משאת בנימין· רבי בנימין אהרן סלניק
נא
על דבר הגיטין שנתנו בקהילה קדישא מכמה שנים ועכשיו יצא קלא דגזלנותא על אחד מן העדים החתומין על אותן גיטין וכבר נשאו כמה נשים ע"י אותן גיטין והולידו בנים ובנות וקצת מן הנשים עדיין לא נשאו ואז בדקו אחר הקול בדרישה ובחקירה ונמצא תוכן הענין כך הוא שזה יותר מעשרים שנה הפקיד אחד אצל אותו העד אמתחת שהיה בו כים א' של מעות גם שטרי חובות ושאר דברים ולא היה שום עדות על הפיקדון אח"כ בא בעל הפקדון ולקח מהנפקד את אמתחתו ויהי כאשר פתח את אמתחתו והנה הכיס עם המעות איננו. ואז צוח בעל הפקדון ווי לחסרון כיס שלקח הנפקד ולא הועיל לו כי הנפקד כפר ואמר לא ידעתי מאומה ושקר אתה מדבר כי לא חסר שום דבר ממה שהפקדת בידי עד שנתגלגל הדבר לפני פרנס החודש וצוה לתפוס את הנפקד בתפיסה גם צוה למשרתיו השוטרים לחפש את כל בית הנפקד וכן עשו ומצאו הכיס עם המעות תחוב בחור הכותל בבית הנפקד והנפקד כאשר ראה שמצאו הגניבה אמר לא ידעתי מי עשה הדבר הזה אפשר שאשתי ובני ביתי גנבו והחביאו בלי ידיעתי כל זה העידו המשרתים עכשיו אחר שיצא קלא דגזלנותא עוד העידו שפעם אחד נגנבה גניבה מבית תפלת הנכרים וראשי הקהילה הכריזו בב"ה בעונש החרם שכל מי שיש לו ידיעה מגניבה זו יבא ויגיד לפני הראשים אח"כ נמצא הגנב והודה שמכר הגניבה ליהודי אחד שתוארו כך וכך ונתנו הראשים עיניהם בו בהעד הנ"ל של חו אחריו ושאלו אותו אם קנה איזה דבר מאותו הגניבה והוא כפר ואמר שאין לו שום ידיעה מדבר זה עד שחפשו ומצאו בידו הגניבה ובשביל המעשים הללו גירשו אותו מנהיגי הקהילה מן העיר על זמן מה שחזר ובא לעיר כבראשונה כל זה העידו המשרתים הנ"ל שנעשה כל זה יותר מעשרי' שנה והכל נעש' קודם שחתם העד הנ"ל על הגיטין הנ"ל גם העידו המשרתים הנ"ל שבאותו פעם שנעשה המעשה היה נראה להם פשוט לפי אומד דעתן שהעד הנ"ל הנ"ל היה הגנב אך לא נתברר להם כל כך שיכולי' להעיד עליו בבירור שהוא עשה הגניבה. והנה העד החותם הזה עדיין בחיים ושלחו אחריו ושאלו אותו על ענין הקול שיצא עליו ועל ענין המשרתים שהעידו עליו אם אמת הוא ובתחלה היה מתנצל את עצמו שלא יהא נתפס כגנב פעם אחד היה תולה באשתו ובאנשי ביתו ופעם אחד היה אומר כי מלוה ישנה היה לו אצל המפקיד כנגד אותן המעות שלקח ולבסוף הודה ואמר שאמת הוא שעשה המעשה הנ"ל ששלח יד בפקדון אך טוען שאחר שעשה המעשה הנזכר עשה תשובה גמורה קודם שחתם על הגיטין גם התענה כמה תעניות בינו לבין עצמו והביא ראיה לדבריו שאדם אחד היה בידו ממון טאלר אחד שלא היה לו שום ידיעה מזה והשיב לו הטאלר מדעתו ומרצונו עוד היה בידו ב' זהובים מאדם אחד שמת ולא היה שום ידיעה להיורש מזה והשיב לו הב' זהובים מדעתו ומרצונו וכן העידו אותו אדם ואותו יורש שכדבריו כן הוא ועל מה שהעלם הגניבה שקנה מן הגנב הנכרי ועבר על החרם שהכריזו בב"ה על זה טוען העד הנזכר שזה עשה מפחד הסכנה כי אחד ממנהיגי הקהילה היה שונאו והיה מתירא פן יודיע השונא לפני השררה ויבא בסכנה ע"כ לשון מעשה הנזכר ששלח לידי גדול אחד בדורינו וביקש ממני לגלות את דעתי משפט הנשים הגרושות על ידי העד החתום הנזכר ואף אם יתן הדין להכשיר הגיטין בדיעבד. עם כל זה עדיין צ"ע באותן הנשים שעדיין לא נשאו אם יש להחמיר עליהם שלא להנשא עד שיתגרשו מבעליהן בגט אחר דלגבי דידהו חשיב כלכתחלה או נימא שאי אפשר להחמיר עליהן שאם אתה עושה כן אתה מוציא לעז על הנשים הנשואות כבר בגט שחתם עליו העד הזה ובהיות שהגדול הזה נראה ולא גלה לן דעתו והסכמתו בדין זה או לאסור או להתיר או להחמיר או להקל נראה מתוכו דבדיק לן מר בהאי מילתא וכי היכא דלימטי לן שיבא מכשורא ועם כל זה להפיק רצון מעלות כבוד תורתו לא מנעתי את עצמי מלגלות את אשר בלבבי. והנראה לע"ד כי הנשים הללו מותרות להנשא על ידי גיטין הללו ואפי' לכתחלה ואצ"ל אותן שנשאו כבר שלא תצאו וזהו משני טעמים:
הא' שאין בכל זה כדי לפסול את העד ולהוציאו מחזקת כשרותו דבמאי נפסליה אי משום דכופר בפקדון הוה וכדאמרי' בפ' הגוזל ובפ"ק דמציעא אמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדו' בפקדון פסול לעדות נראה דלא דמי כלל לנ"ד משו' דההיא דר"ח הכופר בפקדון מיירי בכופר בפקדון שבגלוי כגון בהמה או כלים וטוען להד"ם דומיא דהכופר במלוה ולפיכך כשבאו עדים ואומרים דבההיא שעתיה דכפריה הוה ברשותו פסול דהא ליכא לאישתמוטי במידי אבל בנ"ד שהכיס עם המעות היה באמתחת יכול שפי' לאישתמוטי ולומר אנא לא ידעתי מעולם מהכיס והמעות שהרי בשעת פקדון לא ראה מה שהיה באמתחת ואמתחת לקח הימנו ואמתחת החזיר לו דאין דרך בני אדם לחפש באמתחת בפקדון ולהכי מצי שפיר למיתלי באשתו ובניו וב"ב ומשום ב"ב לא פסלינא ליה לגברא ואף ע"ג דדוחק הוא לאשתמוטי ולמיתלי בבני בית אין בכך כלום דאין לך התנצלות גרוע מההוא דפר' זה בורר גבי הנהו קבוראי דקברו מיתא בי"ט ראשון ואכשרינהו רב הונא בריה דר' יהושע מטעם דסברי מצוה קא עבדי וכפרה דעבדי להו רבנן וכן כתב הרב ב"י בטור חו"מ בסי' ל"ד בשם מחברים גדולים ורבים דכל זמן שיכול אדם לטעון ולהתנצל לא פסלינן ליה ושמא תאמר דלא אמרינן הכי אלא היכא שהוא עצמו טוען ומתנצל כך וכך היה המעשה או כך וכך היה כוונתו אבל היכא דאיהו לא טען אנן נמי לא טענינן ליה ופסלינן ליה. זה אינו דהא גבי כופר בפקדון מסיק תלמודא דלא פסלינן ליה אלא היכא דאיכא סהדי דחזו הפקדון גביה בההיא שעתה דכפריה ואי לאו לא פסלינן ליה דאימא אישתמוטי קא משתמט סבר עד דבחשנא ואשכחנא ליה ומשמע דאע"ג דאיהו לא טעין מידי אנן טענינן ליה דאי לא תימא הכי הו"ל לשנויא כגון דאיהו לא טעין מידי ומדמשני כגון דאתו סהדי משמע כל כמה דלא אתו סהדי לא פסלינן ליה ואף ע"ג דאיהו לא טעין הכי אנן טענינן ליה וכן הני קבוראי דאכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע מטעם דסבריה מצוה קא עבדי משמע בהדיא דאע"ג דהנהו קבוראי לא טענו מידי אפי"ה אכשרינהו רב הונא משום דאנן טענינן להו ועוד דבנ"ד טען והתנצל הוא בעצמו בפני פרנס החודש ותלה באשתו ובאנשי ביתו מיד בשעת שמצאו הגניבה ברשותו ואע"ג דלבסוף אחר שיצא עליו קלא דגזלנותא לא טען הכי מ"מ כיון דטען הכי מתחלה שפיר טענינן ליה לבסוף ואם תאמר בנ"ד איך אפשר להכשירו ולמתלי באנשי ביתו שהרי הוא עצמו הודה לבסוף שעשה הגניבה ולא אנשי ביתו והודאות בעל דין כמאה עדים דמי גם זה אינו משום דלא פסלינן ליה לגברא בהודאות עצמו משום דאין אדם משים עצמו רשע כדאמרינן בסנהדרין פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר עמו מצטרפין להורגו אלמא אף על גב דלפי דבריו הוא מעיד על עצמו שהוא רשע גמור ואפ"ה מעיד עליו להרגו וכן כתבו כל המחברים ובטור ח"מ סימן ל"ד וסימן צ"ב הלכך בנ"ד אין כאן שום עדות ברורה לא על כפירת הפקדון ולא על גניבה רק הודאת עצמו ובהודאת עצמו לא פסלינן ויצא לנו מכל זה שאין לפוסלו לא מדין הכופר בפקדון ולא מדין הגניבה גם אין לפוסלו בשביל החרם שגזרו ציבור. חדא דרש"י ז"ל פירש גבי שבועות ביטוי דאין אדם נפסל בשבועת שקר אלא אם כן שבשעת השבועה עבר על שבועתו כגון שנשבע אכלתי ולא אכל אבל בשבועת שקר דלהבא לא פסלינן ליה משום דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע ובההוא שעתה היה בדעתו לקיים שבועתו ולפירש זה העובר על החרם לא מפסיל בהכי משום דבשעת החרם עדיין לא עבר וכמו שכתבו כל זה המחברים בשם רש"י ז"ל ואף על גב דר"ת חולק על רש"י ז"ל גבי שבועות ביטוי וסובר דנשבע לשקר פסול בכל ענין בין שנשבע להבא בין שנשבע לשעבר ולדידיה העובר על החרם כעובר על השבועה דמי ופסול מ"מ נראה דדעת רש"י עיקר שהרי כמעט כל המחברי' הסכימו לדעת רש"י כמו שכתב הרב ב"י בסימן ל"ד ועוד נראה דע"כ לא פליג ר"ת ארש"י אלא בחרמי ציבור שנהגו בימיהם שהיו כוללין בו ארור ושבועה וכה"ג וכמו שכתב הרשב"א בתשובה סימן תקצ"א וז"ל והעובר על חרם שאמרת כבר הורגלו שאומרים בכלל החרם משביעין אנו ומחרימין וכיון שכן הרי זה כחרם ושבועה ולפיכך העובר על גזרת ציבור שגוזרין בחרם חשוב כעובר על השבועה ועוד שהם מסיימין בו וכל העובר ארור הוא וארור בו שבועה כדאיתא בשלהי שבועת העדות עכ"ל הרי שהרשב"א ז"ל אינו פוסל העובר על החרם אלא מטעם שכוללין בו ארור ושבועה הא לאו הכי אינו פוסל העובר על החרם וזהו דוקא לשיטת ר"ת דאילו לרש"י אפי' בשבועה גמורה אינו פסול בלהבא וכ"ש בחרם שכוללין בו שבועה וארור ומאחר דאפילו לר"ת אינו פוסל להעובר על החרם בעלמא הילכך בימינו ובארצנו שאין נוהגין להזכיר לא לשון שבועה ולא לשון ארור רק שמכריזין חרם בעלמא העובר על הכרזה זו אינו פסול אפי' לר"ת ובנ"ד נמי לא עבר רק על הכרזת חרם בעלמא ולפיכך לא פסלינן ליה ועוד דהרב בר ששת ז"ל בסימן שי"א הכריע בין דעת רש"י ור"ת דהנשבע שלא לאכול ואכל פסול כיון שהוא חייב מלקות ורשע הוא אבל הנשבע לאכול או לפרוע ולא עשה כיון דאינו חייב מלקות דלא עביד מעשה אינו פסול לעדות ולשבועה ע"כ ודבריו נראין לי להלכה שבכל מקום הלכה כדברי המכריע ולדברי ריב"ש העובר על החרם אינו פסול דהא לא עביד מעשה ולאו בר מלקות הוא ויצא לנו מזה שהעובר על החרם בעלמא ובמידי דלא עביד מעשה ליכא למ"ד שיהא פסול משום זה וכ"ש בנ"ד שהוא מתנצל וטוען שלא עבר על החרם אלא מפחד הסכנה שאחד ממנהיגי הקהילה היה שונאו גמור והיה חושש שלא ימסור אותו בפני השררה כי השנאה מקלקלת השורה ומאחר שיש לו התנצלות אין לפוסלו אפילו בעבירה גמורה שיש בו מלקות וכמו שכתבנו למעלה. ואף על גב דהאי התנצלות טעות הוא שמצד הדין לא היה לו לעבור על החרם מפחד השונא דאעפ"י ששונאו ישראל כשר הוא ולא נחשד על כך למסור את חבירו וכההוא דתנן נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסים וכו' ומשמע דלמוכסין ולהרגין הוא דנשבעין לשקר משום דחשידי אינהו אבל בנ"ד דאדם כשר הוא לא ונמצא זה עובר על החרם שלא כדין ולאו כל כמיניה לומר טעיתי במידי דלא טעו ביה אינשי מ"מ אין לפוסלו לפוסלו בשביל זה דהא הנהו קבוראי טעו ודאי במה שקברו מיתא בי"ט ראשון במידי דלאו טעו ביה אינשי ואפ"ה אכשרינהו רב הונא משום דקסברי מצוה קא עבדי אלמא דאין אדם נפסל בעבירה אלא עד שיעשה העבירה בזדון וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות עדות וז"ל במה דברים אמורים כשעבר על דברי שפשוט בישראל שהן עבירה כו' אבל אם ראוהו עדים עובר על דבר שקרוב העושה אותו להיות שוגג צריכין להזהירו ואח"כ יפסו' הרי שהרמב"ם ז"ל לא פסל להעובר עבירה אלא דוקא בדבר פשוט בישראל שהוא עבירה ולא בדבר שקרוב להיות שוגג וטועה והנה ברור לן מכל הלין דאין לפסול בנ"ד מטע' שעב' על החרם שגזרו הצבור:
גם אין לפוסלו מטעם קלא דלא פסיק וקול זה הוחזק בב"ד הוה שהרי חשו חכמים לקלא דלא פסיק גבי אשת איש כדאיתא בפ"ב דיבמות ואע"ג דהתם לא אסרינן איתתא בקלא דלא פסיק לבד רק בעידי כיעור עם הקול הלא גם בנ"ד איבא עידי כיעור דאין לך כיעור גדול ממה שהעידו משרתי הקהל מ"מ אין ללמוד מדין אשת איש לפסול עדות מאחר דלא מצינו לא בתלמוד ולא בפוסקים שיהא אדם נפסל בקלא דלא פסיק ואדרבה גבי כופר בפקדון וגבי הנהו קבוראי מוכח דאין אדם נפסל עד שיהא עדות ברורה שעבר עבירה בזדון ושאין פוסלין אותו באומדנא דמוכח כל זמן שיכול להתנצל שלא עבר עבירה וכאשר שכתבנו למעלה גם הסברא נותנת שיש לחלק בין אשת איש לפסולי עדות משום דגבי אשת איש אע"ג דליכי עדי טומאה ויכולה האשה להתנצל שלא זינתה אף דאיכא עדי כיעור מ"מ אבדה חזקה דכשרות שהרי אינה יכולה להתנצל לגמרי שהרי גם לפי עידי כיעור עברה על דאורייתא שהיחוד אסור מן התורה כדאמרינן בסוף קידושין ובפ"ב דסנהדרין גם חיבוק ונישוק אסור מן התורה דילפינן בסנהדרין מלא תקרבו לגלות ערוה וכיון שעל פי עידי כיעור עברה על דאורייתא אסרינן לה אבעלה דחשדינן אותה גם על זנות ואיהי דאפסדא אנפשה מש"כ בנ"ד או שאר עבירות דאף על גב דאיכא עידי כיעור מ"מ כל זמן שאפשר לו להתנצל ליכא למפסליה דאכתי לא ברור לן שום דבר בעולם שעבר על איזה איסור דאורייתא או אפילו דרבנן ואיכא למימר אוקי גברא אחזקתיה וכשר הוא ויש להביא ראיה מפרק זה בורר דלא פסלינן ליה לגברא בשביל קלא דלא פסיק דאמרינן התם אמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות הוא וכתב שם הרא"ש ונראה לפרש החשוד על העריות שהוא רגיל וגס בעריות ומתיחד עמהם וסני שומעניה וכו' ומלקין על לא טובה השמועה קלא דלא פסיק כשהמון עם מעבירין עליו קול עכ"ל אלמא דההוא דרב נחמן מיירי בקלא דלא פסיק דאי לאו הכי לא הוה אמר רב ששת התם ארבעי בכתפי ואפ"ה אמר רב נחמן דכשר לעדות וכן במשרים נ"ב ח"ד כתב בהדיא דאפילו חשוד על העריות בקלא דלא פסיק כשר לעדות אך צ"ע קצת במה שכתב הרב ב"י בסימן ל"ד בשם הרשב"א וז"ל ואם יצא עליו קלא דלא פסיק אין חוששים לו ואין מוסר לו שבועה ואין מוציאין ממון בעדותו דאין מוציאין ממון אלא בעדות ברורה אעפ"י שבחזקה כשר היה ואין פוסלין אותו בקלא דעלמא מ"מ מיחש חיישינן ליה ואפי' איתתא מפקינן מנטען בדבר מרומה וקלא דלא פסיק כ"ש זה דלא מוסרין לו שבועה וכ"ש דלא מפקינן ממונא אפומיה עכ"ל:
אם אין כאן טעות סופר והדברים הן ככתבן וכהוייתן קשה להולמן דברים סתומים וחתומין הם וכסתרי אהדדי דבתחילה כתב דלא פסיק אין חוששין לו דמשמע דאין חוששין לקול וכשר לעדות הוא ואחר כך כתב דאין מוסרין לו שבועה ואין מוציאין ממון בעדותו ונר' דה"ק דאין חוששין דקלא דלא פסיק לכל עדות שבתורה דלא פסלינן ליה לגברא בקלא דלא פסיק ואע"פ כן אין מוסרין לו שבועה משום דחשיד מיהא הוי בהכי ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה וכדאשכחן בפרק הכותב ההיא אתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרב' אמרה לי' בת רב חסדא ידענא בהאי אתתא דמפקא שם שמים לבטלה והפכא רבא אשכנגדה כך היא גרסת ה"ג:
ואע"ג דמן הדין ההיא אתתא כשרה היא לשבועה דמשום דמפקא שם שמים לבטלה לא משתבעה לשיקרא ועדיפא משבועת ביטוי דלהבא דעובר על שבועה הוא ולא פסלינן ליה לדעת רוב המחברים כאשר כתבנו למעלה ואפ"ה היפך השבועה אשכנגדה משום דהוה חשודה בעיניו ואיהי האי דהפסדה אנפשה וה"ה נמי גבי קלא דלא פסיק מטעם זה אין מוסרין לו שבועה וכן נמי אין מוציאין ממון בעדותו משו' דאין מוציאין ממין אלא בעדו' ברורה וכו' כך נ"ל לפרש דברי הרשב"א ז"ל ונמצא לפי"ז דבקלא דלא פסיק לא נפסל רק שבוע' ועדות בלבד אבל לשאר עדיות שבתורה כשר הוא ואע"ג דהאי פירושא בדברי הרשב"א אינו מוכרח ויש פנים לכאן ולכאן מ"מ כיון דאשכחנא הרא"ש ורבינו ירוחם ז"ל דכתבו בהדיא להכשיר בקלא דלא פסיק קשה לסתור בדברים הסתומים דברים המבוארים וגם כי הרא"ש ורבינו ירוחם ז"ל רבים הם ובתראי אינהו וכדאי הם לסמוך עליה'. ולא דמי נ"ד לההיא דפרק המגרש דתנן התם יצא שמה בעיר מקודשת. הרי זו מקודשת אלמא ע"פ הקול אסרינן לה לאיתתא אכולי עלמא משום דהתם נמי לאו קידושין דאורייתא הן אלא משום חומר אשת איש מיחש חיישינן לקול הקידושין מדרבנן דהא אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מגרש ראשון ונושא שני וכדאמרינן התם דשלח ליה שמואל לבי רב תצא והעמידו הדבר על בוריו מאי והעמידו הדבר על בוריו דאי מגליא מילתא דקידושי קמא קידושי מעליא נינהו לא צריכא גט משני אלמא דכל כמה דלא מגליא לנו בקידושי קמא דקידושין גמורין הן צריכא גט משני משום דקידושי קמא קידושי ספק הן וכן כתב בהדיא בטור א"ה בסי' מ"ו והרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות אישות וכיון שכן הוא אין ללמוד משם לנ"ד דמספק' לא פסלינן ליה לגברא ועוד הא אמרינן התם ובלבד שלא יהא שם אמתלא ובנ"ד נמי איכא אמתלא שהרי לפי עדות משרתי הקהל הדבר היה מפורסם שמצאו הגניבה בביתו והוא צוח ואומר לפני ב"ד שאין לו שום ידיעה מזה ואפשר שאחד מבני ביתו עשה הגניבה וא"כ כשיצא הקול מתחילה לאו בחזקת ודאי גנב יצא הקול אלא בחזקת ספק גנב יצא הקול והיינו אמתלא דמימר אמרי אינשי עייני רבנן בדינא ומצאו דלאו גנב הוא וכה"ג מבטלין קלא אפילו בקידושין כדאמרינן התם איזו היא אמתלא גירש איש פלוני את אשתו על תנאי זרק לה קידושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו ושמא תאמר דלא אמרינן אמתלא אלא אמתלא חשובה שנראין הדברים שאמת היה אמתלא מש"כ בנ"ד נראין הדברים שהאמתלא לאו אמת הוא שהרי המשרתים העידו שלפי אומד דעתן היה נראה שהוא היה הגנב וכה"ג אין חוששין לאמתלא מ"מ נראה שכל אמתלא שיצאה מתחילה עם הקול אפי' אמתלא כל דהו מבטל הקידושין דלשון הפוסקים משמע דאפי' צד ספק בקידושין ע"י הקול אין חוששין לקידושין וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות קידושין ומדברי ב"י בטור א"ה בסימן מ"ו דלא בעינן אמתל' חשובה אלא באמתל' שיצאה כמה ימים אחר הקיל ויראה לי עוד לומר היכא שהקול והאמתלא יצאו בבת אחת ואחר איזה ימים נודע שהאמתלא שקר הוא אפ"ה אין חוששין לקידושין משום דסוגיא דשמעת' משמע דלא חיישינן לקול הקדושין רק בקול פשוט בלא אמתלא או צד ספק בעולם וטעמא דכל שיצא הקול פשוט העולם מרננין ומחזיקין הקול בקול אמת וקידושין גמורין ואיכא לעז המשפחה אבל היכא דאין הקול פשוט כגון באמתלא וצד ספק שיצא עם הקול אין העילם מחזיקין מתחילה כשיצא הקול לקול אמת ולא הוחזקה מקודשת בשעת יציאת הקיל ולכן אפילו אם אחר כך יודע שהאמתלא שקר הוא שוב לא חיישינן להקול למפרע דליכא לעז המשפחה וזה מוכח ממה דמסיק ה"ד אמתלא ספק קרוב לו ספק קרוב לה וכל הני עובדי דמייתי התם כגין ההיא דנפק עליה דאיקדשא באיצפא דתותלא וההיא ספק קטן או גדול בכל הנהו לא הצריכו חכמים לבדוק האמתלא אם אמת היא או שקר אלא בסתם אמרו דלא חיישינן כדעת הרמב"ן ז"ל ורוב המחברים ש"מ דאפילו אם יודע שהאמתל' שקר לא חיישינן לקדושין דאם לא כן הא דאמרינן יצא אמתלא מבטלת הקול הלא היה לנו למיחש שמא אחר שתינשא האשה יודע שהאמתלא שקר היה ויהיו הקידושין שע"י הקול הראשון למפרע קדושין גמורין אלא ודאי ע"כ כיון שלא הוחזקה מקודשת בתחילה כשיצא הקול שוב לא חיישינן לאותו קול כלל גמרו של דבר דבנ"ד לא פסלינן ליה לגברא בהאי קלא דנפיק עליה דלא דני להאי קלא דלא פסיק דעידי כיעור ולא לקלא בקידושין וכל הגיטין שחתם העד הנזכר גיטין כשרים הם ודי לנו בזה לטעם הראשון שאין לפסול את העד לא משום כופר בפיקדון ולא משום גניבה ולא משום שעבר על החרם ולא משום קלא דלא פסיק:
הטעם השני אף אם היינו פוסלין העד החתום הנזכר בשביל אחד מהטעמי' הנזכרים למעלה עם כל זה אין לפסול הגיטין שחתם העד הזה מאחר שחזר בתשובה קודם שחתם על הגיטין שהרי שני עדים מעידים שהחזיר ממון שלהם שהיה בידו בלי ידיעתם והיה יכול להעלים ולהחזיק בידו ואין לך תשובה מעולה בגנב וגזלן מזה שהיה בידו ממון אחרים בלי ידיעת הבעלים ומרצונו הטוב החזיר אותו לבעלים וכאשר אבאר בע"ה ולא מבעיא לדברי הטור שמפרש דברי הרמב"ם ז"ל במה שכתב אע"ג שהחזירו הגנב והגזלן הממון שגנבו וגזלו פסולים דהיינו דוקא כששלמו בכפיית ב"ד אבל שלמו מעצמם בלא כפיית בית דין כשרים דלדידיה נ"ד שהחזיר העד בעצמו ממון אחר כ"ש דכשר הואי אלא אפי' לדברי ב"י שכתב שאפי' החזיר ברצונו מה שגנב וגזל פסול להרמב"ם ז"ל עד שיעשה תשובה מ"מ לא מיירי אלא בממון שגנב או גזל אבל אם החזיר ממון אחר מעצמו פשיטא דמתכשר הוא בהכי דהא סיים הרמב"ם ז"ל בסוף דבריו והרי הן פסולין עד שיודע שחזרו בהן מדרכן הרעה ורצונו לומר עד שיודע ששב בתשובה שלימה בלא שום הערמה וכדאמרי' גבי ההוא טבחא דהוי רבי מזייה וטופריה וכו' אמר רבא ודילמא איערומי קא מערים ונ"ד מאחר דחזינן דהחזיר ממון אחר לבעלים מרצונו הטוב הרי הוא שב בתשובה גמורה בלא הערמה. ואע"ג דגבי ההוא טבחא בעינן שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזור אבידה בדבר חשוב וכו'. הא לאו הכי חיישינן לערמה מ"מ בנ"ד לא בעי מקום שאין מכירין אותו דלא אמרינן הכי אלא גבי טבחא וטעמא דהתם הוא מערים כדי שיחזירוהו לאומנתו אבל בשאר פסולין לא אמרי' הכי אי נמי כמו שכתב הרב ב"י אליביה דהרמב"ם ז"ל וא"ת דבפרק זה בורר תניא מלוה בריבית מאימתי חזרתן משיקרעו שטרותיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו לנכרי לא מוזפי וכתב שם הרא"ש ומה שלא פירש חזרת הריבית דפשיטא שצריך להוציא גזילה מתחת ידו עכ"ל:
למדנו מזה שמלוה בריבית אף על פי שמחזירין הריבית לבעליהן אינן חוזרין לכשרותן עד שיעשו תשובה ויחזרו בהן אפילו בדבר המותר דאפילו בנכרי לא מוזפו וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' י"ב מהלכות עדות אבל שאר פסולי עדות שהן מחמת ממון שחמסו או שגזלו אע"פ ששלמו צריכין תשובה והרי הן פסולין עד שיודע שיחזרו בהן מדרכן הרע עכ"ל וב"י בטור חו"מ בסי' ל"ד כתב דאפי' בשאר פסולי עבירות שלא מחמת ממון צריך שיבואו לב"ד שבעירם לקבל עליו שלא יחזור לאותו חטא וצריך שיקבל עליו שום גדר לאסור עצמן במותר לו מדבר הנוגע לאותו ענין ואפשר דדוקא בפסולי ממון הוא דבעי לפנים משורה אבל לא באינך עכ"ל ומ"מ בפסולי ממון מיהו בעי לפנים משורה וז"ל בעל העיטור שהביא הרב ב"י בסי' ל"ד חשוד על הגניבה אם החזירה בתשובה ולא על יראה ופחד וקבל שלא לגנוב לישראל ונכרי מקבלין עדותו עכ"ל הרי לך שמתוך הברייתא דפרק זה בורר דלעיל ומתוך דברי כל הנך רבוותא דלעיל מוכח דפסולי עדות מחמת ממון תולה הכל בתשובה גמורה והגדה שמקבל על עצמו לאסור במותר ובהכי מתכשרי ולפי זה בנ"ד העד הזה שנפסל מחמת ממון הגניבה אע"פ שהחזיר הגניבה וגם ממון אחר החזיר מעצמו ומרצונו עם כל זה עדיין הוא בפיסולו כל זמן שלא קבל עליו שום גדר לאסור את עצמו בדבר המותר לו אמנם בעובדא דההוא טבחא בפרק זה בורר א"א לומר כן דמסיק התם אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב או שיוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו הרי לך שאפי' החשוד על הטריפות דחמיר טפי שהוא צריך לילך למקום שאין מכירין ואפי"ה מתכשר על ידי ממון אחר כגון חזרת אבידה וכ"ש גנב וגזלן וכיוצא בו וכן נמי החשוד על השבועה כתב הרמב"ם ז"ל והטור דמתכשר ע"י ממון אחר וכן כתב הרא"ש בהדיא אברייתא דחזרה מלוה בריבית דכל הפסול ע"י ממון לא מתכשר אלא ע"י ממון אחר וכדי שלא יהא כסתרי אהדדי ההוא עובדא דטבחא אברייתא דמלוה בריבית מוכרחים אנו לומר דלאו דוקא קאמר וחדא חדא קאמר דגבי מלוה בריבית ומשחקי בקוביא תלה הכשרות בגדר לאסור עצמו בדבר המותר לו וה"ה נמי דמתכשר ע"י חזרת ממון אחר וגבי ההוא טבחא תלה הכשרות בממון אחר וה"ה נמי דמתכשר בגדר לאסור עצמו בדבר המותר לו ואין חילוק ביניהם רק שזה צריך לילך למקום שאין מכירין וזה אין צריך לילך למקום שאין מכירין עוד יש לומר דדוקא קאמר ושאני ההוא עובדא דטבחא דתרתי אית ביה חדא דחשוד על הממון ועוד דמאכיל טרפה לישראל הוא וכן נמי גבי חשוד על השבועה דגוזל את חבירו ונשבע לשקר דהיינו תרתי דהא נשבע לשקר אפילו בלא הנאת ממון נמי לקי ולפיכך החמירו עליהם דלא מתכשרי בקבלת גדר בעלמא עד שיתברר ע"י ממון אחר שזהו תשובה חשובה שבזה הוא ניכר דהדר מחמדת ממון וכמו שפי' רש"י גבי ההוא טבחא דכיון דמחזיר אבידה הוא ודאי הדר ביה מחמדת ממון אבל מלוה בריבית ומשחקי בקוביא ומפריחי יונים דאינו חשוד רק על ממון בלבד דאין כאן איסור אחר סגי להתכשר בקבלת גדר לבד ואפי' אם עדיין לא עשה שום תשובה בממון אחר ולא עשה דבר הניכר שהדר מחמד' ממון רק בדברי' בעלמא ויש לחוש שמא לא יקיים תשובתו ואפי"ה לא חיישינן ומתכשר בקבלת דברים לבד ויצא לנו מזה שהגנב והגזלן וכל הנפסלים ע"י ממון שפיר מתכשרי ע"י חזרת ממון אחר מרצונו הטוב מלבד הממון שנפסל על ידו ולפיכך העד החתום הנ"ל שנפסל ע"י גניבה שגנב כיון שהחזיר ממון אחר מרצונו הטוב חוזר הוא לכשרותו ואכתי יש לבעל דין לחלוק ולומר דאף לפי שהוכחנו שהנפסל על ידי ממון יש לו תקנה ע"י חזרת ממון אחר מ"מ לא יועיל תקנה זו אלא כשהחזיר ממון אחר לפני ב"ד ולא בנ"ד שהחזיר בינו לבין עצמו והכי מוכח מלשון מישרים שהביא הרב ב"י וכן מוכח נמי דברי ב"י עצמו דבעי חזרה בב"ד ונראה דלא בעינן חזרה בב"ד רק כשאינו עושה שום מעשה בחזרה אלא שמקבל עליו דברים בעלמא שלא לעשות עוד או שאסר עליו דבר המותר לו דדברים בעלמא בעינן בפני ב"ד דוקא וכה"ג אשכחנא בכמה מקומות בתלמוד כגון הודאה בב"ד הוא דמהני אבל חוץ לבית דין לא מהני ויכול לחזור בו. וכן ערב שלא בשעת מתן מעות ובלא קנין לא מהני אלא בבית דין כיון דאינן אלא דברים בעלמא וליכא שום מעשה אבל היכא דאיכא מעשה לא בעינן בפני ב"ד והכי מוכח ההוא עובדא דטבחא דאזל רבי מזייה וטופריה ולישנא דאזל משמע מעצמו עשה בלא ידיעת ב"ד ואפי"ה אכשריה רב נחמן אי לאו דאמר רבא האי איערומי קא מערים אלמא לא בעינן דעת ב"ד היכא דאיכא מעשה. וכן מוכח נמי מההיא דהרי"ף ור"ת דאית להו גזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו בב"ד שעשה תשובה וכל שטרות שחתם בינתים פסולין דהאי שעתא פסול היה אלמא אע"פ שעשה הגזלן תשובה בלא ב"ד ואפי"ה כשמעידין עליו בב"ד שעשה תשובה חזר לכשרותו מאותו שעה שמעידין עליו דאי מיירי שעשה תשובה בידיעת ב"ד ודאי הוא כשר משעה ראשונה שעשה תשובה הרי לך דהעושה תשובה גמורה לא בעי ידיעת ב"ד ואל תשיבני דמדברי הרי"ף ור"ת שמעינן דלא מתכשר הגזלן אלא משעה שהעידו עליו בב"ד וכל העדות והשטרות שנעשו ע"י גזלן זה קודם שהעידו עליו בב"ד פסולין הן ואע"פ שהעידו שחת' אחר שעש' תשובה וא"כ כל הגיטין שחתם העד הזה פסולין הן שהרי אחר כל החתימות העידו עליו שעשה תשובה אנן לא קי"ל כוותייהו בהא מאחר שהר"ן דחה דבריהם והעלה דהאי גזלן כשר הוא משעה ראשונה שעשה תשובה וכל העדות והשטרות שאחר התשובה כשרים הם ואע"ג שלא העידו עליו רק אחר העדות והחתימות כמו שכתב כל זה הרב ב"י בסי' ל"ד:
ומה שיש לנו לפקפק בזה הוא שהעדים המעידים על העד החתום הנזכר שעשה תשובה אין עדותן עדות לאכשורי האי גברא רק לענין דיני ממונות ולא לענין דיני נפשות דבדיני נפשות עדות כה"ג לאו כלום הוא מפני שאין עדותן בענין אחד שהעד האחד העיד שהשיב לו טאלר אחד שהיה שלו והעד השני העיד שהשיב לו ב' זהובים שהיה של אביו ולאחר מיתת אביו השיב לו ונמצא שאמאי שמסהיד האי א מסהיד האי דהיינו עדות מיוחדת דאמרינן בפרק קמא דמכות דלאו כלום הוא לענין דיני נפשות וכבר כתב הרב ב"י ז"ל בטור חו"מ בסי' ל' גבי עד אחד אמר שראה ב' שערות בימין ועד אחד אמר שראה ב' שערות בשמאל דעדות כזה לאו כלום הוא לדיני גטין וקדושין דכדיני נפשות דמו כדברי הרב ב"י נראה מהתוספת' שהבי' הרי"ף בפרק מי שאחזו דקתני ראוה שנים שנתיחדו עמו צריכה הימנו גט שני אחד אינה צריכה הימנו גט שני אחד שחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ואמרו אין מצטרפין ע"כ הרי לך בהדיא דלענין יחוד הגרושה עדות מיוחדת לא מצטרף דכדיני נפשות דמי וכן כתב נמי שם הר"ן ז"ל וז"ל ואע"ג דלגבי ממון קי"ל בפרק זה בורר דהלואה אחר הלואה והודאה אחר הודאה מצטרפין לגבי אשות דשייך בדיני נפשות בבת אחת בעינן להו עכ"ל מכל זה מוכח דעדות מיוחדת לאו עדות הוא לענין אישות דכדיני נפשות דמי ולפי זה בנ"ד הני עדים דאסהידו בהאי גברא שעשה תשובה כיון דלא אסהידו אמילתא חדא אין עדותן מועיל לאכשורי האי גברא רק לעדות דיני ממנות ולא לעדות גיטין וקדושין וא"כ כל הני גיטין דחתם עלייהו ההוא גברא פסולין הן דהא אכתי לא אתכשר ההוא גברא מעדות גיטין וקדושין אמנם כי דייקינן שפיר אי אפשר לומר בעדות גיטין וקדושין דכדיני נפשות דמי אלא אדרבא ע"כ כדיני ממונות דמו דהא בסוף יבמות נחלקו ר' עקיבא ור' טרפון לענין עדות אשה אי בעי דרישה וחקירה אי לא דר' עקיבא סבר אין בודקין בדרישה וחקירה מסום דכדיני ממונות דמיא ור"ט סבר בודקין דכדיני נפשות דמיא ופסקו הרי"ף והרא"ש ושאר מחברים כר"ע דאין בודקין בדרישה וחקירה דכדיני ממונות דמיא ומשמע התם מדברי נ"י דלאו בעדות אשה לחוד פליגי ר"ע ור"ט אלא ה"ה בכל עדות גיטין וקדושין פליגי ובכולהו ס"ל כר"ע דהלכה כמותו דלא בעי דרישה וחקירה דכדיני ממונות דמיא כן כתב בתשובות הריב"ש סימן קצ"ג הרי לך בהדיא דלדיני ממונות מדמין ולא לדיני נפשות ואף ע"ג דהסמ"ג מצות עשה סימן מ"ח והגהות מיימוני בפרק כ"ד מהלכות אישות בשם ר"ת כתבו דלאסור האשה על בעלה בעי דרישה וחקירה נראה דהיינו דוקא לאסור האשה הוא דבעי דרישה וחקירה אי משום עיגון האשה שהרבה חשו חכמים לעיגון האשה ואי משום שדמו לדין מרומה שהרי האשה מכחשת העדים כגון עידי טומאה או עידי קדושין דמסתמא האשה מכחשת את העדים וצוחת דשקר הם מעידים דאי אינה מכחשת אותם שויא נפשה חתיכה דאיסורא ולפיכך חיישינן לדין מרומה שמא הבעל השיא אותם לעדו' שקר ובעי דרישה וחקירה ובדין מרומה בעינן דרישה וחקירה אפי' בדיני ממונות אבל בשאר עדות גיטין וקדושין מודה ר"ת דלא בעי דרישה כר"ע דקי"ל כוותי' והכי משמע נמי לשון המרדכי בריש פרק אחד דיני ממינות דהא דבעי דרישה וחקירה לאסור האשה היינו מטעם דהאשה מכחשת אותם. ומדברי הרב ב"י בריש סימן ל' מטור חו"מ משמע דר"ת סבר כר"ט ולא חילק בין לאסור האשה או להתירה אבל הנכון הוא כאשר כתבתי דגם ר"ת לא בעי דרישה וחקירה רק גבי לאסור האשה על בעלה או בעידי טומאה או בעידי קדושין שאוסרין אותה על כל העולם אבל שאר עדות גיטין וקדושין לא בעי דרישה וחקירה. וכן ראיתי בתשובת מורי מהרש"ל ז"ל בסי' ל"ג ובספר שארית יוסף סימן ע"ז שכתבו דלאסור האש' על בעלה בעי דרישה וחקירה ולא להתיר' הרי הוכחנו דלענין דרישה וחקירה דיני גיטין וקדושין כדיני ממונות דמיא ולא כדיני נפשות. ועוד דלענין עדות מיוחדת דקי"ל דלא מצטרפי משמע בהדיא בסוף פ"ק דמכות דהיינו דוקא בדיני נפשות אבל בעלמא עדות מעליא הוא ומצטרפי ואפילו לענין גיטין וקדושין והכי אמרי' התם אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה שנאמר לא יומת ע"פ עד אחד מאי אחד אחד אחד אמר רב נחמן עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות דכתיב לא יומת על פי עד אחד בדיני נפשות הוא דאין כשרה אבל בדיני ממונות כשרה הרי לך בהדיא דממעטינן דיני ממונות לעדות מיוחדת מדכתיב לא יומת וא"כ מהאי טעמא ממעטינן נמי דיני גיטין וקידושין מדכתיב לא יומת דמשמע דוקא לענין מיתה הוא דפסול רחמנא לעדות מיוחדת ולא לדבר אחר ולא דמי לדרישה וחקירה דכתיב גבי דיני נפשות ואפי"ה ס"ל לר"ט דעידי נשים כדיני נפשות דמיא ובעינן דרישה וחקירה משום דהתם כו"ע לא פליגי דבדאורייתא אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה דכתיב משפט אחד יהיה לכם ורבנן הוא דתיקנו בדיני ממונות דלא בעי דרישה וחקירה משום נעיל דלת כדאמרינן בריש פרק אחד דיני ממינות ולפיכך אית ליה לר"ט דדיני גיטין וקדושין דלא שייכו בהו נעילת דלת מוקמינן להו אדין דאוריית' ובעי דרישה וחקירה אבל עדות מיוחדת דבהדיא כתב רחמנא לא יומת למידרש מיניה דדוקא לענין מיתה הוא דפסל רחמנא לעדות מיוחדת לא לדבר אחר כו"ע מודו דעדות מיוחדת עדות מעליא הוא ואפי' לדיני גיטין וקידושין ועוד תימא על הרב ב"י ז"ל איך עלה על דעתו לומר דהאי עד אחד אומר שראה שנים בימינו ועד א' אומר שראה שנים בשמאלו דבדיני ממונות איירי ולא בדיני גיטין וקדושין הא דין זה לא נזכר בתלמוד לענין דיני ממונות רק לענין דיני גיטין וקידושין והכי אמרינן בפרק זה בורר וכן שבבן ושבבת. מאי וכן שבבן ושבבת אילימא א' אומר אחד בגבה ואחד אומר אחד בכריסה האי חצי דבר וחצי עדות הוא אלא אחד אומר שתים בגבה ואחד אומר שתים בכריסה ע"כ ולישנא בבן ובבת לא משמע רק שמעידין עליהם שהם גדולים שהביאו ב' שערות ולענין גיטין וקידושין דאי לענין דיני ממונות כגון לענין אם עדותן עדות זה לא שייך גבי בת דאשה אינה כשרה להעיד אלא ע"כ לא מתוקמא אלא לענין גיטין וקידושין אם היא גדולה שיכולה לקבל גיטה וקידושיה וא"כ היאך מוקי הרב ב"י האי דעד אחד אומר שנים בימין וכו' בדיני ממונות ולא בדיני גיטין וקידושין ועוד תימא על הרב בית יוסף ז"ל דאישתמיטתיה המרדכי שהביא בטור א"ה סי' י"א בשם ירושלמי דעידי כיעור אע"פ שלא ראו בבת אחת אלא בזה אחר זה ואע"ג דכיעור דחזו האי לא חזו האי הא קי"ל בהלואה אחר הלואה דמצטרפין ואע"ג דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי מיהו תרווייהו אמנה קא מסהדי ה"נ תרוויי' אדבר מכוער קא מסהדי עכ"ל אלמא דעידי נשים אפילו להוציא אשה מבעלה אכשרינן בזה אחר זה מדאכשרינן הלואה אחר הלואה ש"מ דעידי נשים לדיני ממונות מדמינן להו ולא לדיני נפשות ועוד קשה דהא אפי' לדיני נפשות לא פסיל רחמנא לעדות מיוחדת אלא לדיני נפשות ממש כשמעידין עליו להרגו אבל בענין אחר כשרה עדות מיוחדת אפי' לדיני נפשות כדאמרינן בפרק זה בורר גבי בר חמא קטל נפשא אתו תרי סהדי אסהידו ביה דודאי קטל אזל איהו אייתי תרי סהדי אסהידו ביה בחד מהנך חד אמר קמא דידי גנב קבא דחושלא וחד אמר קמאי דידי גנב קתא דבורט' ומסיק התם דעדות מעליא הוא כרבי מאיר ואפי' לר' אבא התם דבעי למימר דלאו עדות הוא וכרבי יוסי היינו משום דלא פסלו את העד אלא מכח גניבה כדאמר התם קמא דידי גנב קבא דחושלא וקמא דידי גנב קתא דבורטא ומאחר שאין פיסולו אלא מכח גניבה אינו פסול להעיד משום זה בדיני נפשות דס"ל לר' יוסי התם פסול לדיני ממונות כשר לדיני נפשות אבל אי הוי פסלו ליה כה"ג בעבירות שחייבים עליו מיתה כגון חד אמר קמא דידי בא על אשת איש וחד אמר קמא דידי חילל שבת אפילו רבי יוסי מודה דעדות מעליא ופסלינן ליה לההוא גברא לעדות אפילו בדיני נפשות. ושמעינן מזה דעדות מיוחדת כשרה אפילו לדיני נפשות דהא הכא אמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי דזה מסהיד שגנב קבא דחושלא וזה מסהיד דגנב קתא דבורטא ואפי"ה עדותן עדות משום דלאו היו מעידין להרוג את בר חמא אלא אדרבא היו מעידין לפסול את העדים שהעידו על בר חמא דקטל את הנפש אלמא שאפילו בדיני נפשות עדות מיוחדת כשירה כשאין עדותן ממש להרוג את הנפש וק"ו בעדות גיטין וקידושין שאין עדותן כלל בדיני נפשות רק שמתוך עדותן יכול להתגלגל ולבא לידי דיני נפשות שאין לנו לפסול עדות מיוחדת ויצא לנו מזה מכל אלו הראיות בנ"ד שהעדים שהעידו על העד החותם על גיטין שעשה תשובה קודם שחתם על הגיטין שעדותן עדות מעליא הוא והגיטין הם כשרים ולא פסלינן להאי עדות משום עדות מיוחדת לומר דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כיון תרווייהו מעידין שעשה תשובה קודם שחתם על הגיטין ולעדות מיוחדת לא חיישינן בגיטין וקידושין ודלא כדברי הרב ב"י כאשר כתבתי אח"כ אח"כ מצאתי בתשובה מהר"ם פדואה סימן ל"ז שעשה הלכה למעשה בשני עדים שהעידו על קידושי אשה ואח"כ באו שני עדים אחרים ופסלו לעד אחד מן עידי קידושין בעדות מיוחדת ופסק שם שעדותן עדות מעליא הוא והתיר האשה בלא גט ע"ש וזהו ממש כדברינו והשתא מאחר שהוכחנו יפה דעדות מיוחדת כשרה בגיטין וקידושין נשאר עלינו חובה גמורה לתרץ ולבאר דברי התוספתא שהביא הרי"ף בפרק מי שאחזו ודברי הר"ן ז"ל שם שנראין דבריהם כסותרין את דברינו שהרי בהדיא משמע מדבריהם דעדות מיוחד' פסולה לדיני אישות וכאשר כתבתי למעלה ואומר אני דטעם התוספתא דלא מצטרפי הוא משום בעידי קידושין הן עידי קנין דאין הקידושין נקנין אלא בשני עדים דילפינן דבר דבר מגז"ש דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפילו אי שניהם מודים שקידשו בלא עדים לאו כלום ואפי' עד אחד בקידושין לאו כלום הוא כדאמרינן פרק האומר וכיון דעידי קידושין עידי קנין הן לא מצטרפת להיות קנין מלאו קנין דלא בשחרית היה קנין ולא בין הערביים היה קנין וכה"ג לא אשכחנא בשום דוכתא דמצטרפי אבל עידי הלואה דלאו עידי קנין הן אלא עידי ראיה דהא אם החייב מודה, ההלואה אין אנחנו צריכין לעדים דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי ולא בעינן עידי הלואה רק כשאין החייב מודה וכדאמרינן בעלמא לא אברו סהדי אלא לשיקרא והן נקראין עידי ראיה שאינן לקנין אלא לראיה ולהכי מצטרפי אפי' בזה אחר זה דכיון שהן מעידין שהלואה היא אמת מאי איכפת לן בעדים בהלואה תליא מילתא ולא בעדים ולהכי מצטרפי שפיר אפילו בזה אחר זה וזהו הטעם הנכון לדברי התוספתא:
אך דברי הר"ן ז"ל קשה להלמן שהוא ז"ל פירש טעם התוספתא דאי מצטרפין משום א יני אישות בדיני נפשות שייכי ובבת אחת בעינן להו ודבריו תמוהין בעיני מאד ואיני יודע מי הכריחו לטעם זה כי כבר הוכחנו למעלה מכמה מקומות בתלמוד ומדברי המחברים בהדיא דבדיני גיטין וקידושין קי"ל דמצטרפי כמו בדיני ממונות ובחידושי הרשב"א בפרק הזורק הביא התוספתא בלשון אחר וז"ל א' שחרית ואחד בין הערביים זה היה מעשה ושאל ר' אליעזר בן תדאי לחכמים ואמר אחד אין צריכה ממנו גט שני ע"ה הרי לך דאין הטעם משום דאין מצטרפין אלא משום דאף אם היינו מצטרפין אין כאן אלא עד אחד וכן כתב שם הרשב"א ז"ל בהדיא דטעמא הוא משום דאין כאן א אלא עד אחד וסוף דבר הר"ן ז"ל עם שהיה רב מובהק וגדול דבריו אינן עולין להלכה ע"פ הראיות וההוכחות שכתבתי וגם התוספתא שפירש פירושו איננו מוכרח אלא כאשר כתבתי הוא הנכון גם דברי הרשב"א ז"ל נוטים לפירוש שכתבתי ובהא סליקנא ובהא נחיתנא דכל הגיטין שחתם בו העד הנז' כשרים ואין כאן בית מיחוש כלל. דברי הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל.