אור ברסלב

משאת בנימין· רבי בנימין אהרן סלניק

לב

לא

שאלה לזה אחד היו עליו נושים הרבה ורו נכסים מועטים ואין מגיעין לבדי כל החובות ובא ראיבן ותפס מנה מנכסי הלוה חמישים לצורך עצמו שהלוה היה חייב לו נ' זהובים וחמשים לצורך חבירו שהלוה ג"כ היה חייב לו מי אמרינן דלא קנה חבירו החמשים זוו שתפם ראובן דהא תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים הוא או נימא הני מילי היכא שהתופס אין לו שום שייכות בתפיסה זו כגון שאין הלוה חייב להתופס כלום אבל היכא שהתופס יש לו כ"ג חוב על חבירו אמרינן מגו דתופס לצורך עצמו תופס נמי לצורך חבירו:

תשובה בפ"ק דבב"מ פלוגתא דאמוראי המגביה מציא' לחבירו אי קני חבירו אי לאו ומשמע דפלוגתייהו בתופס לב"ח במקום שחב לאחרים כדמסיק התם בהדיא רב. נחמן ורב חסדא אמרי תרווייהו המגביה מציאה לחבירו לא קני חבירו מ"ט הוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים והתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קני ופסקו רוב הפוסקים דהלכתא כמ"ד המגביה מציאה לחבירו קני חבירו ואעפ"י שחב לאחרים הוא מטעם מגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ושמעינן מזה דלא אמרינן התופס לב"ח במקום במקום שחב לאחרים לא קני חבירו אלא היכא דלית ליה להתופס שייכות בגויה לצורך עצמו אבל היכא דאית ליה שייכות בתפיסה זו כגון במציאה דהא אי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבירו אפיל במקום שחב לאחרים וא"כ בנדון דידן נמי כיון דתפס לצורך עצמו תפס נמי לצורך חבירו ואפילו במקום שחב לאחרים וכן דקדק נמי הרב ב"י מלשון טור ח"מ בסי' ק"ה מ"מ נראה לע"ד דבנדון דידן אי אפשר לומר מגו דזכי נ' לנפשיה זכי נמי נ' לחבריה דהא סוף סוף חב לאחרים הוא בחמשים זהובים שתופם לצורך חבירו וקי"ל התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קני חבירו ולא דמי למציאה דמגביה מציאה לחבירו קני חבירו ואע"פי שחב לאחרים הוא דהתם לאו חב גמור הוא דהא אי בעי זכי לנפשיה בכל הממון ולא היו אחרים יכולין למחות בו ולפיכך מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה דמה הפסד יש לאחרים בזה שהוא נותן זכות שלו לחבריה שהרי כל מה שהוא נותן לחבירו היה יכול להחזיק לעצמו משא"כ בנ"ד דלא שייך למימר הכי דאף אם היה רוצה להחזיק ולזכות בכל המנה שתפם אינו יכול שהרי אין חייב לו רק נ' זהובים ולענין נ' זהובים האחרים הוי ממש תופס לב"ח במקו' שחב לאחרי' ולא דמי מיגו זה למיגו דמציאה דאיך נאמר שיזכה לחבירו במה שאינו יכול לזכות לעצמו וכה"ג אמרינן התם גבי חרש ופקח את"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וכו' הכא איהו לא קני לאחריני מקני ואע"ג דהתם י"ל דה"ק איהו לא קני כלום ולפיכך לא מקני לאחריני אבל בנ"ד כיון דקני נ' לעצמו מקני גם לאחריני הא ליתא דהא גבי זה קני חמור וזה קני מוסירה מסיק אם ת"ל המגביה מציאה לחבירו קני חבירו וכו' איהו לא קני לאחריני מקני והתם הלא קני במקצת מה שתפס בידו ואפ"ה מה שאין תפוס בידו דאיהו לא קני לאחרינא נמי לא מקני וא"כ בנ"ד נמי לענין נ' זהובים האחרים איכא למימר איהו לא קני לאחריני מקני ואע"ג דיש קצת לחלק בין ההיא דחרש ופקח וחמור ומוסירה ובין נדון דידן מ"מ הנראה בעיני כתבתי וסברא נכונה היא מאחר דלא אשכחנא בשום דוכתא שיכול אדם לתפוס במקום שחב לאחרים איך נאמר מסברא דנפשין לעשות נגד דין התלמוד דהתופס לב"ח זז שכתב המרדכי פ"ק במקום שחב לאחרים לא קני ועוד מאחר שדין המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו גופיה לאו כולי עלמא הוא אית לן למימר דע"כ לא פליגי אלא היכא דאית ליה למגביה או לתופס שייכות בגווה דאי בעי זכי כל הממון לנפשיה זכי נמי לחבריה דמאי הפסד יש בזה לאחרים ומאי איכפת להו אי יחזיק לעצמו אי יהיב לאחריני אבל היכא דאית להו הפסד לאחריני כגון בנ"ד לכולי עלמא לא אמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ובפלוגתא רחוקה לא מפלגינן ועוד שזה שאמר ר' יוחנן ברפ"ק דגיטין התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה משמע דבכל גווני לא קנה אלא משום דאשכחן בפ"ק דמציעא דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואע"ג שהוא חב לאחרים וכדי שלא תקשי רבי יוחנן אדר"י הוכרח ר"ת לתרץ דשאני גבי מציא' דמיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכמו שכתבו התוספות ומזה למדו הפוסקים דה"ה נמי אם זה הלוה חייב גם להתופס בשביל חבירו דזכי חבירו מטעם מגו דאי בעי זכי לנפשיה כמו גבי מציאה ומשמע דאי לאו ההיא דפ"ק דמציעא לא היה קינה חבירו אפילו היכא דאיכא מיגו כמו רב נחמן ורב חסדא דהתם הלכך אע"ג דהשתא מיכרח בע"כ לומר דרבי יוחנן אית ליה מגו דאי בעי זכי לנפשיה מ"מ לא מסתברא להוציא מן הכלל דפרק קמא דגיטין אלא מה שבפרט בפ"ק דמציעא דהיינו מגו דאי בעי זכי לנפשיה כמו גבי מציאה ולא במה דאי בעי לא זכי כגון בנ"ד. וא"ת לפי זה ליכא שום חובה לאחרים לא גבי מציאה ולא גבי ב"ח דמאי נפ"מ לאחריני אי זכי לדידיה או לאחריני א"כ מאי אתא ר' יוחנן לאשמועינן דהמגביה מציאה לחבירו קני דמלתא דפשיטא היא ומאי טעמא דרב נחמן ורב חסדא דפליגי וס"ל דהמגביה מציאה לחבירו לא קני ומדמי לתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים הא לא דמי כלל לב"ח שתופס לאחרים. וי"ל דודאי גבי מציאה ליכא נפקותא כלל לגבי אחרים אמנם לגבי ב"ח איכא נפקותא טובא שהיום יתפוס כדי חובו לצורך חבירו ולמחר יחזור ויתפוס לצורך עצמו דבזה ודאי הדין עם התופס וכמו דגיטין ואע"ג דבזה נמי חב לאחרים הוא מאחר שיכול לחזור ולתפוס מ"מ מ"מ כיון דבשעה שהוא תופס לחבירו באותה שעה עדיין לא חב לאחרים הוא אלא אח"כ כשילך ויתפוש שנית ומאחר דבשעה שתופס לחבירו לא פסוקא מלתא אי חב לאחרים הוא אי לאו דשמא לא יחזור ויתפוס מאי דעביד עביד אבל כשתופס בפעם אחת כשיעור חובו וחוב חבירו דבשעה שהוא תופס לחבירו ודאי חב לאחרים לא קני חבירו והכי מוכח מדברי המרדכי דכתב ונפקא מינה מפירוש ר"ת אם אדם חייב לב' בני אדם או לג' והאחד יתפוס משל המחויב ויתן לחבירו מה שתופס אם ירצה דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה והוא יחזיר על הב"ח עוד ויתבע את שלו עכ"ל ומדכתב ונ"מ בתופס לצורך חבירו מתחילה ואח"כ לצורך עצמו ולא כתב נ"מ שאם תפס בפעם א' לצורך עצמו ולצורך אחרים שמע מיניה דכשתפס בפעם א' לא קני חבירו וכמו שכתבתי ובדקדוק שדקדק הרב ב"י מלשון הטור שכתב סי' ק"ה אע"פ שלא תה לצורך עצמו מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ומשמע ליה דטפי עדיף כשתפס גם לצורך עצמו וכו' דקדק זה לאו אמת הוא מעולם לא עלה על דעת הטור כפירושו והכי פירושו לא מבעיא כשהתופס תופס לצורך עצמו ולא לצורך ב"ח דודאי קני דר"י לא קאמר אלא התופס לב"ח אבל התופס לעצמו פשיטא דקני ואע"ג דחב לאחרים אלא אפילו הוא תופס לב"ח ולא לצורך עצמו כה"ג שהלוה חייב גם להתופס קנה הב"ח ואע"ג שחב לאחרים מטעם מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זאת היא כוונת הטור כפשוטו ולא ככוונת ב"י ז"ל עוד נוכל לפרש כוונת העור דטפי עדיף התופס לצורך עצמו ולצורך חבירו מהתופס לצורך חבירו ולא לצורך עצמו אבל לא כאשר הבין הרב ב"י ז"ל והעיקר הוא דאמרינן בפ"ק דב"מ אמר רמי בר חמי זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ודייק ממתניתין ממשנה יתירה כדאיתא התם ורבא פליג עליה התם ואמר לעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קני חבירו והכא היינו טעמא מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה פירש"י והכי במתניתין דשנים אוחזין היינו טעמ' דהגבהה שלו מועיל גם לחברי' דמגו דזכי לנפשיה בהגבהה זו וכו' אבל המגביה מציאה לחבירו דלא זכי לנפשיה כלום לא אמרינן מנו דאי בעי זכי לנפשיה וכו' ולפי זה כוונת הטיר לומר דאנן קי"ל כרמי בר חמא ולא כרבא ולפיכך לא מבעיא במתניתין דשנים אוחזין דכל אחר זכה החצי טלית לנפשיה זכי נמי לחבריה' ואפי' רבא מודה בזה אלא אפי' היכא דלא זכי לנפשיה כלים כגון ב"ח שתפם לצירך חבירו קני חבירו מטעם דאי בעי זכי לנפשיה וכרמי בר חמא ואית ליה המגביה מציאה לחבירו קני חבירו כך נ"ל לפרש דעת הטיר ודלא כהרב ב"י ז"ל. ותמיהני מהרב ב"י ז"ל שאם היה כוונת הטור כדבריו היה לו לכתוב הדין בפירוש כי דין מחודש הוא שלא נזכר לא בתלמוד ולא בפוסקים ואדרבא משמעות התלמוד והפוסקים אפכא מכוונתו כאשר כתבתי וסוף דבר ראובן זה שתפס המנה חמשים לצורך חובו וחמשים לצירך חוב חבירו לא קני רק הנ' שתפם לצורך עצמו ולא החמשים לצורך חבירו ואפשר שגם הרב ב"י ז"ל לא כתב דבר זה להלכה אלא דרך משא ומתן בעלמא וראיה שהרי לא הזכיר דין זה בש"ע וגם הרב רמ"א ז"ל לא הביאו בהג"ה אמנם הרב מהר"ר מרדכי יפה נר"ו העתיק דין זה בספרו מתוך ספר ב"י אבל אין ראיה ממנו כי כן דרכו של חכם זה תמיד בספרו שהוא מעתיק כל מה שנמצא בדברי האחרונים יהיה מה שיהיה ואינו נותן לב אם דבר ראוי הוא להעלות על הספר לפי ההלכה אם לאו וכההוא ציידא דאשכח רברבי ושקיל זוטרא ושקיל וכבר היו לי דברים עם הרב הנ"ל בדין זה פה אל פה ולא מצאתי בפיו מענה נכונה רק כמתנצל ואני הנראה הלענ"ד כתבתי דברי הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל אחר שכתבתי זה זיכנו השם לספר התרומות שחיבר רבינו שמואל בר יצחק שנדפס מקרוב ומצאתי בו כדברי וז"ל בש"ע ס"ז סימן ב' והיכא דתפוס לב"ח במקום שחב לאחרים אך היה הלוה חייב כמו כן לזה התופס ומניח עצמו ותופס לצורך חבירו כו' אלמא משמע דאי תפס לעצמו ולחבירו לא קני חבירו וק"ל

תוכן העניינים

משאת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה