משובב נתיבות על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן ס
ס"ק ג
ז"ל עוד הקשו על הרמב"ם כו' מהא דיכול לחייב עצמו באחריות שבחא ופרי אף שהוא דבר שאינו קצוב ובמשנה למלך תיכף דע"כ לא קאמר הרמב"ם רק במחייב עצמו חנם אבל במחיר כסף חייב. ובקצה"ח הקשה מהא דפסק הרמב"ם פכ"א מה"ל מלוה דאם קיבל הנותן אחריות המתנ' בע"ח גובה שבח והיינו משום דיש לו על מי לחזור ומבואר דאפי' במתנה שהוא בחנם נתחייב באחריות השבח ותי' דשם בשבת מחמת הוצאה מיירי כו' מנועם שכתב מוהרי"ט בחלק ח"מ סי' ק"ג ז"ל ומה שטענו עוד מדין אסמכתא ודבר שאינו קצוב אין ענינו בזה כלום דלא נאמר אלא בדבר שאינו קצוב שבא להתחייב אבל מוכר שכתב לקונה לפרוע כל מה שיוציא שליחותי' קא עביד כו' שמרשהו בכך עכ"ל. א"כ ה"נ אחייב להחזיר השבח שמחמת הוצאה ושבח שיתר על ההוצאה בלא"ה גובה לשטת הרי"ף והרמב"ם עכ"ל. ולא ידעתי מאי קאמר דרק דעת הרי"ף הוא בשבח יתר על הוצאה אבל הרמב"ם כתב בפי' דאפי' שבח היתר על הוצאה אינו גובה ממקבל מתנה עכ"ל. והנה דעת הרי"ף היא דעת יחיד דבשבח דממילא גובה אפי' ממקבל מתנה כמ"ש הראב"ד ודעת הרז"ה ושאר גאונים דאפי', שבח דממילא אינו גובה. והנה הרמב"ם פסק דשבח דממילא גובה וכתבו עליו הראב"ד והרה"מ וטור וב"י וסמ"ג ושאר פוסקים שדעת הרמב"ם כדעת הרי"ף רבו ושראויים הם לסמוך עליהם. והנה מצינו לרמב"ן ורי"ו במשרים שביארו דלדעת הרי"ף שבח היתר על ההוצאה דינו כשבחא דממילא כמבואר בס' המלחמות הבאתיו בקצה"ח סי' קט"ו סק"ט ובמישרים כט"ו ח"א ע"ש. מעתה אין לכו להרבות במחלוקת ולעשות להרמב"ם דעה חדשה ולא יסופק א"כ שגם דעתו דשבח יתר על הוצאה דינו כשבחא דממילא כדעת הרי"ף. ואם אמנם מדברי הרמב"ם שם ה"ל א' שכתב הורו חכמים גדולי' כו' לא משמע הכי. כבר כתב הב"י סי' קט"ו דבנוסחאות שלנו אינו כותב זה ושראוי שיהי' דברי הרמב"ם מסכימים לדעת הרי"ף וכ"כ בעהת"ר שדעת הרמב"ם כהרי"ף:
עוד כתב ז"ל גם מה שהבין מדברי מהרי"ט שהוא משום פסידא דהוצא' דציוה להם קשה דאי כוונת מהרי"ט כן יקשה על דבריו מה שפסק בערב שנתערב לכל מי שילוה דלא מהני דהוי דשא"ל קצבה כו' ולענ"ד נרא' דכוונת מהרי"ט למה שסיים שם ז"ל ואפי' קיבל עליו דמתיליד דחייב דבהאי הוצאה דנקיט זוזי גמר ומשעבד נפשי' והיינו כסברת המ"ל עכ"ל והמעיין במהרי"ט שם יראה שהם ב' טעמים וז"ל ומה שטענו עוד כו' אין ענינו בזה כלום דלא נאמר זה אלא בבא להתחייב בדבר שאיני חייב אבל מוכר שכותב לקונה לפרוע כל מה שיוצא בבנין שליחותי' קא עביד כו' ואפי' במלתא דהוי פסידא לגמרי ומתחייב בכך לא הוי אסמכתא כגון היכא דקיבל כל אונסא דמתיליד דחייב דבההיא הנא' דנקט זוזי גמר ומשתעבד נפשי' עכ"ל הרי דמעיקרא לא אסר מטעם דנקט זוזי רק משום דשליחותי' קא עביד ומה שהקשה מערב בדשא"ל קצבה כבר כתב הסמ"ע דאפי' להראב"ד דס"ל דיכול להתחייב בדשא"ל קצבה בערב לא מהני דאיכא ריעותא אחריתי דערב גופי' אסמכתא הוא:
עוד שם וז"ל ומה שהק' בקצה"ח מהא שפסק הרמב"ם במקבל מתנ' כו' ואפשר דבאחריות הבא מחמת נגזל אינו גובה השבח ועוד נראה דמתנה שכתוב בה אחריות אמרי' דודאי מכר הוי עכ"ל. עיין בהרב המגיד פכ"א מה' מלוה וז"ל ואם קיבל הנותן אחריות זה פשוט מפני שהטעם שאינו גובה מן המתנה הוא מפני שאין בו אחריות כונו שנזכר בגמרא בפירוש ולפיכך כל שיש בו אחריות הרי הוא כמקח לדבר זה עכ"ל הרי שאין אנו אומרין שהוא מכר רק דינו כמקח לענין זה. ומיהו לדבר זה היא כמקח גם לענין נגזל. ובזה נסתרו דבני הרמה"ח:
עוד שם ז"ל גם מה שמפרש בקצה"ח תירוצו של בעה"ת הקושיא מהא דפ' י"כ הוא תי' התומי' שהביאו בעצמו מהא דערב וה"נ קשה אם נפרש כן דהא בערב לא חל החיוב עד שילוה ואז יתוודע הדבר על קצבתו עכ"ל. ולא דק דל"מ להסמ"ע לא קשיא כלל מערב כמו"ש למעלה אלא אפי' לדעת ש"ך דערב הוי ג"כ מטעם דשא"ל קצבה כבר ביארנו בטוב טעם שם החילוק דלדידן דאמרי' מי איכא מידי דהשתא לא חייל ולבתר הכי חייל להכי כיון דהשתא הוי דאש"ל קצבה אע"ג דבתר הכי יהיה לו קצבה אפ"ה לא חייל משא"כ לר' מאיר דלא ס"ל מי איכא מידי כו' מצי חייל לאחר זמן דאז יבואו לידי קצבה. וזה פשוט לכל מבין בלתי אל המתעקש:
ס"ק י
המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם ז"ל כתב על כנה"ג דמאן דס"ל לקמן סי' קי"ב דבשעבוד יכול לחזור בו קודם שבא לעולם ה"נ בחיוב כו' אמנם אם מת הנותן קודם שבא לעולם לכ"ע היורשין פטורי' ע"ש וכן הסכים עמו בתומי' ע"ש. ובקצה"ח הקשה מתוס' כתובות ר"פ אעפ"י שכתבו דכשהחתן מחייב עצמו ק' ליטרין ואין לו דנקרא דשלבל"ע ואפ"ה חייבין היורשין כיון שהגוף בעולם והחיוב חל על גופו מיד ואינו יכול לחזור בו והיא קושית התומי' אבל באמת לא קרב זא"ז דשם כיון דחייב עצמו בדמי' או אפי' בפירות המצויין דכל דבר המצוי בשוק כדבר שבידו דמי ואינן ידועי' כגון ליטרות כסף החיוב חל תיכף על גופו לשלם רק דהוי כלא הגיע זמן הפרעון עד זמן שקבע דהא אי אפשר לו לסלק חיובו מעל גופו כלל ואם נתחייב עצמו בדבר ידוע דאינו שלו ואמר אם לא אתן לך דבר פ' הנני מחייב לך בדמי' כך וכך הוי רק כתולה תנאי בדשלבל"ע כמ"ש בתומי' וזה פשיט אבל אם אמר לו שדה לכשאקחנה הריני מחויב ליתן לך וכל זמן שלא קנהו ליכא שום חיוב עב גופו דהא בידו שלא יקנהו וכן אם אמר פירות שיוציא הדקל אני מחויב ליתן לך כיון דליכא שום חיוב על גופו עד שיוציא הדקל רק שמתחייב ליתן כשיוציא הדקל ודאי לא עדיף חיוב כרבנן מקנין לר"מ וכשמת פטור לכ"ע כו' ובקצה"ח רצה לחלוק מסבר' על הגאוני' כו' ע"ש. המעיין בדבריו שם יראה שלא עלתה בידו אלא רגזנותו דברינו שם דהמחייב עצמו בדשלבל"ע כגון כך וכך ליטרון כסף או כך וכך אבנים טובות מתחייב גם אם אינו מצוי בשוק דלא בעינן בחיוב שיחייב עצמו דוקא בדבר המצוי בשוק או לא. ולמכור דשלב"ל אינו יכול אפי' מצוי בשוק. ואם אמנם בספר קצה"ח סי' ר"ט ס"ק ו' כתבנו שם בשם כ"מ בדבר המצוי בשוק יכול למכור ולא הוי דשלבל"ע. אין המנהג כן למעשה. אלא אפי' מצוי בשוק אינו יכול למכור דשלבל"ע כמבואר בתה"ד סי' ש"ך. ובחיוב יכול לחייב עצמו בדינרין ובאבנים טובות אפי' אינן מצויין בשוק וא"כ ה"ה דיוכל לחייב עצמו בפירות דקל הן של דקלו הן של אחרים ואם לא יבואו לידו יתן דמיהן וכמ"ש כמי חתן שמחייב עצמו בק' ליטרין ואין לו לשעתו וגם לא יבואו לידו לעולי יתן דמיהן. (ולא הי' הרהמ"ח שם עינו על תשו' הרשב"א ח"ג סי' ס"ה. הביאו ב"י ס"ס זה בקיצור. וז"ל שאלת מי שחייב עצמו ליתן לחבירו כל מה שירויח מכאן עד שלושים יום כו' מי אמרי' דלא אמר כלום לפי שאין אדם מקנה דשלב"ל או נאמר החיוב שאני. תשובה דבר ברור הוא זה דחייב. דלא אמרו בדשלב"ל אלא במקנה דשלב"ל כגון פירות דקל אבל במחייב עצמו ליתן מה שיוציא הדקל לאחר עשר שנים דבריו קיימין שזה אינו מקנה הפירות אלא מחייב עצמו ליתן ובחיובין ובתנאין ואפי' בשיעבודין ושכירות לא שייך דשלב"ל. חיובין בזה שאמרת ובמחייב לזון את בת אשתו חמש שנים אלא שירויח ויקנה ויזון וכן הפוסק על שער שבשוק ואע"פ שאין לו. ובתנאין ע"מ שתתני לי מאתים זוז כו' ובשעבודין במשעבד מה שאקנה כו' והטענה בזה לפי שנשתעבד הגוף כו' ושכירות המשכיר עצמו ללקט מציאות כדאי' פ"ק דב"מ עכ"ל. הרי לפנינו שהשוה הרשב"א ז"ל וחייב עצמו בפירות דקל למחייב לזון את בת אשתו ולתולה תנאו בדשלב"ל והתם אליבא דכ"ע אינו יכול לחזור בו ואפי' מת חייבי' היורשי' לשלם כמבואר בש"ס ופוסקים וכמ"ש התומי' בהא דמהר"ם במרדכי ע"ש. א"כ ה"ה בפירות דקל וכולל הכל ביחד שאין בחיובין דין דשלב"ל כלל. ודי בזה ראי' ברורה ומ"ש:
ומ"ש עוד ובקצה"ח הקשה מתוס' ר"פ אעפ"י כו' והיא קושית התומים זה דרך הרהמ"ח לראות ראי' מועטת. כי התומים הקשה מתוס' ר"פ אעפ"י שכתבו דכתובה הוי שעבוד לדבר שלא בא לעולם כו' ומ"מ גבינן כו' והעלה דיש הבדל בין אם אומר אם לא אתן פירות דקל אהי' חייב כו' ובין אם אמר סתם הריני מתחייב לך פירות דקל כו' ע"ש שעיקר כונתו שכתובה הוי שעבוד לדבר שלא בא לעולם דהא עיקר השעבוד לכשתתאלמן או תתגרש וע"ז קאי תירוצו וחילוקו. אכן אנן בדידן מייתינן ראי' מדברי תוס' שהחתן יכול לחייב עצמו בק' ליטרין אף שאין לו וה"ה בפירות דקל אם מתחייב הוא בכך בין באו לידו בין לא באו חל עליו החיוב ומעשים בכל יום שמחייב אדם עצמו במאה סאה תבואה או פירות ואע"ג דלא נגמרו ומתחייב בתבואה חדשה. וה"ה מחייב עצמו ליתן בית פלוני אע"ג דאין בידו גם לא יבא לידו צריך ליתן דמיו אם קנו מידו על החיוב. וא"צ ליתן תרקבי דדינרי רק דמי שויו וכמ"ש בקצה"ח גבי פירות דקל דמחויב לשלם דמיהן. דכל שעל גופו אין בו משו' דבר שלא בא לעולם. (הנה הכל מבואר כדברי הרשב"א הנ"ל) אבל אם אמר שדה זו לכשאקחנה הריני מחויב ליתן לך כיון דלא התחייב אלא אם יקחנה בודאי אם לא לקחה לא נתחייב אבל אם אמר סתם הריני וחייב ליתן לך בית פלוני אפי' לא יבא לידו חל החיוב מעכשיו ואם לא יבא לידו יתן דמיו. ובמה נסתלקו כל דברי הרהמ"ח: כלל הדברים המחייב א"ע בקגא"ס בסתם במרגליות או כלים שאינם מצוים בשוק או בפירות או תבואה אפי' אינן מצויין ולא באו לעול' אפ"ה מתחייב הוא או הן או דמיהן שהגוף נשתעבד ולא שייך בי' דשלב"ל. וזה ברור ועיין בדברינו סק"ז. (הגה וכ"נ שהיא דעת ב"י שהביא לרשב"א הנ"ל ולענ"ד יש להביא ראי' מחוכר שדה מחבירו שנתחייב ליתן כמה כורין חטין אעפ"י שאינו זורע מאותו המין מחייב עצמו לקנות מן השוק כמבואר בש"ס פרק התקבל ובח"מ סי' ש"כ ושכ"ב ושכ"ג. ומבואר שם דאין יכול לחזור בו אפי' אם נעשה על כמה שנים. ואם עשו שטר ע"ז גובה ממשעבדי כמבואר בטור ש"ע שם. ואע"ג דה"ל דבר שלא בא לעולם ואפי' אינו מצוי אז בשוק לא מצינו שיהי' שום חילוק בדבר. וע"כ לומר כיון שמחייב גופו לא ה"ל דבר שלא בא לעולם ולענ"ד זו ראי' שאין עלי' תשובה. ומהתימה שלא הרגישו בה הפוסקים ז"ל. ועיין בש"מ בש"מ ר"פ אעפ"י מ"ש תלמידי ר"י בשם מורו הרב דבכל ק"ס הרי הוא כלוקח הסודר בעד אלף זוז ע"ש ולפי דברי הרהמ"ח אם מתחייב בפירות דקל לא ליהני אפילו כשבא לעולם כיון דהדר סודר למרי' ופסק הקנין. אלא ע"כ החיוב חל לאלתר וכמו שהוכחנו:)
ס"ק יב
ז"ל מ"ש בס' קצה"ח דשעבוד דאקנה הוא רק מדרבנן ולא ידעתי מאי קאמר דאי שעבוד' לאו דאוריית' כל שעבוד נכסי דרבנן ואי שעבודא דאורייתא אפי' דאקני דאוריית' כו' ע"ש הרהמ"ח לא שת לבו לראות שם בקצה"ח מבואר בשם הרשב"ם והנ"י שכתבו בפירוש דאקני הוא מדרבנן. אמנם כבר מבואר אצלינו בסי' קי"ב סק"א דאפילו למ"ד שד"א אין הנכסין שבאו אחר ההלואה משועבדים למלוה ואין נכסוהי דאינש ערבין אלא הנך דהוו בשעת הלואה אבל אותן הנכסים שבאו לו אחר ההלואה לא נשתעבדו כלל מדאורייתא רק מדרבנן ע"ש. ומ"ש ואי שד"א אפי' דאקני דאורייתא דרחמנא שעבדיה דהא מוהוא יוציא אליך העבוט נפקא ושם שלא בשעת הלואה מיירי ע"כ. אתמהא וכי משום דמיירי שלא בשעת הלואה איירי בדאקני. והרהמ"ח בעצמו בסי' ס"א סק"ז כתב דשעבוד דאקני הוא מדרבנן כמ"ש הנ"י ע"ש. ואפשר שחזר בו שם ממ"ש כאן: