אור ברסלב

משאת בנימין· רבי בנימין אהרן סלניק

מה

מד

במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא היום יום א' ז' אלול שס"ה ואתא לקדמנא כמר מרדכי מארדוש בן הח"ר שלמה והגיד בת"ע באליו"ע וז"ל בל"א איך אונ' איין וועלשר יהודי זיין גיזעסין צו יאס אין דער וואלח"יי אונ איז גיוועזין בייא אונז איין יהודי פון לעלוב ושמו היה אייזיק גלעזער ער האט גערביט חמאה וגבינה ער האט אן גיהויבין מיין בלייבין איז היא ניט איך וויל פארין קיין גאלי"ץ וויל לקריץ אויף קויפין אולי ווער איך צוא וואס קומען. מיר האבין עש גיווערט ער האט ניט גיוועלט פערבלייבין ער האט מיט זיך גינומען א' קרזיאה אונ בענדר אונ דער וועלשר יהודי האט אים גיגעבין ב' ברילן יין שרף ער זאל האנדלען לקריץ בקרוב ימים נאך זיין ציהען איז איין קול גיקומען וויא איין מלחמה איז קומן אויף גאליץ זיינען מיר זייער דער שראקין גיווארין מחמת דען יהודי הנ"ל בתוך כך זיינען צווייא יהודים גיקומען האבין דעם ענין פון דער מלחמה גיזאגט אונז אונ וויא מען האט איין יהודי ציא גאליץ אום גיבראכט כזה הענין דער סדר איז צוא גאלי"ץ ווען איין מלחמה קומט דא איז איין גרויס מים אום דאס מקום הרים אונ פיל ספינות שטענן על המים דא שפרינגען זייא אין דיא ספינות אונ פארין איבער דאס מים על הצד השני. דער יהודי האט אויך גיוועלט שפרינגען אין דער ספינה האט זיך אן גיהאנגען אם ספינה איז גיקומען איין חץ צוא שיסין אין דער זייט אריין איז ער אין מים אריין גיפאלין. דיא יהודים האבין אבער ניט גיזאגט וויא דער. יהודי גיהיישין האט. זייא האבין נישט מער גיזאגט וויא זייא האבין גיהערט וויא איין יהודי בזה האופן איז אום גיקומען אחר הדברים האלה זיינען מיר גיזעסין צוא יאס על יום השוק איז גיקומען איין כומר צוא דעם וועלשין יהודי האט מיט אים גירעט מענין המלחמה, הנ"ל ומענין הריגת היהודי הנ"ל אזו בין איך אויך דער צו גיקומען דער כומר האט גרעט בלשון לע"ז איך האב עס ניט זייער וואל פאר שטאנדען האב איך אים גיבעטין דאס ער זאל עש זאגין בלשון ואלח"יי דעם ענין הנ"ל אזו האט ער מיר גיזאגט איך האב גיהאט איין אורח ער האט גיהאט אחד קרזיאה אונ בענדער אונ ב' ברילן יין שרף אונ האט גיהאט אויף גיקופט לקריץ אזו איז גיקומען דיא מלחמה דער יהודי איז גילאפען להציל את נפשו האט גיוואלט אין דיא ספינה אריין שפרינגן וואש על המים שטענין כנ"ל אזו האט מען אים דער שאסן דז ער איז גיפאלין אין דש מים אריין למחרתו איז דיא מלחמה ווידר אויז גיוועזין דיא בעלי מלחמות וענין וועק גילאפן דען דער סדר איז זיא פר לויפן תיכף אזו האט מען ארויש גישלעפט מהמים דיא הרוגים האבן זי אלי נקיט אויש יצוגין אונ האבן זיא קובר גיוועזין ביז דן זיא ענען קומן אן דעם יהודי האבען זיא אז דער מילה בבשרו אן גיזעהן דז דאש איין יהודי או ישמעאל להבדיל איז האבן זיא פר רשעות אין ניט וועלין קובר זיין בתוך כך באותו מעמד בין איך אויך דר צו קומין האב איך אין דער קענט אונד האב גירעט דש איז איין יהודי אונ איז מיין אורח גיוועזין בייא מיר האט ער איין חדר גיהאט אונ איך בין גנגן האב אין קובר יוועזין ווייל ער מיין אורח איז גיוועזין דער יין שרף אונ קרזיאה אונד בענדר איז אין גליץ וועק קומן אונד דער לקריץ איז נאך פר הנדן כל זה האט דר כומר גיזאגט בלשון וו"אלחיי אונד האט אויך גיזאגט דר פיר בלשון לע"ז דעם וועלשן יהודי איך קאן אבר ניט ווישן אוב דער כומר האט דעם וועלשין יהודי מסיח לפי תומו גיוועזין אדר אוב ער האט דעם כומר גיפרעגט על היהודי הנ"ל עכ"ל מרדכי מרדש הנ"ל. יעקב בן מהר"ר משולם הלוי ז"ל דמתקרי קאפל אשכנזי יצחק ב"ר יעקב שליט ממענגרא'. החתימה מהר"ר יעקב והר"ר יצחק אמתיות הן ובפני חתמו במותב תלתא יחד. דברי הקטן יושע בן מהר"ר אלכסנדרי:

לרוב הפצרת אנשי אמת ורודפי צדק ובצירוף העלובה היושב' בדודה וגלמודה אמרתי אעלה בתלמודא ואאחוז בסנסני הפוסקים לברר ולצרף יפה כמנופה בנפה. להחזיק ברפה להעלו' תרופה בכח דהתירה וב"ד יפה וטרם אבא לדין אציע ואביע כי יש להסתפק בשריותא דההיא איתתא תלתא ספיקא:

הספק הראשון דאיתא בתוספתא אין מעידין עד שמכירין שמו ושם עירו. אבל אמרו א' יצא מעיר פלוני מפשפשים באותה עיר. אם לא יצא אלא הוא תנשא אשתו ע"כ הביאה הרמב"ם והטור א"ה סימן י"ז ובנ"ד לא הזכירו לא שמו ולא שם עירו:

הספק הב' שיש להסתפק בשריותא מהא דתרומת הדשן סימן רל"ט וז"ל אע"ג דכתב א"ז וז"ל ועוד כתבו רבינו שמחה ור"ן דאין מסיח לפי תומו נאמן אלא כשאומר נהרג או מת משום דלא צריך ט"ע אבל מצאתי פלו' הרוג עם סימנים היכא דאיכא למיחש דלמא אחר הוא וצריך טביעה עין וכל ט"ע צריך עיון. וט"ע דמל"ת שאין דעתו להעיד אלא כשאומר אותו ממילא לא סמכינן עליה דבשלמא ישראל שמתכוין להעיד איכא למימר נתן בו עין בכוונה עכ"ל גם בעל תרומת הדשן לא פליג אסברא זו ובנ"ד נמי לא הכירו הכומר רק בטביעת עין שהיה אורח שלו:

הספק הג' שהיהודי המעיד מפי הכומר לא ידע אם תחלת הגדתו היה לפי תומו כי בתוך השמועה בא:

וכד מעיינין שפיר ליכ' למיחש לכל הני ספיקא דאלו לספק הא' מאחר שהיהודי זה נסע לגאלי"ץ ועמו קרזיאה אחד ושפתי בגדים שקורין בענד"ר וב' ברילין יין שרף והיה רוצה לקנות לקרי"ץ והכומר העיד שנתאכסן אצלו בגאלי"ץ יודי אחד ועמו קרזיאה אחד ובענד"ר וב' ברי"לן יין שרף והסתחר בעיר לקנות לקרי"ץ ואותו יודי הכיר בהעלותו מהמים וקברוהו דמיא למתני' שלהי יבמות מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהן והניחוהו בפונדא ובחזרתן אמרו לפונדקי' איה חבירינו אמרה להם מת וזה מקלו וזה תרמילו וס"ת וקברתיו והשיאו את אשתו וזה דמיא להא ממש שהרי אמר יודי שנתאכסן אצלי בגא"ליץ מת וזה סחורתו וקברתיו. ואין להקשות בשלמא התם אחר שראו אותה שבכתה שאלו איה חבירינו שהנחנו פה חולה והשיבה שמת א"כ בודאי על אותו אותו שהניחו שם השיבה אבל בנ"ד לא ידעו שנתאכסן אצל הכומר ואיכא למיחש שמא יהודי שהלך מאתם הלך לדרכו ואיש אחר מעלמא אתא ונתאכסן אצל הכומר ואותו יודי נטבע ואותו שהלך מאתם מיא"ס הוא בחיים חיותו זה אין לחוש דהא אמרינן בפר' בתרא דיבמות אבא יודין אמר מעשה בישראל וגו' שהלכו בדרך ובא נכרי ואמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת וקברתיו והשיאו את אשתו וכתב הרא"ש בתשובותיו כלל נ"ב וז"ל והנה הנכרי אומר שמת והתירו את אשתו ולא הוזקקו ב"ד לחקור מן הנכרי אם היה אותו יודי שנתלוה עמו כי שמא אותו יהודי הלך לדרכו ושוב נתלוה אחר עמו ומת ועליו מעיד הנכרי אלא כיון שאותי יודי נתלוה עמו תלינן בודאי שאותו היה שמת ואזלינן לקולא וה"נ בנ"ד כיון שידעינן שהיהודי זה הלך לגאלי"ץ ופרטי הסחורה הנ"ל היה עמו תלינן בודאי שזה הוא שמת שהגיד הכומר אעפ"י שלא ידע בשם דלא גרע מאותו שנתלוה עם הנכרי דאפי' אי לא ידעו בשם חשבינן ליה למסיח לפ"ת ולא חיישינן לאחר שנתלוה עמו כ"ש הכא דלא חיישינן לאחר שהלך לגא"ליץ והיה עמו קרזיאה אחד ובענד"ר וב' ברי"לן יין שרף ורצה לקנות לקרי"ץ דכולי האי לא חיישינן דאיתרמי ואע"ג שיראה לכאורה מדברי הרמב"ם ז"ל שהוא חולק על הרא"ש ז"ל בזאת הסברא שהרי כתב לעיל וז"ל יצא נכרי וישראל מעמנו למקום אחר ובא נכרי והסיח לפ"ת ואמר איש שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו עכ"ל ובודאי שהוא הוציא הדין הזה ממה דאמר בגמ' חבל על יהודי א' וכו' ונראה מדבריו שיש לחוש לשמא נתלוה אליו יהודי אחר בדרך ולכן פי' המימרא וכתב יצא נכרי וישראל מעמנו למקום אחר ובא נכרי וכו' הרב מהר"ר יוסף בן לב הקשה והוכיח גם זה מדברי הרמב"ם וכתב מאחר דכמה תשובת רבנים אחרונים מסכים לדעת הרא"ש הלכה כבתראי וכמו שכתבו דבתראי ידעו במילי דקמאי טפי מינן גם בתשובת בנימין זאב בסי' י"ז בנויה כל התשובה על דברי הרא"ש הנ"ל ע"כ נקטינן הכי ואל תשיבני מהטו' והש"ע שהביאו רק לשון הרמב"ם. כי הטור לא הביא לשון הרמב"ם רק להשיג עליו במה שהצריך לומר וקברתיו ולא חש לדקדק אחר לישנא דיצא נכרי וישראל מעמנו ולא הרגיש דקדוק זה דאם הרגישו בודאי היה כותב דדעת אביו אינו כן ואחריו מיסדי הש"ע הלכו בעקבותיו ועוד נראה ראיה לזה דאמרינן בגמ' מעשה בקולר של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכי' וכו' ושוב מעשה בס' בני אדם שהלכו לכרכום ביתר וכו' ונראה מאלו הממרו' אם מזכיר מקום ההליכה לבד אע"ג שלא הכירו שמותם השיאו את נשותיהן. אע"ג דנראה מדברי הרמב"ם דתרתי בעינן מקום ההליכה ומקום היציאה שכתב וז"ל וכן אם יצאו י' בני אדם ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאי גמלים וכיוצא בדברים אלו והסיח הגוי לפ"ת ואמרי בני אדם שהולכים ממקום פלוני והם נושאים כך וכך ומתו כלם וקברנום משיאין את נשותיהם עכ"ל מ"מ כבר תמה עליו מהרא"ם ז"ל ואמר דשמא הרמב"ם לאו דוקא נקט ואף אם נאמר שדברי הרמב"ם בדוקא אמרו הוא הלך לשיטתו דמצריך גם במעשה דאבא יודן שיצא נכרי וישראל מעמנו כנזכר אבל לדעת הרא"ש וסיעתו הכא והתם הוא כפשטא דתלמודא בלי תוספות וגרעון. וכן עבד מהר"י ב"ל עובדא בנכרים המל"ת שנהרגו ג' יהודים תוך ספינה רגליים שיצאו מבעלגרא"ד ולא הכירו שמותם ולא הזכירו רק מקום היציאה לבד ואסתייע מהדין מימרות לענין חיפוש כאשר אבאר וכתב מהזכיר מקום הליכה לבד וה"ה מקום יציאה לבד כ"ש בעובדא דידן שהוא ממש כעובדא דהנהו מימרות דאפי' אם היה מוצאו בדרך ואמר יודי שהלך לגאלי"ץ עם כך וכך סחורה נהרג א"ה נאמן ועדותו עדות כ"ש שהגיד שהיה בביתו בגאלי"ץ עם הסחורה וא"ת דבהנהו מימרות היה מספר אנשים והמנין הוא הסי' וכן הוא בקולר של בני אדם לדעת רש"י שהוא חבורה של בני אדם כ"ש לפ' הרמב"ם שהיה אסורים בקולר ע"כ לא הצריכו להכיר שמותם אבל באיש א' אפי' באומדנא והוכחות צריך שמו ושם עירו זה אינו דהרי הרמב"ם כתב בתשובה בסי' ל"ג וז"ל ראובן היה נושא ונותן בחוץ ויצא לישא וליתן כמנהגו בכפרו של עכו ובא אצל יודי אחד והפקיד כליו שמה ולקח מהם קצת והלך למכור בעיר בעיר אחרת המתין ג' ימים ולא בא אז הביא שאר כליו לאשתו שאלוהו עליו אמר הלך ולא חזר לימים עברו יהודים מבני עכו דרך שם. אמרה להם נכרית אחת לאן אתם הולכים א"ל לכפר פלוני א"ל לא תזוזו מכאן לכו וחזרו לבתיכם שמא יארע לכם כמו שאירע ליהודי אחד שאלוה מה אירע לו אמרה יצא מעיר פלוני ללכת לעיר פלוני יצאו אחריו והרגוהו שאלוה מאין תדעי זה האיש אמרה הוא היה מודעתינו כשהי' בעכו עושה מלאכתינו וספרה דמותו וכשבאו העדים השומעים לב"ד שבעכו השיאו האשה על פיהם ויש אצלנו מי שממחה בדבר ויביא ראיות והם יגיעו אל שער דינו של אדונינו יורנו ויקבל שכר מהש"י תשובה זאת האשה מותרה לינשא שזו הנכרית מל"ת היא ואעפ"י שחזרו ושאלו אותה כמעשה עיר התמרים ואע"פ שלא הזכירה אותו בשמו כמעשה דציידן ואנטוכיא וכל אלו הדברים חוזרי' אל עיקר אחד והוא שאין מדקדקין בעדות אשה עגונה וכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין דעת חכמים נוחה הימנו שעיקר תקנת' בעיגונה הקילו משום עיגונא דאיתתא עכ"ל ובתחלה אודיעך דלמא ההיא תשובה לאו דתרוצא היא ולא נפקא מפומי' דרמב"ם שהרי סותר מה שכתב ברפ"ג מהלכות גירושין ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא וכו' גם שלא הצריך לומר וקברתיו כמו שהצריך בחיבורו כבר תרצו הקושיות הללו מהר"י קארו ז"ל ומהר"י שי"ג גם הבנימין זאב הביא ראיה מתשובה זו בסימן אחד הרי ג' עמודי עולם קיימו וקיבלו תשובה זו ואי לא דמיא עובדא דידן להני מימרות משום דאסורין בקולר היו גם המנין אנשים היו א"כ איך הביא ראיה הרמב"ם מאנטוכיא לההוא עובדא אלא עכ"ל דל"ש או דבההוא עובדא הוי נמי הוכחה ואומדנא שאמרה הנכרי' שאותו יודי שהרגו היה עושה מלאכתינו כשהיה בעכו ונודע להם שאותו יודי היה עושה מלאכה א"כ בנ"ד נמי אין הוכחה גדולה מזו שהזכיר כל מין ומין במספר כמה היו וגם הסחורה שהיה רוצה ליקח שם כ"ש שיש לדמותו להנהו מימרות דלעיל' וא"ת עכ"פ היה להם לחפש בעיר יאס דלמא יהודי אחר הלך משם לגאלי"ץ עם סחורה כזה או אפילו בלא סחורה מאחר שלא הזכיר שמוי נראה דבנדון דידן לא היה צריך חיפוש כמ"ש הבן לב על ג' יודין שהלכו בספינה מבילגרא"דו ונהרגו וז"ל נראה לכאורה דבנ"ד לא היה צריך חיפוש מהא דאמרי' בגמ' מעשה בקולר וכו' ושוב מעשה בס' בני אדם וכו' שנראה מאלו המימרות כשיש מנין ומזכיר מקו' הליכה לבד ה"ה מקום יציא' לבד א"צ חיפוש ע"כ ובמחילה ממכ"ת לא מן השם הוא זה לא הזכיר חיפוש באלו מימרות וגם אינו דומה מקוה היציאה למקום ההליכה אלא עיקרא דמילתא הוא אם אמר ישראל יצא עמי מעיר פלוני ומת מחפשים באותו עיר אם לא יצא אלא הוא תנשא אבל אמר ישראל שהיה עמי בדרך כמעשה דאבא יודן וכהנהו מימרות דלעיל דמאמינים לו מאחר שידעו מקום ההליכה ולא חיישינן שמא נזדמן אחר בזה אין צריך חיפוש דאל"כ יבדוק כל העולם כלו אם בא לאותו מקום שהלך שם שום יודי אחר כמו שאמר רבא בסוגיא דיצחק ר"ג בפרק האשה שלום ואפי' מתא דנהרדעי לא הוצרך לבדוק כאשר כתב הרא"ש בתשובתו כלל כ"א במעשה דמכלוף בן מלול שהיה נהרג קרוב לפא"ס ה"נ למה נצריך לבדו' עיר יאס אם הלך משם עוד יודי לגאליץ יותר מכל העולם אחר שידעו מזה שהלך שמה ולא ידעו משום יודי אחר למה תבדוק עיר זו מכל עירות שבעולם בשלמא אי הוה אמר הכומר יודי שיצא מיאס נהרג אז הוא צריך בדיקה וחיפוש אם לא יצא אלא הוא אבל עכשיו שהעיד יודי אורח שבא לגאלי"ץ נהרג והם יודעין שהלך זה שמה לא נצריך חיפוש והלכך לא הוזכר חיפוש בתלמודא בהני מעשיות דלעיל ואף אם נאמר דצריך חיפוש הלא מוכח בעדיות שידוע היה להם שלא היה שם כי אם הוא שהרי כששמעו המלחמה נבהלו מחמת זה היהודי ולא הזכירו רק זה היהודי וגם לא נשמע עד הנה שנהרג ונתכס' שם יהודי בעולם שהיה הולך מיאס ולא משום מקום לגא"ליץ ע"כ אין להסתפק בשריותא דהאי איתתא משום ספק הראשון:

גם משום ספק הב' ליכא למיחש דהבן לב שהביא הא דתרומת הדשן בסימן רל"ט כתב נכרי שהכירו בטביעת עין כתב וז"ל מיהו אשכחנא בפסקי מהר"ם ז"ל שפסק להקל והביא ראיה מא"ז הגדול שכתב בשם רבינו מנחם ורבינו קלונימום שכתב בתשובה וז"ל כבר פשטה הוראה בישראל דאפילו עד מפי עד אפי' עבד אפילו שפחה נראה לנו להתיר את אשתו ואין לפקפק בדבר עכ"ל ופסק הרב כאלו הגאונים כיון שדבר זה אין לו שורש בתלמודא ולא מצינו זה החילוק בין העד הישראלי המעיד ע"י טביעת עין בין המל"ת על ידי טביעת עין בשום אחד מהגאונים אשר מימיהם אנו שותים כמו הרי"ף והרמב"ם וזולתו עכ"ל:

וכן אירע מעשה כזה שנטבע איש יהודי והכירוהו שכיניו נכרים בט"ע והתירו את אשתו מהר"ר זאב ומהר"א עובדיה ומהר"ר חיים מאיר ולבי אומר שגם מהרא"י בעל תרומת הדשן אפשר שאינו מסכים לסברת המחמירין והא דמביא בסימן רל"ט היינו לרבותא דאף לפי דעתם אין להחמיר בההוא ענינא שכתב שם אבל בעצמות הדין אפשר שגם הוא אינו מודה בדבר גם הב"י הביא בספרו האי דינא ובש"ע השמיטו:

גם מהרמא"י בהג"ה לא הזכירו ע"כ בטלה דעתם וכח דהתירא עדיף וסמכינן אעדותו דההוא ואין להסתפק דלמא לא חזאה לשעתיה כההיא דאיטבע בדיגלת דמסקינן דכי לא חזייה בשעתיה מיתפח תפח. וכן ההוא דהאשה שלום באותן ב' תלמידי חכמים שבאו בספינה וכו' דמסיק תלמודא דאמרינן אסקינהו קמן ואחזינהו לאלתר בעובדא דידן לא שייך זה דאי קיימא לן כהכרעת הרא"ש והטור דכתבו דהא דבעינן אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר הייני לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי דכיון שראו שנפלו למים בדבר מועט יאמרו שאלו הם שנפלו אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו מת ואמר שמכירו בט"ע לחודיה נאמן ואין מדקדקין אחריו וכמה אחרונים סמכו אהכרעה זו ופסקו כן הלכה למעשה וכן כתב מהרמא"י בהג"ה והכי נקטינן אף כי אפילו לדעת המחמירין נראה בנדון דידן מודה שהרי מוכח בעדותו שמיד בהוציאו מן המים ראהו ובהפשיטו את בגדיו ולא תאמר הלא הפשיטו הרב' וקברום ובהגיעו אליו לא רצו לקברו בהכירו במילתו א"כ מסתמא אחרו יותר מבשעתו לדברי הרמב"ם עד שעה שני' וכשאר הפוסקים עד ב שעות מאן לימא לן כי הוא היה הבתראי דלמא שני או שלישי או באמצע היה גם השוללים המפשיטים חללים רבים המה והיה הכל בשעה א' והכומר המעיד היה באותו מעמד ואף אם נאמר כי ספק הוא ספק גרוע הוא וקרוב לודאי דלא אשתהי וחילוק דבין ספק גרוע ומעליא סברא זו צריכין למימר בפ"ק דפסחים גבי צבור א' של חמץ ולפניו ב' בתים ומבואר הוא בא"ח סימן רל"ט ובב"י שמה ואף אם נאמר דספק גמור ככל הספקות אפי"ה בנ"ד אין לחוש דאי לדברי הריב"ש דס"ל דאף אם ספק אי אישתהי אם נשאת תצא הלא הוא סבר הא דחזיוה בשעתיה בעינן לא נאמר אלא במי ששהה במים אחר מותו יותר מג' ימים לפי שכיון שעמד יותר משלשה ימים כבר נפסד אלא שצמתוהו המים ומנעוהו להשתנו' ומיד אחר שיצא מן המים מיד נשתנה. אבל מי שלא עמד ג' ימים במים אחר מותו אפשר דלא אמרינן מיתפח תפח אלא לעולם מעידין עליו עד שימלאו לו ג' ימים אחר מותו. ואף לשון הרמב"ם אפשר לפרש כן ובנדון דידן חזיוהו בתכף יום המחרת כמבואר בעדיות ואף לפי דברי הרמב"ם והרשב"א דכתבו בפשיטות דאפילו לא שהה במים ג' ימים בעינן דאסקוהו וחזיוהו לשעתיה אפי"ה בנ"ד יש להקל דאיכא למימר ע"כ לא קא אמרי אלא בודאי אשתהי. ואף את"ל דגם בספק אשתהי היינו מי שראה הטביעה אבל בנ"ד שהוא לא ראה הטביעה וגם ספק הוא בהא אפשר דכו"ע מודו דיש להקל. ואף אם יש להחמיר בכל אלו הצדדים היינו דוקא בעד הראשון אבל בעד מפי עד בזה אין להחמיר כמ"ש הבן לב בסימן א' אחר שהביא המחמירין והמקילין אחר הדברים האלה אבא לנ"ד ואומר אם היה העד הראשון לפנינו ודאי שהיה צריך לחקרו ולדרשו ולדעת ממנו אם ראה הטביעה אם לא ואם נתברר לו שעבר ב' שעות שפלטם הים כשראוהו ואם היה גופו שלם או חסר או אם היה לו סימנים ובפירש תשובתו היה הדין לכל אחד ואחד מהפוסקים לפי סברתו המחמיר כחומרתו והמיקל כקולתו אבל בנ"ד שהוא עד מפי עד לא מבעיא לדברי הרא"ש והתוספות ובע"ט דפשיטא דזאת האשה מותרת לינשא אלא אפילו לדעת המחמירין הרשב"א והר"ן והריב"ש יראה שזאת הענייה מותרת לינשא משום דתלינן לקולא שהעד האחד הכיר הכירא מעליא והעידו שבאותה שעה פלטו הים אמינא ומנא לי מהא דכתב הרב בעל ת"ה סי' רל"ט וז"ל ותו נראה דכיון הנכרי האחרון לא ביאר דבריו אם הנכרי הראשון סיפר דבריו מעצמו או על ידי שאלה לא תלינן להחמיר ולומר על ידי שאלה סיפר עכ"ל. א"כ בנ"ד דיש כמה צדדי דטיבותא דמתוך העדות משמע דקרוב לודאי הוא דלא אשתהי ואף אם ספק הוא הא לא ראה העד הטביעה ועד מפי עד הוא ולא אשתהי במים ג' ימים אם כן מתוך ספק זה פשוט הוא בהתירא דההי' איתתא ורשאה ושלטאה בנפשה להתנסבה לכל גבר דתיצביין אמנם על הספק הנ' יש להסתפק מאחר שלא ידע דתחילת הגדתו היה לפ"ת או ע"פ שאלה דכתב מהרמא"י בהג"ה ואפילו אם לא העיד בפירוש אם הנכרי הראשון היה מל"ת אזלינן מספיקא לקולא ואמרינן ודאי מל"ת ויש חולקין בזה עכ"ל ולא הכריע ומשום שלא הכריע תתעגן הענייה הזו ע"כ צריכין אנו לדוק ולהכריע אחר מי מאלו הדעות נלך והנה הדעת המיקל הוא בעת"ה והביא ראיה מתשובת מור"ם במימר אפי' אמר הנכרי אני הרגתי את פלוני מהני במל"ת ולא אמרינן דלמירמי אימה קעביד אא"כ מוכח מדבריו ומסיק התם ה"ה לשאר אמתלאות כגון להתפארות או למצא חן קמתכוין לא חיישינן דלא תלינן להחמיר בכל הני אא"כ מוכח וה"ה נמי לענין שאלה דידן כ"ל ומדין זה הביא הזאב ראי' בתשובתו בסי' י"י ובן לב בנה יסוד על דין זה בתשובותיו פעמים בסי' א' וז' והחולקים הוא הר"ן שכתב בתשובה סימן ג' סוף דין זה וז"ל נכרי מפי נכרי ששמע הדברים נראין ומטין דכל שהוא אמר מל"ת ששמע מפי נכרי אחר מל"ת שפלוני מת הרי הוא כאשה מפי אשה עכ"ל והדעת נותנת דלא מוכרח בדברי הר"ן שהחליט הדין כן דילמא ה"ה אם לא ידע שהראשון מל"ת נמי שרי ולא בעי לאפוקי אלא אם הראשון בודאי לא היה מל"ת ולכן הב"י אחר שהביא דברי ת"ה הנ"ל כתב ומ"מ משמע מדברי הר"ן שהוא מצריך שיגיד הנכרי הב' שגם הראשון היה מל"ת שהרי כתב ונכרי מפי נכרי ששמע הדברים נראין ומכו כדלעיל הרי כתב שאינו אלא משמעותה ולא פליג בהדיא ואם כן לא יבא ספק דברי הר"ן ויוציא ודאי דברי תר"ה וסיעתו ואף כי פליג הדיא אזלינן לקולא דרבים נינהו ובתראי ועוד דאפסר דנ"ד מידה דהא דמצריך דגם הראשון יהיה מל"ת ובספק מחמיר היינו בשאין כאן שום אומדנ' בעולם ואם היה הראשון מגיד ע"פ שאלה או להתפארות או להטיל אימה הוי איסור דאוריי' ואפילו אם נשאת תצא א"כ לפי דבריו הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא אבל בנ"ד דאיכא אומדנא שמת ואפי' היו שואלין הנכרי הראשון בודאי ונשאת ע"פ חכם לא תצא דחשבי' דהיכא דאיכא אומדנא דדיעבד דרבנן הוא כמ"ש מהרא"י פסקיו קל"ט ומהרמא"י כתב דין זה להלכה א"כ בספק אם היה לפ"ת או לא הוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא לכו"ע וא"כ מאחר שאותו יהודי ששמע ההתחלה מהנכרי אינו בפנינו לשאול לו מסתמא אמרינן נמי דלפ"ת הסיח לו מכל הלין נראה דההיא איתתא שרי להינשא ועכ"פ לא תעבד עובדא להינשא אם לא שיסכימו עמי עוד תרי בעלי הוראות ואבקש מכל רב וצורב שיהיה כנגדי שיודיעני ואם הכשלתי אחרי ואם שגיתי אתי תלין משוגתי ולא יכתבו איש אל רעהו שלא בפני כאשר אירע לי זה כמה פעמים בפסקים רק יכתבו לי בראיות ברורות ולא בדקדוקים קלושים ותלושים כי שערי תשובה לא ננעלו וכל אחד יודה לחבירו על האמת ובזה אלהים אמת ינחני בדרך אמת אלה דברי משה בן הק"ר אברהם ז"ל

תוכן העניינים

משאת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה