משאת בנימין· רבי בנימין אהרן סלניק
לג
שאלה בני העיר שסתרו ב"ה ישן ובנו במקומו ב"ה חדש אי שרי לבנות בית דירה להדיוט מעצים ואבנים שסתרו מב"ה מב"ה הישנה או למכור אותן למי שירצו ואם יש חילוק בזה בין ב"ה שר כפרים לב"ה של כרכים ובתי כנסיות שבזמנינו בארצות הללו אי יש להן דין בית הכנסת של כפרים או דין ביהכ"נ של כרכים:
תשובה כל שעושין ע"פ שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר דבר פשוט דיכולין למוכרו ולהפקיע קדושתו ולא מבעיא עצים ואבנים שסתרו אלא אפילו ביהכ"נ גמור בבנינו רשאין למוכרו והלוקח ישתמש בביהכ"נ מאי דבעי ואפי' תשמיש של גנאי ובזיון גם הדמים מותר להורידן מקדושתן לעשות בהן מה שירצו וכדאמרי' בפרק בני העיר אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שיכרא שפיר דמי. ופירש"י למשתי ביה שיכרא לקנות בדמים ולעשות שכר לשתות ולפירוש זה הסכימו רוב המחברים והכי נקטינן להלכה ודבר פשוט הוא דלפירש"י לאו דוקא לקנות בדמים ולעשותן שכר אלא דגם בית הכנסת ביד הלוקח פקעה קדושתו והלוקח ישתמש בה תשמיש של חול ואפילו למשתי ביה שיכרא שהוא תשמיש של גנאי ולא כדעת קצת מחברים שפירשו הא דאמר רבא אפילו למשתי ביה שיכרא לא קאי אלא אבית הכנסת ביד הלוקח אבל הדמים בקדושתן הן עומדין להעלות בדמיהן לקדושה חמורה וכהאי ששנינו בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו ביהכ"נ ביהכ"נ לוקחין תיבה וכו' גם לא כדעת הרמב"ם ורבינו ירוחם דסברי מה שהדמים יוצאין לחולין היינו דוקא לאחר שקנה ממקצת הדמים קדושה חמורה והמותר יוצא לחולין אלא כל הדמים יוצאין לחולין ואין עליהן קדושה כלל כפירש"י ורוב מהמחברים גם לא כדברי הראב"ד ז"ל שכתב דלא שרינן תשמיש של גנאי אלא בחורבניה ועל פי שבעה טובי העיר ובמעמד אנשי העיר וכההיא תילא דבי כנישתא דרבינא אבל בבניינו לא ואפי' שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר לא מהני דאנן לא קי"ל כוותיה משום דיחידאה הוא וכל המחברי' ס"ל דעל פי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר רשאי הלוקח להשתמש אפילו תשמיש של גנאי ואפי' כשהבית הכנסת בבניינו ודע שהרב ב"י בסימן קנ"ג הביא דברי המרדכי וראבי"ה דהאי במעמד אנשי העיר לא בעינן שכל אנשי העיר יתרצו בפי' אלא כל שמכרו שבעה טובי העיר בפרהסיא ולא בצנעה ואנשי העיר לא מיחו בידם מסתמא ודאי נתרצו כולם מדלא מיחו. וכל זה לא מיירי אלא כשמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר כאשר בארנו אבל אם מכרו ז' טובי העיר בלא אנשי העיר כגון שמכרו בצנעה או שמיחו אנשי העיר אע"פ שמכירתן מכירה אפי"ה הדמים נתפסין בקדושתן וצריך להעלותן לקדושה חמורה וכדתנן בני העיר שמכרו ביהכ"נ לוקחין מהן תיבה וכו' גם הלוקח ביהכ"נ בלא דעת אנשי העיר אע"ג דמותר להשתמש בה תשמיש של חול מ"מ תשמיש של גנאי ובזיון אסור הני ד' דברים השנוין במשנה שהן בית המרחץ ובורסקי ובית הטבילה ובית הכסא הרי לך שאפי' ביהכ"נ גמור בבניינו יש לו מכר ופקעה קדושת ביהכ"נ ביד הלוקח לתשמיש של חול רק שיש חילוק לענין תשמיש של גנאי ובזיון בין מכרו ז' טובי העיר באנשי העיר למכרו אותה שלא מדעת אנשי העיר וכ"ש בעצים ואבנים שסתרו שיש להן מכר על הדרך שביארנו:
ואשר בא בשאלה אי שרי להקהל לבנות בית דירה להדיוט לצורך החזן מאותן עצים ואבנים שסתרו מביהכ"נ לכאורה נראה דלענין זה אין היתר כלל ולא מבעיא כשעושין שבעה טובי העיר בלא דעת אנשי העיר דאסור שהרי אין כח בידם להפקיע קדושת ביהכ"נ רק על ידי הדמים שנתפסין במקומן להעלותן לקדושה חמורה והכא ליכא למימר הכי שאין כאן לא דמים ולא שום דבר לחול קדושת עצים ואבנים עליו ובמאי תפקע קדושתה אלא אפי' כשמכרו שבעה טובי העיר באנשי העיר דיש כח בידן להפקיע קדושת ביהכ"נ בכדי וכדרבא דאמר אפי' למשתי ביה שיכרא וכפירוש הנכון שהסכימו עליו הפוסקים דהאי למשתי ביה שיכרא בין לענין ביהכ"נ עצמו ובין לענין הדמים דזה וזה יוצא לחולין בחנם ולא בעי שום דבר שתחול עליו הקדושה אפי"ה בנדון דידן אין להתיר ולא דמי כלל לההיא דרבא דשאני לגבי מכירה כמו שכתב הר"ן ז"ל שמה שאמר רבא אפי' למשתי ביה שיכרא לא הטעם שיש כח ביד שבעה טובי העיר העיר במא"ה להפקיע קדושת ביהכ"נס בכדי אלא מטעם כשמכר ביהכ"נס פקעה הקדושה מביהכ"נ והדמים נתפסין במקומן ואע"פ שגם הדמים יוצאין לחולין אין בכך כלום מאחר שהדמים אינם קדושה עצמה אלא קדושה שנייה וקלושה ולפיכך יש כח ביד ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר להפקיע קדושת הדמים בכדי אבל קדוש ביהכ"נ עצמה אי אפשר להפקיע קדושתה בכדי הלכך בנ"ד שאין כאן מכירה אלא שרוצין לעשות בית דירה לתשמיש של חול מעצים ואבנים שסתרו מביהכ"נ אין כח ביד שבעה טובי העיר להפקיע קדושת ביהכ"נ בכדי אמנם כד דייקינן שפיר אשכחן בנ"ד נמי כיון דבנו ביהכ"נ חדש פקע קדושתיה בהכי ולא גרע ממתנה דפליגי בה בפ' בני העיר רב אחא ורבינא וקי"ל כדברי המיקל דמתנה בז' טובי העיר במ"א העיר הוי כזבינא ושרי דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא יהיב ליה מתנה והשתא הא הנאה הנאה כל דהו היא ואינה בעולם וכבר אכלוהו ואפי"ה אמרינן דחל קדושה הראשונה אההוא הנאה כל דהו ופקע קדושתיה בהכי כ"ש בנדון דידן שהעמידו ביהכ"נ חדש במקום הישן אם הוא על פי שבעה טובי העיר במ"א העיר פקעה הקדושה מעצים ואבנים הראשונים וחלה על ביהכ"נס החדשה והעצים והאבנים יוצאין לחולין לעשות בהם מה שירצו ואפילו תשמיש של גנאי ומיהו לפי זה אם סתרו ביהכ"נ ישן בלא דעת אנשי העיר אע"פ שהעמידו במקומה ביהכ"נ חדש עדיין העצים והאבנים בקדושתן הן קיימין משום דאין כח ביד שבעה טובי העיר בלא דעת אנ"ה להפקיע מקדושתו רק ע"י עלוי לקדושה חמורה ועוד נראה דעצים ואבנים שסתרו מביהכ"נ שבחוצה לארץ בטלה קדושתייהו מיד להשתמש בהן תשמיש של חול ואפילו בלא דעת אנשי העיר ובלא דעת שבעה טובי העיר משום דהריסתן של עצים ואבנים היינו חורבנן וקי"ל כרב אסי בפרק בני העיר דאמר בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשוין ומותר השתמש בהן תשמיש של חול ונהי דלא מהני התנאי כל זמן שהוא בבנינו כמו שכתבו התוספות והרא"ש ושאר מחברים מכל מקום מהני התנאי השתמש בהן תשמיש של חול בחרבנו וכדאמרי' גבי האי תילא דבי כנישתא דרבינא דבעי למזרעה ואמר ליה רב אשי זיל זבניה משבעה טובי העיר במ"א העיר וזרעה וכתבו המחברים דמשום דזריעה תשמיש של גנאי הוא ודמי להנך ד' דברים השנוים במשנתינו דלא מהני בהו תנאי שבבבל אפילו בחורבנו ולהכי אמר ליה רב אשי זיל זבניה משבעה טובי העיר במ"א העיר אבל שאר תשמיש של חול לא בעי שבעה טובי העיר במ"א העיר דהא על תנאי הן עשוין וא"ת הא דאמר רבא האי בי כנישתא חליפי וזבוני שרי וכו' ליבני נמי חלופינהו וזבוניהו שרי אוזופינהו אסור ה"מ בעתיקתא כו' והא רבא מבבל הוה ואף עפ"כ אמר אוזפינהו אסור ואע"פ דליבנו מעתיקי היינו חורבנייהו י"ל דרבא וכל הני אמוראי דפרק בני העיר אע"ג דמבבל הוה אינהו לפרושי מתניתין קאתו ובתר מתניתין גרירא ומתניתין ודאי לא קאי אבתי כנסיות שבבבל אלא אבתי כנסיות שבא"י שאין עשוין על תנאי ובחורבנייהו נמי בקדושתייהו קיימי ולהכי אמר רבא אוזופינהו אסור אבל בתי כנסיות שבבבל אוזפינהו נמי שרי הלכך העצים והאבנים שסתרו מביהכ"נ שבחוצה לארץ שרי למעבד בהו מאי דבעי ואפי' בלא שבעה טובי העיר במ"א העיר חוץ מד' דברים הנזכרים במשנה ועל פי שבעה טובי העיר במ"א העיר שרי לעשות מהן אפי' הני ד' דברים:
ואשר בא בשאלה אם יש חילוק בזה בין ביהכנ"ס של כפרים לביהכ"נ של כרכים בכלל שאלה זו יש שני ספיקו' הא' סתירת ביהכ"נ אי שרי בכרכים כדי לבנות ביהכ"נ אחר או לאו מטעם כיון דעל דעת רבים הקדישוה אסור לסותרה ולשנותה מקדושתה אם לא מדעת כולם הב' עצים ואבנים שסתרו מבהכ"נ של כרכים אם דינן שוה לדין עצים ואבנים שסתרו מביהכנ"ס של כפרים ובתחילה נדבר מספק הראשון ואומר אני דאין לחלק בזה בין כפרים לכרכים דהא אמר רב חסדא בפ"ק דב"ב ובפ' בני העיר לא ליסתור אינש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי וסתמא אמר רב חסדא ל"ש כפרים ל"ש כרכים כשבונין תחילה ביהכ"נ אחר מותר לסתור הראשון והא דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן לא שנו אלא ביהכ"נ של כפרים אבל ביהכ"נ של כרכים כיון דמעלמא אתי ליה לא מצו מזבני ליה התם היינו טעמא דמיירי שאינן רוצין לבנות ביהכ"נ אחר במקומן אלא למכרן ולהעלות הדמים לקדושה אחרת ולפיכך בכרכים לא מצו מזבני ליה דשמא יש אחד בכל העולם שאינו חפץ בקדושה אחרת ואפי' בקדושה חמורה מאחר דרגילי אינשי מעלמ' דקאתו להתם ומתפללין שם ניחא ליה שיהא לו ביהכ"נ מזומן תמיד כשיבא שם להתפלל בתוכו אבל כשסותרין ביהכ"נ מפני תיוהא או מפני קטנה ובונין בית הכנסת חדש טוב מהראשון במקומו ודאי כולי עלמא ניחא להו בזה דהא זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו עוד יש להביא ראיה מבנין הורדוס בפ"ק דב"ב שהרי בית המקדש אדעתא דכל ישראל נתקדש ועדיף קדושתו טפי מבית הכנסת של כרכים ובהדיא אמרינן בברייתא שמביא תלמודא פרק בני העיר אחוזתכם מטמא בנגעים ואין ירושלים מטמא בנגעים אמר רב יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד ודייק תלמודא מקום מקדש אין הא בתי כנסיות ובתי מדרשות שבירושלים מטמאין ואע"ג דשל כרך הם כמו שפירש"י שם אלמא דבית המקדש עדיף טפי מביהכ"נ של כרכים וא"כ בבא בן בוטא היכי אסבי ליה עצה להורדוס והלא יש לחוש שמא יש אחד בכל העולם דלא ניחא ליה בסתירת בנין הראשון אלא ודאי כיון דבנין הורדוס היה טוב ויפה יותר מבנין הראשון מסתמא כולי עלמא ניחא להו דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואין לומר דשאני התם בבנין הורדוס דמשום תיוהא אסבי ליה עצה למסתירה ובכה"ג אפי' בשל כרכים שרי הא ליתא דהא מסיק בתירוץ הב' דבלא תיוהא נמי אסבי ליה עצה להורדוס גם אין לומר דמלך שאני דכולי עלמא כפופין ליה ובתר דעתא דידיה גרירי ומה שמל עושה מסתמא כולן מבטלין דעתם ומוחלין לו וכדאמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו להו כיון דאדעתא דידי קאתו אי בעינא מזבנינא ליה דשאני בית המקדש דעל פי הדיבור וע"י הנביאים בנאוהו ולא תלי בדעת בשר ודם אלא בדעת קודשא בריך הוא ועוד דאפילו את"ל דה"נ תולה בדעת בשר ודם מ"מ לא דמי כלל לרב אשי דשאני רב אשי דצדיק גמור היה ויחיד בדורו שהרי מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד ומסתמא כל חכמי הדור וכל הדור ההוא בטלי דעתייהו גבי דעתיה מש"כ בהורדוס דרשע היה גם לא היה עליו דין מלך דעבדא הוה וכתיב שום תשים עליך מלך מקרב אחיך ולא היה נחשב אפי' כאחד מפחותי ישראל שהרי העבד אין חייב במצות ולא שום חלק במקדש ואיך נאמר דכולי עלמא בטלי דעתייהו לגבי דעתה דעבדא ואף ע"ג דבבא בן בוטא אסבי עצה ובבא בן בוטא חסיד היה ודלמא לגביה בטלי דעתייהו כמו לגביה רב אשי הא ליתא דשאני רב אשי דכל ישראל היו סרים למשמעתו דמימות משה עד רבי ומימות רבי עד רב אשי לא היה תורה וגדולה במקום אחד מש"כ בבבא בן בוטא ועוד דמלשון הטור בסי' קנ"ג וקצת מהפוסקים משמע דהא רב אשי מיירי דבפירוש תלו הבנין בדעת רב אשי אבל מסתמא לא אמרינן ובהורדוס ליכא למימר הכי דהבנין לא היה בימיו ואפי' לדברי הרב ב"י שמפרש לשון הטור בענין אחר מ"מ גם לפי דבריו לא אמרינן מסתמא אדעתא דיחיד בנאוהו אלא דוקא לגבי דר' אשי דמימות משה עד ר' ומימות ר' עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד אבל אדעת דאדם אחר לא אמרינן אלא א"כ תלו בדעתו בפירוש ולפיכך א"א לישב האי בנין דהורדוס ובבא בן בוטא דאסבי עצה אם לא מטעם שכתבנו למעלה משום דהאי סתירה בנין הוא מאחר שסתרו ע"מ לבנותו במקומו בנין טוב ויפה מהראשון ותדע דאל"כ היאך היו רשאין לסתור למקדש והא תניא בספרי מנין לנותץ אבן מן ההיכל כו' שהוא בלא תעשה ת"ל ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם. הרי לך שאפי' אבן אחד אסור לנתוץ מן המקדש:
וק"ו המקדש כולו אלא ודאי היינו טעמא משום דסתירה זו היא בנין וכן כתב נמי המרדכי פרק בני העיר ודי בראיה זו להתיר סתירת ביהכ"נ של כרכים על מנת לבנות ביהכ"נ חדש ויפה מהראשון ולענין ספק השני דהיינו לענין עצים ואבנים שסתרו מביהכ"נ של כרכים אם דינן שוה לדין עצים ואבנים שסתרו מביהכ"נ של כפרים נראה דגם בזה אין לחלק בין כפרים לכרכים דזיל בתר טעמא דמידי טעמא הוא אלא משום דכיון דמעלמא אתו חיישינן שמא יש אחד בסוף העולם דלא ניחא ליה וטעם זה לא שייך בעצים ואבנים שסתרו דמאי איכפת להו להנך דאתו בעלמ' בעצים ואבני' שסתרו כיון שיש להם ביהכ"נ בנוי לבא שם להתפלל ומאיזה טעם נחמיר בעצים ואבנים של כרכים יותר מבשל כפרים אלא ודאי דא ודא אחת היא וכי היכי דשרינן בעצים ואבנים של כפרים ה"ה נמי בשל כרכי ואשר בא בשאלה בתי כנסיו' שבארצות הללו בזמן הזה אם הם נידונים ככרכים או ככפרים נראה דאין כל המקומות שוין והכל לפי שהוא מקום גם לא לכל מילי שם כרך שוה דלענין מקרא מגילה קרוי כרך המוקף חומה מימות יהושוע בן נון ולרבי יהושע בן קרחה המוקף חומה מימות אחשורוש ופ"ק דסנהדרין לענין עיר הנדחת תניא ואם יש בה יותר ממאה לא נקראת עיר אלא כרך דברי רבי יאשיה רבי יונתן אמר ממאה עד רובו של שבט וכן מתא מחסיא פרק בני העיר קרי ליה רב אשי בשם כרך ובפ"ק דכתובות גבי מעבירין את המת מלפני הכלה אמר רב אשי כגון מתא מחסיא דמפקי מכרך ומפקי מכפר וש"מ דלאו לכל מילי בשוה קרוי כרך אלא כל דבר לפי עניינו הלכך בנ"ד אינו דומה לכל הני אך נראה דכל מקום כשבונין ביהכ"נ אם אין בונה אותה אלא בשביל אנשי העיר לבדן כגון באתרא דלא שכיחי רבים דאתו מעלמא זהו נקרא כפר ואף ע"ג דשכיחי רבים עוברים ושבים לפרקים כיון דלא קביעי בעיר אלא דרך עראי באים עוברים ושבים לאו כרך הוא אלא כפר ואפילו שבני בעיר לא בנו אותה מכיסן לבד אלא גם אחרים שבחוץ לעיר סייעו להם לבנין ביהכ"נ אין בכך כלום מאחר שאותן אחרים שסייעו לא שכיחי התם רק לפרקים. ודאי אדעתא דבני העיר נתנו להם לעשות בבית הכנסת ממה שירצו בני העיר ולהכי לאו כרך הוא אלא כפר וכה"ג כתב הרב ב"י בסי' קנ"ג בשם המרדכי וראבי"ה וז"ל דבכפרים אפילו אחרים נתנו להם כיון שאין רגילות לבא שם רוב עם אדעתא דידהו יהבי דמאי דבעי עבדי ביה ע"כ וז"ל הטור או"ח בסי' קנ"ג והא דבהכ"נ נמכרת הני מילי של כפרים שאין באין אנשים ממקומות אחרים ולא נעשית אלא לבני הכפר לבדם אבל של כרכים שבאין שם אנשים ממקומות אחרים אפילו בנו אותם משלהם אינה נמכרת ע"כ ומשמע בהדיא דכל שבאין אנשים לשם ממקומות אחרים זהו נקרא כרך ואי לאו נקרא כפר ועוד דאמרינן בפרק בני העיר מעשה בבית הכנסת של טרסיים שהיה בירושלי' ומכרוהו ואף על גב דירושלים כרך הוא אפילו הכי כיון שלא בנו אלא לצורך טרסיים לבד נידון ככפר אמנם כל מקום דשכיחי רבים מעלמא שבאין להתפלל שם כגון מקום שהסוחרים מתקבצי שם תדיר לסחורה מסתמא מתחילה כשבנו בית הכנסת אדעתא דידיהו ג"כ בנאו והקדישוהו ויש לו דין כרך וז"ל המרדכי שהביא הרב ב"י אבל גבי כרכים מקום סחורה ורגילות לבא שם רבים מסתמא כ"ע נתנו בבניינו שהרי נתקן לצורך רבים ע"כ ואע"ג דאנן לא קי"ל כוותיה במאי שתולה הקדושה של רבים בנתינת המעות לסיוע הבנין דהא אנן קי"ל אע"ג שלא נתנו כלום לסיוע ובני העיר בנו מכיסן לבדן כיון דאדעתא דאתו מעלמא קא בנו הוה כאלו הקדישו אדעתא דכל העולם וכמו שכתבו התוספות והרא"ש והרמב"ן והר"ן והרבה מהמחברים מ"מ נלמוד ממנו דכל היכא דאיכא מקום סחורה ורבים מתקבצים שם לסחורה מסתמא אדעתא דידהו בנו הביהכ"נ והקדישוה ויש לה דין ביהכ"נ של כרכים וה"ה נמי מקום שיש חכם גדול ואב"ד שמתקבצין רבים שצריכין לו ולתורתו כגון רב אשי במתא מחסיא שהיה אצלו קבוץ גדול מהחכמים ותלמידים כדי ללמוד ממנו וכן שאר עדת ישראל היו שכיחין אצלו לדין ומשפט בין איש לרעהו כל כזה וכיוצא בזה יש לנו לדון בדין כרכים דמסתמא ודאי כשבנו אדעתא דכל העולם בנו אבל אי בריר לן דלא בנו אלא אדעת בני העיר לבדן אע"ג דשכיחי רבים דאתו מעלמא מאחר שלא סייעו בבנין גם לא בנו אדעתא דאחרים שמחוץ לעיר אין לה דין אלא כשל כפרים ואע"פ שמלשון הרא"ש ורבינו ירוחם משמע דכל שרבים באו להתפלל שם מסתמא בני העיר הקדישו לדעתם ולא בעינן שיהא דעת בני העיר בשעת בנין אדעתא דרבי' מ"מ לשון התוס' והרמב"ן והר"ן משמע בהדיא דבשעת בנין תליא מלתא ואפשר דגם הרא"ש ורבינו ורבינו ירוחם סביר' להו הכי אלא שקצרו בלשונם ועוד נראה דדוקא בימי חכמי התלמוד לא היה כח ביד שבעה טובי העיר במ"א העיר למכור ביהכ"נ של כרכים לפי שאותן שבעה טובי העיר לא היה בידם שום כח ויכולת על אנשי הקהילה דהא אפילו בכפרים אם אנשי העיר מוחין בידם אין כח בידם להוריד הדמים מקדושתן ולפיכך כשאנשי העיר מתרצין בעינן דגם כל העולם יהיו מרוצין אבל בזמן הזה בארצות הללו שמנהג הקהילות להעמיד עליהם מנהיגים ופרנסים ונותנין בידם מקל ורצועה על כל אנשי הקהילה לעשות כרצונם בכל עסקי הקהילה מעכשיו אין חילוק בין כפרים לכרכים ובכל ענין יש כח ויכולת ביד אותן מנהיגים למכור ביהכ"נ ואפילו למשתי ביה שיכרא וגם הדמים יוצאין לחולין אפילו כשאנשי העיר מוחין בידם אין בכך כלום דהא מתחלה כשבנו ביהכ"נ אדעתא דמנהיגי הקהילה תלו וגם אותן דאתו מעלמא לא עדיפי מאנשי העיר והמנהיגים הם ממש דמו לרב אשי דאמר אי בעינא מזבנא להו וכ"כ האגודה בפ"ק דב"ב ופרק בני העיר גם הרב ב"י בסי' קנ"ג כתב כן בשם מרדכי ישן ולפי זה הראיה שהבאתי מבנין הורדוס למעלה אין ראיה כלל דאיכא למימר דבנין הורדוס היה בעצת בבא בן בוטא וסנהדרי גדולה שהכח והיכולת ומקל ורצועה ביד סנהדרי גדולה על כל עדת ישראל ולא גריעי סנהדרי גדולה מראשי הקהילות שבכל עיר ועיר ומ"מ הראיה שהבאתי מבנין הורדוס שהסתירה על מנת לבנות לאו סתירה היא אלא בנין היא אמת מטעם אחר שכתבתי למעלה דאל"כ היאך סתרו המקדש והא אסור לנתוץ אפי' אבן א' מהמקדש והנותץ עובר בלאו אלא ודאי האי סתירה שסתר הורדוס ע"מ לבנות מקדש לאו סתירה הוא אלא בנין וכלל הדברים שכל הנך שריותי שכתבתי למעלה יש לסמוך עליהם להלכה ולמעשה ובפרט בחוץ לארץ שכל בתי כנסיות על תנאי הן עשוין וקדושתן קלישה כיון שעתידה ליבטל קדושתן לעת בא הגואל כמו שכתבו התוס' בפרק בני העיר ואפילו של כרכים נמי אין להחמיר כ"כ מטעמא דעל תנאי הן עשוין דבדידהו נמי תפקע קדושתן לעת בא הגואל במ"ב א"ס דברי הק' בנימין אחרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל