אור ברסלב

משאת בנימין· רבי בנימין אהרן סלניק

כח

כז

אמנם מה שטוען ראובן בענין ההזיקות דהיינו החמשים טאלר שנתרצה ליתן לו הנכרי ועל ידי השותפין ובגרמתן נפטר הנכרי מהחמשים טאלר כמבואר בטענת ראובן. בזה צריך עיון אם גרמא בנזיקין הוא ופטורין. או גרמי הוא וחייבין דקי"ל כל גרמא בנזקין פטור וגם קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי כדאיתא בפרק הגוזל קמא ומה מאוד נתחבטו הראשונים בעל התוספות למצוא טעם וליתן חילוק בין גרמא ובין גרמי ובדוחק גדול שמצאו חילוק לידע איזה דבר נקרא גרמא ופטור ואיזה דבר נקרא גרמי וחייב כאשר אבאר. התוספות בפרק לא יחפור אמתניתין דמרחיקין את הסולם מן השובך ומסיק בגמרא זאת אומרת גרמא בנזקין אסור. כתבו וז"ל הכא משמע דגרמא בנזקין פטור וכן פרק כיצד הרגל זרק כלי מראש הגג וכו' וכן בפ' הפרה הכניס פירותיו לחצר ב"ה שלא ברשות וכו' או נתן סם המות לפני בהמת חבירו דפטור וכו' ועוד מביא שם מהרבה מקומות בתלמוד דבכולם אמרינן דגרמא בנזקין הוא ופטור ויש ליתן טעם מאי שנא כל הני מדינא דגרמי כגון אחווי אחווי דהגוזל בתרא ומראה דינר לשולחני ונמצא רע ונפרצה אומרים לו גדור ודן את הדין דחייב והשורף שטרותיו של חבירו וכו' וחילוק ר"י בלשון אחד דדינא דגרמי חייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו ועוד חילוק דדינא דגרמי דחייב היינו דמשעת מעשה בא ההיזק ועל הכל קשה טיהר את הטמא ובעל הבית עצמו עירבן עם פירותיו אמאי חייב דהוא עצמו אינו עושה היזק בממון חבירו וגם באותה שעה שמטהר אינו בא ההיזק ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושל' ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים כדי שלא יהא כל אחר הולך ומזיק לחבירו עכ"ל ומשמע דמסקנת התוספות דטעמא דגרמי אינו אלא קנס ומדרבנן בדבר הרגיל ושכיח וכדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומזיק לחבירו כדברי הריצב"א אבל במידי דלא שכיח אינו אלא גרמא בנזקין ולא קנסו רבנן ואע"פ שהוא בעצמו עושה ההיזק וגם ההיזק בא מיד כשעושה ההיזק אפ"ה כיון דמידי דלא שכיח הוא לא קנסו רבנן ואינו אלא גרמא בנזקין ופטור ודלא כר"י ודעת המרדכי בפר' הגוזל קמא ממש כדברי התוספות וכדברי הריצב"א ודלא כר"י:

אמנם האשיר"י בפ' לא יחפור וכן בפ' הגוזל עצים לא הביא בפסקיו אלא דברי ר"י ולא הזכיר דברי הריצב"א כלל וכן הוא נמי בתשו' להרמב"ן בסי' ר"מ וכן רבינו ירוחם במשרי' נתיב ל"א ויש לתמוה עליהן למה תפסו דברי ר"י והשמיטו דברי ריצב"א דלכאורה דברי ריצב"א הם נכונים יותר מדברי ר"י שהרי מתניתין דטיהר את הטמא מסיעתו וגם הירושל' דשבועות ועוד שהרי גם ר"י בעצמו גמגם בדבריו כמו שכתב המרדכי:

ונראה דסבירא ליה להאשירי והנך רבוותא דודאי בכל מידי דשכיח ורגיל אין לחלק בין גרמא לגרמי דבכל ענין קנסו חכמים לשלם מטעם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומזיק לחבירו והיינו טעמא דטיהר את הטמא והיינו טעמא דירושלמי אבל מ"מ מוכרחים אנחנו לחלק בין גרמא לגרמי דאי אפשר לומר דכל גרמי שבתלמוד מילי דשכיחי אינון ומשום קנס הוא דחייביה רבנן דאטו המסכך גפנו על גבי תבואת חבירו והשורף שטר חבירו מילי דשכיחי נינהו דמשום הכי קנסוהו רבנן ועוד דכמה דברים דפטרו משום דגרמא בנזקין כגון מרחיקין את הסולם מן השובך וכגון הכניס פירותיו לחצר של בעל בית שלא ברשות ושיסה בו כלב כל אלו לפי הסברא הן שכיחי יותר מהשורף שטר חבירו והמסכך גפנו ועוד דאי איתא דכל מילי דגרמי משום קנסא הוא דחייבוהו לא הוה לן למפסק הלכתא כר"מ בהא מלתא דהא קי"ל בכ"מ דהלכה כר"מ בגזירותיו ולא בקנסותיו הלכך על כרחנו צריכין אנו לומר דטעמא דטעמא דגרמי לאו משום קנסא הוא ובמילי דשכיחי אלא אפי' במילי דלא שכיחי ומטעם דהוא עצמו עושה ההיזק אי נמי משום דההיזק בא מיד בשעת מעשה. כך נראה לי לפרש דעת הרא"ש וסיעתיה ונכון הוא וכן נראה לי להורות וכן נראה נמי מתוך תרומת הדשן בסימן שט"ו שבתחילה הביא שני החלוקים שלדעת ר"י ומשמע דהכי ס"ל ואח"כ מביא גם החילוק השלישי שלדעת ריצב"א ומשמע נמי דסבירא ליה גם כדעת ריצב"א וזהו ודאי שלא כדעת התוספות והמרדכי דלדידהו אין הלכה כר"י וכדברי הרא"ש נמי לא מתוקמא דלהאשיר"י ושאר רבוותא אין הלכה כריצב"א ודוחק לומר שבעל תרומת הדשן חולק על התוספות וגם על האשיר"י ואדרבא משמע מתוך דבריו שהוא סומך עליהם אלא ודאי על כרחינו צריכין אנחנו לומר שבעל תרומת הדשן סובר כדעת הרא"ש וכל ג' החלוקים בין של ר"י בין של ריצב"א הן להלכה ועל הדרך שפירשתי דברי הרא"ש למעלה הרי הוכחנו לדעת האשיר"י ושאר רבוותא דכל מילי דשכיחי קנסוהו רבנן למזיק בכל ענין ואין חילוק בין גרמא לגרמי כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומזיק לחבירו ובמילי דלא שכיחי הוא דחלקו רבנן בין גרמא לגרמי דכל דבר שהוא עצמו עושה ההיזק או שההיזק בא מיד בשעת מעשה זהו נקרא גרמי וחייב לשלם מדאורייתא כאלו עשה ההיזק בידים ובמזיד וכל היכא שאינו עושה ההיזק בעצמו אלא שע"י גרמתו בא ההיזק או שההיזק אינו בא מיד כ"ז הוא גרמא בנזיקין ופטור ונראה דאינו חייב לשלם מדינא דגרמי במידי דלא שכיחי אלא בדבר דאית ביה תרתי שהוא עושה ההזיק בעצמו וגם ההיזק בא מיד בשעת מעשה אבל משום חד מינייהו לא מחייבינן ליה משום דאנן לא פסיקא לן מלתא איזה חילוק שבין גרמא לגרמי הוא אמת אי חילוק הראשון דר"י אי חילוק השני ובכל חד וחד באנפי נפשיה אין לחייב למזיק דשמא האי דינא דגרמי לאו משום טעם זה הוא אלא משום טעם אחרינא ועוד דאפשר לומר דגם חכמי התלמוד לא חייבו מדינא דגרמי עד דאיכא תרי טעמי דעושה ההיזק בעצמו וגם שההיזק בא מיד בשעת מעשה ומדמספקא לן איזה חילוק משני החילוקים הוא עיקר וגם שמא לא מקרי גרמי בנזקין עד דאיכא תרי טעמי הלכך אין כח בידינו לחייב עד דאיכא תרתי עוד כתב הרא"ש דאינו חייב מדינא דגרמי עד שיהא ברי הזיקא ועד שיעשו מעשה בגוף דבר הניזק אבל אי לא ברי הזיקא כגון שיסה בו את הכלב דלא ברי שישוך הכלב וכן אי לא עושה מעשה בגוף דבר הניזק כגון זרק כלי מראש הגג והיה תחתיו כרים וכסתות וקדם וסלקן דאינו עושה מעשה בגוף הכלי כל זה אינו אלא גרמא בנזיקין ופטור:

ומהשתא נבא לבאר שאלתינו ונראה דהשותפין חייבים לשלם לראובן החמישים טאלער שהיה נותן הנכרי לראובן ובגרמתן נפטר הנכרי מראובן ולא מבעיא לדברי הריצב"א דסבירא ליה דכל דבר הרגיל ושכיח הזיקו חייב המזיק לשלם בכל ענין ואפילו אינו עושה היזק בידים גם ההיזק אינו בא עד לאחר המעשה אלא כיון שבגרמתו בא ההיזק חייב לשלם דקנס הוא דקנסוהו חכמים שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומזיק לחבירו דלדידיה ודאי חייבין השותפין לשלם דהא ודאי מילתא דשכיחא הוא דבכל יום ויום אנחנו רואים פריצי הדור כשרואין שאחד מחזיק באורנדא ויש לו איזה ריוח מיד הן קופצין לפני השרים וקונין אותה האורנדא וגורמין לאותו המחזיק האורנדא הזיקות גדולות וראוין הן לקונסן ולשלם כל הזיקות יותר ממה שקונסין חכמים גבי טיהר את הטמא דאלו התם החכם לא היתה כוונתו להזיק ואדרבא כוונתו היה לטובה לטהר פירותיו של ב"ה שהיה סבר שהפירות היו טהורין מן הדין ולבה הוא דאנסיה שטעה בדין אבל הכא כוונתו להזיק וליקח האורנדא מיד הראשון בכח שלא כדין ולפיכך פשוט הוא יותר שראוי לקונסו ולשלם לו כל ההזיקות ולא מבעיא לפי טעם הריצב"א. אלא אפילו לפי החילוקים שחילק ר"י דלא קנסינן ליה היכא דאינו חייב מצד הדין ואפילו במידי דשכיחי טובא אפילו הכי חייבין השותפין לשלם לראובן אותן חמישים טאלער מדינא דגרמי לפי החילוקים של ר"י תלוי בתרי טעמי חדא דבעינן שיהא הוא עצמו עושה ההיזק ויהא ברי הזיקו עד שיעשה מעשה בגוף הדבר הניזק ואידך שההיזק בא מיד בשעת מעשה ובנדון החמשים טאלר טאלער שהזיקו השותפין לראובן תרתי אית בהו שהרי השותפין בעצמן גרמו ההזיק וברי הזיקא דמיד כשקנה האורנדא מסרו ממונו של ראובן ביד הנכרי דאקשיה רחמנא כתוא מכמר כדאמרינן בפרק הגוזל בתרא גבי אחווי אחווי וגם ההיזק בא מיד דהא כמאן דקנייה דמי כדאמרינן התם אבל לא שייך הכא שיעשה מעשה בגוף דבר הניזק דלא אמרינן הכי אלא על גבי כלים הלכך חייבין השותפין לשלם החמשים טאלער לראובן ואין להקשות דנדון דידן לא דמי לכל הנהו שחייבו חכמים לשלם מדינא דגרמי הן לפי החילוקים של הריצב"א דבכל הנהו דדינא דגרמי המזיק חסריה לניזק ממוניה שהיה כבר בידיה ולפיכך חייבין לשלם מה שאין כן בנ"ד שהשותפין לא חסרו לראובן מממוניה כלום רק שמנעו את ראובן מלהרויח החמישים טאלער מיד הנכרי שהרי מעולם לא באו החמישים טאלער עדיין ביד ראובן ודמי ממש למבטל כיסו של חבירו דק"ל בח"מ סימן רצ"ב גרמא בנזקין הוא ופטור וכה"ג כתב רבינו ירוחם במישרים נתיב ל"א בשם תשובת מהר"ם וז"ל מי שהשאיל לחבירו חביות של יין בביתו ובשעה שרצה למכור היין סגר הדלת בפניו בודאי לא הוי גירי דידיה אלא גרמא בנזקין ופטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ולאו שפיר עביד ומיהו פטור ואין זה אלא כמבטל כיסו של חבירו שפטור עכ"ל נראה דשאני נדון דידן דכיון דאלו לא גרמו השותפין היה הנכרי מוכרח ליתן החמישים טאלער לראובן וכמאן דמנח בכיסיה דמי כמו שבא בשאלה ולהכי לאו מניעת הריוח הוא אלא ממוניה ממש דחסרוהו השותפין ולא דמי למבטל כים חבירו דלא ברי הזיקא דשמא לא היה מרויח כלום וגם היכא דסגר הדלת שלא מכר היין צמי לאו ברי הזיקא הוא דשמא גם אם לא היה סוגר הדלת לא היה קונה הלוקח דכל כמה דלא בא הריוח עדיין לידיה לא אסריה ממוניה אלא שמנעו מלהריוח מה שאין כן בנ"ד דאי לאו שגרמו השותפין לא היה יכול הנכרי להפטר מראובן בשום פנים ובעל כרחו היה מוכרח ליתן החמשים טאלער לראובן והוי ממש כאלו כבר באו החמישים טאלער לראובן והשותפין גרמו לו ההזיק וכאלו חסרוהו ממוניה ממש ולפיכך חייבין לשלם לו כנלע"ד. דברי הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל.

תוכן העניינים

משאת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה