אור ברסלב

משאת בנימין· רבי בנימין אהרן סלניק

סב

סא

אם שלמים וכן רבים דרכו ועברו בתורה ונכנסו בעובי הקורה וכל א' קולע השערה סביבם מאוד נסערה זה להתירא וזה לאיסורא בענין אם סומא יכול לעלות ולקרות בתורה והמאסף לכל המחנות דגלי אהבה לאורו יסעו כל עם קודש הגאון והמופלג בדורו מוהר"ר יוסף קארו נ"ע בספר הב"י שלו.. ליקט ואסף לכל הדעות ושקל וערך והעלה לאיסורה שאינו רשאי לעלות בין המנויין ואני אמרתי אף אם רוח המושל יעלה עליך מקומך מקומך אל תנח. כי לעולם לא יזנח ומימות אבי זנוח. התורה בקרן זויות מונח. כל הרוצה יבא ויטול ומצוה אחת לא יבטל כי זה עתה לעת זקנתי חשכו הרואות בארובות ותכהנה עיני מראות. ולפי אשר עלתה במחשבה של הרב ז"ל יגרשני מלהסתפח בנחלת ה' ותורת אמת חיי עולם. לבלתי אחשב במספר המנויין לעלות ולכן אמרתי וגמרתי בלבי חלילה לי מלעזוב את דרך עץ החיים ומלאחוז בענפיה אהבתי זאת התעודה מימי קדם קדמתה משפטה ודתה וגם לעת זקנתי בל אשליכה ובה אתהלכה ואפתח בדבר הלכה. לראות על מה עשה לי הרב ככה והנה אשא עיני אל ההרים הרמים גבעות עולם ואצא לעזרת השם בגבורים אוכיחה ואערכה דברי אברר דבריהם כשמלה אתיצבה ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש ובטרם כל אציע ואביא דעות המחברים איש איש על דגלו באותות כפי אשר מצאתי בחיבוריהם קמאי ובתראי הלל אוסרין והללו מתירין ואסדרם מערכה מול מערכה ומתוך אלו שתי המערכות תסתיים שמעתתא ויצא לנו הדין דין אמת בע"ה ובתחלה אסדר דברי האוסרים ואח"כ דברי המתירים:

אשיר"י בריש פרק הקורא את המגילה עומד כתב וז"ל ומה שנהגו האידנא ששליח ציבור קורא היינו שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות כדתנן גבי ביכורים בתחילה מי שיודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא מחמת הבושה התקינו שיהיו מקרין את הכל ואין הדמיון נ"ל דהתם נמנעו מלהביא ביכורים ועברו על מה שכתוב בתורה אבל הכא הבקיאין יקראו והאחרים ימנעו ומחמת הבושה יתנו לה לב ללמוד הפרשה. אלא נ"ל הטעם לפי שאין הכל בקיאין בטעמי הקריאה ואין הציבור יוצאין בקריאתו והוא בעיניו כיודע ואם לא יקראהו בתורת אתי לאינצויי עם הש"ץ ולכך התקינו שיקרא הש"ץ שהוא בקי בקריאה ומ"מ גם העומד לקרות יקרא בנחת ובדקדוק עם הש"ץ שלא תהא ברכה לבטלה ואותו שאין יודע לקרות אין ראוי שיקראו ש"ץ והויא ברכה לבטלה ולא מסתבר שהוא מברך על קריאת ש"ץ עכ"ל עוד כתב שם בדף השני וז"ל תוספתא בני הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב ועומד וקורא ויושב ואפי' ז' פעמים וזה היה בימיהם שהיה הראשון מברך ברכה ראשונ' והחותם מברך ברכה אחרונ' ולכן צריך לישב בכל פעם להיכירא שהם שבעה אבל האידנא שצריך לברך בכל פעם ברכה ראשונה ואחרונה כגון כהן שקורא במקים לוי אין צריך לישב והיאך מיירי שאין להם מי שיקרא אלא חד והלא אין קורין בתורה בפחות מעשרם אלא אלא מיירי שאין יודע לקרות וזו היא ראיה למה שכתבתי לעיל דמי שאינו יודע לקרות שלא יעלה בתורה דהויא ברכה לבטלה דאם היה מותר שיעלה ויברך והחזן יקרא טוב היה יותר בענין זה ממה שיקרא אחד שבעה פעמים עכ"ל עוד כתב בתשובה כלל ג' סימן י"ב וז"ל ובור לקרות בתורה אין דבר הגון כי מאחר שהוא מברך צריך שיקרא שלא תהא ברכה לבטלה אמנם אם קורא עם החזן ויודע להבין ולחבר האותיות ולקרותם עם החזן מקרי שפיר קריאה אבל שיברך הוא על מה שהחזן קורא והוא לא יקרא כלל לא יתכן עכ"ל הטור או"ח סימן קמ"א הלך בשיטת אביו הרא"ש ז"ל הן מה שכתב בפסקיו הן מה שכתב בתשובה הנזכרת הריב"ש בתשובה סי' ר"ד כתב וז"ל אם אינו יודע לקרות הדבר ברור שאינו עולה כלל ואפילו אין שום כהן אחר ואיך יעלה והוא אינו יודע לקרות ואע"פ שנהגו ששליח ציבור מקרה את הכל היינו שלא יטעה בקריאתו אבל צריך הוא כשיקרא עם הש"ץ שיבין מתוך הספר ואם לא כן אינו עולה כלל ואדרב' כשמברך הוה ברכה לבטלה ועובר משום לא תשא עכ"ל והביא ראיה לדבריו מהתוספתא דלעיל ממש כאשר כתוב למעלה בדברי האשיר"י:

אבודרה"ם אחר שהביא דברי האשיר"י הביא ג"כ עובדא דר' עקיבא שקראו אותו לעלות לס"ת ולא רצה לעלות וכו' וכתב עלה וז"ל ומכאן יש ללמוד ק"ו לאותן שעולין לקרות בתורה שאין יודעין אפילו אות אחת שאינן רשאין לעלות וצריך למחות בידם שלא יעלו וכתב רבינו סעדיה שאם הם צריכין לזה האיש שאינו יודע לקרות שיעלה לפי שהוא כהן או לוי ואין שם אחר זולתו יראה ש"ץ אם כשיקרא לו מלה במלה יודע לאמר יכול לקרות ואם לאו לא יעלה עכ"ל אלו הן דברי האוסרין ועכשיו אביא דברי המתירין:

האגודה בפרק החובל כתב וז"ל ונראה לי במקום דליכא כהן בעיר אלא סומא נראה דמותר לקרותו לס"ת ולא יאמר אין כאן כהן כיון דקריאת התורה מדרבנן יכול הסומא להוציאו ואי משום ברכה לבטלה הלא גם הרואה פטור לברך דהא בירך שחרית אלא שמחייב את עצמו הכי נמי לא שנא ואי משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה לאו כלום כיון דבזמן הזה אינו קורא אלא החזן וכן הוריתי לגולב"א פעם אחת עכ"ל:

נימוקי יוסף בשם ספר האשכול הביאו הב"י באו"ח סימן קמ"א וז"ל דהא תנן בפרק הקורא את המגילה עומד סומא אינו קורא בתורה היינו לומר שאינו קורא בע"פ אבל אוקמי אינש אחרינא שפותח ורואה והסומא מברך ועומד בצידו שפיר דמי והכי מצי עביד חתן סומא עכ"ל:

מהרי"ל בהס"ת כתב וז"ל אומר מהר"י סג"ל קורין לתורה אפי' עם הארן וכן הסומא ולא נהגינן כהרא"ש דפסק דהסומא לא יקרא ע"כ לשונו. בנימין זאב בתשובה סימן רמ"ה נשאל על הסומא אם יכול לעלות לס"ת ולברך ברכות התורה' והשיב דשפיר דמי שיעלה הסומא ויברך ברכת התורה והאריך בראיות הרבה ע"ש:

שלטי הגבורים פרק הקורא את המגילה עומד כתב וז"ל כתב הרא"ש ע הסומא שיכול להתפלל ולהוציא אחרים ובלבד שלא יקרא בתורה שאסור לקרות בתורה בע"פ ויש מי שהורה שהסומא יכול לעלות ולקרות בתורה עכ"ל הזוהר בפרשה ויקהל הביאו הרב ב"י ז"ל בטור או"ח סימן קמ"א וז"ל כגוונא דא מאן דקרי בספרא דאורייתא חד קרי וחד לישתוק ואי תרין קראין באוריי' גרעי מהימנותא לעילא ע"כ עוד כתב שם וז"ל ומאן דקרי באורייתא להוין חד קאים עליה ושתיק דלא ישתכח בר דיבור חד בלחודוי לא תרין דיבורא לשון הקודש חד וחד הוא לא תרין ואי תרין משתכחין בס"ת גריעותא דרזא דמהימנותא איהו וגריעו דיקרא דאורייתא. ע"כ המה דברי כת המתירין והנה הרב ב"י ז"ל הביא בחיבורו דעת האוסרין ודעת המתירין והוסיף עליהן וגם וגם גרע מהם כי לדעת האוסרין הביא דעת הטור והרא"ש והריב"ש והרד"א כאשר הבאתי דבריהם למעלה והוסיף עליהם עוד דעת הר"ן ורבינו ירוחם בשם תשובת הרשב"א והרמב"ם ז"ל ושיבולי הלקט ומהר"י בן חביב ז"ל ולדעת המתירין לא הביא כי אם דעת נ"י והאגודה והזוהר ועל דברי נ"י והאגודה כתב הרב ב"י דאין לסמוך על דבריהם נגד כל הני רבוותא ועל דברי הזוהר כתב הרב ב"י בשם הרב הגדול מהרא"י ז"ל שראוי לחוש לדברי הזוהר ואין לקרו' כלל אלא אחד ובסוף דבריו סיים הב"י וז"ל וכיון דלדברי הזוהר אסור לקרות אלא חד בלבד. ועכשיו שנהגו שהש"ץ הוא הקורא העולה אסור לקרות אע"פ שלדברי הפוסקים צריך לקרות ואם לא יקרא כתבו דהוי ברכה לבטלה מאחר שלא נזכר זה בתלמוד בהדיא לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים ועוד דהא איכא למימר דכל שהעולם שומע מה שהש"ץ קורא ומכוון לבו לדבריו הרי הוא כקורא דשומע כעונה הלכך צריך העולה ליזהר מלקרות עם הש"ץ ומיהו אפשר שאפילו לדברי הזוהר רשאי לקרות והוא שלא ישמיע לאזנו וכן משמע מהלשון השני שכתבתי שמדמה ליה לתפילה שאסור להשמיע לאזניו ואע"פ שבלשון הראשון שכתבתי לא הזכיר אלא דיבור אפשר דכל שאינו משמיע לאזניו לא קרי ליה דיבור וכן ראוי לעשות לקרות העולה בנחת בענין שלא ישמיע לאזניו עכ"ל אלו הן המערכות שערכתי וגם כי הרב ב"י הוסיף דעות בדעות האוסרין האמנם שאין בדבריו ממש כי הדעות שהוסיף הם הר"ן ורבינו ירוחם בשם תשובת הרשב"א והרמב"ם ושבולי לקט ומהרי"ן חביב ומי שמעיין היטב בדברי רבוותא אלו יראה מבואר שאין בכלל דבריהם שום רמז לדעת האוסרין בתחילה הביא דעת הר"ן שכתב שם שמה שנהגו עכשיו שהש"ץ קורא בקול רם אפשר שהנהיגו כן כדי שלא לבייש את מי שאינו בקי. ומתוך דברים אלו ליכא סיוע כלל לדברי האוסרין ולא לדברי המתירין ואיני יודע מה ראה הרב ב"י בדברי הר"ן יותר מבדברי כל המחברים שהרי כל המחברים כתבו כן ואפי' כת המתירין עוד הביא דברי רבינו ירוחם בשם הרשב"א ודברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות ת"ת גם מהם ליכא למשמע כלל שהם לא כתבו רק שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ וזה תלמוד ערוך הוא בפרק הניזקין ואף המתירין יסכימו לזה אלא שהם סוברים דזה לא הוה בע"פ כיון שהש"ץ קורא מתוך הכת' והעולה קור' אחריו מלה במלה גם אפשר שהמתירין סוברים שהעולה אינו קורא כלל ודי לו ששומע הקריאה מפי הש"ץ דשומע כעונה ומספר שבולי לקט נמי אינו ראיה שאני לא מצאתי בכל הספר שום דבר לענין זה רק מה שכתב אמר רבה בר כהנא כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה ומקשה מהא דאמרי' רב ששת מיהדר אפיה וגריס ומשני בחד שינויא דשאני רב ששת דסגי נהור הוי ופטור מקריאת התורה דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ ע"כ אם כוונת הב"י היה לסייע מהא דרב ששת לסומא שבזמן הזה לא דמי כלל משום דבימי רב ששת עדיין לא היתה התקנה שהש"ץ קורא אלא העולה הוא הקורא וזה א"א לסומא שיקרא בעצמו וזה פשוט הוא שהתקנה נתקנה בדורות האחרונים אחר חתימת התלמוד ולפיכך בזמן הזה שהש"ץ קורא סומא אינו פטור מקריאת התורה דקי"ל כרבנן דסומא חייב מדאורייתא בכל המצות שבתורה כמו שכתב הרא"ש כלל ד' סעיף כ"א:

והר"ן בפ"ק דקדושין גבי מאן דאמר לי סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן וכן כתבו הרבה מהמחברים וכן פסק מורי מהרש"ל ז"ל בתשובה סימן ע"ז אמנם מה שהביא ממהרי"ן חביב ז"ל בזה לא אוכל דבר כי דבריו לא ראיתי והעולה מזה שמה שחשב הב"י להביא ראיה מהנך רבוותא לדברי האוסרין לאו ראיה היא כלל כמו שביארתי ונמצא שכת האוסרין אינו אלא ארבעה והם הרא"ש והטור והריב"ש והרד"א וגם דברי הרד"א אינם מוכרחין לאיסור כי מתוך לשונו משמע שאף מי שאינו יודע לקרות מתוך הכתב רק כשיקרא לו הש"ץ מלה במלה יודע לאמר הדברים ששומע בע"פ יעלה וש"ד ומעכשיו אבא אל הענין בעצמו ואומר כי כל הרוצה לפסוק הלכה ולהכריע היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא זה לא יתכן כי אם באחד משלשה דרכים שיוכיח א שיוכיח בראיות גמורות מתוך התלמוד או מתוך פסקי הגאונים: ב

אפילו בלא הוכחה וראיה אלא כיון דחזינן דאיכא רוב מנין ורוב בנין פסקינן הלכתא כוותייהו דיחיד ורבים הלכה כרבים: ג

דבכל מקום פסקינן הלכה כבתראי נגד קמאי מאביי ורבא ואילך והנה הנדון שלפנינו בכל אלו הג' דרכים הלכה כדברי המתירין:

הא' מצד הוכחות וראיות יש לנו להוכיח כי דברי האוסרין אינן מחוורים כי המה בנויין והעמידו יסוד שלהם על התוספתא דקתני בני הכנסת שאין להם מי שיקרא כי אם אחד עומד וקורא יושב ועומד וקורא יושב ועומד אפילו שבעה פעמים וכתב הרא"ש דמכאן ראיה דמי שאינו יודע לקרות שלא יעלה בתורה דאם היה מותר שיעלה ויברך טוב היה יותר בענין זה ממה שיקרא א' ז' פעמים ע"כ וכה"ג כתב נמי ריב"ש. עוד כתבו הטעם דמי שאינו יודע לקרות דלא יעלה משום דהוי ברכה לבטלה. ועובר משום לא תשא ולא מסתבר שהוא יברך על קריאת ש"ץ וא"ת אע"ג שאינו יכול לקרוא מתוך הכתב מ"מ יקרא בע"פ מלה במלה אחר קריאת הש"ץ כבר תירץ ב"י דגם זה לא יתכן משום דק"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי וכו' זהו טעם דברי האוסרין ואני תמה עליהם דמה שהביאו ראייה מן התוספתא אינה ראיה כל דאדמקשו לדברי המתירין תיקשי נמי לדידהו דמידי טעמא של האוסרין אלא משום ברכת התורה דהוי ברכה לבטלה וא"כ בימי התוספתא שלא היה נוהגין לברך העולין לס"ת רק הראשון שהיה מברך ברכה ראשונה והאחרון שהיה מברך ברכה אחרונה יקשה וכי לא טוב יותר שיעלה ז' גברי זה אחר זה ואע"ג דלא ידעי למקרי רק שהש"ץ יהיה העולה ראשון ואחרון משום ברכה ראשונה ואחרונה וזה ודאי עדיף ואיכא היכירא טפי ממה שהחזון עומד ויושב אלא מאי אית לך למימר דודאי אין הכי נמי דבהכי עדיף טפי אלא שהתנא רבותא אשמעינן שאפי' ביושב ועומד סגיא מכ"ש כשעולין ז' גברי. הכי נמי לדברי המתירין נמי תתרץ הכי ולפיכך אין ראיה מזאת התוספתא כלל ואין לומר דדוקא לדברי המתירין הוא דיש להקשות אתוספתא דלעיל משום דאינהו לא חיישי לברכה לבטלה אף במי שאינו יכול לקרות בתורה ולהכי קשיא טובא דיעלו ז' גברי ויברך הראשון והאחרון מה שאין כן לדברי האוסרין דחיישי לברכה לבטלה וע"כ צריך הש"ץ לעלות בראשון ובאחרון וזהו גמגום שיעלה הש"ץ ב' פעמים לאו קשיא הוא דמכל מקום עדיף שיעלה הש"ץ ב' פעמים משיעלה שבעה פעמים דאיכא גמגום טפי ועוד דאין זה גמגום כלל דהא ק"ל אם אין לוי כהן קורא ב' פעמים ויברך תחלה וסוף בכל פעם ואע"ג דב' פעמים זה אחר זה איכא גמגום טפי גם הכהן מברך ב' פעמים תחילה וסוף אפ"ה לא חיישינן לגמגום ק"ו בנדון דתוספתא דליכא גמגום כלל ומה שכתבו דכל מי שאינו יודע לקרות ומברך הוי ברכה לבטלה ועובר משום לא תשא כבר כתבו התוספות בר"ה פרק י"ט דהאי דרשא לאו דרשא גמורה היא וברכה לבטלה אינה אסורה אלא מדרבנן עוד כתבו שם בהדיא אהא דאמרינן בערבי פסחים סומא פטור מלומר הגדה ופריך מרב ששת ורב יוסף דהוי אמרי הגדה בביתם ומוציאים אחרים ידי חובתן ומדלא פריך היכא הוו מברכים בהגדה ש"מ דאף מי שאינו צריך לברך ופטור ממנה יכול לברך ולהכניס עצמו בחיוב המצוה והברכות דאין איסור בברכה לבטלה רק מי שמברך בלא צורך כלל אבל מי שמכוין למצוה שפיר דמי וא"כ בנדון דידן העולה ואינו יכול לקרות שפיר דמי שיברך ברכת התורה ואין כאן משום ברכה לבטלה כיון שמכניס עצמו למצוה ומוציא אחרים ידי חובתן בברכה זו ומה שכתבו עוד דאין מסתבר שיברך העולה על קריאת הש"ץ ואף אם יאמר מלה במלה בע"פ אחר הש"ץ. לא יתכן משום דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ. הא ודאי ליתא דמה צריך העולה לקרות כיון ששומע הקריאה מפי הש"ץ דהא קיימא לן שומע כעונה ועוד דהא אפילו מי שיכול לקרות אינו רשאי לקרות עם החזן כמו ששנינו במגילה קראוהו ב' יצא ותנא מש"כ בתורה דאין קורא אלא אחד ואע"פ שכתב הרא"ש שזה שאמרו מש"כ מש"כ בתורה היינו שלא יהיו שנים קוראים בקול רם אבל הש"ץ קורא בקול רם והעולה קור בנחת ש"ד וכן כתב נמי בתוספות סוף פ"ק דב"ב כבר כתב הב"י דדברים אלו סברת הלב הם שכתבו האחרונים ולא מצינו דבר זה בתלמוד שהאחד קורא בקול רם והשני בנחת דסתמא קתני מש"כ בתורה ומשמע שהאחד קורא לבד והשני אפילו בנחת נמי לא ומאחר שמצינו בספר הזוהר בהדיא שאסור לקרות בתורה אלא חד בלחוד שכתב אלא חד קרי וחד לישתוק ואי תרין קראי באורייתא גרעי מהימנותא לעילא ומשמע דלישתוק לגמרי עליה סמכינן יותר ממה שכתבו החיבורים שאחר התלמוד ובלי ספק שמה שתקנו שיהא הש"ץ קורא ולא העולה ידעו דברי הזוהר וסודות התורה ולא היה כוונתם לחלוק על הזוהר שיהא הש"ץ קורא בקול רם והעולה בנחת אלא כוונתם היה שהש"ץ לבדו יהא קורא והעולה ישתוק כדברי הזוהר וזה דבר ברור הוא. ומאחר שהוכחנו שגם היודע לקרות אסור לקרות עם הש"ץ ואע"פכ תקנו שיברך ולא הוי ברכה לבטלה דהמברך אדעת קריאה של הש"ץ מברך אם כן לפי זה אין חילוק בין יודע לקרות לאינו יודע דשניהם עולין ומברכין ואינם קוראין רק סומכין אקריאת הש"ץ ויש לתמוה על הרא"ש שכתב דלא מסתבר שיברך העולה על קריאת הש"ץ דהא לדידיה נמי שהעולה קורא בנחת ע"כ צ"ל שהעולה מברך על קריאת הש"ץ דעל קריאת עצמו שקורא בנחת אי אפשר לברך שהרי בקריאת עצמו שבנחת אינו מוציא אחרים ידי חובתן וברכה זו לא נתקנה בשביל כבוד התורה אלא כשמוציא אחרים ידי חובתן שהרי יחיד הקורא בתורה להוציא את עצמו אינו רשאי לברך אלא על כרחך אקריאת הש"ץ שמוציא אחרים י"ח מברך העולה. ועוד אני אומר שאפילו לדבריהם שמחייבים את העולה לקרות בנחת למה לא יעלה גם מי שאינו יודע לקרות ויברך ויענה בע"פ מלה במלה אחר הש"ץ דאי משום דדברים שבכתב אי אתה רשאי וכו' הא ק"ל בכל מקום דהשומע כעונה ומאחר ששומע העולה מפי הש"ץ הקורא מתוך הספר והוא עונה אחריו חשוב כעונה מתוך הספר ואין לומר דלמא הא דאמרינן שומע כעונה היינו בראוי לקרות אין הקריאה מעכבת בו אבל מי שאינו יכול לקרות הקריאה מעכבת בו ולא הוי שומע כעונה וכדאמרינן כל הראר לבילה אין בילה מעכבת בו כו' דדבר זה לא אמרינן אלא בדבר שהוא מדאורייתא כגון מנחות וחליצה אבל קריאה שאינה אלא מדרבנן לא אמרי' שאין ראוי מעכב וכן פסקו כל הפוסקי' גבי היה עומד בתפילה ושומע דבר קדושה כגון קדושה ומודי' דמפסיק ושומע והוי כעונה ואע"ג דבשע' התפילה אינו ראוי לענות וק"ל ועוד שזה שאמרו דדברים שבכתב אי אתה רשאי כו' כבר כתבו התוספות והרא"ש דהיינו דוקא היכא דמוציא אחרים י"ח אבל בינו לבין עצמו שרי אפילו בע"פ והיינו טעמא דק"ש ופרשת ויושע ופסוקי דזמרה שנוהגין לאומרן בע"פ בכל יום והמרדכי בשם ר"ת כתב משום דמגרס גירסי נוהגין לאומרן בע"פ והרב ב"י כתב בסימן מ"ט דטעמא הוה משום דאיכא מילי טובה דמדרשי מתוך הכתב כגון חסירות ויתירות וקרי ולא כתיב ודכוותיהו ואי אמרת להו בע"פ בציר להו ועוד איכא טעם אחר כדאמרינן ביומא ובעשור לחדש קורין אותו בע"פ משום דאי אפשר לגלול ס"ת בציבור' כל אלו הטעמי' הביא הבית יוסף באו"ח סימן מ"ט ועוד כתב שם טעמים אחרים ע"ש. ולכל אלו הטעמים שרי לקרות בע"פ עם הש"ץ דהא הכא הסומא או מי שאינו יודע לקרות אינו מוציא אחרים י"ח דש"ץ הקורא בקול רם הוא המוציא אחרים י"ח ולא העולה וגם חשיבי אינהו כמו מגרס גריסי כיון שקוראין אחר הש"ץ אינן באין לכלל טעות כמו מגרס גריסי גם המסורת וקרי ולא כתיב לא בצרו להו כיון שסומכין אקריאת הש"ץ שקורא מתוך הכתב והם עונין אחריו וגם מאחר שהוא סומא או אינו יכול לקרות ואי אפשר להם לקרות מתוך הכתב דמי לההוא ובעשור שאומרים בע"פ כדאיתא ביומא הרי הוכחנו יפה שהעולה יכול לקרות על פה מלה במלה עם הש"ץ ואין בזה משום דברים שבכתב אי אתה רשאי וכו' כלל הדברים שכל ההוכחות והראיות שהביא הרא"ש והריב"ש אזלי להו ובטלי ואדרבא דברי המתירין הם נכוחים וישרים מכל הראיות והוכחות שכתבתי למעלה. ותמיהני על דברי האוסרין דלדבריהם איך הסומא הסומא מברך שחרית ברכת התורה קודם פרשת התמיד אלא מאי אית להו למימר כיון דאין מוציא אחרים י"ח שרי אי נמי מגרס גריסי או אחד מכל הטעמים הנ"ל ה"נ נימא הכי גבי סומא העולה לקרות לס"ת ודי בזה לפסוק הלכה כדברי המתירין מצד הוכחות וראיות שהוא שדרך הראשון:

הדרך השני לילך אחר רוב מנין ובנין הרי לפניך ספר הזוהר שהוא שקול יותר מכל המחברים שאחר חתימת התלמוד ואם יהיו כל המחברים בכף מאזנים א' וספר הזוהר לבדו יעלה בכף שנייה מכריע את כולם. והרי הוא עדיף מרוב מנין ובנין וכמו שכתב ב"י דאזלינן בתר דעת הזוהר נגד שאר מחברים. וק"ו בנדון שלפנינו דאיכא רבוותא טובא ורבים שמסכימים לדברי הזוהר הלא המה האגודה ונ"י ומהרי"ל ובנימין זאב ושלטי הגבורים כאשר הבאתי דבריהם למעלה. הדרך הג' שכתבנו לילך אחר דעות האחרוני' הנך רואה בעיניך שהמתירין הם בתראים המה מהר"י מולי"ן ז"ל ובנימין זאב. ושלטי גבורים ובפרט מהרי"ל שהיה גדול בדורו מאד עד שכמעט כל מנהגי ארצות אשכנ"ז נתייסדו על פיו והוא כתב שקורין לתורה אפילו סומא וע"ה שלא כדעת הרא"ש ומאחר שמתוך כל אלו ג' דרכים הנזכרים הדברים נוטין לדברי המתירין הכי נקטינן ואפילו לכתחילה קוראין לס"ת עם הארץ וסומא ובימי חורפי ראיתי ג"כ בארץ רוסי"א דשכיחי ע"ה טובא שלא היו יכולין לקרות בתורה אפי' אות אחת וקראו אותן לס"ת וכל רבותי היו רואין ולא מיחו ש"מ דס"ל כדברי המתירין. עוד תמיהני על דברי האוסרין דהיאך החליטו הדין לפרוק עול מלכות שמים מעל האנשים ובפרט במצוה רבה מפורסמת כזו ולא כן למדנו מרז"ל חכמי המשנה והתלמוד שהרי אמרו מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה גם אשתו של יונה היתה עולה לרגל ומביא קרבן ראייה. וההוא עובדא שהיו מביאין לעזרה וסמכו כאשר כתבו כל זה התוספתא פרק י"ט ובפרק המוציא תפילין דכל מצות עשה שהזמן גרמא הרשות ביד הנשים לעשותן ולברך עליהן וההיא דערבי פסחים מאן אמר אגדתא בי רב יוסף רב יוסף בי רב ששת רב ששת והיו מוציאין אחרים י"ח וגם היו מברכין ברכת אשר גאלנו וגם ר' יהודא דאית ליה סומא פטור מכל המצות מודה הוא דמדרבנן הוא חייב בכל המצות ומברך עליהן הרי לפניך שחכמי המשנה והתלמוד הניחו להם לבנים ולבנות ישראל לעשות ולקיים המצות ולברך עליהן אקב"ו ואע"ג שלא נצטוו ע"כ וגם בקצת המצות שלכאורה מכוער הדבר ואינו הגון כגון ההוא דמיכל בת שאול וכיוצא בזה שהרי תפילין צריכין גוף נקי וזה לא שייך באשה וגם עולת ראייה של אשת יונה נמי מחזי כחולין בעזרה ואעפ"כ ויתרו חז"ל על הדבר מטעם דקבלת עול מלכות שמים עדיף טפי ומטעם נחת רוח כדאמרינן בפרק אין דורשין לא מפני שסמיכה בנשים אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים וא"כ ה"ה נמי בנדון שלפנינו שיש לוותר לע"ה וסומא שאין למחות בידם לעלות לס"ת ולברך כדי שיהיו בכלל קבלת עול מלכות שמים וכדי לעשות להם נחת רוח ואחר שכתבתי זה מצאתי בדברי שני גדולי הדור שבזמנינו. האחד הוא החכם הגדול מהר"ר משה איש חי אשר נתבקש בישיבה של מעלה זה ארבעה שנים בשנת שס"ו וכתב בספרו שחבר ונקרא מטה משה שדעתו כדברי המתירין והשני הוא החכם הגדול הזקן המופלג מהר"ר מרדכי יפה נר"ו השם יוסיף ימים על ימיו ובחיבורו הנקרא לבוש מלכות סי' קמ"א כתב בפשיטות כדברי המתירין והעיד בשם רבותיו שקוראין לסומא לס"ת. אמנם הוא חוכך קצת לאיסור לענין ע"ה ואני אומר כדאי הוא מהר"י מולי"ן ז"ל לסמוך עליו ועל דבריו גם בע"ה וכן ראיתי נוהגין לפני רבותי לקרות ע"ה לס"ת כאשר כתבתי בסמוך הנלע"ד כתבתי נאם בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל יום ה' ג' תמוז ש"ע לפ"ק לפרשה כי כל העדה כלם קדושים:

תוכן העניינים

משאת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה