משובב נתיבות על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן עח
ס"ק ד
ודוקא שהכירו כו'. ז"ל ועיין בקצה"ח דרצה לסתור הראי' שהביא הש"ך מהש"ס דאמרי' אנן סהדי וכתב ז"ל דלפי מסקנ' הש"ס דלא דמי להכי כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי א"נ ה"כ בפסק דין דהוי כאנן סהדי להאי ולהאי עכ"ל. וליתא דהנה יש ב' מיני חזקות א' המבררת האמת כעדים כמו חזקת הגוף דבתולה כו' ונלמד מקרא משא"כ חזקת ממון דאינו מברר האמת ולא נלמד מקרא רק מסברא כמ"ש תו' פר' הפרה כו' ובסוף ספרו קצה"ח כלל א' וא"כ לא דמי בשלמא על המקצת שהוא חייב לשלם דהטע' הוא דרחמנ' המני' לע"א כשנים היכא דאינו יכול לישבע הוי כאנן סהדי מטעם הנ"ל וכן במקום דאי' חזקה המבררת האמת הוי כאנן סהדי אבל על מקצת השני דפטור הא מטעם חזקת ממון לא הוי כאנן סהדי דהוא חזקה שאינו מברר האמת עכ"ל ואין אומר ואין דברים דהא בש"ס אמרו עלה דשנים אוחזין כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי דאינו אלא חזקת ממון דמאי דתפיס האי ומאי דתפיס האי ומה לי אם הוא מחמת סברא או לא כולן מרועה אחד נתנו ולא יאמר הלכה זו נאה וכולם פסק דין המה וה"ל אנן סהדי מחמת פס"ד להאי כמו להאי. עוד שם ז"ל עוד כתב שם ליישב קו' תו' בב"מ ג' דלפ"ז הא דלא קאמר ות"ת אקמייתא משום דתפיס חשוב כהודאה ע"ש דברים שאין להם שחר עכ"ל. ואתה המעיין ידידי ע"ש בקצה"ח ס"ק א' וידעת שחר מקומו:
(הגה אולם מ"ש המחבר שם לתרץ קושית התוס'. הנה מ"ש דההודאה היא במה שידו מגעת כבר קדמו הראב"ד כמ"ש בשנה בקובצת שם ע"ש. אולם מ"ש וז"ל נמצא לפ"ז נראה דעד מקו' שידו מגעת הוא מטע' הודאה כמ"ש תוס' כו' משא"כ נגד השאר לא הוי מ"מ כיון שצריך שביעה ועדיין לא נשבע ולא הוי מידי דאיתי' כוותי באורייתא ע"כ לענ"ד כשגגה היוצאה מלפני השליט. דעדיין אין אנו יודעים משום שבועה ורק עתה אנו רוצים לחייב כל אחד שבועה מדין מב"מ וא"כ הוא מב"מ גם נגד השאר כמו שאינו צריך שבוע' דמה שאנו משביעין אותו הוא רק מפני שבועת מב"מ ועל זה אנו דנין. והנכון כמ"ש בקצה"ח דפס"ד לא הוי העדאת עדים משום דכי היכי דאנן סהדי להאי ה"נ כו'. אולם ליישב גם דעת הגאונים דסוברים דפס"ד ג"כ מחייב שד"א נלענ"ד לפמ"ש בש"מ בשם הר"ן אהא דאמרי' אלא ות"ת אאידך דר' חייא שכתב ז"ל. ולי נראה לאמרה בלשון אחרת וה"ק ות"ת שנים אוחזין כו' וקס"ד דשבועה זו של משנתנו שבועה דמ"מ היא לפי שזה אומר כולה שלי הרי הוא כתובע מנה מחבירו וזה שמשיב לו לא כי אלא כולה שלי אעפ"י שכופר הכל מ"מ אינו ככופר הכל דעלמא דכופר הכל נשאר ברשותו כל מה שהוא כופר בו וזה ע"כ נותן לתובע חצי תביעתו. נמצא שסופו של דין כמ"מ דעלמא ולפיכך אנו רואין כופר בכל זה כאלו הודה במקצת כו' ואם תשאל והכי ס"ל דשבועה זו של מ"מ הוא כו' שאם אנו אומרים כן אף תביעתו של זה שהוא תובע כולה אינה תביעה דאנן סהדי דסוף טלית זו ליחלק כו' והא כי היכי דאנן סהדי דאין כפירתי אלא בחצי' ה"נ אנן סהדי דאין תביעתו תביעה. אין בדבריך כלום דודאי כופר בכל שאינו נשאר ברשותו כל מה שהוא כופר אינו ככופר הכל דעלמא הו' ולפיכך ראוי הוא שישבע כמ"מ גמור אבל תובע זה אע"פ שאיני משיג כל תביעתו לא נשתכ' כלל משא' כל התובעין שאף הן אינן נוטלין אלא אתו מקצ' שהנתבע מודה עליו וז"ב אע"פ שנעלם מעיני הראשונים ז"ל כו' ומהדר לי' רב ששת מתנוי תקנ' חכמי' היא כו' שכיון שהודאתו אינ' מתבררת מתוך דבריו דאדרבה בכל הוא כופר ואינה הודאה אלא מתוך הדין בעצמו שהוא כך נמצא שקדמה הודאה לתביעה שמכיון שבאו לפנינו והיו שניהם אוחזין בטלית אנו רואין כאלו כל אחד הודה לחבירו בחצי' וכל שקדמה הודאה לתביעה אפי' במ"מ גמור אין שבועת התור' חלה עליו כדאמר פ' שבועת הדינים כו' עכ"ל מבואר מזה דפסק דין לא הוי כהעדאת עדים וכמ"ש בקצה"ח דכי היכי דאנן סהדי בהאי ה"נ כו' אלא יצא לנו דין מחודש מדברי הר"ן דה"ל מודה במקצת כיון שלא תשאר בידו כל כפירתו ובזה דמי לשאר מודה במקצת לא איכפת לן במה שהוא כופר הכל משא"כ גבי תובע לא אכפת לן מה שאין נותנין לו כל תביעתו דכל תובע אינו נוטל כל תביעתו דהנתבע נשבע ונפטר ובהא דמתניתין דשנים אוחזין לא הוי שבועה דאורייתא משום דההודאה היא ע"י התפיסה נמצא שהיתה תיכף בבואם לב"ד וקדמה הודאה לתביעה ולא הוי מודה במקצת וזה דעת הגאונים דמחייבי בפס"ד שבועה דאורייתא. אמנם אם ההודא' היא ע"י תפיסת התובע דשנים אוחזין לא הוי מודה במקצת כיון דקדמה ההודאה וכנ"ל ועוד דלדידן הילך פטור).
עוד שם ז"ל עוד כתב בקצה"ח לסתור דעת הש"ך בטוען רבית נתתי לא הוי מ"מ ממתני' דמה שהנחת אתה נוטל דאף שבאו העדים ואמרו המדה לא הוי העדאת עדים כיון דהעדאת עדים מכח הודאת פיו קאתי והודאת פיו כבר יצאה בפטור. וה"נ דכותי' לא דמי כו' דהכא בשעת הכפירה ידוע לב"ד תיכף הודאתו וטענתו דמה לי אם טועה בחשבונו או טועה בדין דהוי כאומר נתתי לך מטבעות אלו שהם שוים כפי תביעתך והב"ד רואים שאינם שוים כ"כ וה"נ הב"ד רואין שנתינה זו לא הית' נתינ' עכ"ל לפי דברי המחבר משוי לי' מ"מ גמור ע"י הודאת עצמו וכבר מבואר בש"ך שם שאינו בא עליו מכח הודאת עצמו אלא מחמת העדאת עדי' ואינו חולק בזה על הסמ"ע שאין כאן הודאת פיו וכמ"ש שם בש"ך ז"ל היעלה על הדעת דחיוב ע"פ ב"ד יגרע מהעדאת עדים כו' א"כ הב"ד עדים במה שנשאר חייב עכ"ל ע"ש. לזה כתבנו דהעדאת עדים ע"י הודאת פיו לא מהני וכמו שמבואר שם היטב ממתני' דמה שהנחת אתה נוטל ע"ש היטב ס"ק ב' משא"כ בטועה בחשבונו שאינו ע"י ב"ד ודאי חשוב הודאת פיו ממש וכמש סמ"ע:
עוד שם וז"ל. וגם מ"ש בטעם מה שהנחת אתה נוטל מטעם דהעדאת עדי' מכח הודאת פיו קאתי וליתי'. דהא אפי' ידוע לעדי' מקודם הוי ג"כ פטור והטעם דהעדאת עדים נלמד מהודאת פיו וכיון דהוא עצמו אם הי' מודה אחר כך בסך המדה הי' פטור כיון שהודאתו הראשונ' הית' בפטור א"כ אף העדאת עדים שמעידים אחר שהוד' ג"כ אינו מחייבו דלא עדיפא מהודאת פיו משא"כ בכופר הכל מתחל' שהודאת פיו אח"כ מחייבו שבוע' ה"נ העדאת עדים אח"כ עכ"ל:
ואין זו טענה דאף לפי דבריו ניחא דכיון שהודאתו הראשונה הי' בפטור גם העדאת עדים אח"כ לא מהני דלא עדיפא מהודאת פיו א"כ ה"ה בטוען רבית נתתי דזה לא הוי באמת כופר הכל דעלמא אלא חשיב הודא' בפטור כיון שאינו אומר כי הוא זה. דבזה אין הש"ך חולק על הסמ"ע דלא הוי הודאת פיו וכמ"ש הרשב"א דאשר יאמר כי הוא זה מפורש בפיו ואין זה דומה לטוע' בחשבונו דחשיב שפיר אשר יאמר כי הוא זה משא"כ כאן. אלא שבש"ך בא מטעם העדאת עדים במה שהב"ד וחייבין אותו פ דבורו. וכיון שהרהמ"ח מודה דהודאת עדים אחר הודאתו שאינה מחייבתו לא מהני א"כ ה"נ כיון שהודאת עצמו לא חייבתו כיון שלא פירש כי הוא זה. חיוב ב"ד שהוא בהעדאת עדים לא מהני אח"כ:
ס"ק ה
ואיני יודע אם החזרתי כו' עיין מ"ש ש"ך באם ספק הפרעון הי' קודם ההלוא' עד כיון שהמלו' טוען ברי כו'. ובקצה"ח כתב כיון דזה גוב' וזה גובה הוי מלו' כאומר אני יודע אם נתחייבתי לך נגד תביעת הלו' ע"ש ולפענ"ד נראה דליתי' דכיון שהלו' טוען יש לי בידך עושה זאת לפרעון ואינו בכלל זה גוב' וז"ג עכ"ל ולא דק דשם בקצה"ח מבואר בטוב טעם דכיון דיש לו בידך כנגדו אינו נאמן אלא במגו דפרעתי וכל שהלו' טוען שמא וליכא מגו צריך לשלם דהא תוך זמנו דאין נאמן לומ' פרעתי אינו נאמן לומר יש לי בידך כנגדו. ואם טוען יש לי בידך כנגדו קודם הלוא' ורוצה לעשותו פרעון אינו נאמן כיון דאין לו מגו דפרעתי. דאם הי' נאמן לומר קודם להלוא' יש לי בידך כנגדו לעשותו פרעון א"כ לא משכחת לה חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דהרי יכול לומר קודם הפרעון הי' בידו כנגדו ולעשותו פרעון. (הגה וא"כ למה לי' לש"ס למיבעי' בתובעו אח"ז ואמר לו פרעתיך תוך זמנו אי אמרי' מגו במקו' חזקה תיפוק ליה הא כל פרעתיך תוך זמנו אית לי' מגו דאי בעי אמר יש לי בידך כנגדו קודם הפרעון) אלא ע"כ דטענת יש לי בידך אינה טענה לעולם אלא היכא דאית לי' מגו וכאן דטוען שמא אינה טענה כיון דאין לו מגו ולא הוי אלא כטוען שמא נתחייבת לי והמלוה משיב א"י אם נתחייבתי לך דפטור והלו' דהוא ודאי חייב צריך לשלם וזה פשוט וברור:
ועוד שם ז"ל ועיין בט"ז תשובה דמי שפרע ומצא אח"כ מטבע מזויפת דהוי כא"י אם נתחייבתי לך כיון שכבר הי' פרעון ובתומי' הביא ראיה ברורה לזה מהנהו גינאי כו'. ובקצה"ח רצה לסתור שם הטעם דהתם שאני דאדם מדקדק בחשבונו. והוא לא דק דודאי שם אם טוען שטעה מחמת מטבע מזויפת ג"כ שייך דאדם מדקדק עכ"ל:
הנה לסברתו כמו שאין אדם נאמן לומר טעיתי בחשבוני כך אינו נאמן לומר מטבע מזויפת. וא"כ למה נצרכו הט"ז והתומי' לדון בדין איני יודע אם נתחייבתי לך תיפוק ליה שאינו נאמן לומר מטבע מזויפת כמו שאינו נאמן לומר טעיתי ובודאי דק קודם שנטל המטבע' וכיון דלית ליה למלוה מגו אינו נאמן כלל בטענתו. וגבי טעיתי לדעת כונה פוסקים אפי' במגו אינו נאמן דה"ל כמגו במקום עדים דודאי דק בחשבונו. וגם מטבע מזויפת נרא' דדעתם דהוי נאמן במיגו אליבא דכ"ע דלא אתמר אלא בטעות בחשבון דודאי דק בחשבונות אבל גבי מטבע מזויפת דצריך אומן דדנק' ואיסר א"כ אמאי לא יהי' נאמן שקיבל מטבע מזויפת כי לאו כ"ע בקיאי במטבע כדנק' ואיסר.
ס"ק ח
משויל"מ וכו' ז"ל ועיין בכנה"ג כו' ודינו של כנה"ג הוא רק בע"א מעיד שאינו פרוע והלוה טוען שאינו יודע אי"ל נזכרתי והטעם לזה דכמו דהדין באיסורין בעד נגד עד דאם באו בזה אחר זה דאין השני נאמן דכבר האמינו לראשון כשנים כו' וה"נ כיון בשעה שהעיד העד שלא פרע טען הלוה שאין יודע והיה נאמן כשנים שוב אין יכול לומר שנזכר שפרע דכבר נעשה העד כשנים ע"ש. כל זה כתוב בקצות החושן ס"ק ח':
ס"ק ט
ה"ל משויל"מ. ז"ל כתב הש"ך כו' והשתא א"ש דיש לו מגו דאי בעי הי' מודה בהלואה רק שהי' טוען פרעתי והשטר מזויף שלא צויתי לכתבו ובשטר אפי' ב' עדים על הקיום והלו' טוען פרעתיך לא הי' המלוה נוטל בלא שבוע' כו' מש"ה לא הוי משויל"נ עכ"ל ע"ש:
כתוב בקצה"ח ס"ק י"ג וז"ל. ולפ"ז בשטר כה"ג אם יש ע"א לקיים החתימ' ולוה מוד' בשטר שכתבו וטוען פרעתי שפיר נאמן במגו דמצי אמר אין זה כתב ידי ולויתי ופרעתי בע"פ דבזה גם בשני עדים צריך שבוע' על השטר ולא שייך בי' דין נסכא דר"א ע"ש:
ס"ק יד
ז"ל עש"ך כו' ומיהו דוקא בהרשא' עיין תומי' שתמה על זה הא כל הרשא' הוא רק שליח דקי"ל שליח שוי' וא"כ מה מהני מגו של השליח הא זה גרע ממנו להוציא והדין עמו ואף אם ירצה להקנות לו בק"ג ודאי דאינו יכול כיון שהוא מסופק היאך יכול להקנות מספק של חבירו לאחר וכשנותן לאחרים הוי פושע כמבואר בסי' נ"ח אמנ' באופן שכתב התומי' בראובן שיש לו ש"ח כו' ואינו יודע אם נפרע ולוי יודע שאינו פרוע ומוחזק במעות של שמעון שיכול ראובן למכור השט"ח ללוי כו' דהא ראובן לא עביד מידי במעותיו של לוי רק שהקנה לו השט"ח ובס' קצה"ח לא הבין כן לכן הקשה מה שהקש' ע"ש עכ"ל. והוא לא הבין יותר מ"ש שם בקצה"ח. דעל מ"ש בתומים בראובן שיש לו שט"ח על שמעון וא"י אם נפרע דיכול להקנותו ללוי היודע בזה לא הקשתי מאומ' ע"ש. רק על מ"ש שם בתומים להקשות על מהרש"ל דהא שליח שוי' בזה כתוב בקצה"ח ליישב דברי מוהרש"ל ומשום דבזה אינו שליחות אלא קנין ממש ע"ש:
ומ"ש המחבר כיון שהוא מסופק היאך יכול להקנו' מספק לאחר וכשנותן לאחרים הוי פושע ליתי' דזה לא חשיב פושע דדוקא אם מסופק על המשכון ונותן המשכון לאחר בענין שיהי' לו לאחר מגו ה"ל פושע דהו' שומר על המשכון אבל כשנותן החוב לאחר והמשכון כבר הוא בידו של האחר ואותו האחר יודע לאו פשיע' היא. ואף אם הוא מסופק יכול ליתנו ולהקנות למי שיודע וכמו שיכול ליתן השטר חוב לאחר היודע אעפ"י שהוא מסופק וזה פשוט וברור: