משובב נתיבות על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן ל
ס"ק א
ז"ל ועיין ס' קצה"ח במה שכתב לתרץ קושיות פני יושיע שהקשה אהא דאמר מפני מה תיקנו זמן בגיטין הא בעינן זמן משום דרישה וחקירה ותירץ הוא דכיון דחתמו סתם ועדים שחתמו על השטר הוי כנחקרה עדותן אז והוי כאומר היום דלא בעי דו"ח כמ"ש הר"ן כו' ואין לדבריו שחר דהא אפי' אמרו בב"ד סתם פלוני לוה מפלוני לא הוי כאומר היום ע"ש ולעין הרואה יפה יש לו שחר כי כבר מבואר שם ז"ל בשעה שחתמו ה"ל כמעידין ראובן לוה משמעון זה ימים רבים ולא העידו באיזו שעה ובאיזו יום והוא ודאי בלא דריש' וחקיר' כיון דמעידין על מעשה אשר כבר נעשה אבל גיטין וקידושין העדות שלהם על המעשה אשר נעשה בשעה שחתמו דהא באותו שעה הוא הזמן וא"כ היינו חקירתן דאמרי בשעה זו וכמ"ש עכ"ל וע"ש והיינו היכא דמעידין על מעש' אשר נעשה ולא אמרו באיזו יום ובאיזו שעה נעשה אותו מעשה אין כאן דרישה וחקירה אבל גיטין וקידושין דהוא שטרי הקנאה דבאותו שטר הוא הקידושין והוא הגירושין דלא מיירי מגיטין שהם לראי' רק מגיטין וקידושין שהם הם הקנאתן וא"כ אין מעידין על מעשה אשר נעשה אלא המעשה הוא החתימת עדי' דבזה הוא הקנאתן דגיטין וקידושין שהם לראי' דהיינו שכבר קידשה בכסף או שכבר גירשה בגט ונותן שטר לראי' דעת המרדכי פ"ב דקידושין שהוא מפי כתבם ופסול וע"ש וא"כ בודאי מיירי מגיטין וקידושין שהם להקנאה וכל הקנאה אין מעידין על המעשה אשר כבר נעשה א"כ החתימ' הוא המעש' והרי הוא כאומר היום וזה ברור ומש"ה במעידין בב"ד סתם פ' לוה מפ' לא הוי כאומר היום כיון דמעידין על מעשה אשר כבר נעשה. ע"ש ז"ל ועוד קשה דא"כ גט מאוחר לפסול מהאי טעמא ומ"ש הוא תשובה לזה אין לו שחר כלל וכן גט מוקדם לפסול מדאורייתא עכ"ל:
והנה מה שהקשה גט מוקדם לפסול מדאורייתא אם הי' לדברינו גט מוקדם פסול מדאורייתא הוי ניחא לן ליישב תשובת הרא"ש שהובא בב"י אה"ע סי' קכ"ז שדעתו לפסול מדאורייתא והכל צווחי בי' אלא דגם לדברינו אינו פסול דאורייתא וכמ"ש דגט שאינו לראי' ואינן מעידין על המעשה אשר כבר הי' אלא לשעתו והוא המעשה והגדה כאחד באין וה"ל כמעיד היום גם אם כתבו זמן קודם או מאוחר כיון דהגדתן בשעת חתימתן ואז הוי כנחקרה עדותן בב"ד אלא היכא דהוא לראי' כמו שטרי הלואה בזה כתבנו שמה דעדותן בהלואה הקודמת א"כ מעידין על מה שנעשה כבר זה הוי בלא דו"ח אבל מעידין על מעשה אשר נעשה באותו שעה שחתמו דהיינו שהי' הלואה בשעה שחתמו א"כ אע"ג דכתבו הזמן באיחור כיון דנחקרה באותו שעה אין אנו חוששין באיחור הזמן וקושית הש"ס ממאוחרין כשרין אינו אלא דחוששין בשטרי ראי' דלמא הי' הלואה כבר וכתבו אח"כ וא"כ מעידין על זמן אשר הי' כבר וכמו שמבואר שם בדברינו והוא בשטרי ראי' אבל בגיטין וקידושין שהם להקנאה דאין מעיד על מעשה שהי' רק בשעה שחתמו הוא המעשה א"כ ה"ל כמעיד היום וזה נכון וברור:
ס"ק ג
ז"ל ועיין ט"ז שהקשה מהא דסי' קמ"א בא' אומר אכלה חטין וא' אומר אכלה שעורין דאין צריך המחזיק שיאמר שאכלה שתיהן ובס' קצה"ח תירץ דהכחשת התובע עם הבע"ד הוי הכחשה וכיון דשם מוחזק בקרק' אין מוציאין מידו ע"ש ואין בדבריו ממש דבקרקע אינו מועיל תפיסה ומ"ש הוא דלפעמים מועיל תפיסה בקרק' כגון במלתא דעבידא לגלויי לאו כלום קאמר ועוד דא"כ ה"נ יהי' מועיל תפיסה ע"ש. והמעיין בדברינו שם סי' פ"ב ס"ק י"ט שם בררנו הדברים מדברי הר"ן והנ"י דהכחשת התובע עם העדי' אינו הכחשה ודאית אלא הוא הכחשה ולאו הכחשה אלא מספיקא נדון כאלו לא הי' עדי' ע"ש ומש"ה בתובע שבא להוציא אין מוציאין ממון בספיקא ובשטר שטוען הלוה פרוע אע"ג דאין הלוה אומר כדברי שניהן כיון דאינו הכחשה ודאית אין מוציאין מספיקא ומזה כתבנו דה"ה בקרקע אין מוציאין מחזקתו שמוחזק בהו עכשיו ואע"ג דקרקע בחזקת בעליה לפעמים בקרקע נמי אין מוציאין כגון במלתא דעבידי לגלויי וכתבתי זה שהוא אליבי' דכ"ע ולפי מ"ש בתשובת הרא"ש כלל א' סי' ח' ז"ל כך קבלתי מפי רבנא מאיר ז"ל היכא דאי' פלוגתא מרבוותא לא מפקינן מספק ואוקי ממונא אחזקתי' והכי אמרינן בחז"ה הלכתא כוותיה דרבה בארעא היכי דקיים ארעא תיקום וכוותיה דרב יוסף בזוזי היכא דקיימי זוזי ליקום עכ"ל והיינו כדברי רשב"ם פ' חזקת דף ל"ב ולא אמרינן אוקי ארעא בחזקתו הראשונה אלא בתרי ותרי דכמאן דליתנהו דמי ע"ש בתוס' ד"ה והלכתה כוותיה דרבה בארעא ע"ש וא"כ ה"נ כיון דהוא מלתא דספיקא אם הוא הכחשה או לו מוקי ארעא בחזקת שהוא עכשיו. ומה שהקשה דא"כ ה"נ יהי' מועיל תפיסה ודאי במלתא דספיקא מהני תפיסה אלא דתליא בדעת הרמב"ם והרא"ש אם מהני תפיסה אחר שנולד הס' ובטוען ברי כמבואר בדיני תפיסה וכל מ"ש שם בסי' פ"ב בזה הוא מדברי הר"ן והנ"י עוד שם כתב ז"ל עוד יש ליישב כו' אם הי' לו דבר מה עוד להשיב לא הי' מונע מלכתוב:
ס"ק ד
וישבע ש"ד על ק' ז"ל עט"ז שכ' הטעם הוא דלא מחייבינן שבועה מדר"ח קמייתא כיון דהעדאת עדי' לא ילפי' רק מק"ו מפיו שאינו מחייבו קנס עדים דמחייבי' כו' ועדים שע"י צירוף אינו מחייבי' קנס דאין חיוב קנס אלא על מעשה שראו שניהם כא' כמו דלא מהני אחד אומר נסתרה שחרית ואחד אומר נסתרה ערבית כו'. ובקצה"ח תמה על הט"ז והתומי' דבקנס ודאי מועיל עדות מיוחדת דהא לא בעי' הגדה כאחד בקנס כמבואר בב"ק דף ע"ד והגדה מקשי' לראיי' וא"כ לא בעי' ראי' כאח' ולפענ"ד טעה בזה דודאי עדו' מיוחד' כשר בד"מ כגון שאחד ראה מחלון זה ואחד ראה מח"ז שהי' אצל המעשה ב' עדים אבל לצרף ב' עדים שכל א' ראה מעשה אחר כגון שא' ראה היום שנגח שורו ונתחייב קנס ואחד ראה ביום ב' שפיתה את בתו או נגיחת שור אחר זה לא יאמר בר בי רב דחד יומא שמצטרפין לחייבו ממ"נ דא"כ אפי' אחד מעיד שראה שנתחייב קנס ע"י נגיחת שור ואחד ראה שהלוה מעות מצטרפין והא ודאי ליתא דקנס שלא היו עדים בדבר אין בו שום חיוב דאשר ירשיעון אלקי' כתב בקנס ובעי' שהב"ד יהיו יכולין לחייבו מכח מעשה זה. וזה פשוט וברור ולזה מביא הט"ז ראי' שפיר מעדי יחוד לענין קידושין שאחד ראה שחרית ואחד ערבית דלא מצטרפי והטעם כתבו דקידושין לא נגמרו בלא עדים ולא מהני ראיית א' כלל וה"נ קנס אין בו שום חיוב כשלא הוי עדים בדבר עכ"ל. והנה בתומי' סק"ט מבואר דאתי עלה מטעם דקנס דמי' לדיני נפשות ע"ש שסיים דאפ"ה איכא ק"ו דעדי' ישנם במציאות וגדר קנס אם יעידו מכוון ובעדות הכשר לד"נ ע"ש הג"ה גם הט"ז שמדמה קנס לדיני אישות ע"כ לדיני נפשות מדמי לה דדין זה דאישות גופי' מטעם דדמי' ושייך לדיני נפשות אצריכי' לי' בת אחת כמבואר בר"ן פרק מי שאחזו הביאו ב"י אה"ע סי"א ע"ש) וע"ז הבאתי ראי' דקנס אינו כדיני נפשות. והרהמ"ח מודה לדברנו שאינו כדין נעשות ונחית לה מד"נ ואוקמוהו בדיני קדושי' ובעי' שהב"ד יהיו יכולין לחייבו ע"י מעש' זה וכמ"ש וז"ל ולזה מביא הט"ז ראי' כו' וה"נ קנס אין בו שום חיוב כשלא היו עדי' בדבר ע"ש. והא ודאי בדותא היא דמעולם לא שמעתי לדמ' קנס לקידושין דגבי קידושין אפי' הי' עדים אחורי הגדר והיו רואי' ואינן נראין אין בו משום קידושי' ואפי' אם הם אומרי' בלבם הי' להתקד' אין בו משו' קידושין לפמ"ש ב"ש סי' מ"ב ס"ק י'. וכי צריך שור נגח לראות עדי' בשעת נגיחתו. אלא בקנס בעי' אשר ירשיעון אלקי' ולא שיודה מעצמו וכל שב"ד יכולי' לחייבו בלא הודאת עצמו היינו ע"י צירוף אשר ירשיעון אלקי' קרי' בי' משא"כ בקידושין הא דבעי' עדי' בשעת מעשה משום דילפינן דבר דבר ממון במקום הכחשה וכמ"ש הרשב"א בחי' פ' האומר דף ס"ה ע"ש. ומה ענין עדים בשעת מעשה לנגיחת שור (הג"ה ועוד אף אי יהבינן האי טעותא דקנס יהי' כמו קידושי' מ"מ כיון שכבר הודה הרהמ"ח דלא דמי לד"נ וכמו שנתברר בקצה"ח מהא דב"ק ד' ע"ד וכנ"ל. אכתי שייך בקנס עדות ע"י צירוף כגון שא' אומר אתמול נגח שורו ואחר הי' עמו. וא' אמר היום נגח שור אחר וג"ג עוד א' הי' עמי כיון שבשעת מעשה הי' ב' עדי' נתחייב שפיר קנס ומ"מ אנחנו מחייבי' אותו ע"י צירוף. ושייך שפיר ק"ו מפיו לעדי' ע"י צירוף וזה שהיו בשעת מעשה ב' עדי' אין ענין לומר שאין כאן צירוף רק ב' עדי' יחד. שהרי אין אנו יודעי' מזה רק לפי דברי העד כך הוא והרי זה כאילו אמר בפני הי' קנין הראוי לדבר זה. וכן פירש הראב"ד הא דהודאה אחר הודאת מצטרפין כמ"ש הרא"ש פ' חזקת בשמו והרמב"ן בס' המלחמות פ' ז"ב לדעת בעה"מ ע"ש. וא"כ לא הועיל הרהמ"ח כלום בחידושו שרוצה להשוות קנס לקדושי' דאפי' בקדושי' כה"ג אם אמר כל א' אחר הי' עמו היו מצטרפין אי לאו דאישות שייך בי' נפשות ודינו כד"נ ועיין ב"ש באה"ע סי' קל"ג סק"א שהשיג על הר"ן במה שנתן טעם לדברי התוספתא שהביא הרי"ף פ' מ"ש דדמי לד"נ ולפמ"ש שפיר דקדק הר"ן מדקאמר סתמא משמע אפי' אם אמר אחר הי' עמי ואז לא שייך טעמא דב"ש לזה פי' הר"ן דאישות שייך בי' נפשות ובכל ענין אין מצטרפין. וה"ה לענין ע"מ בגט אינן מצטרפין ע"ש. אמנם בקנס דע"כ לא הוי כד"נ שפיר שייך בי' צירוף כי האי אבל עיקרן של דברי' דקנס לא דמי' לקדושי' כעוכלא לדנא):
ועוד דהא בתם שנתחייב קנס ולא היו עדי' בשע' מעשה ואחר זמן הרבה תפס הניזק שלא בעדי' דאית לי' מגו מהימן לומר שנתחייב לו קנס ולא מפקינן מיני' ואע"ג דבשעת נגיחה לא היו עדי' בדבר שלא הי' תפיס בשעת נגיחה וז"ל הרמב"ן בס' הזכות סי' ק"ו וענין ספיקו של הר"ב ז"ל בתופס קנס שלא בעדי' כבר יצא דינו מכלל דברינו להתחייב כו' ואפי' במודה בב"ד מומחין אני אומר שלא פטרה תורה וקנס אלא שלא הי' חייב כו' עפ"י עצמו דכתיב אשר גו' פרט למרשיע א"ע אבל זה לא עפ"י עצמו מתחייב אלא לזה אנו מאמיני' שאמר נתחייב לי קנס ותפסתי משלו הלכך ירשיעון אלקי' קרינן בי' ולא קרי' בי' מרשיע א"ע כלל דמה הוסיף או גרע בהודאה שלו עכ"ל והרי הוא מבואר דכל שאינו עפ"י עצמו הרי הוא נתחייב כמו בשאר ממון וז"ב. (הג"ה ואל יקש' בעינ' ממ"ש בקצה"ח סי' ל"ט ס"ק ו' דבלא עדי' לא מיחייב. דשם מיירי בתפס בעדי' ומשום הודאת בע"ד שלא בפני מומחין באנו עליו לזה מוכח שם שפיר דע"י הודאתו לא מיחייב כלל אפי' שלא בפני מומחין דכל זה בכלל מרשיע א"ע הוא משא"כ כאן דתפס שלא בעדי' ועכ"פ מוכח דלא בעינן עדי' בשעת מעשה וכנ"ל):
ומ"ש דא"כ אחד מעיד שראה שנתחייב קנס ע"י נגיחת שורו וא' ראה שלוה מעות ונתחייבו יצטרפו ג"כ והא ודאי ליתי' כו' ואני אומר כן הוא הדבר שמצטרפין קנס וממון וראי' מס"פ המניח דפריך לרבה ב"נ דאמר טוענו חטי' וה"ל בשעורין פטור ממתני' דהי' א' תם ואחד מועד כו' הא לא אייתי ראי' שקיל כדאמר מזיק. ע"ש וברא"ש דמיירי ע"כ דיש עדי' שראו הנגיחה ולא ידעו מי הזיק התם או המועד דבלא עדי' ה"ל מודה בקנס מבואר מזה דאי לאו דרבה ב"נ הוי משלם ח"נ והיינו ע"י צירוף קנס וממון כיון דהמזיק אומר תם הזיק וליכא עדי' על נגיחת המועד וגם על נגיחת התם ליכא עדי' ולפי דברי הרהמ"ח לא מתחייב קנס אלא היכא שהב"ד יכולין לחייבו ע"י מעשה זה והכח אין הב"ד יכולין לחייבו בקנס ע"י מעש' זה רק בצירוף נגיחת המועד שהוא ממון ומבואר דמצטרפי קנס וממון דקנס שוה ממש לד"מ וכנ"ל ואינו חלו' משא' ממון אלא במה שאינו מתחיי' מפי עצמו:
ס"ק ו
ואם אחד מעיד שנתן לפ' בפניו כו' כתב ב"י בשם מישרי' דהוי ב' שטרי מתנות על ענין אחד דאמרי' ביטל שני את הראשון ובשני ליכא אלא חד סהדא. ותמה הב"י ולא כתב טעם לתמיהתו ובס' קצה"ח כתב דסברת ב"י הוא דוקא בשטרות שייך לומר שזייף אבל בעדי' שהן קיימי' לא מפסלי סהדי לא דבר נכונה דודאי מצי למיפסל סהדי כו' עכ"ל. לא עיין כל צרכו בדברינו שהרי ביארנו שם ס"ק ה' שיהי' סברת הב"י כחד תירוצא דתוס' שביארו בפי' דבעדי' בע"פ לא שייכא ביטל ב' את הראשון רק לפסול חתימתן ע"ש: