אור ברסלב

משובב נתיבות על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן סו

סימן סה

ס"ק א

אותיות עש"ך סק"א כו' ומ"ש בקצה"ח דיאוש מועיל לחוב משום דיאוש עדיף מהפקר מטעם דחוב הוי דבר שאינו ברשותו והפקר אינו מועיל לדבר שאינו ברשותו. ויאוש מועיל לדבר שאינו ברשותו וליתי' דנהי דיאוש מועיל לדבר שאינו ברשותו מ"מ הא אין המוציא יכול לזכות בדבר שאינו ברשותו ע"ש. אני אומר דיכול אדם לזכות בדבר שאינו ברשותו וכמבואר אצלנו בקצה"ח סימן ת"ה סק"ב דאסורי הנאה מקרי דבר שאינו ברשותו וכמ"ש שם בשם רש"י פרק שור שנגח ד' וה' דף מ"ה שור הנסקל שנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש דלאו ברשותי' קאי לאקדושי ע"ש ולכך אין אדם יכול להפקי' איסורי הנאה כמו"ש שם בשם הרמב"ם ע"ש ואפ"ה יש זכי' באסורי הנאה כמ"ש שם בשם הריב"ש בסי' ת"א מדאמרי' בע"ז מכי אגבה קני' ע"ש וא"כ מבואר שם דאפי' בדבר שאינו ברשותו שייך בי' זכיה. עוד שם ז"ל גם מה שהקשה בקצה"ח הא הנייר של לוה הוא ליתי' כדמוכ' מדברי הר"ן כו' ע"ש. והמעיין בדברינו ס"ק א' יראה כי תואנה הוא מבקש. וז"ל ועוד קשה דהא הנייר של לוה הוא לדעת כמה פוסקים וכמבואר בסעי' כ"ג ע"כ ושם ס"ק כ"ז מבואר אצלנו שזה הוא דעת חכמי פרבונצי' וכדאית' ברא"ש פ' הכותב ובר"ן פ' האיש מקדש:

ס"ק ב

בכתיבה ומסירה. ז"ל ומ"ש בקצה"ח על תוס' ב"ב ע"ו ד"ה אי כרבי ע"ש נראה דודאי מהך דפסחים אין ראי' רק שהוכח' התו' הוא דלא מצינו בשום מקום במקדיש בשט"ח כומ"ס רק במכיר' עכ"ל והרואה יראה כמה דחק עצמו לפרש דברי תוס' מדלא מצינו בשום מקום מקדיש שט"ח. וכי תנא כי רוכלא ליחשב וליזל ואדרבה בפוסקים מפורש דין מקדיש שט"ח לכן מוטב שהניח כעת בצ"ע. וגם תמו על האחרונים שלא הביאו דעת תו' דבהקדש לא מהני כלל כומ"ס ואפשר כיון דעכשיו לא שייך גבן הקדש בה"ב רק הקדש לעניים וכבר מבואר אצלינו שם ס"ק ב' דבהקדש לעניים גם לדעת תו' מהני כיון דהדיוטות אינון לא גרע עניים מעשירים:

ס"ק ד

דאינו חייב לקבל מי שפרע כו' ובספר קצה"ח הוכיח מהגהת אשר"י וז"ל דאי קאי במי שפרע במסירה בלא כתיבה הא ליכא משום ריבית כמ"ש תוס' ב"ע דף ס"ב. ואין בדברים ממש דשאני התם דאיכא קנין דאורייתא במעו' חשוב כנתיקר ברשותו משא"כ הכא דליכא קנין רק דקאי במש"פ משום דברים ומעות עכ"ל ולא דק דמשנה ערוכה הוא דף ע"ב פוסקין על השער שבשוק אע"פ שאין לזה יש לזה והתוס' דף ס"ב כתבו על האי דינא דמתני' ד"ה אע"פ שאין לזה ז"ל דאע"ג דלא משך החטין אין זה ריבית כיון שאם הי' בא המוכר לחזור הוי קאי במי שפר' חשיבי כנתיקרו ברשות לוקח עכ"ל וא"כ ריש לקיש והרבה אמוראי דס"ל כותי' ועיין בתו' פרק הזהב דף מ"ח ד"ה נתנה לסיטון א"כ יהיו חולקים על המשנה המפורש' אלא ע"כ דלריש לקיש ודעמי אית להו דבדברי' ומעו' איכא מש"פ אע"ג דמעות אינן קונות ולכך אין בו משום ריבית לדידי' ולר"י דקי"ל כותי' ליכא מש"פ רק היכא דד"ת מעות קונות וכמבואר אצלינו ס"ק י' ובסימן רי"ט ס"ק ט' ומש"ה במסר ולא כתב ליכא מי שפרע ע"ש:

ס"ק ה

לחזור בו אע"פ שקיבל המעות ז"ל וגם מ"ש בס' קצה"ח לחלק דבדבר שהקנין נתפס בו ומחוסר הקנין השייך בו כגון מטלטלין שמחוסר משיכה ובשטרות שמחוסר כומ"ס אין המוכר רשאי להשתמש במעות עד שנעשה הקנין השייך לו כו' אבל בדבר שאין קנין נתפס בו כלל כגון מוכר דבר שאינו שלו דהוי מקח טעו' המעו' הלוא' כמבואר בסי' רל"ב עכ"ל הוא ג"כ תמי' דהא הבעה"ת כתב זה ג"כ במכר באסמכתא אף שיש בו קנין המועיל כגון מעכשיו וב"ד חשוב ואפ"ה כ' דהמעות הלואה עכ"ל. והמעיין יראה בדברינו שם ס"ק ד' ז"ל אבל היכא דהדבר איתי' במכירה ואינו מקח טעות אלא שמחוסר הקנין השייך בו הדבר תלוי ועומד עד שיוגמר הקנין השייך בו ע"כ. וגם אסמכתא בשעת מעשה לא הקנהו בב"ד חשוב וזה המכר שנעשה באסמכתא ובלא בד"ח שוב לא יועיל לעולם. אח"כ יקנהו בקנין אחר בבד"ח. אבל בשטרות אותו המקח הנעשה ביניהם יוגמר אח"כ כשיהי' כומ"ס או משיכה במטלטלין וכמ"ש שם דכשם שהלוקח לא זכה במקחו ואין המוכר מקנהו עד שנעשה הקנין השייך לו כמו כן אין הלוקח מזכהו במעותיו עד שיקנהו בקנינו ואז הלוקח יזכה במקחו והמוכר במעות אבל באסמכתא שוב לא יעשה אח"כ קנין בבד"ח אם בשעת מעשה לא הקנהו בבד"ח ומש"ה תיכף זיכה אותו הלוקח במעות. והרהמ"ח כתב לכן נראה לחלק דדוקא במטלטלין שבודאי נתן מעות אדעתא למשוך כו' והן הן הדברים הנאמרים בקצה"ח סק"ד והמעיין יראה שלא הוסיף על דברינו כלום. רק שלא ירד לחלק אליבא דר"י היכא שד"ת קונה במעות הוי שואל. ע"ש מ"ש בשם תוס':

ס"ק י

שיבא לידו ז"ל בס' קצה"ח הקשה דהא בסי' רל"ה דקטן יכול למכור שט"ח הא כיון דבעי שטר ואין שטר לקטן ע"ש ולק"מ דדוקא לענין שקנו העדים בקנין סודר קאמר התם דלא מהני כיון שהקנין הוא לכתיבת שטר בעדים וליכא בקטן אבל הכא יכול לכתוב בעצמו בכת"י קני לך איהו כו' ומהני אף בקטן עכ"ל. וא"כ לדבריו הא דקטן יכול למכור שט"ח היינו דוקא בכ"י. ולא הי' לפניו תשובת הרא"ש שכתב להדי' דקטן יכול למכור שטר בעדים וע"ש שכתב ז"ל בכלל פ"ה סי' י' ומה שהבאת הא דאין העדים חותמים על השטר אלא א"כ נעשה בגדול כו' היינו דוקא במכירת קרקע כו' אבל בנדון זה כיון דשטרא הוי מטלטלי יפה חתמו העדים אפי' אם הי' קטן עכ"ל הרי מבואר להדיא דמיירי ע"י עדים ועמ"ש בסי' רל"ה סק"ג:

ס"ק כא

ואין הלוקח יכול לגבות ז"ל עש"ך שהקשה אמאי לא הוי מחויב שבוע' ואין יכול לישבע משלם כו' ומ"ש בס' קצה"ח דשטרות אמעיט משבועה לא ידענא מה הוא שח. דהכא עיקר תביעתו על הממון שבשטר ולא על השטר עכ"ל. והמעיין בדברינו סי' צ"ה סק"ז ירא' מה שהעליתי שם דהיכא דעיקר התביע' בא על קרקע או שטר אע"ג דמן הקרקע יצאו פירות ומן השטר יצאו דמי' כיון דתביעה של הפירות והדמים מחמת הקרקע או השטר הם באים אין נשבעים עליהם ע"ש היטב ואז תראה כי כנים דברינו בזה במ"ש ס"ק י"ח דה"נ אע"ג דתובע ממון כיון דתביעת ממון מחמת קנין השטר הוא באה ועיקר העדות על מכירת שטר היא וע"א אינו מחייב שבועה בעדותו על שטרות וכמ"ש כה"ג בסי' צ"ה סק"ז ע"ש:

ס"ק כג

שהוא עיקר הקנין ז"ל עש"ך שכתב אף דשט"ח כבר נשתעבד בזוזי והשטר הוא רק לראי' מ"מ נקנה בכתיבה ומסירה כיון שנכתב לגבות ממשעבדי. ובס' קצה"ח הקשה דהא שעבודא דאוריי' אפי' במלו' ע"פ וא"כ ודאורייתא השטר הוא רק לראי' וקשה למאן דס"ל מכירת שטרו' דאורייתא. ולק"מ דמאן דס"ל מכירת שטרות דאוריי' היינו עכשיו שתקנו חכמי' דמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי וכתבו תוס' ב"מ דף ד' ד"ה אין נשבעין דבמלוה ע"פ כיון שהפקיעו החכמי' השעבוד הוי כמחל לו השעבוד ממילא עכשיו גם מכירת שטרי' דאורייתא כיון דשט"ח הוא שטר קנין נגד משעבדי עכ"ל המעיין בתוס' יראה דלמ"ד מכירת שטרות דאורייתא היינו מדאורייתא ממש ע"ש בתוס' פ' המוכר את הספינה דף ע"ו תוס' ד"ה קני לך איהו וז"ל והאי דאיצטריך בפ' הזהב למעט שטרות מאונאה היינו שמצא שטר לאחר יאוש ומכרו לבעליו ביוקר ע"ש וכ"כ בסמ"ג ומבואר דלמ"ד מכירת שטרות דאורייתא היינו מן התורה ממש דאל"כ לדידהו נמי תקשי ל"ל קרא למעוטי שטרו' מאונאה עוד שם ז"ל ומה שהקשה משטר ערכאות דסעי' ז' דמהני כומ"ס הא ערכאות לא אלימי לעשות קנין לק"מ ל"מ לדעת הרב בהגהה סי' ס"ח דגובה ממשעבדי ודאי מהני כומ"ס כמו בשאר שטרות ואפי' לדעת המחבר שם דאינו גובה רק מב"ח מ"מ לא ידענא מאי קשי' לי' יותר שטר ערכאות מכת"י דאינו גובה רק מב"ח ואפ"ה נקנה בכומ"ס ע"כ ואתמהה דהביא ראי' לסתור דבריו כיון דכתב דעיקר הטעם הוא בשטר שיכול למכור הוא כיון דהפקיעו רבנן שיעבודי' והשטר מחייבו משעבו' א"כ לדידי' ודאי קשי' דבכת"י שאינו גובה ממשעבדי לא יקנה בכומ"ס (הגהה ועוד נראה דדברי הרהמ"ח מעקרייהו פרכין. דאף אחר שתקנו חכמים דמלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי מ"מ השטר אינו שטר מקנה רק בזוזי הוא דאשתעבד נכסיו אלא דאם לא כתב לו שטר לא אפקי' לקלא ומסתמא מחל לו אותו שעבוד אבל אם כתב לו שטר ועי"ז מפקי להו עדים לקלא אשתעבד נכסיו אע"ג שהשטר אינו שטר מקנה. וכן מבואר להדיא בתוס' פ"ב דגיטין דף כ' ע"ב ד"ה וכותב בכ"י ואחרים חותמים ע"ש וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם וכ"כ הר"ן בחידושיו שם באר היטב וז"ל. והי' מלוה לכל בני העיר וא"ת ומאי קושיא והרי שטר מלוה אינו אלא לראיה דמדיהיב זוזי משתעבד ואפי' מלוה ע"פ היתה גובה ונכסים משועבדים אלא משום דלית ליה קלא כדאמרינן בפ' חזקת דמאן דיזיף בצנעא יזיף וכיון דאיכא שטרא הא איכא קלא אף על גב דליתי' שטר מקנה כו' עיין שם: וא"כ נסתרו דברי הרהמ"ח במ"ש דעכשיו שהפקיעו חכמים שעבוד נכסי' במלו' ע"פ מכירת שטרות דאוריית' ולא משכח' לה אלא בשט' חיוב שמחוי' לו עתה כדלעיל סי' ח' כמ"ש הש"ך ס"ק מ"ו:

אבל נראה דכל הני לאו מדאוריית' מיקני' דמדאוריי' לא מצינו שטר אלא על דבר שנעש' בפני עדים. אבל קנין וחיוב ע"י הודאת הבעל דין לאו דאורייתא הוא. ומצאתי און לי ממקו' מוצא הדין של הרמב"ם דין המחיי' עצמו מנה בשט' והוא בכתובו' ר"ע הנושא דף ק"ב דר"ל מתרץ שם ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם כו' ע"ש ובפרש"י דבחיוב ליכא שעבודא דאורייתא ור"י ור"ל ס"ל ס"פ ג"פ ש"ד ועוד דשעבוד גופו אליבא דכ"ע דאורייתא ועיין בתו' דף קע"ה ע"ב ד"ה דבר תור' וע"כ לומ' דהיכא דמחייב עצמו בדבר שלא הי' חייב ליכא ש"ד ונהי דר"י פליג וס"ל דאלימי מלתא דשטרי היינו מדרבנן דאי הוי דאוריי' לא הוי דחי ר"ל מידי. ובזה נסתר גם מ"ש עוד דבשטר ערכאות מהני כומ"ס לדעת רמ"א שכ' דגוב' ממשעבדי דז"א דמאי דגוב' ממשעבדי הוא ג"כ מטעם דבזוזי משתעבד וע"י השטר נפיק קלא וע"כ אינו שטר מקנה דלא אלימ' עכו"ם לשויי' מקנה):

ומ"ש לא ידענא מאי קשי' ליה שטר ערכאות יותר מכת"י. המעיין בדברינו ס"ק כ' יראה דעיקר קושייתנו היא לפמ"ש דחיוב חל על חיוב ומש"ה קשיא לן דבשטר ערכאות אינו נעשה חיוב חדש דלא אלומי לעשות קנין. משא"כ כתב יד שפיר עושה קנין וחיוב חדש. ולפי מ"ש הש"ך הטעם משום משעבדי אין ה"נ דתיקשי גם מכת"י. לכן העיקר כמ"ש הטעם דחיוב חל על חיוב כמו בפדה"ב. ומ"ש לחלק בין פדה"ב להא דהכא וז"ל דשם כיון דרחמנא בכל יומא מזהיר הוי כאלו רחמנא כותב עליו בכל יום שטר ובכל יום נתוסף עליו חיוב חדש נגד השדה שהוא דאקני מחמת חיוב היום שעבר על אזהרת רחמנא משא"כ אם אמרי' שעבודא דאורייתא דהוא אפי' נגד דאקני מה יוסף תת כח חיובא דשטר וכמאן דליתיה דמי עכ"ל:

הנה דבריו משוללי ההבנה וחילק בין השווין דמה זה ענין לאם עבר אזהרת רחמנא העיקר הוא דרחמנא חייבו בכל יום חיוב אחר חיוב. ומה שאמר שהחיוב הוא בשביל השדה שקנה אח"כ אין לו טעם וריח דהחיוב שמתחדש בכל יום הוא הסבה לשעבוד דאקני. והשעבוד הוא מסובב ע"י החיוב. והוא מהפך הסדר ומבלבל הדברים. ועוד הא לדעתי למ"ד שעבודא דאורייתא גם דאקני משתעבד וא"כ לא גרע פדה"ב משאר שעבודי:

אמנם כבר כתבנו בס' קצה"ח פעמים רבות דאפי' למ"ד שעבודא דאורייתא לא נשתעבדו נכסיו שקנה אח"כ ואינו אלא מדרבנן וכבר הודה כן הרהמ"ח בעצמו סי' ס"א סק"ז ע"ש. אלא הדבר ברור ופשוט דכשם שבפדה"ב חל חיוב אחר חיוב בכל יום ויום ולכך משתעבד גם מה שקנה אחר לידת בנו מכח החיוב שחל עליו אחר הקני'. ועכ"פ מצינו ראינו שחיוב חל על חיוב ה"נ השט"ח או כת"י מוסיף חיוב על חיובו ע"י המלוה בעצמה וכמ"ש ס"ק כ' ע"ש.

ס"ק כז

שאם פרע. ז"ל ולענ"ד נראה להסביר טעם הדבר כו' דהא ע"י פרעון בע"כ נפטר משעבוד הגוף כו' והמלוה אינו חייב מדינא דגרמי דהא לא הזיק מאומה רק הלוה הזיקו כו' ונדון הראי' שהביא הבעה"ת מהא דב"י שתמה הש"ך נראה ליישב דראייתו של בעה"ת הוא רק דמכירה קלא אית לית כו' ע"ש כל זה כתוב בקצה"ח סי' פ"ו סק"י ע"ש.

ס"ק כט

שטרות שהפקדתי לך ז"ל עש"ך שמסיק דאין שטרות נקנין במעמד שלשתן כו' ובס' קצה"ח הוכיח מדברי הר"ן דמהני בשטרות מעמ"ש דדוקא בשחרור דאין שייך אלא לעבד אבל בשטרו' שייך מגו דזכי' לנפשי' במסירה זכי נמי לחברי' במקום מסירה וליתיה דודאי מוכח מדברי הר"ן דאפי' בשאר שטרות לא מהני מעמ"ש דלדברי הר"ן דמוקי רישא ג"כ במעמ"ש הא בהדיא אמריכן גיטין ט' דלכך לא חשיב הא דתנן הואיל ואיתא בשאר שטרות עכ"ל. לא עיין מה שפרש"י שם ז"ל מלתא דליתי' בשאר שטרות והא מלתא איתא בשאר שטרות שאם מסר שטר מתנה לשלוחו ליתנו לאחר מיתה ומת לא יתן לאח"מ כו' ע"ש. ובהאי גוונא שפיר מתוקמא במעמ"ש שאם נתן הנותן השטר ביד ביד שלישי ואמ' לו תן השטר לפ' ע"י מעמ"ש דאין קונה דלא שייך בי' מגו דזכי לנפשי' משום דלא שייך כתיבה ומסירה רק בלוקח ובמלוה המוכר שטר שלו אבל לא במוכר ולוה וכמ"ש שם בקצה"ח. משא"כ נתן שט"ח מאחר או המקבל שנתן שטר קנין שלו לאחר וא"ל תן לפ' במעמ"ש זכה דשייך ביה מגו דזכי לנפשי' זכה לחבריה במקום מסירה וזה פשוט וברור:

עוד שם ז"ל גם מיש דבכתובה כיון שכתב הרמב"ם מחילה לא מהני מעמ"ש ג"כ לא מהכי דלא שייך בי' מגו דזכי לנפשי'. וטעה טעות גדול דהא דלא מהני מחילה בכתובה היינו דוקא כשרוצה לקיימה אח"כ מחילתה בטלה ואית לה אבל כשאין רוצה לקיימ' מהני מחילתה כמ"ש המ"מ שם עכ"ל. ואין כאן שום טעות דהתם הבעל רוצה לקיימה ומי יאמר לו לגרשה בחכם וכיון שהוא מקיימה לא שייך ביה מגו דזכי לנפשי'

תוכן העניינים

משובב נתיבות על שולחן ערוך חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה