אור ברסלב

משאת בנימין· רבי בנימין אהרן סלניק

מו

מה

במותם תלתא בי דינא כחדא הוינא ואתא לקדמנא כמר מרדכי מאררוש בן הח"ר שלמה וכו' הכל כמבואר בב"ד למעלה:

והנה האשה אשת אייזיק גלעזער ז"ל הנזכר מתנפלת לפני רבותינו להגיד לה דבר המשפט אי שריא להינשא ע"י העדות הנ"ל אי לאו ומן הראוי היה לי למנוע עצמי מלחוות דעתי בעבור כי שם בגליל אשר האשה יושבת בו חכמים רבים וגדולים ובראשם רב מובהק הגאון החסיד מהר"ר פייבש אב"ד דק"ק קראקא נר"ו אשר חרבו על ירכו וכל רז לא אנס ליה אך מפני שראיתי ביד האשה מגילה עפה מנופה מעשה אצבעותיו של הגאון מחותני מהר"ר משה איש ח"י ז"ל אשר מנוחתו כבוד בק"ק אפטא וקודם שנתבקש בישיבה של מעלה נצב על יד ימין האשה וכתב תשובה להתיר האשה הנזכרת ובאמת כי זה האיש משה ז"ל גדול היה מאוד בדורינו מ"מ אין משוא פנים בדבר ובמקום חילול השם אין חולקין כבוד לרב כי חזרתי על כל הצדדין ולא מצאתי שום היתר לאשה זו לפי עדותיו של כמר מרדכי הנזכר. חדא דבעינן שיעיד העד על שמו ושם עירו דהכי תניא בתוספתא אין מעידין עד שמכירין שמו ושם עירו או שמו ושם אביו ואפי' אינו מכיר שם עירו כמו שכתב מהרי"ק ז"ל בשורש קע"ה. ובנ"ד ליכא לא שמו ושם עירו ולא שמו ושם אביו ואפילו שמו לבדו ליכא שהרי הכומר לא הזכיר אותו בשמו כלל ואין לנו שום ידיעה בעולם מעדותו של הכומר שנוכל להבין שהוא מעיד על אותו יהודי שמעיר לעלו"ב רק במה שמעיד שהיה לו לאותו יהודי בגד קראזיא"ה ובענד"ר ויין שרף ומאומד הדעת אנו חוששין שזה הוא היהודי שמעיר לעלו"ב שהיו לו אותן דברים ומכח אומד הדעת אין לנו להתיר אשת איש לעלמא וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות גירושין וז"ל ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו אין אומרין באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו ע"כ. הרי מבואר בהדיא שאין אומד הדעת מועיל להתיר האשה כל זמן שלא הזכיר שמו ושם עירו והכי משמע גם כן מפשטיה דתלמודא ובכל הפוסקים וגדולה מזאת אמרינן בריש פרק האשה שלום גבי ההיא עובדא דרב יצחק ריש גלותא בר אחתיה דר' ביבי דשלחו מתם דשכיב ואעפ"כ איפלגו בה אביי ורבא אי חיישינן לתרי יצחק אי לאו ואע"ג דבההוא עובדא דהתם איכא היכרא טובא דהא קורין אותו רב יצחק ריש גלותא והיה בר אחתיה דר' ביבא והוה קאזיל מקורטבא לאספמיא וכמעט שאי אפשר שיצא עוד איש אחר שיהיה שמו ר"י וקוראין אותו ר"ג גם כן ושיהיה בר אחתיה דרב ביבי ודאזיל מקורטבא לאספמיא ואפי"ה איפלגו בה אביי ורבא וק"ו בנ"ד דליכא אפילו חד הכירא מכל הנך הלכך יש לנו לחוש לאיש אחר ובהא אפילו רבא מודה ועוד בנ"ד שכיחי שיירתא הוא וכהוחזקו דמו ולא מבעיא לרב אלפס ז"ל דס"ל גבי גט דלעולם חיישינן לשני יוסף בן שמעון עד דאיכא תרתי לטיבותא דלא שכיחי שיירתא ולא הוחזקו שני יוסף בן שמעון דלדידיה ודאי איכא למיחש בנ"ד לאיש אחר אלא אפי' לפירש התוספות והרא"ש דאוקמו ההיא פלוגתא דאביי ורבא בשכיחי שיירתא ולא הוחזקו ובחד לטיבותא נמי לא חיישינן כרבא דס"ל הכי גם רב אלפס מודה לגבי עיגונא דאיתתא דסגי בחדא לטיבותא כמו שכתב הרא"ש בתשובה. מ"מ בנדון דידן כו"ע מודו דחיישינן דהא איכא תרתי לריעותא שכיחי שיירתא והוחזקו דידוע לכל הוא דשכיחי יהודים רבים עוברים ושבים במדינת וואלח"יי ואיכא למיחש טובא לאינש אחרינא ולא שייך לומר כאן לא הוחזקו דמאחר שהכומר העד אינו מכיר שמו א"כ על כל אחד ואחד שבכל העולם יש לחוש וזה גרע יותר מהוחזקו שני יוסף ב"ש דהתם לא הוחזקו אלא תרי יוסף ב"ש אבל הכא איכא למיחש לכל אדם שבעולם והא דאמרינן בסוף מסכת יבמות באחד שחלה והביאו לפונדקית ובחזירתם אמרו לפונדקית איה חברינו אמרה להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו אלמא אע"ג דלא הכירה בשמו ובשם עירו ואפי"ה התירו את אשתו וכן ההיא דאבא יודן דישראל ונכרי שהלכו בדרך ובא נכרי ואמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת וקברתיו והשיאו את אשתו ואף ע"ג שלא היה מכיר שמו ושם עירו שאני התם שהרי יודעין ומכירין אותו האיש שחלה והניחו בפונדק ועליו שאלו איה חבירינו והשיבה הפונדקית שמת וזה עדיף טפי משהכירו שמו ושם עירו וכן ההיא דישראל ונכרי שהולכין בדרך מיירי שהיו עדים שיודעין אותו היהודי נתלוה עמו עם זה הנכרי וכן כתב בהדיא בתשובת הרא"ש כלל נ"א וכן משמע לשון הרמב"ם פי"ג מהלכות גירושין שכתב וז"ל יצא ישראל ונכרי מעמנו למקו' אחד ובא נכרי והסי' והסיח לפ"ת איש שיצא עמנו מכאן מת משיאין את אשתו עד כאן. הרי שדקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו וכתב יצא ישראל ונכרי מעמנו וכו' ובא הנכרי ומסיק לפ"ת איש שיצא עמי מכאן מת וכו' משמע בהדיא שראינו בעינינו שיצא מעמנו עם הנכרי. גם משמע שהנכרי מעיד על אותו שיצא מעמנו שראינו אותו בשעה שיצא ולכך לא בעי שיזכיר שמו ושם עירו מאחר שיש עדים שמכירין שמו ושם עירו ואנו יודעין שהנכרי מעיד על אותו שאנחנו מכירין אותו לפיכך משיאין את אשתו דשמו הגה"ה מן הרב המחבר אמנם בתשובת הרא"ש כתב בהדיא שאין צריך לחקור מן הנכרי אם מעיד בבירור על זה שיצא מעמנו וז"ל ולא הוזקקו ב"ד לחקור מהנכרי אם היה אותו יהודי שנתלוה עמו כי שמא אותו יהודי הלך לדרכו ושוב נתלוה אחר עמו ומת אותו שנתלווה אח"כ עמו ע"כ ובתשובת בן לב מביא חלוקה זו דהרא"ש והרמב"ם ופוסק הלכה כהרא"ש ושם עירו לאו דוקא אלא כל היכא שאנו יודעין בבירור שזה הוא האיש שמעיד עליו העד הרי הוא כאלו הכיר שמו ושם עירו ועדיף טפי וכן כתב בהדיא בהגהות מרדכי דסוף יבמות גבי נכרי אחד שאמר מעולם לא הרגתי אלא יהודי א' שהיה מוליך י' ליטרין ששלחה מרת. יהודית לאחיה כו' אבל היכא שאין העד מכיר שמו ושם עירו וגם אין אנחנו יודעין בבירור מי הוא זה ואיזה הוא שהעד מעיד עליו חלילה לנו להקל ולהתיר א"א באומדנא בעלמא ולפי זה האשה העגונה הנזכרת עדיין היא בחזקת איסור א"א עומדת ואם נפשך לומר דנ"ד עדיף טפי מההוא אומדנא דהרמב"ם ז"ל דלעיל דהתם מיירי בסימנים שאינן מובהקין כגון ארוך וגוץ ופניו אדומות ושחורות דאי בסימנים מובהקין פשיטא דסמכינן עלייהו ולאו אומדנא הוא אלא כעדים ממש דמו ולפיכך לא מתוקמא ההיא דהרמב"ם אלח בסימנים שאינן מובהקים אבל בנדון דידן דמי לסימנים מובהקים כיון שהכומר מכוין המנין בעדותיו ד' דברים שהן קראזיא"ה אחד ובענד"ר ולקרי"ץ וב' ברילן יין שרף. ואמרינן בפרק אלו מציאות גבי הא דתנן מחרוזות של דגים וכו' דמנין הוי סימן מובהק וכן נראה נמי להוכיח מהא דאמרינן בפרק בתרא דיבמות מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכין לכרכום ביתר ובא נכרי ואמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין בדרך ביתר שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהן דלכאורה נראה שעל מספר ששים אנשים וגם על מקום ההליכה שהלכו לכרכום ביתר היו סומכין להתיר ולהכי לא חיישינן שמא ששים אנשים אחרים היו כמו בסימן מובהק שסומכין עליו דלא חיישינן דלמא אינש אחרינא היה לו ג"כ סימן מובהק כזה וכן מצאתי בתשובת החכם בן לב ז"ל שכתב בהדיא שמטעם מספר ששים אנשים עם מקום ההליכה התירו את נשותיהם וא"כ בנ"ד נמי כיון שהעיד הנכרי שאותי יהודי הנהרג היה עמו ארבעה דברים דהיינו בגד קרזיא"ה ובנד"ר וב' ברילין יין שרף ולקרי"ץ וגם העיד על מקום ההליכה שהוא עיר גאלי"ץ חשיב כסימן מובהק י"ל דשאני לן בין סימני גופו לסימני כליו כדאמרינן בפרק בתרא דיבמות כליו דחיישינן לשאלה אלמא אף על גב דבסימנים מובהקים שבגופו סמכינן עלייהו. סימני כלים לא סמכינן עלייהו דחיישינן לשאלה. וה"נ בנ"ד חיישינן שמא ההוא גברא שהלך מיאס לעיר גאלי"ץ השאיל או מכר ארבעה דברים הנזכרים לאינש אחרינ' ואותו אינש אחרינא נהרג' וזה שהלך מעיר יאס עדיין בחיים חיותו וכן הסכימו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובעל העיטור ובתרומת הדשן בפסקים וכתבים סימן קס"א וגם הרב ב"י בטור א"ה בסימן י"ז דבכלים חיישינן לשאלהי ודלא כהר"ן ונמוקי יוסף דסבירא להו דלא חיישינן לשאלה דהו"ל אינהו כיחידאי לגבי הנך רבוותא שהם עמודי עולם ונראה דבנ"ד מודו הר"ן ונמוקי יוסף דע"כ לא פליגי אלא בכלים דליכא למיחש אלא לשאלה משום דלא שכיח כולי האי למשאל אינש כלי גופו לחבריה אבל מידי דסחורה דאיכא למיחש למכירה איכא למימר דכו"ע מודו דחיישינן דכל מידי דסחורה למכירה עומד דהא אדעתא דהכי זבין כדי למיזבין לאחרינא אחר שכתבתי זה מצאתי כתוב בתשובת רבינו אליה מזרחי בסימן ע"ד וז"ל דכיון דאפילו בכליו שהוא לובש איכא למיחש לשאלה כדלעיל כ"ש בבגדי סחורתן דבההוא ודאי פשיטא דאין לסמוך בהן כלל משום דשכיח טפי הוא שהסוחרים מוכרים סחורתן זה לזה או מחליפין מחליפין זה לזה עכ"ל. ואם נפשך לומר אע"ג דאין סומכין על סימני כלים דחיישינן לשאלה. מ"מ היה לנו לצרף כל הדברים יחד שהלך לעיר גאלי"ץ ושהיו לו כל הדברים הללו ממש במספר במדה בלי תוספות וגרעון ממש כמו שהיה לכמר אייזיק גלעזר הנזכר ודוחק גדול הוא לומר שימצאו כל הדברים הללו לאיש אחר. אין לסמוך על זה כלל שהרי כתב מהרא"י בפסקים וכתבים בסי' קס"א וסימן רכ"ד דאפילו ק' סימנים שאינן מובהקין אינן כלום ואפי' להצטרף לשאר אומדנות המוכיחות אינן כלום וכן כתב נמי רבינו אליה מזרחי בתשובה הנזכרת כללא דמלתא דמאחר שהנכרי הכומר לא הזכיר לא שמו ולא שם עירו רק שמעיד שהיה אלו ד' דברים הנזכרים אצלו אין לסמוך על עדותו להתיר א"א לעלמא בלא שום בירור רק באומדנא בעלמא. ועל אלו ד' דברים נמי אין לסמוך כלל דחיישינן לשאלה או למכירה כאשר ביארנו למעלה:

הב' בר מן דין ומן דין לסמוך על עדות זו שהרי פשוט הוא שאין עדות נכרי מועלת אלא במל"ת כרבי יוחנן בפ' האשה בתרא דאוקי מתני' בהכי. ומאחר שהעד כמר מרדכי לא היה מתחלת דבריו של הנכרי ותחלת דבריו של הכומר היה עם יהודי אחר וכמר מרדכי העיד שאין ידוע לו אם הנכרי הכומר היה מסיח לפני היהודי הלועז"י הנ"ל או שמא היהודי שאל מתחל' את הכומר על היהודי הנהרג וע"פ שאלתו סיפר לו הכומר כל הענין כאשר מבואר הכל בעדות כמר מרדכי הנזכר אם כן מספיקא אין להתיר האשה שהרי אם אין נכרי מל"ת אין כאן עדות כלל וכן כתב הריב"ש בתשובה סימן שע"ז על נכרי א' שאמר במאי עסיקתו והשיבה לו דברינו ביהודי שמו כך אם הוא חי ואם מת ועל פי הדברים הללו סיפר הנכרי שמת והכריע הריב"ש שאין זה כמו ששאלוהו תחלה אלא כמל"ת הוא ובסוף דבריו סיים ואמר אלא שנדון זה תלוי בסברא אם נאמר שהוא כמשיב על שאלה אם לא וענין זה הוא חמור מאוד שהרי אם אין זה מל"ת אין כאן עדות כלל ואם נשאת תצא היה ראוי שלא להתירה אלא בהסכמת רוב חכמי הארץ ע"כ ובתשובה אחרת בסימן ש"פ כתב הרב ז"ל על ענין נכרי מל"ת שבא אל יהודי ונכרית ואמר להם במה אתם מדברים ואמרו לו היהודי פלוני וכו' ועל זה השיב במל"ת שהיהודי הזה מת ופסק הרב ז"ל דאין זה כמי ששאלוהו אלא מל"ת גמור הוא והביא כמה ראיות לדבר. ובסוף דבריו כתב. ומ"מ כל זה אני אומר כנושא ונותן לפי ההלכה וסוגיא התלמוד והסברא אבל למעשה לבי נוקפי לחומר א"א שהרי אין זה בירור כ"כ להתיר א"א לעלמא ודי לנו בהיתר מל"ת כשיהיה לנו ברור שיהיה מל"ת גמור אבל כל שיש להסתפק בסיפורו אם היא נשאל הרי זה ספיקא דאורייתא ואוקי איתתא בחזקת איסורה. אלמא כל היכא דאיכא לספוקי אם מל"ת הוא אם לאו אזלינן לחומרא שהרי אם אין זה מל"ת אין כאן עדות כלל ובנ"ד נמי כיון דלא ידעינן אם מל"ת הוא אם לאו אזלינן לחומרא. עוד כתב הריב"ש באותה תשובה הנזכרת על נכרי מל"ת ששמע מפי נכרי אחר שאין זה עדות כלל מטעם דשמא הנכרי הראשון אינו מל"ת הוא. והר"ן ז"ל התיר בתשובה בנכרי מסל"ת מפי נכרי אלא שהר"ן ז"ל מצריך שגור הנכרי השני שגם הנכרי הראשון היה מצ"ת הרי לך שלדברי הריב"ש והר"ן ז"ל כל מי שיעיד על פי הנכרי צריך להעיד שהנכרי הראשון היה מל"ת בבירור. ואם אינו מעיד ששמע מפי הנכרי מסל"ת בביריר אין כאן עדות כלל ולדידהו בנ"ד ודאי אין כאן עדות כלל שהרי כמר מרדכי העד הנמכר לא די שאינו מעיד ששמע מפי הנכרי מל"ת בבירור אלא אדרבא שמעיד בפירוש שאינו יודע אם הנכרי היה מל"ת או ששאלוהו תחלה על כך ולפיכך אין כאן עדות כלל ואפי' לדברי מהרי"ק ז"ל בשורש קכ"א ותרומת הדכן סי' רל"ט שהתיר בנכרי מל"ת מפי נכרי אתר ואע"פ אהצכמי השני לא הגיד בעדותו שגם הראשון היה מל"ת נראה דהיינו דוקא בנכרי ששמע מפי נכרי שלא בפני ישראל דאין כאן מי שהיה לו לשאול על יהודי דמסתמא הנכרים אין דרכן לשאול על יהודי דמה איכפת להו ביהודים וא"נ ששאל אותו הנכרי על היהודי תחלה אין בכך כלום והוי שפיר מל"ה דלמה ליה לשקורי נגד הנכרי כיון דליכא נפקותא לנכרי בישראל אם הוא מת או חי גם לא חיישינן לשמא נתכיין להתיר או להעיד דבנכרי לא שייך זה אבל אם שאלוהו ישראל שהנכרי מרגיש בשאלה בשאלת הישראל שיש נפקותא בדבר חיישינן לשיקרא ולשמא נתכוין להעיד ולהתיר כיון ששאלוהו תחלה וחילוק זה כתב בתרומת הדשן הדיא בתשובה הנזכרת הלכך בנ"ד שהנכרי הכומר תחלת עדותו היה בפני היהודי הלועז"י ודאי יש לחוש לשמא שאל אותו היהודי הלועז"י ואין כאן עדות לכולי עלמא הג' משום דבעינן שיראוהו מיד אחר עלייתו מן המים וכל היכא דאשתהי אחר עלייתו קצת אפי' שעה אחת שוב אין מעידין עליו כדאיתא כל זה בפרק בתרא דיבמות וכן כתבו הרי"ף והרמב"ם בנוסחא האמתיו' ואפי' אם העלוהו מן המים תוך ג' ימים בעינן דאסקוה חזיוה בשעתיה כמו שכתב כל זה הרמב"ם הרשב"א והריב"ש והריב"ש הוסיף עוד וכתב דאם נשאת היכא דאשתהי תצא ואפי' אם ספק אי אישתהי ונשאת תצא ואפי' התוס' והרא"ש דאית להו בספיקא אם הוא תיך ג' ימים דתולין להקל מודו בספק זה אי אשתהי אחר שהעלוהו מן המים דאין תולין להקל וכמו שכתב הר"ן ז"ל בתשובה דכיון שאין שיעורו אלא שעה א' אין לתלות ולומר שתוך אותה שעה שנפלט ראהו שיותר מצוי ששהה יותר משעה אתת וק"ו בנ"ד שכמעט אי אפשר דלא אשתהי יותר משעה אחת שהרי כתוב בעדו' הנכרי הכומר שמתחילה הוציאו כל ההרוגים ואח"כ הפשיטו בגדיהם מעליהם ואח"כ קברום עד שהגיע לאותו היהודי וראו שהוא מהול הכירוהו שהוא יהודי או ישמעאלי ולא רצו לקברו ובתוך כך באותו מעמד בא הכומר וראה אותו והכירו וכו' ע"כ ומסתמא משעה שהוציאו עד שהפשיטו את בגדיהם ועד שקברו ממקצתם א"א שלא ישתהי יותר משעה אחת הלכך אין כאן עדות כלל ואע"ג דהרא"ש בפרק האשה שלום ובנו הטו' כתבו דהא דבעינן שיראוהו מיד אחר עלייתו מן המים היינו דוקא במי שראה הטביעה דכיון שראהו העד שנפל שם אומר בדדמי ואמר שהוא הוא אפי' אינו ברור לו לפיכך אינו נאמן אא"כ שראהו מיד אחר שהועלה אבל מי שלא ראה שטבע נאמן אפי' לא ראהו מיד אחר שהועלה ואפי' בטביעת עין בלא סימנים וא"כ בנ"ד לא מוכ' כלל מתוך דברי הכומר שראה הטביעה ומסתמא לא חיישינן שמא ראה הטביעה ולפיכך יש לנו להאמינו כשהכיר אותו היהודי בטביעת עין ואפי' לא ראהו מיד אחר שהועלה כדעת הרא"ש והטור ז"ל:

מ"מ נראה דלא סמכינן בזה להקל כדעת הרא"ש והטור מאחר שלא נמצא חילוק זה בכל התלמוד והרא"ש ז"ל מסברת עצמו כתב להקל ובפרק האשה שלום בעובדא דשני תלמידי חכמים ובפרק בתרא דיבמות בעובדא דההוא גברא דטבע בדגלת קאמר סתמא ה"מ דכי אסקיה חזייה בשעתיה ולא מחלק בין אם ראה הטביעה או לא ראה משמע דבכל ענין בעינן דחזיה לאלתר גם הרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים כתבו סתמא ודוקא היכא דאמר אסקוה לקמיה וחזינה לאלתר ומדכתבו סתמא משמע דבכל ענין בעינן שיראוהו מיד אחר העלותו מן המים גם הרב בר ששת בסי' שע"ח מביא דברי הרא"ש ודחה דבריו וגם הרב ב"י בספר ש"ע לא הביא דברי הרא"ש כלל ומשמע דלא ס"ל כוותיה דהלכה למעשה אין לנו להקל בחומר איסור אשת איש ונראה דגם לדברי הרא"ש והטור בנדון דידן אין הנכרי נאמן להעיד אם לא ראהו מיד אחר עלייתו מן המים דאע"ג שלא ראה הנכרי הטביעה מ"מ שמע מאחרים וידע שהיהודי נפל למים ונטבע ומה לי ידע ומה לי ראה וכמו שאם ראה שנפל למים צריך לראותו מיד אחר עלייתו מן המים משום דחיישינן לומר בדדמי כמו כן מי שידע שנטבע במים אע"פ שלא ראה חיישינן לומר בדדמי גם הריב"ש ז"ל כתב בסי' שע"ח דאין חילוק בין ראה הטביעה חו ידע:

הד' אפי' אם ראה הכומר את היהודי מיד אחר עלייתו מן המים אפי' הכי אין כאן עדות כלל לדעת ר"ח שכתבו התוס' והרא"ש בשמו בפרק האשה שלום וז"ל ור"ח פירש מדבעינן הכא סימנים שמעינן דאשה ועד א' בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימני בטביעת עין בלא סימנים וכ"ש נכרי מל"ת ואע"ג דבתוס' מוקי ההיא דר"ח כשנשחת קצת צורת פניו דאכלי כוורי וכו' אבל אם צורת פניו שלימה מהימני בט"ע אף בלא סימנים מ"מ הרא"ש ז"ל הביא דברי התוס' ומסיק דההוא דר"ח יש לאוקמא במי שראה הטביעה דאע"פ שגופו שלם אינו נאמן ע"י טביעת עין בלא סימנים דמאחר שראה הטביעה הטביעה חיישינן שאומר בדדמי והלכך בנ"ד שהכומר ידע שהיהודי נטבע במים והוי כמי שראה הטביעה ואינו נאמן להעיד עליו בט"ע בלא סימנים ומאחר שלא היה לו סימנים אין כאן עדות כלל ואע"ג שכתבתי למעלה שאין לחלק בין ראה הטביעה ללא ראה ולא סמכינן על הרא"ש והטור בזה שחלקו בין ראה הטביעה ללא ראה היינו דוקא לקולא ולהתיר אפי' לא ראה אותו עד אחר כמה ימים משהעלוהו מן המים הוא דלא סמכינן עלייהו משום דבתלמוד ובפוסקים כתבו סתמא ודוקא היכא דאמר אסקיה לקמיה וחזיוה לאלתר משמע דבין ראה הטביעה ובין לא ראה הטביעה בענין דחזיוה לאלתר אבל במה שכתב במי שראה הטביעה שלא יהא נאמן להעיד בטביעת עין רק בסימנים זה ודאי מלתא דמסתברא היא ואמת גמור הוא דבכה"ג יש לחוש הרבה לאומר בדדמי ולא מצינו מי שחולק אדברי הרא"ש בזה ובהדיא אמרינן הכי בפרק האשה שלום והא מיא כמלחמה דמי אלא היכי דמי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים עלייהו ומדקאמר והא מיא כמלחמה דמי משמע דחיישינן במים לאומר בדדמי כמו דחיישינן במלחמה ואפי' חזינהו לאלתר לא מהני רק ע"י סימנים מובהקין וכדמשני דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים עלייהו וזהו ממש כדברי הרא"ש. הה' דאפי' אי ראהו מיד כשהעלוהו מן המים אין כאן עדות כלל דכיון שהיה לו מכה בגופו מכח החץ שנכנס בו אין תרופה למכה זו להכיר בטביעת עין כדאמרינן בסוף יבמות היכא דאיכא מכה מיא מרזו מכה פירש"י מקום המכה מרזו מכבידין הכאב ונופח ומשמע לי מלישנא דתלמוד' דע"י המכ' נופח כל הגו' במים ואישתני צורתו ושוב אינו ניכר בטביעת עין ואפי' אם אין שום מכה בפרצוף פנים רק בגופו לבד מדהוה ליה לתלמודא למימר ה"מ במקום מכה. וכן נראה מלשון הטור א"ה סי' י"ז שכתב וז"ל והוא שראהו מיד אחר עלייתו מן המים וגם שאין בו מכה אבל יש בו מכה וכו' עכ"ל. ומדכתב סתמא וגם שאין בו מכה אבל יש בו מכה משמע דכיון שיש בו מכה בכל מקום שהוא שוב אין מעידין עליו ואע"ג דלפיר' ר"ת שפירש דהאי אין מעידין אלא עד שלשה ימים קאי אבבא דלעיל מיניה דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ולדידיה הני תרי עובדי דכרמי ודדגלת ע"כ מיירי התם דלא הוה שם אלא פרצוף פנים וגם החוטה ולא יותר דאי הוה קיים כל הפרצוף עם השפתיים והסנטר לא הוו מקשי מידי מהנהו תרי עובדי דהא מתניתין נמי מודה היכא דכל הפרצוף שלם מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים הלכך הני תרי עובדי לא מתוקמו אלא בפרצוף פנים וגם החוטם לבד בלא שפתיים וסנטר וכמו שכתב כל זה המרדכי בפ"ב דיבמות לפירש ר"ת וא"כ אין לך מכה גדולה מזו כשחסרו השפתים והסנטר ואע"פ כן העידו עליהם אחר כמה ימים והתירו נשותיהם. ולפי זה ע"כ צריכין אנחנו לפרש הא דמשני ה"מ היכא דאיכא מכה בענין אחר וכמו שמסים שם במרדכי מ"מ נראה לי דפירש זה שפירש המרדכי לפירש ר"ת אשינוי דה"מ היכא דאיכא מכה הוא דחוק ורחוק מאד ואינו עולה על לב ולא משמע כן כלל בסוגיא דשמעתתא ואינו אלא כמעייל פילא בקופא דמחטא גם עיקר פירש ר"ת במה שפירש דהך בבא דאין מעידין עלו אלא עד ג' ימים קאי אבבא דלעיל מיניה. כבר השיגו עליו גדולי האחרונים כמו שכתב כל זה הרב ב"י והסכימו דהא דאין מעידין אלא עד ג' ימים מיירי בכל ענין ואפי' אם הוא שלם ואינו חבול לא בפניו ולא בגופו אפ"ה אין מעידין עליו אחר ג' ימים ולדידהו אתיא שפיר סוגיא דשמעתתא מה שמקשה מהנהו תרי עובדא דכרמי ודדגלת ומאי שמשני הכל עולה יפה כפשוטו סוף דבר מפשטא דשנויי ה"מ היכא דאיכא מכה וכו' משמע כמו שכתבתי דאפילו אם אין שום מכה בפרצוף פנים רק בגופו לבד אין מעידין עליו דעל ידי מכה זו נופח כל הגוף ופניו וצורתו משתנה ואע"ג דגם לפי שהסכימו גדולי האחרונים והשיגו על פירש ר"ת יכולין אנחנו לפרש דהא דמשני ה"מ היכא דאיכא מכה היינו שמקום המכה לבד הוא נופח ובמקום המכה דוקא הוא דאין מעידין אם המכה היא בפרצוף אבל אם המכה בגופו ולא בפרצוף לא אמרינן מיא מרזו מכה מ"מ כיון דאיכא לפרושי הכי הכי והכי יש להחמיר וק"ו שמשמעות הלשון הוא לחומרא כמו שכתבתי וא"ת הא אף בלא הנך ה' דרכים הנזכרים נמי אי אפשר להתיר אשה זו שהרי אין כאן עדות כלל שאותו יהודי שנתארח אצל הכומר הוא מת ואיכא למיחש טובא שמא הוא עדיין בחיים חיותו. דאי משום שראו החץ שנכנס בגופו הא תנן במשנה בסוף יבמות אין מעידין עליו עד שתצא נפשו אפי' ראוהו מגוייד וצלוב והחיה אוכלת בו וכאן לא ראוהו רק שנכנס בגופו ואפשר שלא נגע בשום אבר שהנפש תלוי בו וחזר ונתרפא ואי משום שראוהו שנפל במים ונטבע שם הא אמרינן התם דבין לר"מ ובין לרבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה דיש לחוש שמא מצד אחר עלה והלך לו וכל נהר מים שאין להם סוף הוא דהא אינו יכול לראות מד' רוחותיו ואי משום שאחר שהוציאו מן המים ראהו מת מוטל על הארץ והכירו שזה הוא היהודי שנתארח אצלו כמבואר בעדותיו של כמר מרדכי גם זה אינו מועיל כלום שהרי בתרומת הדשן סימן רל"ט מביא הא"ז בשם רבינו שמחה ורבינו נתן דאין מל"ת נאמן לא כשאומר נהרג או מת משום דלא צריך טביעת עץ אבל מצאתי פלוני הרוג עם סימנים היכא דאיכא למיחש דלמא אחר הוא וצריך ט"ע וכל טביעת עין צריך עיון וט"ע זה דמל"ת שאין דעתו להעיד אלא שאומר אותו ממילא לא סמכינן עליה דבשלמא ישראל שמתכוין להעיד איכא למימר נתן בו ט"ע בכוונה עכ"ל הרי לך שאין הנכרי מל"ת נאמן להעיד אם לא ראה ההריגה או המיתה ואפי' ע"י סימנים וכ"ש בט"ע בלא סימנים כגון בנ"ד שאין כאן שום סימנים רק ט"ע לבד. וי"ל דאנן לא קי"ל כההיא דא"ז אלא סמכינן אדברי מהר"ם שכתב בתשובה מיימונית השייכי לספר נשים המתחלת חזרנו על כל צידי צדדים דבכל מאי דמהימן ישראל בעדות אשה מהימן נכרי במל"ת ע"כ וכלל זה קאי התם אט"ע שיהא הנכרי נאמן כמו הישראל גם במרדכי פרק בתרא דיבמות ובהג"ה מיימונית משמע בהדיא דגבי ראוהו צף על פני המים דוקא אמרינן דישראל שמתכוין להעיד איכא למימר נתן בו טביעת עין בכונה מש"כ בנכרי שאינו נותן בו טביעת עין בכונה ואינו נאמן בטביעת עין אבל אם מצאוהו הרוג או מת ביבשה ישראל ונכרי שוין הן ונאמנים בטביעת עין להעיד וגדולה מזאת כתב התם לעיל מיני' דעד אחד במלחמה דישראל אינו נאמן משום דאומר בדדמי והנכרי במל"ת נאמן שאינו אומר אחר הנדמה ודבר ההוה כי אם כאשר ראה. גם מורי מהרמא"י ז"ל בטור א"ה בסימן י"ז בהג"ה שו"ע כתב כן וכן נראה לי עיקר דלא אישתמיט שום פוסק לומר שאין הנכרי נאמן להעיד בטביעת עין גם לא משמע כן לא מתוך התלמוד ולא מתוך הפוסקים ולא שמעתי ולא ראיתי מרבותי ז"ל לדקדק בזה וקל וחומר בנדון דידן שיהיה הנכרי נאמן במל"ת אפילו על ידי טביעת עין לחוד דמאחר שהנכרי הטריח עצמו בקבורתו אי לאו שהיה מדקדק להכירו בטוב עד שיהא ברור אצלו שזהו היהודי שנתארח אצלו לא היה מטריח עצמו בקבורתו וסברא זו כתבה מהר"ר אליה מזרחי בתשובה סי' נ"ט. הלכך אי לאו הנך חמשה דרכים דלעיל הוה שרינן לאתתא מכח עדותו של הכומר שהכיר אותו בטביעת עין אבל מחמת חמשה דרכים הנזכרים אי אפשר להתיר האשה הזאת בשום פנים הנה העולה מדברינו שהאשה העגונה אשת כמר אייזיק גלעזר הנ"ל היא בחזקת איסור א"א ע"פ חמשה דרכים הנזכרים למעלה ואפי' באחד מן הדרכים הנ"ל מלבד הדרך הה' שהן ולאו ורפיא בידי ואף כי בכולן יחד ומעכשיו מתוך החמשה דרכים הנזכרים כבר נפלו ונתבטלו כל דברי מחותני מהר"ר משה ז"ל וכמו שיתבאר. בתחלה כתב ומאחר שהיהודי זה נסע לגאלי"ץ ועמו קרזי"א ושפתי בגדים שקורין בענדער וב' ברילין יין שרף וכו' והכומר העיד שנתאכסן אצלו יודי בגאלי"ץ ועמו ד' דברים הנ"ל וכו' דמיא לעובדא דפונדקות וכו' זה לא יתכן כלל ולא יעלה על לב שום מורה שהרי בארנו בדרך הראשון דבעינן שמו ושם עירו או בירור גמור שהעד מעיד על אותו היהודי היהודי שאנחנו מכירין אותו ובנדון דידן ליכא בירור כלל רק אומד הדעת בעלמא דאפשר דיהודי אחר נתאכסן אצלו שהיה עמו ג"כ אלו ד' דברים ואינו דומה לעובדא דפונדקית כלל דהתם איכא בירור גמור וכאשר בארנו בדדך האחר ומה שמביא ראיה מעובדא דאבא יודן גם זה לא דמי כלל דהתם ראינו וידענו שזה האיש נתלוה עם הנכרי המעיד אותו שנתלוה עם הנכרי מסתמא עליו הוא מעיד ולא חיישינן ליהודי אחר משא"כ בנ"ד דאיכא למימר שמא אותו יהודי שהלך מעיר יאס מעולם לא נתארח אצל הכומר וזה פשוט בתשובת הרא"ש ובכל הני עובדי דפונדקית ודאבא יודן וא"צ לומר לפי' הרמב"ם שחולק על הרא"ש בדבר זה כמבואר ג"כ בדרך הראשון:

עוד כתב הרב ז"ל וכ"ש בנ"ד דלא חיישינן שמא יודי אחר הלך לגאלי"ץ והיה עמו ד' דברים דכולי האי לא חיישינן דמיתרמי עכ"ל. גם זה אינו מחוור דלא עדיף האי עובדא מעובדא דרב יצחק ר"ג דהתם איכא היכרא טפי מבנדון דידן ואפי"ה חיישינן דלמא איתרמי ואפי' ק' סימ נים שאינן מובהקים לא מצטרפין דחיישינן דלמא מתרמי ק"ו בנדון דידן כאשר מבואר בדרך הראשון ע וד הביא הרב הזכר ראיה מעובדא דאנטוכיא וכרכום ביתר ורצונו לומר בהנהו תרי עובדי דמשום הכי התירו נשותיהם משום שהעידו על מקום ההליכה והאריך מאד בדבריו להוכיח פירש זה ואני אומר שדברים הללו להג הרבה ויגיעת בשר והעיקר הוא מפני שסמכי על מנין האנשים עם מקום ההליכה ולכך התירו נשותיהם דמנין סימן מובהק הוא וכן פירש גם כן החכם מהר"י בן לב והחכם ר' אליה מזרחי בתשובה מש"כ בנדון דידן דאין אא מספר אנשים כלל רק אומד הדעת לבד וכאשר מבואר הכל בדרך הראשון עוד הביא הרב ז"ל ראיה מעוברא דמהר"י בן לב בנכרי מל"ת שנהרגו ג' יהודים תוך ספינה רגלים שיצאו מבילגרא"ד וכו'. ראיה זו סתירה גמורה לדבריו שהרי הרב בן לב ז"ל לא התיר שם בתשובה נשותיהן של אלו ומכיון שראינו ג' אנשים הבאים בתוך הספינה רגליים אלא מטעם שהעידו על מקים יציאתם מבילגרא"ד ולפיכך התיר החכם בן לב נשותיהם על ידי חיפוש בעיר בילגרא"ד וכדתניא ניא בתוספתא אבל אמרו אחד יצא מעיר פלוני מפשפשין באותה העיר אם לא יצא אלא הוא תנשא אשתו ואף בלא חיפוש נמי התיר החכם בן לב מטעם שהעידו על מספר ג' אנשים כמו שכתב שם באותה תשובה בהדיא ומביא ראיה שם תרי עובדא דאנטוכיא וכרכום ביתר ומפרש שם בהדיא דבהנהו תרי עובדי סמכו חכמים על מספר אנשים עם מקום ההליכה ולכך התירו נשותיהם מש"כ בנדון אא דאין כאן שום עדות לא על מקום יציאה ולא על מספר האנשים מהנהו עוד כתב הרב ז"ל תשובת הרמב"ם ז"ל שהתיר הרמב"ם ז"ל אשה אחת שנאבד בעלה ע"פ נכרית אחת שהעידה לפ"ת וכו' ומביא ראיה מעובדא דאנטוכיא ואם איתא דבעובדא דאנטוכיא וכו' ע"כ גם זה אינו מחוור דבעובד דהרמב"ם ובאותה תשובה לא התיר הרמב"ם אלא משום שאמרה הנכרי' שאותו היהודי שהרגו היה עושה מלאכתה כשהיה בעכו ונודע להם שאותו היהודי היה עושה מלאכתה כמו שכתב כל זה הרב ב"י וכיון שנודע ע להם בבירור שאותו היהודי היה עושה מלאכתה בעכו אין לך בירור גדול מזה וחשוב הוא כעובד דאנטוכיא שהעידה על מספ ר האנשים דמה לי בירור המנין או בירור על ידי דבר אחר מה שאין כאן בנ"ד דליכא לא שום מנין ולא שום בירור גמור רק אומד הדעת עוד כתב הרב ז"ל דבנ"ד היה גם כן מספר הסחורה גם זה לא יתכן דאנן לא סמכינן רק על מנין האנשים שהוא סימן שבגופו ולא על מני הסחורה דבכלים חיישינן לשאלה כמו שכתבתי כל זה למעלה בדרך האחד. ומה שדקדק הרב ז"ל להתיר האשה הנזכר בלא חיפוש חיפוש זה אפי' אם היה כחיפוש ירושלים בנירות לא יועיל להתיר האשה שאם היינו צריכין חיפוש היינו צריכין חפש עולם כולו וכדאמרי רבא א"כ תבדק בכל עולם כולו וק"ו בלא חיפוש ואינני צריך להאריך כי אינו לענינינו:

עוד כתב הרב ז"ל לבטל דברי הא"ז שהביא בתרומת הדשן במה שכתב שאין להאמין הנכרי בטביעת עין בלא סימנים אם לא שראה ההריגה או המיתה וכו' יפה כתב הרב ז"ל אלא שבנ"ד אפילו הא"ז מודה דהנכרי נאמן בטביעת עין דמאחר שהטריח עצמו בקבורתו ודאי דקדק בו יפה יפה עד שהכירו בטביעת עין כאשר כתבתי כל זה בסוף דרך החמישי. ומ"מ כל זה שאנחנו מאמינים בעדות על ידי טביעת עין היינו דוקא ביבשה אבל מי שנטבע במים אין מעידין עליו רק מי שראה אותו מיד כשהעלוהו מן המים או בשעה ראשונה אחר שהעלוהו ולא יותר וכמו שכתבו הפוסקים וכדאיתא בפרק בתרא דיבמות בעובדא דדגלת ובנ"ד מוכח בהדיא מתוך עדותו של הכומר שלא ראהו מיד כשהעלוהו מן המים שהרי העיד וז"ל אזו האט מען ארוש גישלעפט דיא הרוגים אונ האבען זיא אלי נקיט אויש גיצוגין אונ האבן זיא קובר גיוועזין וכו' עד ובתוך כך באותו מעמד בין איך אויך דער צו קומען ומסתמא כל המעשים הללו לא נעשו בשעה אחת ומה שכתב הרב ז"ל דאנן קיימא לן כהרא"ש ז"ל דלא בעינן דחזיוהו לאלתר אלא במי שראה הטביעה אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו מת והכירו בטביעת עין לחודא נאמן אפילו לא ראהו מיד ע"כ דבר זה אינו מוכרח לומר דקיימא לן כהרא"ש ואדרבא איפכא מסתברא כמו שכתבתי בדרך השלישי ואף אם נודה לו בזה דקיימא לן כהרא"ש מ"מ לא נתחוורו דבריו בנ"ד דאיכא למימר שהכומר ראה הטביעה ואף אם לא ראה הטביעה מ"מ שמע מאחרים וידע כי כן משמע מתוך עדותו של כומר וכיון שידע הכומר הוי כמו שראה הטביעה דמה לי ידע ומה לי ראה וכמו שכתבתי בשם הריב"ש בדרך השלישי:

עוד כתב הרב ז"ל דבנדון זה משמע מתוך העדות דמיד כשהעלוהו מן המים ראהו הכומר וכו' ואף אם ת"ל דספק הוא ספק גרוע הוא ולא חיישינן ע"כ ולי נראה דאדרבא מתוך העדות משמע דלא ראהו לאלתר וספק חשוב הוא ולא גרוע דיותר יש לתלות שראהו אחר שעה אחת משראהו בתוך שעה ראשונה ודבר זה מבואר היטב בשם הר"ן בדרך השלישי:

ומה שכתב בשם הריב"ש דאם העלוהו תוך ג' ימים לא בעי דחזיוהו לאלתר גם זה אינו שהרי הריב"ש עצמו הסכים בסוף דבריו כדעת המחמירין דאין חילוק אם הוא תוך ג' ימים או לאחר ג' ימים ובכל ענין בעינן דחזיוהו לאלתר. עוד כתב דאפי' הרמב"ם והרשב"א מודו בנדון דידן דיש להקל וכו' גם זה לא מסתברא כלל דכיון שהם מפרשים ההלכה בין העלוהו תוך ג' או לאחר ג' א"כ אין לחלק תוך ג' או לאחר ג' וכשם שאין להקל לאחר ג' כך אין להקל תוך ג' ק"ו בנדון דידן שלפי דעתי אין ספק כלל אלא ודאי הוא שלא ראהו בשעתיה דהכי מוכח מתוך עדותו וסיפור דבריו של הכומר כאשר כתבתי למעלה:

גם מה שכתב היינו מי שראה הטביעה כבר כתבתי למעלה דכיון שהכומר ידע הטביעה מה לי ידע ומה לי ראה:

עוד כתב הרב ז"ל בשם החכם בן לב דדוקא בעד הראשון הוא דמחמירין לדקדק בדבריו אם הוא בפנינו אבל בעד מפי עד כיון דליתיה קמן לשאול אותו איך היה לא מחמרינן. תשובת הרב בן לב איננה בידי ומ"מ אפילו את"ל שאין מדקדקין בעד מפי עד היינו דוקא היכא שלא מוכח מתוך העד ראשון אם ראה בשעתיה או אחר שעה ראשונה אבל בנ"ד שמוכח בהדיא מתוך דבריו של הכומר שלא ראה אותו בשעה ראשונה אין תולין להקל:

עוד הביא הרב ז"ל דברי האחרונים בדין נכרי מפי נכרי שאינו מעיד אם הנכרי הראשון מל"ת הוא אם לאו ונפלה מחלוקת בין האחרונים הללו מקילין והללו מחמירין והכריע הרב ז"ל כדברי המקילין ואני אומר ודאי בנכרי מפי נכרי איכא למימר הכי אבל בנ"ד שמעיד ישראל מפי הנכרי ליכא למימר הכי כאשר כתבתי למעלה בדרך השני והריב"ש החמיר מאד בדבר זה ודבריו כתבתי למעלה בדרך השני גם הר"ן כתב בהדיא בתשובה דבעינן שהנכרי השני יעיד בפירוש ששמע מפי הנכרי הראשון במל"ת ולא כדברי הרב ז"ל שאומר שאינו מוכח בהדיא מדברי הר"ן ז"ל גם מורי מהרמא"י ז"ל כתב בהג"ה שו"ע באבן העזר סי' י"ז סעיף ט"ו דכל היכ דאיכא ספק אם הסיח לפ"ת אי לא אין משיאין את אשתו דספיקא דאורייתא לחומרא. עוד כתב הרב ז"ל בסוף דבריו אבל בנדון דידן דאיכא אומדנא שמת ואפילו היו שואלין הנכרי הראשון בודאי ונשאת ע"פ חכם לא תצא וכו' עד כמו שכתב מהרא"י בפסקיו סימן קל"ט ע"כ כמדומה לי דאגב ריהטא לא דק הרב ז"ל בדברי מהרא"י דהתם מיירי דאפילו בלא עדות הנכרי היה אומדנא חשוב שודאי מת בעל האשה מתרי טעמי חדא מטעם קלא דלא פסיק שהקול היה הולך שזה האיש נהרג אלא שלא היה שום עד מי שראה אותו שהיה נהרג. ועוד שזה האיש היה איש חשוב והיה לו קרובים רבים בהרבה מדינות ואלו היה עדיין בחיים חיותו כבר היה נודע לאחד מהקרובים כמו שכתב מהרא"י ז"ל כל זה בסימן קל"ט ואומדנות הללו ראוי לסמוך עליהם בצירוף עדות הנכרי שאינו מל"ת לענין שאם נשאת כבר ע"פ חכם שלא תצא שהרי מצינו שרבינו משולם התיר להנשא אפי' לכתחלה ע"פ הקול והרב ב"י מביא דבריו בטור אבן העזר בסי' י"ז ואע"ג דלא קיימא לן כרבינו משולם מ"מ אומדנא חשוב הוא. וגם מאחר שהיה איש חשוב אומדנא גדולה היא שמת דאם איתא דלא מת קלא אית לה כדאמרי' ביבמות צורבא מדרבן קלא אית ליה אם איתא דהוי סליק וכו' ואף על גב דלא קיימא לן הכי כדמסיק התם לא שנא צורבא מדרבנן ולא שנא אינש אחרינא מ"מ אומדנא גדולה היא שכבר מת או נהרג ולפיכך בעובדא דהתם שבא הנכרי אחר כל זה והעיד על הריגתו של האיש הזה אע"פ שלא היה מל"ת וחכם אחד מורה הוראות התיר לינשא לאשתו והלכה ונשאת ע"פ הוראתו על זה פסק מהרא"י שלא תצא משא"כ בנדון דידן שאין כאן שום קול ולא רמז ורמיזה בעולם ולא ידענו ולא שמענו משום אדם בעולם שמת או נהרג כמר אייזיק גלעזער הנזכר גם זה האיש אייזיק גלעזר איש עני הוא ולית ליה קלא כלל ובפרט שהקדרים אנשי המלחמה אפשר שהוליכו אותו בשבי ומכרו אותו לאיי הים הרחוקי' כי כן מנהג הקדרים ואם כן אין כאן אומדנא חשובה כלל רק עדות הכומר הנזכר ועדות זה אפילו אם היה ברור לנו שהכומר היה מל"ת מכל מקום כיון שאינו מעיד על שום דבר ברור בעולם רק קצת אומד הדעת איך יעלה על לב להתיר א"א על פי עדות זה ואפילו אם היה כבר נשאת הדין נותן שתצא ואיך נתיר אותה לכתחילה רחמנא ליצלן מהאי דעתא הלא תראה מה שכתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות גירושין והבאתי דבריו למעלה בראש התשובה שאפילו ישראל המעיד מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכו' אפי"ה אינו מועיל וק"ו בנ"ד שהעד הוא נכרי וספק מל"ת ואין בעדותו שום בירור רק אומדנא בעלמא שאין להתיר האשה ע"פ עדות זה כללא דמלתא אין בדברי הרב הנזכר מחותני ז"ל שום דבר העולה על לב. ועוד שהרב ז"ל לא שם לבו רק אל ג' דרכים הראשונים אבל דרך רביעי והחמישי לא עלה על לבו הגם כי אפילו שלשה דרכים הראשונים לא עלתה בידו כהלכה לכן בהא סלקינן ובהא נחתינן שהאשה הענייה העגונה היא עדיין בחזקת א"א ואסורה להינשא דברי הק' בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל

תוכן העניינים

משאת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה