משובב נתיבות על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן ס · ס"ק ג
ז"ל עוד הקשו על הרמב"ם כו' מהא דיכול לחייב עצמו באחריות שבחא ופרי אף שהוא דבר שאינו קצוב ובמשנה למלך תיכף דע"כ לא קאמר הרמב"ם רק במחייב עצמו חנם אבל במחיר כסף חייב. ובקצה"ח הקשה מהא דפסק הרמב"ם פכ"א מה"ל מלוה דאם קיבל הנותן אחריות המתנ' בע"ח גובה שבח והיינו משום דיש לו על מי לחזור ומבואר דאפי' במתנה שהוא בחנם נתחייב באחריות השבח ותי' דשם בשבת מחמת הוצאה מיירי כו' מנועם שכתב מוהרי"ט בחלק ח"מ סי' ק"ג ז"ל ומה שטענו עוד מדין אסמכתא ודבר שאינו קצוב אין ענינו בזה כלום דלא נאמר אלא בדבר שאינו קצוב שבא להתחייב אבל מוכר שכתב לקונה לפרוע כל מה שיוציא שליחותי' קא עביד כו' שמרשהו בכך עכ"ל. א"כ ה"נ אחייב להחזיר השבח שמחמת הוצאה ושבח שיתר על ההוצאה בלא"ה גובה לשטת הרי"ף והרמב"ם עכ"ל. ולא ידעתי מאי קאמר דרק דעת הרי"ף הוא בשבח יתר על הוצאה אבל הרמב"ם כתב בפי' דאפי' שבח היתר על הוצאה אינו גובה ממקבל מתנה עכ"ל. והנה דעת הרי"ף היא דעת יחיד דבשבח דממילא גובה אפי' ממקבל מתנה כמ"ש הראב"ד ודעת הרז"ה ושאר גאונים דאפי', שבח דממילא אינו גובה. והנה הרמב"ם פסק דשבח דממילא גובה וכתבו עליו הראב"ד והרה"מ וטור וב"י וסמ"ג ושאר פוסקים שדעת הרמב"ם כדעת הרי"ף רבו ושראויים הם לסמוך עליהם. והנה מצינו לרמב"ן ורי"ו במשרים שביארו דלדעת הרי"ף שבח היתר על ההוצאה דינו כשבחא דממילא כמבואר בס' המלחמות הבאתיו בקצה"ח סי' קט"ו סק"ט ובמישרים כט"ו ח"א ע"ש. מעתה אין לכו להרבות במחלוקת ולעשות להרמב"ם דעה חדשה ולא יסופק א"כ שגם דעתו דשבח יתר על הוצאה דינו כשבחא דממילא כדעת הרי"ף. ואם אמנם מדברי הרמב"ם שם ה"ל א' שכתב הורו חכמים גדולי' כו' לא משמע הכי. כבר כתב הב"י סי' קט"ו דבנוסחאות שלנו אינו כותב זה ושראוי שיהי' דברי הרמב"ם מסכימים לדעת הרי"ף וכ"כ בעהת"ר שדעת הרמב"ם כהרי"ף:
עוד כתב ז"ל גם מה שהבין מדברי מהרי"ט שהוא משום פסידא דהוצא' דציוה להם קשה דאי כוונת מהרי"ט כן יקשה על דבריו מה שפסק בערב שנתערב לכל מי שילוה דלא מהני דהוי דשא"ל קצבה כו' ולענ"ד נרא' דכוונת מהרי"ט למה שסיים שם ז"ל ואפי' קיבל עליו דמתיליד דחייב דבהאי הוצאה דנקיט זוזי גמר ומשעבד נפשי' והיינו כסברת המ"ל עכ"ל והמעיין במהרי"ט שם יראה שהם ב' טעמים וז"ל ומה שטענו עוד כו' אין ענינו בזה כלום דלא נאמר זה אלא בבא להתחייב בדבר שאיני חייב אבל מוכר שכותב לקונה לפרוע כל מה שיוצא בבנין שליחותי' קא עביד כו' ואפי' במלתא דהוי פסידא לגמרי ומתחייב בכך לא הוי אסמכתא כגון היכא דקיבל כל אונסא דמתיליד דחייב דבההיא הנא' דנקט זוזי גמר ומשתעבד נפשי' עכ"ל הרי דמעיקרא לא אסר מטעם דנקט זוזי רק משום דשליחותי' קא עביד ומה שהקשה מערב בדשא"ל קצבה כבר כתב הסמ"ע דאפי' להראב"ד דס"ל דיכול להתחייב בדשא"ל קצבה בערב לא מהני דאיכא ריעותא אחריתי דערב גופי' אסמכתא הוא:
עוד שם וז"ל ומה שהק' בקצה"ח מהא שפסק הרמב"ם במקבל מתנ' כו' ואפשר דבאחריות הבא מחמת נגזל אינו גובה השבח ועוד נראה דמתנה שכתוב בה אחריות אמרי' דודאי מכר הוי עכ"ל. עיין בהרב המגיד פכ"א מה' מלוה וז"ל ואם קיבל הנותן אחריות זה פשוט מפני שהטעם שאינו גובה מן המתנה הוא מפני שאין בו אחריות כונו שנזכר בגמרא בפירוש ולפיכך כל שיש בו אחריות הרי הוא כמקח לדבר זה עכ"ל הרי שאין אנו אומרין שהוא מכר רק דינו כמקח לענין זה. ומיהו לדבר זה היא כמקח גם לענין נגזל. ובזה נסתרו דבני הרמה"ח:
עוד שם ז"ל גם מה שמפרש בקצה"ח תירוצו של בעה"ת הקושיא מהא דפ' י"כ הוא תי' התומי' שהביאו בעצמו מהא דערב וה"נ קשה אם נפרש כן דהא בערב לא חל החיוב עד שילוה ואז יתוודע הדבר על קצבתו עכ"ל. ולא דק דל"מ להסמ"ע לא קשיא כלל מערב כמו"ש למעלה אלא אפי' לדעת ש"ך דערב הוי ג"כ מטעם דשא"ל קצבה כבר ביארנו בטוב טעם שם החילוק דלדידן דאמרי' מי איכא מידי דהשתא לא חייל ולבתר הכי חייל להכי כיון דהשתא הוי דאש"ל קצבה אע"ג דבתר הכי יהיה לו קצבה אפ"ה לא חייל משא"כ לר' מאיר דלא ס"ל מי איכא מידי כו' מצי חייל לאחר זמן דאז יבואו לידי קצבה. וזה פשוט לכל מבין בלתי אל המתעקש: