אור ברסלב

משאת בנימין· רבי בנימין אהרן סלניק

מג

מב

נשאל נשאלתי ע"פ שלוחים המגידים מפי מורה אחד במעשה שאירע באחד שהיה לו יין שרף בעיר אחת והבעלים היו דרים בעיר אחרת וכשהגיע זמן הפסח בקשו הבעלים מיהודי אחד באותו עיר שהיין שרף שם שכשיגיע ערב פסח קודם זמן איסורו שימכור היין שרף לנכרי בדבר מועט על דרך שכתב והתיר מהרא"י ז"ל בתרומת הדשן סימן ק"כ וכן עשה היהודי ומכר היין שרף לנכרי אחד בע"פ קודם זמן איסורו ואחר חג הפסח חזר אותו היהודי ולקח היין שרף מן הנכרי תחת ידו ורשותו ועכשיו טוען אותו היהודי שמה שהציל מן הנכרי לעצמו הציל כי כבר נסתלקו הבעלים מהיין שרף במה שנמכר היין שרף להנכרי קודם הפסח במכירה גמורה כדין תורתינו הקדושה ובשום פני' אינו רוצה להחזי' היין שרף להבעלים והבעלים צועקים לפני רבותינו לעיין בדיני אולי יש תקוה להציל אותן מיד עושקיהן כי הפסד מרובה הוא:

וכפי הנשמע שלא היה כח ביד הדיינים להוציא מהיהודי היין שרף על פי הדין עד שהוכרחו הבעלים לרצות אותו היהודי ברצות כסף ולמלאות אמתחתו בסך חשוב על דרך הפשרה כדי דימטא להן לפחות שיבא מכשורא:

על זאת יסתער לבי בקרבי אם העולה על רוח בני אדם היה תהיה כזה וכיוצא בזה יחרוך רמיה צידו לא שבקת חיי לכל בריה בארץ הזאת שרוב בני אדם מחייתן תמיד באורנדיות במלצן וביין שרף ואי אפשר בשום פנים לבער קודם פסח כי רב הוא ואין להם שום תקנה אחרת ובית מנוס אחר להנצל מהפסד מיני חמץ רק על דרך שהתיר מהרמא"י ז"ל למכור לנכרי קודם הפסח בדבר מועט על סמך שהנכרים הללו יודעיהם ומכיריהם יחזירו להם אחר הפסח. ומעכשיו כי יצא דבר הרמאות הזה ויתפרסם בעיני הבריות כל אחד ואחד יתן עינו בשל חביר ויקדימנו לחזור ולקנות מן הנכרי ועל דא על משכבי רעיוני סליקו כדת מה לעשות לקצץ רגלי הרמאים למען לא ישלחו בעולתה ידיהם גם בלילה לא שכב לבי עד שיגעתי ומצאתי שהדין עם הבעלים ואין רשות לשום אדם בעולם לקנות אותו חמץ מן הנכרי ואף אם קנה אותו חייב להחזיר לבעליו ואע"ג דמכר במכירה גמורה לנכרי כיון דעינינו רואות שלא מתיאש ממנו ומאמין הוא בדעתו שיחזיר לו הנכרי בלי ספק שהוא קודם לכל אדם ואף אם קדם אחר וקנה מן הנכרי יוצא בדיינים:

ודמי האי מלתא להא דתנן בפרק הניזקין במתניתין דלא היו סקריקון ביהודה וסיים בסיפא זו משנה ראשונה ב"ד של אחריהם אמרו הלוקח מסקריקון נותן לבעלים רביע. אימתי בזמן שאין בידן ליקח אבל יש בידן לוקח הן קודמין לכל אדם רבי הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה לפני סקריקון י"ב חודש כל הקודם ליקח זיכה ע"כ ומשמע שם בגמרא דכל זמן שי ביד הבעלים לחזור וליקח מן הסקריקון דהיינו תוך י"ב חדש אם בא אחר וקדם ולקח מן הסקריקון מקחו בטל והבעלין חוזרין ונותנין ללוקח הדמים שנתן בעד הקרקע ולוקחין הקרקע מיד הלוקח וכן כתב בהדיא בטור חו"מ סי' רל"ו אלמא גבי סקריקון אע"ג דאגב אונסיה גמר ומקני כדאמרי' התם בגמרא וקיימא לן נמי תלוהו וזבין זביניה זבין ואפילו הכי כל זמן שלא נתיאשו הבעלים הן קידמין לכל אדם והלוקח מן הסקריקון תוך י"ב חדש חייב להחזיר קרקע לבעלים אלא שהבעלים צריכין להחזיר ללוקח הדמים שנתן בעד הקרקע א"כ הוא הדין והוא הענין בעצמו בנדון דידן אע"פ שמכר החמץ במכירה גמורה וגמר ומקני מ"מ כיון שלא נתיאש ממנו ובטוח הוא בלבי שהנכרי יחזור לו החמץ ודאי הוא קודם לכל אדם ואין רשות לשום אדם לקנות החמץ מן הנכרי ואף אם קנה צריך להחזי' לבעלי' כמו גבי סקריקון ונראה דבנ"ד יותר סמכא דעתיה דבעלים מלגבי סקריקון. חדא דהתם מיראת המיתה הוא נותן לו את השדה ואע"פ שאין בוטח עליו שיחזיר לו הקרקע עכ"פ הוא מוכרח ליתן לו אבל הכא מי הכריחו למכור לנכרי בדבר מועט וכי לא היה יכול למכור החמץ קודם הפסח בשער הזול אם לא מפני שהוא בטוח בנכרי שיחזיר לו החמץ אחר הפסח בלי שום היזק. ועוד דהתם אעפ"י שלא היה מתיאש מן הקרקע לגמרי מ"מ היה יודע בודאי שלא יחזיר לו הקרקע אם לא ברצוי כסף שהרי הנכרי אנס הוא ורוצה הורגו משא"כ בנ"ד דמסתמא כשהוא מוכר מוכר לנכרי אוהב ומכירו ונאמן בעיניו שיחזיר לו. הלכך אין כאן יאוש לגמרי ובלי ספק שזה הלוקח חמץ של חבירו אחר הפסח מיד נכרי שצריך להחזירו לבעלים ונראה לומר דבנ"ד דגם הדמים שנתן הלוקח בעד החמץ פשוט בעיני שאין צריך להחזיר לו אם נתן הלוקח להנכרי יותר מהראוי דהא דקי"ל גבי הלוקח מסקריקון שצריך להחזיר ללוקח מעותיו כבר כתבו התוספות והרא"ש והמרדכי פ' הכונס שנותן לו עד כדי דמיו מידי דהוי ארועה שהיה לו לקדם ברועים ומקלות עד כדי דמיו משום כושרא דחיותא והתם גבי רועים הוא דתקינו הכי כדי להציל הבעלים מן ההיזק ולהבריח ארי מנכסיהם וכן גבי סקריקון תקנו להחזיר ללוקח מעותיו כדי להציל השדה מיד הנכרי דשמא אח"כ לא יתן הסקריקון לפדותו משא"כ בנדון דידן שלא נתכוון לטובת הבעלים כלל אלא לטובת עצמו ודרך רמאות ותקנתא לרמאי לא עבדינן ואין להקשות ממה שכתב שכתב המרדכי פ' הכונס דהא דהלוקח מן האנס שצריך להחזיר לבעלים מיירי דוקא בקרקע דלא מייאשי מיניה אבל מטלטלי דמייאשי אינשי מנייהו אין צריך להחזיר לבעלים ובנ"ד מטלטלי הוא:

הא לא דמי כלל דהתם לגבי גזלן שפיר קאמר דבמטלטלין מייאש דכל לגבי גזלן מסתמא מייאש אלא משום דקרקע אינה נגזלת אמרי' דבקרקע לא מייאשי אבל בנ"ד אנן סהדי שלהכי מכר קודם איסורו בדבר מועט כדי לזכות בו מיד הנכרי אחר הפסח הרי חזינן דלא מייאשי מיניה כלל ומה לי מקרקעי ומה לי מטלטלי וראיה ממה שכתב שם במרדכי דספרים אע"ג דמטלטלי נינהו לא שייך בהו יאוש וצריך להחזירם לבעלים אלמא דלאו במטלטלי תליא מלתא אלא ביאוש וכיון דחזינן דלא מייאש צריך להחזיר לו אפילו מטלטלי:

ועוד נראה דיש לדמות נדון דידן לההוא דפרק לא יחפור מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג ופרש"י צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חוריו שאר הציידים מרחיקין מצודתם ממנו וכו' ע"כ ונראה דהאי מרחיקין לאו לכתחילה קאמר אלא אפילו כבר פירש השני מצודתו תוך מלא ריצת הדג מעכב עליו הראשין בדיינים דהא מיניה מסייעה לרב הונא דאמר האי בר מבואה דאוקי רחיא ואתא בר מבואה חבירו וקמוקי גביה דינא הוא דמעכב עלויה דאמר ליה קא פסקת לי לחיותי ואי סלקא דעתך מרחיקין לכתחילה קאמר ואינו יוצא בדיינים מאי מסייע מיניה לרב הונא הא לאו סיוע איכא אלא תיובתא איכא אלא ודאי ש"מ דהאי מרחיקין לאו לכתחילה קאמר אלא אפי' יוצא בדיינים. וק"ו לפי מאי דמשני התם שאני דגים דיהבי סייריה דמשמע אפילו מאן דלית ליה דרב הונא דמצי מעכב עלוי' אפ"ה מודה גבי דגים משום דיהבי סייריה ולפ"ז הוי האי מרחיקין מצודת דגים עדיף טפי מהאי בר מבואה דרב הונא ואע"ג דלחד שינויא בתוס' בפרק לא יחפור משמע דהאי מרחיקין לכתחילה קאמר כבר כתב מורי הרב ז"ל דשינוי' בתראי עיקר עוד כתב דאף שינוי' קמא לא פליג אשינוי' בתרא ונמצא לכל השינויי' של התוספו' מיירי האי דמרחיקין מצודות אפי' בדעבד ויוצא בדיינים וכן כתבו התוספות בפרק הנזיקין וכן כתב הרא"ש והמרדכי:

הנך רואה בעיניך דאפי' גבי דגים דהפקר הן ולכתחילה יד כל אדם שוה בו ואינו אלא מניעת הריוח ואפ"ה כיון שנתן עיניו בדג עד שהכיר חוריו הוי כאלו לכדו וכמטי לידיה דמי כיון דסמכא דעתיה ויוצא בדיינים. וק"ו בנ"ד דאין יד כל אדם שוה בו ואיכא הפסד קרן וכיון שנתן עיניו בו וסמכא דעתיה שיהא יוצא בדיינים. ועוד נראה דלא גרע נדון דידן מדין מערופיא שכתב המרדכי בפרק לא יחפור ואע"ג דיש מקומות שאין דנין דין מערופיא כמו שכתב המרדכי י"ל דשאני התם דסבירא להו דבשביל שהיהודי רגיל עם איזה נכרי בעסק משא ומתן וכי מפני זה סמכא דעתיה לעולם על אותו הנכרי שלא יהיה לו שום הלואה או משא ומתן אחר עם יהודי אחר דבר זה לא אסתבר ולא דמי לל לצייד שנתן עיניו באותו דג והכיר חוריו שמוציאין בדיינים אותו הדג מצייד אחר ולפי' אין דנין דין מערופיא ומתירין לילך לנכרי ולהלוו' אותו לעשות משא ומתן בעסק שעדיין לא התחיל היהודי הראשון עם הנכרי משא"כ בנ"ד שהעולם מצפים ונותנים עיניהם בחמץ שלהן ודמי ממש לצייד שנתן עיניו באותו דג שמוציאין אותו בדיינים מצייד השני ואין להקשות דמ"ש נדון דידן מהא דאמרינן בקידושין בפרק האומר עני המהפך בחררה ובא אחד ונטלה ממנו נקרא רשע וכתב מהרי"ק בשורש קל"ב דאין כופין אותו להחזיר החררה רק רשע הוא וכן כתב מורי מהר"ר שלמה לוריא ז"ל בשם הגהות מיימונית פ"ה מהלכות חובל וכתב המרדכי בפרק חזקת הבתים בשם מהר"ם דלא שייך עני המהפך בחררה אא"כ כשהראשון גמר פיסוק דמים ונתרצו הלוקח והמוכר זה לזה ולא היו חסירים רק הקנין וכה"ג אם קדם השני וקנה נקרא רשע אבל אם עדיין לא פסק דמים לא נקרא רשע הרי לך בהדיא דאע"פ שהראשון פסק דמים עם המוכר ונתרצה לו ואין לך סמיכות דעת גדול מזה ואעפ"כ אם בא אחר ונוטלו אינו אלא רשע ואינו יוצא בדיינים ועוד תנן בסוף פרק הנזיקין עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור ואמרינן בגמרא למאי נפקא מינה להוציאו בדיינים ופירש"י ופירש"י דלרבנן אינו אלא מפני דרכי שלום ואינו יוצא בדיינים ולר' יוסי יוצא בדיינים ופסקו כת"ק דאינו יוצא בדיינים אלמא דאף ע"ג דנתן עיניו בזיתי' וטרח עצמו ומסתמא סמכא דעתיה עליהן ואפי"ה קי"ל דאינו יוצא בדיינים. כבר תרצו בתוס' בפרק הנזיקין דמההוא דמרחיקין מצודת הדגים מיירי בצייד שאומנתו בכך אבל ההוא דעני המנקף בראש הזית אין אומנתו בכך ונראה דהכי פי' דמי שאומנתו בכך אינו מבקש מחיה אחרת וסמכא דעתיה אאומנתו ולכך אם בא אחר ונוטל מחייתו יוצא בדיינים אבל עני המנקף בראש הזית לא שייך לומר אומנתו בכך דאין דעת העני להיות עני לעולם ולהיות אומנתו לנקוף בראש הזית ליטול לקט שכחה ופאה אלא אדרבה הוא מצפה לישועת השם שיתן לו אומנות אחרת ולכך לא סמכא דעתיה על מחיה זו כלל ואינו יוצא בדיינים וההיא דעני מהפך בחררה נמי מטעם זה אינו יוצא בדיינים ולא שייך לומר אומנתו בכך שהרי דרך כל אדם לקנות קרקעות ומטלטלין ומאיזה טעם נאמר שהראשון המהפך בחררה אומנתו בכך יותר מהשני ולא דמי לצייד שאין כל אדם אומנתו בצידה ושייך שפיר לומר שהצייד אומנתו בכך ונדון דידן נמי מאחר שהחמץ היה שלו ודרך הבעלים לחזור ולקנות החמץ אחר הפסח שייך לומר על הבעלים אומנתו בכך יותר מאדם אחר. וזהו טעם המקומות שדנין דין מערופיא דסבירא להו כיון שזה הישראל רגיל אצל אותו הנכרי שייך לגבי אומנתו בכך יותר מבאיש אחר ולכך דנין דין מערופיא:

סוף דבר בנ"ד דעינינו רואות שהבעלי' נותנים עיניהם ומצפים עד אחר הפסח וסמכא דעתייהו שהנכרי יחזיר להם החמץ ויד הבעלים שייך יותר לקנות החמץ מאיש אחר הוי שפיר אומנתו בכך ויצא בדיינים כמו גבי ציד שנותן עיניו בדג. דברי הק' בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל

תוכן העניינים

משאת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה