משאת בנימין· רבי בנימין אהרן סלניק
סג
על דבר האשה העגונה שמה פעריל בת חנן מק"ק ברעזאן אשת יצחק אייזיק בר משה אשר הלכה האשה עם בעלה הנ"ל לדור בעיר אחת מערי הספר וכאשר דרו שם הלך בעלה ממנה ולא חזר אליה כי נעלם ולא נודע מקומו איו והנה עדים מעידים על הריגתו כמו שמבואר בב"ד שהוגבה בעיר שדה לבן בפני החכם הזקן הרב מוהר"ר זעלימאן נר"ו:
בדינא דהאי אתתא עיינתי ותוכן עדותיה הבנתי ועל כל צדדים טענתי. בדברי רז"ל כוונתי ולאיסורה אותה דנתי חדא דכל עכומ"ז שהעידו שמצאוהו הרוג לאו מל"ת הם ובעדותו של כמר יצחק בר יעקב לא נתפרש איך הוא יודע שנהרג בעיר וויטשאב יהודי עם נער אחד אם הוא עצמו ראה ההרוגים או שמע מפי נכרים אך שבסוף דבריו משמע שהוא עצמו לא ראה ההרוגים רק שנכרים הגידו לו מההרוגים ואם כן הוא ששמע מהנכרים צריכין אנו לידע בבירור אם הנכרים היו מל"ת וכל זמן שאין אנו יודעין בבירור מסתמא לא תלינן במל"ת ולא מבעי' לדברי הריב"ש בתשובה סימן שע"ז גם הר"ן כתב דנכרי מל"ת מפי נכרי מל"ת לא מהני עד שהנכרי השני שמעיד בפנינו יעיד בפירוש שהנכרי הראשון הגיד לו במל"ת אבל אם אמר סתמא ששמע מפי נכרי הראשון ולא פירש אם הנכרי הראשון היה מל"ת אם לאו לא מהני ולדידהו בנ"ד כ"ש דלא מהני דישראל מפי נכרי גרע טפי מנכרי מפי נכרי לענין זה כמו שיתבאר אלא אפילו לדברי מהרי"ק שורש קכ"א ובתרומת הדשן סי' רל"ט שכתבו שנכרי מפי נכרי אם הנכרי השני שמעיד בפנינו הוא מל"ת אע"פי שלא פי' בדבריו אם הנכרי הראשון היה מל"ת אם לאו עדותן עדות:
מכל מקום גם הם לא מתירין בכה"ג אלא בנכרי מפי נכרי אבל בישראל מפי נכרי נראה דכ"ע מודו שאין עדותו עדות עד שיפרוש הישראל ששמע מפי הנכרי במל"ת וטעמא דמחלקינן בין נכרי לישראל היינו משום שישראל דרכו לישאל על ישראל חבירו מש"כ בנכרי שאין דרכו לישאל על ישראל ומסתמא אמרי' דלא שאל אותו רק במל"ת הגיד לו הנכרי הראשון. ועוד דאפילו אם שאל הנכרי על ישראל לאו כלום הוא דחשיב שפיר מל"ת משום שהנכרי אינו מרגיש בשאלת נכרי חבירו דמימר אמר מאי איכפית ליה נכרי בישראל אבל כשישראל שואל על ישראל חבירו מרגיש הנכרי דאיכא נפקותא לישראל בשאלה זו ומתכוין להיתר או להעיד ובודאי שקורי קא משקר כל זה משמע בדברי תרומת מדשן בסימן הנזכר ולפיכך אין בעדותו של כמר יצחק הנ"ל ממש עד שיעיד שנית בפי' שהנכרים הגידו לו במל"ת ועוד דאפי' אי הוה כאן מל"ת לאו כלום הוא דהא אין כאן לא שמו ולא שם אביו ולא שם עירו ומאן לימא לן שזה הנהרג שהעידו עליו הנכרים שהוא האיש של האשה הנזכרת דלמא איש אחר הוא וא"ת דנסמוך על הבגדים שהכירה האשה כמבואר בב"ד לאו כלום הוא ואפילו אם היו בבגדים סימנים מובהקין שהרי כבר פסקו האחרונים דחיישינן לשאלה ואם נסמוך על הסימנים שבגופו שהעידו הנכרים שהיה לו רושם תחת עינו וכן אומרת האשה ג"כ וגם אמו של יצחק אייזיק הנ"ל שתיהן אומרות שהיה לו רושם תחת עינו ואע"ג דלא הגידו הנכרים תחת איזה עין הימני או השמאלי ולכאורה נראה דבעי שיעידו תחת איזה עין דוקא דהא אמרינן בפ"ק דב"מ א"ר אשי כגון דאמר נקב יש בצד אות פלוני ודוקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא וכתב הרב ר"א מזרחי בסי' ל"ח דדוקא אות פלוני ממש אבל בצד תיבה פלונית לא ולפי זה כ"ש שצריך להעיד תחת איזה עין נראה דלא דמי משום דגבי נקב צריך לדקדק טפי דנקבים ביריעו' שכיחי ולא חשיב סימן מובהק עד שיאמר תחת אות פלוני ממש דוקא אבל רושם שתחת העין לא שכיח כלל ולפיכך אין צריך לכוין תחת אוזה עין וכה"ג כתב ג"כ מהר"ר ישראל ברונ"א בתשובה שהעידו על א' שהיה לו נקב מפולש בשן ונקב מפולש בשן סי' מובהק הוא ולא העידו באיזה שן והתירו האשה מטעם דלא דמי נקב מפולש שבשן לנקב שבצד אות פלוני כאשר כתבתי ועוד דדוקא בגט הוא דדייקינן כל כך משום דאפשר בגט אחר אבל באשה עגונה אי דייקינן כל כך תהיה עגונה כל ימיה להכי לא מחמירינן וכה"ג כתב נמי הרא"ש בתשובה כלל נ"א סי' ב' גם אין לדחות העדות שהעידו על רושם שתחת העין משום שנכרים אחרים העידו שהיה רושם למעלה מן העין וה"ל עדות מוכחשת וזה לא דמי לא' אומ' מת וא' אומר נהרג דמשיאין את אשתו ולא חשיבנן לי' לעדות מוכחש' דהתם לדברי שניהם בין מת בין נהרג אשתו מותרת אבל הכא לדברי האומרים שהרושם היה למעלה מן העין אשתו אסורה שהרי האשה עצמה אומרת שהרושם היה למטה וזה ודאי איש אחר הוא ונמצא הוא עדות מוכחשת גם לא דמי לההיא דפרק זה בורר דעד אחד אומר בדיוטא העליונה ועד אחד אומר בדיוטא התחתונה שאם המקומות הם קרובים שיכול לראות מזה לזה עדותן קיימת שאחד מהן טעה בין המקומות דבין דיוטא עליונה לתחתונה לא דכירי אינשי מאחר שראה ב' המקומות בבת אחת ולפי זה כ"ש בנ"ד דאיכא למיטעי טפי בין למעלה מן העין ולמטה דשאני הכא דמאן לימא לן דאלו הן הטועין שמעידין למעלה שמא אלו הן הטועין שמעידין למטה ואין זה בעלה של האשה הזאת ולפיכך אין כאן עדות כלל דהוה ליה עדות מוכחשת מ"מ נראה דלאו עדות מוכחשת היא דכיון דאלו שני כיתי עדים לא מוכח כלל מתוך עדותן שהעידו על איש אחד שהרי כת האחד העידו לפני העד ששמו שמואל זנוויל וגם העד יצחק בן יעקב העיד כן מפי נכרים אחרים וכת השני העידו בפני יהודים אחרים ובין עדות אלו לאלו היה זמן כמה חדשים. ואפשר לומר דשני הכתות הם אמת אלא שכת האחד העידו על בעלה של האשה העגונה והכת השני אפשר שהעידו על איש אחר ולפיכך אין כאן עדות מוכחשת ונחזור לענין ראשון לומר שאם לסמוך על סימנים שבגופו שהעידו עכומ"ז שהיה לו רושם תחת עינו גם זה לאו כלום הוא משום דנראה דלאו סימן מובהק הוא דמתוך סוגיית ההלכה דפרק בתרא דיבמות בהני תרי לישני דרבא דכו"ע סימנים דאורייתא ודכו"ע סימנים דרבנן מוכח שפיר דג' מיני סמנים הם סימני גריעי שאינן מובהקין כלל כגון ארוך וגוץ וכיוצא בזה וסימנים בינונים שהן מובהקין ואינן מובהקין כגון שומא וכיוצא בזה דפליגי בה רבי אליעזר בן דהבאי ורבנן וסימנים חשובים ומובהקין בהחלט כגון שינוי אחר וכיוצא בזה. ולהך לישנא דרבא דכו"ע סימנים דרבנן לא ממכינן כלל אסימנים רק אסימנים חשובים ומובהקין בהחלט ואנן קי"ל בהך לישנא דרבא דכו"ע סימנים דרבנן וכל זה מוכח שפיר ג"כ מתוך תשובת המזרחי סימן ל"ו וכן כתב נמי הרב ב"י בטור א"ה סי' י"ז גבי הא דאין מעידין אא"כ ראו פרצופו שלם עד פדחתו וחוטמו. ומאחר דלא סמכינן אלא אסימנים מובהקים בהחלט א"כ איך נסמוך על סי' רושם בעלמא דאי אפי' רושם בעלמא חשיב סימן מובהק בהחלט א"כ איזה סי' יחשב סימן בינוני דארוך וגוץ וכה"ג לא הוי סימן כלל הוא אפי' למ"ד סימנים דאורייתא ואם נאמר דשומא לבד הוא דהוי סימן בינוני אם כן מאי איכא בין לישני דסימנים דאורייתא לסימנים דרבנן דשומא אפי' למ"ד סימנים דאורייתא לא סמכינן עליה דקי"ל כתנא קמא דאמר שומא אין מעידין עליו וכל שכן ארוך וגוץ דלאו סי' כלל הוא ושאר סימנים אפילו רושם כולהו הוי סימנים מובהקין בהחלט וסמכינן עלייהו לכו"ע ולפיכך מוכרחים אנו לומר דסימן רושם וכה"ג דשכיחי הרבה חשובים סימנים בינונים דללישנא דסימנים דאורייתא סמכינן עלייהו וללישנא דסימנים דרבנן לא סמכינן עלייהו ובאמת כי דברים אלו צריכין עיון ודקדוק הרבה כי לא נתבאר כלל בתלמודא איזה סימן חשיב מובהק בהחלט ואיזה סימן חשיב סימן בינוני והמחברים קמאי ובתראי במקום שהיה להם להאריך ולהורות לנו הדרך שנוכל לסמוך על מה באופן שלא נכשל בחומר איסור א"א ולא גילו לנו רק ברצוא ושוב כמגלה טפח ומכסה טפחיים וזה אומר בכה וזה אומר בכה דרך העברה והמעיין בדבריהם לא ימצא נחת רוח להעמיד דבר על בוריו ולצרף באופן שיהיה ביניהם הסכמה אחת ואני הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא באופן שכמעט כל המחברים עמדו על נכון בהסכמה אחת כאשר אבאר בע"ה. הרא"ש בתשובה כלל נ"א סי' ז' כתב דאם אמר סי' מובהק כגון שהיה חסר אחד מאיבריו או יתר ברגליו או שום שינוי באחד מאיבריו סומכין עליו והטור הבי' דבריו בטור א"ה סי' קי"ח ורבינו ירוחם בנתיב כ"ג חלק ג' כתב דמספקא לן לפי תרי לישנא דרבא אם סימנים דאורייתא או דרבנן הלכך לא סמכינן אסימנים אפי' מובהקין לעדות אשה אלא בדבר ברור שאינו נמצא כך בגוף אחר ולכאורה נראה דרבינו ירוחם פליג אהרא"ש דאיהו בעי סי' מובהק שלא ימצא באיש אחר והרא"ש מתיר בחסר אבר או שינוי אבר שזה ודאי ימצא גם באיש אחר אבל מ"מ נראה נראה שאין כוונת רבינו ירוחם על חיסור או יתור אבר שלם דבזה ליכא מאן דפליג דסי' מובהק וחשיב הוא דמדאורייתא הוא מום גמור כל דבר שבעולם ולא גרע מנקב בגט דחשיב סימן מובהק לכ"ע ולא מיירי רבינו ירוחם אלא בשינוי אבר וגם בזה אין רצינו לומר שלא ימצא כלל באיש אחר שזהו דבר בלתי אפשר לומר מה שנמצא באיש אחד מהאישים שיהא נמנע שימצא כן גם באיש אחר אלא כוונתו לומר שהסימן שאנו סומכין עליו יהיה זר ומופלג הרבה עד שלא ימצא באיש אחר רק אחד מאלף או אלפים שלא יהא שכיח כלל וכן כתב בתשובת רבינו אלי' מזרחי סימן ל"ח ולפי זה אפשר לומר שרבינו ירוחם לא פליג כלל אדברי הרא"ש שמה שכתב הרא"ש שסומכין על שינוי שבאבר לא בשנוי כל דהו מיירי כגון בסי' רושם וכיוצא בו אלא בשינוי זר ומופלג הרבה מיירי דומיא דחסר אבר או יתר אבר שהוא סימן מובהק שאין למעלה ממנו שאפילו רבינו ירוחם לא בעי סימן חשוב יותר מחיסור או יתור אבר וכן משמע מדקדוק לשון הרא"ש שכתב או שום שינוי באחד מאיבריו דמשמע שהשינוי הוא בגוף האבר שנמצא האבר משונה כגון גבשושית או חרום בחוטם וכה"ג אבל שינוי בעלמא לא ומעכשיו דברי הרא"ש ורבינו ירוחם מסכימים לדעת אחד והר"ן ז"ל בתשובה סימן ע"ח כתב באחד ששמו מיימון מאלק"י שהעיד נכרי מל"ת שראהו מת על שפת הים והיה לו סימן צלקת בזרועו ולא סמך עליו הר"ן להתיר את אשתו אלמא דצלקת לאו סימן מובהק הוא וזה ודאי משום דצלקת לאו סימן זר ומופלג הוא ושכי הוא בכמה אנשים ולפיכך לא סמכינן עליה. וזהו גם כן ממש כדברי הרא"ש ורבינו ירוחם דלעיל ובתרומ' הדשן ס' רל"ט בשם א"ז דגבשושי' שעל החוטם הוי סימן מובהק וסמכינן עליה אפילו למאן דאמר סימנים דרבנן וגם זה נראה דגבושושית על החוטם דבר שאינו מצוי כלל אפי' במעוטא דמיעוטא ואע"ג דשם בת"ה התיר בנכרי מל"ת שהעיד שמצא יהודי הרוג שהיה לו עורת בעין אחת ומאותו עין יצא לו פצע וצלקת עד סמוך לפה ומשמע דצלקת הוי סימן מובהק ואע"ג דצלקת הוי כעין רושם ושכיחי טובא נראה שלא סמך בעל תרומת הדשן על סימן פצע וצלקת לבדו דמסתמא לא פליג אתשובת הר"ן דלעיל אלא על ידי צירוף עורת ועין סתומה דאע"ג דצלקת לבדו לאו מן הסימנים הגדולים הוא אלא מן הבינונים ואין סומכין ליו לבדו מכל מקום על ידי צירוף סומכין עליו ואע"ג דמהרא"י גופיה בפסקים וכתבים סימן קס"א וסימן רכ"ד כתב בהדיא דאפילו טובא סימנים שאינן מובהקים לא מצטרפי. נראה דהיינו דוקא בסימנים גריעי כגון ארו וגוץ ופניו צהובות וכיוצא בהן דלאו סימנים כלל אפילו למאן דאמר סימנים דאורייתא וכן משמע התם בהדיא דקאי אסימנים גריעי אבל סימנים אמצעיים כגון שומא וצלקת דסימנים מובהקין הן אלא דלאו מובהקין בהחלט דלמ"ד סימנים דאורייתא סמכינן עלייהו אע"ג דאנן ק"ל כמ"ד דרבנן ולא סמכינן עלייהו היינו דלא סמכינן אכל חד וחד באנפי נפשיה אבל לאצטרופי מצרפינן להו וחשבינן להו לסימנים גמורים דדבר זר הוא ומופלג שחיבור הסימנים הללו שבזה ימצא ממש כזה החיבור באיש אחר וכן מצאתי בתשובת מזרחי סי' ע"ח דכתב בהדיא החיבור סימנים הוי סימן מובהק יותר מכל הסימנים ועוד נראה דבצלקת דבתרומת הדשן שהנכרי נתן בה מדה מן העין עד הפה הוי סי' מובהק בהחלט וסמכינן עליה דמדת אורך הוי סימן מובהק כדאמרינן בפרק אלו מציאות מדת ארכו ומדת רחבו תנתן למדת ארכו. ואע"ג דמסיק התם היינו דוקא באבדה אבל בגט מדת אורך לא הוי סימן מובהק לא לענין שמספקא לן בגט אחר דלענין זה הוי סימן ארכו סימן מובהק ולא מספקינן בגט אחר אלא התם מיירי לענין שהבעל אומר שמידו נפל והיא אומרת שמידה נפל דאע"ג שהיא אומרת מידת ארכו לא סמכינן עליה דדלמא בהדיא נקט ליה חזיתיה כדאמרינן התם וא"כ בנדון זה שפיר הוי סימן מובהק בסימן אורך הצלקת מהעין עד הפה ולא מספקינן באיש אחר. ומהשתא שפיר יסכימו דברי בעל ת"ה לדברי הני רבוותא דלעיל עוד כתב מהרא"י ז"ל בפסקים וכתבים סימן רכ"ד על א' שהיה חוטמו שקוע שאלו העיד שהיה חוטמו שקוע הרבה כמו חרום דקרא דקרא דמפרשי רבנן שהוא כוחל את שתי עיניו בבת אחת היה סי' מובהק אבל אי לאו הכי אף על פי שהיא עקומה ביותר משאר בני אדם לא סמכינן עליו עו' מצאתי בתשוב' של מהרא"י ברונא באח' שהיה לו נקב מפול' בשן אחד מהשיניים והתירו את אשתו והרב מזרחי כתב בתשובה סי' ל"ו על אחד שהיה חסר אצבע פלוני מרגלו הפלוני עוד היה לו סימן אחר שהיה לו סביב ראשו כמין טבעת בלתי שער כלל וכתב התם שסימן כזה לא נמצא אפי' לאלף אלפים עוד כתב בתשובה סימן ע"ו באחד שהעידו עליו שמת שהיה שמו עזריאל אשכנזי מקוסטנטינא ואמצע שפתו עליונה היתה מוגבהת עד שהיתה שינו העליונה נראית משם אפי' בהיות פיו סתומה ופסק שאשתו מותרת בסי' מובהק כזה אף אם לא היה מעיד על שמו ושם עירו דשינוי כזה לא נמצא אפילו לאחר מאלף אלפים ומתוך שתי תשובות אלו משמע בהדיא שלא רצה לסמוך על שום סי' אלא על חסר או יתר אבר או על שינוי גדול שלא שכיח כלל באחד מאלף ואלפים מכל הני רבוותא משמע דלא סמכינן אסימנים רק חיסור או יתור אבר או שינוי אבר שהוא זר ומופלג הרבה ולא שכיח כלל אפי' במיעוט דמיעוטא אבל שינוי שאינו זר ומופלג כמו צלקת ורושם וכיוצא בהם לא סמכינן עלייהו לל כיון דשכיחי טובא ואע"ג שהרב ר' מאיר מפדאה נו"ע בתשובה סי' ל"ו התיר אשה אחת על ידי סימני צלקת ומשמע משום דסי' מובהק הוא התם מוכח שפיר דלאו על סימן צלקת לבד סמיך אלא מטעם דחזי בהאי עדות כמה ענינים וצדדים להתיר חדא שהנכרים העידו על שמו ושם עירו ושם חמיו דחשיב כמו שם אביו ועדיף טפי משם אביו דהתם איכא למיחש שמא בעל אשה אחרת הוא המת ששמו ושם אביו כשם זה אבל הכא כיון שהכיר את חמיו אבי אשתו ליכא למיחש לבעל אשה אחרת וק"ל. ועוד שהנכרי שראה לבעל האשה נטבע בים העיד שראה שהים השליכו ליבשה והכיר אותו במלבושיו שהיו עליו בעת שטבע ובכה"ג ודאי דליכא למיחש לשאלה ועוד העיד נכרי שני שהכיר אותו בט"ע ושהיה לו שינוי בחוטמו וצלקת אחד בפניו ואחד על יריכו וחיבור כל הסימנים הכלו יחד ודאי דאין לך סימן גדול מזה דאיכא כמה וכמה צדדין להתירא פשוט דעדיף מכל הסימנים כאשר כתבתי לעיל ואל תשגיח בדברי הר"ר דוד כהן ז"ל שכתב הב"י בשמו וז"ל ואפשר נמי דבשומא נמי אם פרט וצמצם השומא שאמר שיש שומא במקום פלוני מאבר פלוני סי' מובהק חשבינן ליה ע"כ וסי' שומא ודאי לאו הוא ממין סימנים החשובים כפי הכלל אשר כללנו למעלה. הא ודאי לאו מילתא היא משום דאין אנו מניחין דברי כל הני רבוותא שכתבנו מפני דברים של מהרד"ך דיחידאי הוא גם אין הוראותיו ודבריו מפורסמים לנו כלל אפי' כאחד מכל הנך רבוותא שזכרנו ועוד שאין דבריו מחוורים כלל בעיני דהא רבא הוא דמסיק בפ' ב' דיבמות ללישנא דסימנים דאורייתא דפלוגתא דת"ק ור"א בן מהבאי בשומא משום דמר סבר שומא מצויה בבן גילו ומצויה להשתנות לאחר מיתה ומ"ס שומא אינה מצויה בבן גילו ואינה מצויה להשתנות לאחר מיתה וידוע הוא דהלכה כת"ק דחייש לבן גילו ולהשתנות לאחר מיתה וא"כ מה מועיל שפרט וצמצם באבר מקום השומא מ"מ יש לחוש לבן גילו ולהשתנות לאחר מיתה ושמא תאמר דמהרד"ך סמך עצמו על אידך לישנא דרבא דאמר כולי עלמא סימנים דרבנן ולהאי לישנא לא פליגי ת"ק ור"א בפלוגתא דשומא מצויה בבן גילו ובהשתנות לאחר מיתה אלא פליגי דת"ק סבר שומא לאו סימן מובהק הוא ור"א סבר סי' מובהק הוא כדמסיק התם בהדיא ולהאי לישנא לא חיישינן לבן גילו ולהשתנות לאחר מיתה וס"ל להרד"ך דע"כ לא פליגי ת"ק אר"א דשומא לאו סי' מובהק הוא אלא בשלא פרט וצמצם המקום אבל פרט וצמצם המקום מודה ת"ק דסי' מובהק הוא והאי לישנא עיקר הוא וקי"ל כוותיה דהא הרי"ף והרא"ש לא הביאו רק האי לישנא דרבא דכו"ע סימנים דרבנן וגם שאר פוסקים פוסקין כהאי לישנא כל זה אינו מחוור דמה שפסקו כהך לישנא דסימן דרבנן לאו מטעמא דהלכתא הכי אלא מטעם דאמרינן בפ"ק דמציעא רב אשי ספוקי מספקא ליה אי סימנים דאורייתא או רבנן ומדמספקא ליה לרב אשי נקטינן לחומרא דסימנים דרבנן ולא סמכינן אסמנים רק אסימני' חשובים ביותר ודוקא לחומרא הוא דקי"ל סי' דרבנן דרבנן אבל לקולא לא ובחששא דבן גילו והשתנות לאחר מיתה ללישנא דסימנים דרבנן לא חיישינן וללישנא דסימנים דאורייתא חיישינן אזלינן לחומר' כמ"ד סימנים דאורייתא דמאחר דמספקא ליה רב אשי הלכה כמאן צריכין אנו להחמיר כחומרא דהאי וכחומרא דהאי ולפיכך לא סמכינן להתיר את האשה אלא בסימנים חשובים ומובהקין ביותר כחומרא דמ"ד סימנים דרבנן ובשומא אנו חיישינן לבן גילו ובהשתנות לאחר מיתה כחומרא דמ"ד סימנים דאורייתא הרי שהוכחנו שדברי מהרד"ך אינן מחוורים בא וראה הטור סי' י"ז פסק בהדיא דקי"ל סימנים לאו דאורייתא הוא ואפ"ה כתב אחר זה שהשומא לא הוי סי' מובהק להכיר על ידה לפי שעשויה להשתנות וזהו כלישנא דרבא דכו"ע סימנים דאורייתא ש"מ דנקטינן כחומרא דשתי הלשונות דבעינן סימן מובהק ביותר כמ"ד סימנים דרבנן ובעינן שלא ישתנה לאחר מיתה כמ"ד סימנים דאורייתא גם בדברי רבינו ירוחם דלעיל מבואר בהדיא דמספקא לן לפי תרי לישנא דרבא אי סימנים דאורייתא או דרבנן ומספיקא אזלינן לחומרא כשתי הלשונות גם הרב המזרחי סימן ל"ו וסימן ל"ז ושאר מחברים מקפידים על סימנים העשוין להשתנות לאחר מיתה וא"כ דברי מהרד"ך בטלין. גם הרב ב"י כתב שמדברי הר"ן מוכח דלא סמכינן על ידי הכרת סימנים ורשמים שבגופו אמנם בהג"ה שו"ע בא"ה סי' י"ז סעיף כ"ד כתב וז"ל וה"ה לרושם שבגופו או באחד מאיבריו ולכאורה היה נראה דקאי על מה שכתב קודם זה וסיים שאם החוטם מעט עקומה לא הוי סימן מובהק ועליה כתב דה"ה ברושם דמשמע דאף ברושם לא הוי סי' מובהק. אך שבספר לבוש שחבר הרב מהר"ר מרדכי יפה נר"ו בהג"ה הנ"ל כתב דרושם שבגופו או באחד מאיבריו הוי סימן ואיני יודע מוצא מקום דין זה מאין הוא וקשה לי לעמוד על דעתו שהרי כבר הוכחנו בבירור גמור מכל הני רבוותא דלעיל דרושם וצלקת לבדו לאו סי' מובהק הוא וצריכין אנו לשמוע לדבריהם שרבים הם והם עמודי התורה מפיהן אנו חיים ומימהם אנו שותים וחלילה לנו למישרי א"א לעלמא אלא בסי' מובהק וחשוב כחומרא דכל הני רבוותא דלעיל שמחמירין וגם סוגיא דתלמודא מוכח שפיר בפרק בתרא דיבמות דאין להתיר א"א לעלמא אלא בסי' חשוב ומובהק ולא בצלקת ורושם שהס סימנים אמצעיים כאשר בארתי למעלה ועל כל פנים אני אומר שבנ"ד אין להתיר כלל ע"י רושם זה מפני שרושם זה שבנ"ד גרוע הוא משאר רושם דעלמא שכפי אשר שמעתי מפי האשה העגונה עצמה וגם מפי אמו של האיש הנאבד וגם הוא מבואר בהדיא שהרושם הזה בא לו ע"י שמתחילה היה לו שומא באותו מקום ונעקרה השומא ממקום מושבה ונעשה שם במקומה אותו הרושם הקטן ההוא א"כ לא יהא כח הרושם עדיף משומא דאתי מיניה והשומא כו"ע ס"ל דלא הוי סי' מובהק וה"ה רושם דאתי מיניה ועוד דבנ"ד משמע שנשתנה הרושם לאחר מיתה שהרי העידו הנכרי' וז"ל האבין אנדערע נכרים גירעט עס איז קיין חידוש ניט אויך וויא ער איז דיק גיווארין דא איז דיא וואנדער אויך פון אננדער גאנגען דען ער איז דיק גיווארין דיא אויגין זיין אים שיר אויש גישפרונגען עכ"ל והיכא דנשתנית לאחר מיתה כו"ע מודו דלא סמכינן דע"כ לא פליגי רבנן ור"א אלא אי חיישינן אי נשתנית אי לא. אבל כל שידוע שנשתנית כו"ע מודו דלא סמכינן ואע"ג שהנכרי' העידו שהוציאוהו מן המים ובמים אינו עשוי להשתנות כדאמרינן בסיף יבמות בעובדא דדגלת דמים מצמת צמתי ואינו עשוי להשתנות שהמים אינן מניחין אותו לתפוח מ"מ אפשר שהנכרים לא חזיוהו בשעתיה מיד אחר עלייתו מן המים אלא שראוהו אחר כך בשעת קבורה ומסקינן התם דבעינן דחזיוהו בשעתיה לאלתר אבל אי אישתהי מתפח תפח ואישתני. ועוד אפי' אי חזיוהו בשעתיה שאני הכא דכיון שהרושם הזה בא לו מחמת המכה איכא למימר שעל ידי המכה בפנים משתנים אפי' במים כדאמרינן התם דמיא מרזו מכה ולא מסתברא לן לחלק בין מכה חדשה שעדיין לא נתרפאית למכה ישנה שכבר נתרפאית ודי בזה הוכחה שלא להתיר את האשה הזאת ע"י רושם שתחת העין. גם אין להתיר את האשה משום סימן נין דמאחר ששנים היו ההרוגים היהודי הנזכר וגם נער אחד שהיה עמו ויצא עמו מביתו דמנין הוי סימן מובהק כדתנן פרק אלו מציאות גבי מחרוזות של דגים דמנין הוי סי' מובהק ואין לומר דשאני התם דגבי אבידה דממונא הוא והפקר ב"ד הוי הפקר ולהכי תקינו רבנן לסמוך אסימן מנין משא"כ לגבי איסורא ובפרט בחומר א"א וכן כתבו נמי התוספות פ"ק דמציעא גבי הא דאמר רב אשי ספוקא מספקא ליה אי סימנים דאורייתא או דרבנן וגם הרמב"ם בפ"ד מהלכות נחלות וז"ל אי הוה לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותו בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדות זה אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת עכ"ל ושמע מיניה דמחלקינן בין ממונא לאיסורא מ"מ נראה דהיינו דוקא בסימנים אמצעיים ובגופו למאן דאמר סימנים דרבנן היא דמחלקינן בהכי אבל בסימן מובהק בהחלט וה"ה נמי בסי' שע"י מנין שהם סימנים דאורייתא לכו"ע אין חילוק בין ממונא לאיסורא וה"נ אמרינן בפרק בתרא דיבמות מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכין לכרך ביתר ובא נכרי ואמר חבל על ס' בני אדם שהיו מהלכין בדרך ביתר שמתו וקברתים והשיאו חכמים את נשותיהם ע"כ ופשוט הוא שעל מנין ששים בני אדם סמכו וע"י זה התירו את נשותיהם אלמא דגבי איסורא נמי סמכינן אמנין ואם כן בנ"ד שמצאו את היהודי ונער יש לסמוך נמי להתיר האשה מ"מ נראה דבנ"ד לאו סימן הוא כלל דלא סמכינן אמנין רק כשנראין ונכרין הדברים שבזמן אחד ובמקום אחד נהרגו שתיהן אבל בנ"ד מתוך עדות הב"ד ניכר שלא נמצאו הרוגים במקום אחד ולא בזמן אחד ויום אחד אלא רחוקים זה מזה הרבה וא"כ יש לחוש שמא היום בא אחד מן המזרח ונהרג במקום זה וזה בא מן המערב למחר ונהרג במקום אחר וא"כ בנ"ד אין כאן סימן מנין כלל ועוד דאפילו אם היו נמצאים במקום אחד ובזמן אחד לא סמכינן עלייהו דהא סמכינן אמנין דוקא בהעידו העדים שמצאום גם על מקום ההליכה לאיזה דרך שהיו רוצין לילך דהכי משמע מעובדא דכרכום ביתר דלעיל שבאו נכרים ואמרו חבל על ס' בני אדם שהיו מהלכין בדרך ביתר אלמא שהיו מעידין גם על מקום ההליכה או שדי מנין עם מקום היציאה וכן כתב נמי הר' אליה מזרחי סי' ע"ד דלא מועיל מנין אלא או עם מקום ההליכה או עם מקום היציאה וכן כתב נמי החכם בן לב בתשובה דמנין אינו מועיל אלא עם מקו' ההליכה ולפיכך בנ"ד שאין כאן עדות לא על מקום ההליכה ולא על מקום היציאה לא סמכינן אסימן מנין לבדו כלל העולה מדברינו שהאשה הנזכרת מר' פערל אשת כמר יצחק אייזיק הנזכר עדיין היא בחזקת איסור א"א קיימת דהא אין הנכרים המעידין מל"ת ואפילו אם היו מל"ת אין לנו על מה לסמוך שהרי לא העידו על שמו ולא ע"ש עירו גם אין כאן לסמוך לא על סימן מנין ולא על סימן רושם שבפניו ולא נתברר לנו כלל ממיתת כמר יצחק אייזיק הנ"ל בבירור גמור רק אומדנות בעלמא ואנן אין לנו לסמוך רק על בירור דברים כדאמרינן פרק יש בכור אי אקילו רבנן בסופה בתחילתה לא אקילו רבנן ופי' רש"י בסופה לאחר שכיוונו יפה שזהו הקילו חכמים בסוף עדותן להחזיקן אפילו בעבד ושפחה אבל תחלת העדיות דהיינו ראיית המת לא אקילו עד שיכירוהו יפה ומשמע שהכרת המת יהיה על צד הודאי והבירור גמור שלא יהא בו שום ספק. מש"כ בנ"ד שאין כאן בירור כלל דברי הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל: