת יו"ד למטה בודאי פסול שהרי צורת חי"ת עליו, וא"כ ע"כ פי' השי"ן והצד"י כך היא דאם עשה בלא צורת יודי"ן פסול אבל לא כוון הלבוש לזה אלא משום דבעינן שיהא התי"ו נעשה כזה [צילום למטה] ולא כזה [צילום למטה] שהוא כחי"ת בראשה ולדעת הר"י אלכסנדרוני פסול וע"ז כ' הלבוש דתי"ו שנדבק יותר מהצורך ונדבק ביותר למעלה עד שנעשה כזה [צילום למטה] פסול אבל בלא צורת יו"ד למטה פסול בלא זה ולא מצד דיבוק וזה דוקא בתי"ו משום דנראה כמו חי"ת אבל בשי"ן אם עשה כזה, [צילום למטה] או צד"י כזה [צילום למטה] או עי"ן כזה [צילום למטה] וכדומה דמכ"מ צורת אותו אות עליו נראה דכשר. ומכ"מ נראה דתליא במחלוקת הרא"ש בהל' סת"ם דכל שנשתנה צורת האות פסול ולא כן דעת הרמב"ם ושו"ע כמש"כ:
נפתלי צבי יהודא ברלין