משאת בנימין· רבי בנימין אהרן סלניק
צט
עץ שתול על פלגי מים ראשו מגיע השמים כאבן מאבני שיש אל תאמרו מים הלא הוא אהו' בני אב וראש בחכמות הרמות העמוקות ר"מ ואב"ד מוהר"ר אברהם נר"ו אשר שאלתני על הספרים הנדפסים בדפוס אם יש להן דין קדושת ספרים הנכתבים בכתיבה ובקולמוס עוד שאלת על מה סומכין האידנא שכורכין ספרי' בכריכה וחותכין הגליונו' כדרך האומנין שעושין בכריכה וזורקין הגליונות לארין ולאשפה ואנן חזינן בסמ"ג שכתב שאם כתב שם על היריעה שכר היריעה קדושה תשובה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרין שאלת על קדושת ספרים הנדפסים נראה דאין לחלק בין ספרים הנכתבים בכתיבה ובין ספרים הנדפסים בדפוס וכל הקדושה שיש לספרים הנכתבים יש גם כן לספרים הנדפסים דמה לי בכתיבה מה לי בחקיקה ועיין בתשובת ר' מנחם עזריה סימן צ"ג כדאמרינן בפרק שני דגיטין גבי עבד שיצא בכתב שעל גבי טבלא ופנקס יצא לחירות וכו' וציץ הקידש נמי לא היה בכתיבה אלא בחקיקה כדאמרינן התם לא היה כתבו שקוע אלא בולט כדינרי זהב אעפ"י כן כתיב ביה מכתב פתוחי חותם אלמא כתיבה היא והלוחות נמי היה בחקיקה כדכתיב חרות על הלוחות ועפ"י כן קורא אותם כתיבה בכמה מקראות שנא' והמכתב מכתב אלדי' ואומר כתובי' באצבע אלדי' וכמו שכתבו שם התוספות וש"מ דחקיקה וכתיבה חדא מלתא היא והא דתניא התם וכתב לה ספ' כריתות ולא חקק הא אוקימנא התם בחק תוכות אבל בחק ירכות שפיר דמי. וכי תימא דשאני חקיקה שחוקק גוף האותיות כמו בלוחות שהכתב היה חקוק ושקוע והיינו חק יריכות וכדאמרינן בעלמא מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין וגבי ציץ נמי אע"ג שהיו אותיותיו בולטות כדינרי זהב מכל מקום התם נמי חק יריכות הוא שהיה עושה מעשה בגוף האותיות וכדאמרינן התם כדינרי זהב ולא כדינרי זהב דאלו התם תוכות והכא יריכות התם מגוואי והכא מבראי ופי' רש"י ז"ל יריכות שהיה ציץ דק כעין טס וצר האותיות מעבר האחד ודוחק יריכותיהן והן בולטות מעבר השני מבראי צין דוחק מבראי והיא בולטת מגואי וש"מ דבין בלוחו' ובין בציץ היתה החקיקה על ידי מעשה שבגוף האותיות משא"כ במלאכת הדפוס שאין הכתב לא שקוע ולא בולט רק שמדבק הדיו בנייר ע"י הרושם האותיית הא לאו קשיא היא דהא כ כתיבה ממש נמי אין האותיות שקועות ולא בולטות אלא שמדבק הדיו בנייר או בקלף על ידי הקולמוס ומה לי ע"י הקולמוס ומה לי ע"י הדפוס ועוד ראייה מדקתני התם אבל לא בכתב שעל גבי כיפה ואנדוכתרי פירש רש"י אנדוכתרי תכשיט ורוקמין עליו צורות במחט כעין ברו"דיר בלע"ז ואם רקמו עליהן אותיות הגט אינו כתב לפי שאינו שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד וב' ראשיו תחובין ע"כ ומשמע דהיינו טעמא לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד הא אם היה כתוב ודבוק הוה כתב מעליא אע"פ שאין כאן לא כתב ולא דיו ולא נייר ולא קלף מכ"ש במלאכת הדפוס שכתב בדיו ודבק על הנייר או הקלף שיש לו דין כתב מעליא לכל דבר ואכתי איכא למידק לכאורה דשאני מלאכת הדפוס שמדפיס כל הדף בכתב בבת אחת ובכח אחד שלא כדרך הכתיבה שכותבין כל אות ואות בפני עצמו ואיכא למימר דכל אות ואות בעי כח וקדושה בפני עצמו ולא די לנו בכח וקדושה אחת לכמה תיבות ואותיות אכן נראה דאדרבה איפכא מסתברא דמעלה יתירה וקדושה רבה איכא יותר בכותב בבת אחת מבכותב בזה אחר זה כל אות ואות בפני עצמו כדאשכחן במסכת יומא בפרק אמר להם הממונה גבי בן קמצר שהיה נוטל ארבע קולמסין בין אצבעותיו וכותב שם בן ד' בבת אחת ומסיק שם שלא היה רוצה ללמוד על מעשה הכתב ולכך אמרו עליו שם רשעים ירקב ומדאמרו עליו שם רשעים ירקב בשביל שלא היה רוצה ללמוד ש"מ דמעלייתא היא לכתוב את השם בבת אחת דומיא דהנך עובדא דסמוך ליה דבית גרמי שהיו בקיאין במעשה לחם הפנים ובית אבטינוס היו בקיאין במעשה הקטורת ולא רצו ללמוד ומפני מעלה יתירה שהיה להם במעשה הקטורת ובלחם הפנים והיו חוששין שמא ילמוד אדם שאינו הגון ויעשה כן לפני ע"ז ומפני שטעם הגון הוא ולשם שמים נתכוונו שלא רצו לגלות המעלה יתירה שבקטורת ובלחם הפנים לכך אמרו עליהן זכר צדיק לברכה:
אבל בן קמצר שלא היה רוצה ללמוד המעלה יתירה שבמעשה הכתב בלא שום טעם בעולם אמרו עליו שם רשעים ירקב ומאחר שזה היה יודע לכתוב כל אותיות שם בבת אחת יחשב לו למעלה גדולה ויתירה בלי ספק שיש בזה סוד וקדושה רבה יותר מבשם שנכתבו אותיותיו זה אחר זה ואם כן ה"ה נמי במלאכת הדפוס שלנו שמדפיס כל הדף בבת אחת לאו גריעותא וקדושה קלה הוא אלא אדרבה מעלה יתירה וקדושה רבה הואי ואע"ג דיש לדחות ולחלק ולומ' דגבי שם אחד דוקא הוי מעלייתא לכותבו בבת אחת מבזה אחר זה משא"כ במלאכת הדפוס שמדפיס כמה שמות בב"א וזה לא יתכן משום דקי"ל שצריך להוציא בשפתיו בכל פעם שכותב שם שכותב לשם קדושת השם ואינו מספיק שיוציא בשפתיו פעם אחת לכמה שמות. נראה דודאי לקדושת ס"ת דינא הכי הוא ולא לגבי שאר ספרים ועי"ל דגבי ס"ת נמי כשכותב ב' שמות או ג' סמוכים זה אחר זה אין צריך לקדש כל שם בפני עצמו ולא אמרינן שצריך לקדש כל שם ושם בפני עצמו רק בשמות שאינן סמוכין שכותב כמה תיבות בין שם לשם והוי הפסקה אבל בשכותב כמה שמות בלי הפסקה די להם בקידוש אחד והכי מוכח מדברי ב"י בטור י"ד סי' ע"ו גבי היה לו לכתוב ב' שמות זה אחר זה יפסיק ביניהם וישוב שכתב על זה ונראה שכשיחזור לכתוב שם שני צריך לחזור לומר שהוא כותבו לשם קדושת השם ומשמע דוקא בכי האי גוונא שהעסיק בדיבור בין שם לשם ומשום הכי צריך לחזור ולקדש הא לאו הכי די בקידוש אחד לב' השמות ולפי זה בספרים הנדפסים שמדפיס כל הדף בפעם אחד ובכח אחד די בקידוש אחד לכל הדף שהרי אין כאן הפסק כלל ולפי זה נראה לי דה"ה נמי אם כותב הסופר כמה שמות בבת אחת וכגון שלפעמים לא היה הסופר טהור ובשביל זה דילג השם והניח לו מקום וכשטיהר עצמו בא לכתבם בבת אחת כמו שכתב הרב ב"י בשם נ"י שאז די לו לסופר בקידוש אחד לכל השמות לפי שאנו מפסיק ביניהם ודי בזה לשאלתך קמייתא שיצא הדין שהספרים הנדפסים יש להם כל קדושה שבספרים הנכתבים בכתיבה אחר שכתבתי זה מצאתי להדיא לרבינו ירוחם בספר אדם נ"ב חלק ב' שמביא לתשובת הרמב"ם שהשיג דאין חילוק בין כתיבה לחריתה ולרקימה והוכיח שם בראיות ברורות וע"ש נאם בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל