משובב נתיבות על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן לח
ס"ק ב
ז"ל ועיין בס' קצה"ח כתב דעדים שהעידו שנתנסך יינו של ראובן והוזמו דחייבין לשלם מכאשר זמם כו'. ולפענ"ד לא דמי דלא שייך כאשר זמם רק בדבר שצריך להעיד בב"ד כגון הריגת שור אבל באיסורין אפי' במקום דצריך ב' עדים מ"מ לא צריך הגדה בב"ד כמש"ל סי' כ"ח ובספר חות דעת סימן צ"ט ע"ש ובדבר שאין צריך עדות בב"ד לא חדשה תורה דין כאשר זמם עכ"ל והנה מ"ש דבאיסורין אפי' ב' עדים לא בעי הגדה בב"ד ומש"ה ליתא בתורת הזמה. בתשו' הר"ן מבואר דאפי' ע"א באיסורין דא"צ הגד' בב"ד מ"מ כל זמן שאינו מעיד בב"ד יכול לחזור בו ולומר מבודה אני ע"ש סי' מ"ז ועמ"ש בספר ש"ש ש"ו פי"ג בשם התוספתא. ומבואר שם דכל שהגידו חוץ לב"ד יכולי' לחזור בהם ולומר מבודין היינו. ואם נחקרה עדותן בב"ד אמרי' בהו כיון שהגיד שוב אינו חו"מ. הרי דשייך בהו הגד' בב"ד. ואם נאמר שהעדות שייך גם לבעל הממון יתחייבו מכאשר זמם כמו פלוני רבע שורו של פלוני כמ"ש שם. ומשנה ערוכה ריש מכות מעידי' אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה דשייך בי' הזמה ובכתובות דף כ"ו מבואר דבעי הגדה בב"ד. והתם איסורא הוא דאיכא. אמנם לפמ"ש בש"ש ש"ו פט"ו בשם תוס' רי"ד דבן גרושה או ב"ח ה"ל כמו דבר שבערוה ניחא דבדבר שבערוה מודה הרהמ"ח בסי' כ"ח דבעי' הגדה בב"ד. אלא לפמ"ש שם בש"ש דהרמב"ם ס"ל דלא הוי כדבר שבערוה ואפ"ה בעי ב"ד ואית בי' דין הזמה אי לאו דכתיב לו ולא לזרעו מוכח דגם באיסורין שייך דין הזמה. ועיקר דבריו דבאיסורין אף במקום דצריך ב' עדים מ"מ לא צריך הגדה בב"ד דבר זה אינו מתקבל על הדעת כי מ"ש בסי' כ"ח בשם פ"י גיטין ד' כ"ט התם אתי עלה משום חומר שהחמרת עלי' בסופה. ועוד דפ"י כתב שם לענין גיטין ובגיטין ודאי לא מהני עד מפי עד כמו בקידושין. ואם כדברי הרהמ"ח שם סי' כ"ח משום דעדיין לא הוי גמר גיטא וכה"ג גבי ממון כמי מהני ע"ש. א"כ היא גופי' לית לי' הך סבר' דפ"י. והנה עיינתי בדבריו סי' כ"ח מבואר דאפי' בע"א היכי דבעי עדו' כגון לקרבן ולשבועה בעי הגדה בב"ד ע"ש וא"כ היכא דאתחזיק היתירא דבעי ב' עדים לדעת הפוסקים ההם בעי הגדה בב"ד וכיון דבעי הגדה בב"ד ואח"כ פסקו הב"ד דהיין אסור הוי גמר דין ודאי אית בי' דין הזמה:
(יען כי עריבי' עלי דברי דודי הרב הגדול מוהר"ר חיים הכהן אחי אא"ז מו"ר הגאון המחבר זצ"ל ראיתי להציג פה ולהעלות על הדפוס דבר קטן אשר יצא מפיו ני' דברי המל"ה).
בקצה"ח ס"ק ד הקשה על מ"ש הרמב"ם פ"כ מהל' עדות דבהעידו על שורו שהרג את הנפש והוזמו לוקין ממ"ש פ"ק דסנהדרין פלוני רבע שורו של פלוני דמשלמין דמי השור לבעלים וה"נ ה"ל לחייבם דמי השור ע"ש ותירץ לפי מה דאמרינן בכריתות כ"ד שור הנסקל שנגמר דינו והוזמו עדיו כל הקודם זכה בו דמשנגמר דינו אפקרי' בעלי'. אבל אם אמר על הבעלי' שרבעו לשורו לא אייאשי מיני' דמידע ידעי בשקרייהו ומיחלי' להזימם וכ"כ הרמב"ם פי"א מנזקי ממון. והנה פ"כ מה"ל עדות ה"ל ב' כתב ז"ל וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר כבעליו ומשלמין לו ע"כ. וזה כתירוצו של ריב"א בתוס' ב"ק דף ה' דגם בממון בעי' כאשר זמם ולא כאשר עשה ע"ש בכ"מ. ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם דאם העידו בשורו שהרג הנפש דאין משלמין דמי השור דכיון דנגמר דינו אפקרי' בעלי' וכבר הפסיד ממונו נמצא לענין הפסד ממונו הוא כאשר עשה כיון שכבר יצא ממונו מת"י. ואע"ג שיכול להיות שחזר וזכה בו. זה אינו כחזרה אלא כמו אחר שזוכה בו ומהפקירא קא זכי בי' לכך לא שייך בי' דין הזמה. והא דבש"ס דצריכין לשלם דמי השור איירי כשהבעלים יודע בשקרם דאז אינו מייאש ושפיר הוי כאשר זמם:
הלכות הלואה