אור ברסלב

משאת בנימין· רבי בנימין אהרן סלניק

כז

כו

ראובן החזיק באורנדא בעיר אחת. ומתחלה קנה ראובן האורנדא משר העיר עצמו ואח"כ השכין השר את העיר לשר שני בתורת משכון וראובן קנה האורנדא גם מהשר השני עד היום הזה שהוא קרוב לעשר שנים ובשנה האחרונה קם נכרי אחד עליו ורצה להשיג גבולו של ראובן ולהעלותו בדמים ומתוך כך נתפשר ראובן עם אותו נכרי ועשה עמו שותפות על שנה אחת ואחר כלות השנה הזאת נתגלגל הדבר ששר העיר פדה העיר והשכין אותה ביד שר אחר וראובן נעשה סרסור בין שר העיר ובין שר חדש להשכין לו העיר והיה לו תנאי עם השר החדש שזה יהיה שכר סרסרות שלו שיניח לו האורנדא בסך שהניחו לו השרים הראשונים דהיינו חמש מאות זהובים וכן הבטיח אותו השר החדש אך לא נתן לו כתב האורנדא ואז התחיל הנכרי הנזכר שהיה שותפו שנה שעברה להזיק להזיק את ראובן כבראשונה ולהעלותה בדמים יקרים מאד וראובן אמר אל השר הלא הבטחת אותי להניח בסך שקניתי בשנים שעברו והשיב השר לראובן לא ידעתי שיתנו כל כך כי הנכרי נתן לי שבעה מאות זהובים ועל מאה זהובים לא אחוש נגדך אבל יותר לא אעשה וראובן הרגיש שכוונת הנכרי שותפו לא היה רק להזיק אותו ולא לקנות האורנדא כ"כ ביוקר ואז אמר אל השר אדוני בודאי אין רצוני להזיק אותך כ"כ אם יתן לך הנכרי שבעה מאות אני מוחל לך ותניח לנכרי האורנדא ואז קרא השר לנכרי הזה בפני ראובן ובפני שאר היהודים ואמר השר לנכרי שרצונו להניח לו האורנדא בסך זה ולכתוב לו האורנדא ואז הנכרי לא רצה וחזר מדבריו. והשר התחיל לכעוס על הנכרי ועל כרחו של הנכרי כפה אותו וכתב האורנדא לראובן ולנכרי הנזכר ביחד בשותפות והבטיח את ר אובן להניח לו חצי האורנדא בסך ר"נ זהובים והנכרי הוכרח ליקח חצי האורנדא בסך ש"ן זהובים ואז כשראה הנכרי שלא נתקיימה מחשבתו התנפל לפני ראובן ויתחנן לו שיחזיק האורנדא לבדו ורצה ליתן לראובן מיד חמשים טאלר שיוצא אותו מהאורנדא וראובן נתרצה ליקח מהנכרי מאה זהובים ושאר היהודים שהיו באותו מעמד גם השר עצמו רצה לפשר אותן והתחילו לעשות פשרה ביניהם על שמונים זהובים וראובן בראותו כך רצה לדחוק הנכרי ולא גמר הפשרה כי סמך עצמו שבודאי לא יחזיק הנכרי באורנדא והיה דומה בעיניו כמאן דמנח בכיסיה ועמד הדבר כך כמו ז' ימים אח"כ קמו שמעון ולוי וקנו מן הנכרי חלקו והנה עכשיו ראובן טען ששמעון ולוי השותפין השיגו גבולו וכבר ידועה התקנה שבגליל הזה שכל יהודי המחזיק באורנדא אע"פ שכלה זמנו עם כל זה לא יכול שום בר ישראל לשכור אותה האורנד' עד שהניח אותה היהודי הראשון לפחות חצי שנה ומי שיעבור על התקנה זו יכריזו עליו חרם עד שיעמיד האורנדא ביד המחזיק וכל ההזיקות ישלם מכיסו מלבד שאר קנסות ועוד טען ראובן שכבר עשה להם התראה קודם שקנו האורנדא גם הראה להם כתב אזהרה מאב ב"ד שהזהיר לכל אדם שאל יעשו לו היזק ואל ישיגו גבולו באותו אורנדא אך אין לו עדות על זה כי הם דרים במקום שאין שם יהודים וע"כ הוא מבקש שיניחו לו האורנדא וגם ישלמו לו כל הזיקותיו ובפרט אלו חמשים טאלר שנתרצה הנכרי ליתן לו בפני כמה יהודים. ע"כ טענת ראובן:

השיבו שמעון ולוי שהם אינן משיגין גבולו כלל בחלק שלו רק בחלק הנכרי ומה לראובן זכות בחלק הנכרי ואת"ל שהנכרי רצה ליתן חמשים טאלר לראובן סוף סוף כל זמן שלא גמר המקח עמו לא קנה כלום ושרי לכל אדם לקנות מן הנכרי וההתראה שהתרה בנו ראובן גם האזהרא מהאב"ד זה היה אחר הקנין שכבר היה לנו האורנדא והתקנה שבגליל הזה לא נעשה על ענין זה חדא שזה שר חדש הוא ועדיין לא החזקת אצל שר זה רק בחצי האורנדא ועוד הרי אבדת חזקת חצי האורנדא שכבר החזיק הנכרי כל השנה שעבר בחצי האורנדא השיב ראובן הלא ידוע לכל שאני אצל שר העיר כאחד ממשרתיו ומאוהביו ושאם יתנו לשר סך גדול לא יתן האורנדא לאיש אחר והא ראיה שלכל השרים כשהוא ממשכן העיר הוא מתנה עמהם שלא יתנו האורנדא לאיש אחר רק לי לבדי ואני אין לי מחיה אחרת מכמה שני ובשביל שסמכתי בדעתי שתהיה בידי האורנדא בפשיטות כל ימי חיי שר העיר ע"כ עקרתי דירתי ונתיישבתי באותה העיר ואע"פ שהנכרי שותפי היה נותן עיניו באותה אורנדא בשנה שעברה והייתי מוכרח לעשות עמו שותפות עם כל זה לא שקטתי רק בכל עוז ותוקף השתדלתי לדקות הנכרי מהאורנדא וכאשר חשבתי כן היה שמיד אחר כלות שנה זו הניח הנכרי מהאורנדא ואע"פ שחזר הנכרי וקנה חצי האורנדא גם בשנה זו זה היה בעצת יהודים שונאי שהסיתו אותו להכעיסני ולהתנקם ממני כמו שצעק הנכרי בפני כמה יהודים ובאמת שהנכרי לא היה לו אפשר לעמוד באותה האורנדא בסבת השתדלותי מהשר החדש והיה מוכרח להניח האורנדא לי ולפייס אותי בבקשות גדולות וליתן לי סך גדול חמשים טאלר ואני הייתי בבטחון גמור שיתן לי עוד יותר כי לא היה אפשר לו לעמוד באותה אורנד' ומיהודים לא חשבתי לשמו' כי סמכתי על דין תורתינו עם התקנה שלא ישיגו גבולי גבולי ועכשיו קמו שמעון ולוי וקא פסקו לחיותי גם ההתראה עשיתי להם קודם שקנו אלא שאין לי עדים בדבר. ע"כ תוכן טענותיהם:

הואיל שהצדדין באו לפני ונתעצמו להגיד להם דבר המשפט הוכרחתי לחקור ולדרוש מתוך התלמוד ומתוך פסקי קמאי ובתראי עד מקום שיד שכלי מגעת הגם כי דין תורה לא ידענא ובתחילה צריך אני להציע כל דינים השייכים ליורד תוך מחיות חבירו ואח"כ יתבאר הנדון שלפנינו. עיקרי דינים הללו מבוארים מההוא עובדא דרבי אבא עם רב גידל במסכת קדושין פ' האומר כמבואר שם בתוספות בשם ר"ת ובאשיר"י ובמרדכ"י והנה מורי הרב הגדול מהר"ר שלמה לורי"א ז"ל האריך בדינים הללו בארוכה בתשובותיו סימן ל"ו ובסוף דבריו העלה שדינים הללו יתחלקו לארבעה ראשים הדין הראשון הוא דין עני המהפך בחררה ובא אחר ונוטלה הימנו נקרא רשע כדאמרינן בעובדא דרב גידל ונמצא מחלוקת בין החכמים אם כופין השני שיחזיר החררה לראשון אם לאו והנה מהרי"ק ז"ל פסק בשורש קל"ב דאין כופין אותו רק רשע הוא וכן פסק ג"כ מורי מהרש"ל ז"ל וכתב עוד בשם הג"ה מיימונית פ"ה דהלכות חובל וז"ל פסק רא"ם עני המהפך וכו' נקרא רשע שיש לחזן ב"ה להכריז עליו ברבים וכן היה מורה ר"ם משמו עכ"ל אלמא רק לענין לקרותו רשע ולא לענין כפיית ממון דאטו בתרי קטלא קטלת ליה וכתב המרדכי בפרק חזקת הבתים בשם מהר"ם אם אחד מחזר לקנות וקדם השני וקנה אינו נקרא רשע ולא שייך עני המהפך בחררה אא"כ שהראשון גמר פיסוק דמים ונתרצו הלוקח והמוכר זה לזה ולא היו חסרים רק הקנין וכה"ג אם קדם השני וקנה נקרא רשע אבל אם עדיין לא פסק דמים לא נקרא רשע הדין השני מציאה והפקר אם אחד רוצה להגביה מציאה או לזכות בהפקר ובא השני וקדם להגביה המציאה או לזכות מן ההפקר והפקר שייך נמי דין עני המהפך בחררה וזה השני המגבי' או זכה נקרא רשע אבל ר"ת ור"י והרא"ש והמרדכי כתבו דלא שייך דין עני המהפך בחררה אלא דוקא כשרוצה העני להרויח החררה בשכירות של ב"ה או רוצה לקנות אותה וחבירו מקדים ומשכים עצמו לב"ה או קנה אותה כעין עובדא דרב גידל על זה אמרו שנקרא רשע כי למה מחזר על זאת שטרח בה חבירו ילך וישתכר במקום אחר אבל חררה של הפקר ומציאה ליכא איסור בדבר שאם לא יקדים לזכות בה לא ימצא אחרת וכל הזריז להקדים ולזכות מותר ועיקר יסוד דין זה ממתניתין דפ"ק דמציעא ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר ונוטלה הרי היא שלו וכן ההיא דפאה פירש טליתו עליה מעבירין אותו ממנה ולזה הסכים מהרי"ק ומורי מהרש"ל ז"ל וכן פסק הרב הגדול רמ"א ז"ל בהגהת שו"ע מטור חו"מ סימן רל"ז וכתב המרדכי וכן כתב מהרי"ק דמציאה לאו דוקא אלא כל דבר שקונה אותה בזול גדול הניכר לעינים כגון שוה מאתים במנה א"נ בדבר שיש לו קצבה והוא מוזיל לגביה הוי נמי כמציאה אבל דבר שאין הריוח ברור כ"כ ומידי דלא קץ לא הוי בכלל מציאה והמקדים וקונה נקרא רשע וכתב מורי הרב ז"ל על אחד שקנה האורנדא של יין שרף ובא אחר והקדימו ושנים היו דרים באותו מקום שאינו נקרא רשע ואע"ג דאין הריוח מבורר כל כך וגם אינו קצוב וטעמו משום דדמי למציאה מאחר שאינו יכול למצוא עוד אורנדא של יין שרף באותה העיר כי אין דרך למכור האורנדא רק לאדם אחד ולא נימא שיחפש לו מקום אחר למחייתו מאחר שמצא מחייתו במקומו בריוח ובהשקט אין לך מציאה גדולה מזו והביא ראיה ממה שכתב המרדכי בשם מהר"ם על ראובן שהיה מהפך בקרקע של נכרי על מיצר של שמעון וקדם שמעון וקנה דלא מקרי רשע דהוי כמו מציאה דלאו כל שעתא מתרמי ליה קרקע לקנות המיצר שלו ועוד מביא ראיה ממה שכתבו התם בפרק חזקת הבתים בעל הבית מותר לשכור מלמד ששכר חבירו בזמן שעבר שאין דרכו של בעל בית לחזור במקום אחר לשכור מלמדים ע"כ אלמא דלא אמרינן שילך ויחפש במקו"א היכא דאפשר לו במקומו דלענין זה הוי כמציאה אע"ג דאין הריוח מבורר כ"כ:

הדין הדין השלישי מה שטרח האחד בדבר מה אסור לשני ליקח אותו דבר ואם לקח הוי גזל מדבריהם ואפילו בדבר הפקר דתנן בסוף הנזקין עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור ואמרי' בגמרא למאי נפקא מינה להוציאו בדיינים ופי' רש"י דלרבנן אינו אלא מפני דרכי שלום ואינו יוצא בדיינים ולר' יוסי יוצא בדיינים ופסקו הפוסקים כת"ק דאינו יוצא ואע"ג דההוא דעני המנקף הוי הפקר דמיירי בשכחה כמו שכתב טור חו"מ סימן ש"ע ובמידי דהפקר קי"ל כר"ת דמותר אפילו לכתחלה כבר הקשו התוספות והרא"ש בפרק האומר וכן המרדכי בשם אביאסף ותרצו דשאני עני המנקף מפני שטרח העני להפילם לארץ וסמכא דעתיה עלייהו ולכך כיון דטרח העני הראשון אסור לשני ליקח משום גזל מדבריהם מזה שמעינן דאפילו במידי דהפקר דקי"ל כר"ת דשרי אפי' לכתחלה להקדים ולזכות אפ"ה היכא דטרח כבר הראשון עד דסמכה דעתיה אסור לשני להקדימו אבל מ"מ אם הקדים השני אע"ג שאסור משום גזל דדבריהם אינו יוצא בדיינים כדאמרינן דקי"ל כת"ק דר"י ולפי זה דפרישנא דבמידי דטרח בה הראשון אפילו במידי דהפקר נמי אסור לשני להקדימו וקשה לר"ת האי דפסק גבי הפקר דשרי אף לכתחילה להקדימו היכי משכחת להאי כגון שהראשון לא טרח מאי איריא הפקר אפילו בחררה של ב"ה נמי שרי לכתחילה להקדימו עד שיגמור ויפסוק דמים וכל זמן שעדיין לא פסק דמים שרי לכתחילה להקדימו כמו שכתבנו לעיל בשם מהר"ם וכן משמע לשון התוספות שכתבו בשם ר"ת גבי מהפך בחררה וז"ל כי למה מחזר על זאת שטרח בה חבירו וכו' עכ"ל משמע דההיא דמהפך בחררה מיירי נמי דוקא בדטרח אבל אי לא טרח אין נקרא רשע ואי בדטרח הא אמרת דאסור אפי' גבי הפקר. על כן צריכין אנחנו לחלק ולומר דודאי היכא דטרח טירחא מעולה עד דסמכא דעתיה אפי' בהפקר נמי אסור להקדימו כגון עני המנקף בזית וטרח עד שהפיל הזיתים לארץ סמכא דעתיה עלייהו מאחר דאין להם בעלים שיעכבו עליו וגם הפילם ממקום הראשון והיכא דלא טרח טרחא מעולה כגון מהפך בחררה דאפשר שהבעל הבית לא יתן לו והרי החררה עדיין ביד ב"ה וכן אם פסק דמים עם המוכר שהמקח עדיין ביד המוכר ואפשר שיחזור המוכר מהמקח ולפיכך עדיין לא סמכא דעת הקונה על המקח כה"ג יש חילוק בין מהפך בחררה ע"י שכירות או קנין ובין מציאה והפקר דבשכירות וקנין אע"ג דלא סמכא דעתיה נקרא רשע דלמה יחזיר על זה שטרח בה חבירו ילך וישתכר במקום אחר כמו שכתב ר"ת אבל גבי מציאה והפקר כל זמן שלא הוציא ממקומו הראשון לא סמכיה דעתיה שרי להקדימו אפילו לכתחילה כמו בההיא דראה את המציאה וכו' וההיא דמסכת פיאה דמעבירין אותו ממנה דאעפ"י שטרח בה שהרי נפל עליה או פירש טליתו עליה מ"מ מאחר שמונחין עדיין במקומו הראשון לא סמכא דעתיה עלייהו ושרי להקדימו אף לכתחילה ומורי הרב ז"ל פירש בענין אחר דהפקר בעי טירחא גדולה כגון עני המנקף דטרח בגופו שנשא נפשו למות אבל אי לאו הכי לא מהני טרחא בהפקר ולפיכך השיג על מהרי"ק שכתב לענין חנות בשורש קל"ב מאחר דפיזר מעותיו וטרח טרחא גדולה והשתדלות רב אע"ג דדמי החנות להפקר אסור להקדימו מק"ו מעני המנקף עכ"ל מהרי"ק ומורי הרב ז"ל השיג עליו דלאו טרחה מעולה הוא זה לגבי הפקר שהרי לא נשא נפשו למות אם לא מטעם שהלך להשתדל לעיר אחרת למקום השר וכל דרכים בחזקת סכנה הן אבל אי לא טעם דכל דרכים בחזקת סכנה הן לא מהני פיזר מעות והשתדלות רב וטרחא גדולה לגבי הפקר ע"כ ואינני מבין מי הכריחו לטעם זה גם לא משמע כן מתוך התוספות והפוסקים דא"כ למאי הקשו מעני המנקף לפר"ת נימא דשאני עני המנקף שנשא נפשו למות וגם לפי התירוץ שלהן נמי לא משמע כלל טעמא אחריני אלא הכל תלוי בטרחא וסמכא דעתיה כמו שפירשתי ואע"ג דלכאורה גם לפי תירוץ שלי דהכל תלוי בטרחא גדולה עד דסמכא דעתיה לא יתיישב האי דמהרי"ק שהרי מהרי"ק ז"ל משמע דלא בעי סמכא דעתיה דאל"כ מאי מהני פיזור מעות והשתדלות רב דזה פשיטא שאע"פ שכבר נתן המעות לגוי ועשה השתדלות רב אכתי לא סמכה דעתיה בשביל זה כדאמרי' בפרק חזקת הבתים נכסי הנכרי הרי הן כמדבר וכו' מ"ט נכרי מכי מטא זוזי לידיה איסתליק ליה וכו' אלמא לא מהני מידי מה שנתן זוזי לנכרי ועשה השתדלות רב ואכתי לא סמכא דעתיה. מ"מ נראה דלא קשה מידי דמהרי"ק מיירי שנתן הישראל מעות לנכרי ולקח גם השטר ובהא ודאי סמכא דעתיה יותר מבעני המנקף כדאמרי' התם ישראל לא קנה עד דמטא שטרא לידיה משמע הא אי יהיב זוזי ונקט שטרא פשיטא דסמכא דעתיה וקני וא"כ גם מהרי"ק מסכים שפיר לתירץ זה דהכל תולה בטרח' מעולה עד דסמכא דעתי':

הדין הרביעי היורד לתוך אומנות חבירו דמצי מעכב עליו דאמרי' בפרק לא יחפור אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי רחיא ואתא בר מבואה חבירו וקמוקי גביה דינא הוא דמעכב עלויה דא"ל קא פסקת לי לחיותי תו אמרינן התם אמר רב הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי לעכב בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב בעי רב הונא בר מבואה אבר מבואה אחריתי מאי תיק"ו וקי"ל כרב הונא בריה דר' יהושע דבתראה הוא עוד פסקו הרי"ף והרא"ש דבר מבואה אבר מבואה אחריתי נמי לא מצי מעכב מאחר דנשאר בתיק"ו ונראה לי דע"כ לא פליג רב הונא בריה דרב יהושע ארב הונא אלא כה"ג דרחיא דאינו מבטל לראשון לגמרי שהרי הראשון עומד ברחים שלו אלא שהשני אוקי עוד רחים אחד ומחסר לראשון ממחייתו שלא יהיה ריוח הרבה לראשון כבראשונה אבל מ"מ יש לראשון ריוח פחות מבראשונה אבל היכא דבא השני לדחות את הראשון לגמרי ולבטל אותו ממחיתו בענין החנות והאורנדות שאין רשות רק לאחד בכל העיר ובא השני והשיג גבול הראשון ודוחה אותו לגמרי כ"ע מודו דמצי מעכב אפי' אבר מבואה דידיה דהא ודאי פסק לחיותא לגמרי וכה"ג כתב גם כן הזקן מהרי"ך בספר שארית יוסף שלו סימן י"ז ואע"ג שמורי הרב כתב בדין האורנדא דלא מצי מעכב אבר מתא דידיה והתם דוחה השני לראשון לגמרי מ"מ נראה לי פשוט מה שכתבתי ועוד שגם מורי אפשר דלא מיירי בשקנה הראשון האורנדא לזמן קצוב וכמו שיתבאר לקמן בסמוך ומהשתא יתבאר נדון דידן ואומר דודאי אין לחייב השותפין מדין עני מהפך בחררה חדא דדין מהפך בחררה עצמו ינו אלא לקרותו רשע דהיינו שמכריזין עליו ב"ה שהוא רשע ולא להוציא בדיינים כאשר בארנו לעיל בדין הראשון ועוד דאפילו דין רשע אין עליהם כלל מאחר דראובן עצמו מודה שעדיין לא פסק דמים עם הנכרי שהנכרי לא רצה ליתן רק חמשים טאלר וראובן רצה ליקח יותר ומאחר שלא גמר פיסוק דמים ובתוך כך קנו שמעון ולוי השותפין חלק הנכרי אין דין רשע עליהם כלל כמו שכתבתי בדין הראשון בשם מהר"ם דכל זמן שלא פסק דמים מותר אפי' לכתחילה להקדימו ועוד אפילו אי הוי פסק דמים ראובן עם הנכרי אפילו הכי אין כאן דין מהפך בחררה דהא קי"ל כר"ת דפסק דבמציאה והפקר מותר להקדימו אפילו לכתחילה ואלו כיון שמצאו מחייתן במקומן בהשקט ובטח דומה למציאה ואין שייך כאן לומר יניחו ביתן ודירתן וילכו וישתכרו במקום אחר וכה"ג כתב מהר"ם גבי ראובן שקנה קרקע על מיצר שמעון דמדמה אותו למציא' כמו שכתבתי הכל לעיל בדין השני וא"כ השותפין הללו יוצאין זכאין מדין מהפך בחררה שלא לקרותן רשעים וק"ו שאינן צריכין להחזיר לראובן האורנדא אבל מדין השלישי שכתבנו לעיל דמה שטרח הא' טרחא מעולה וסמכא דעתיה אפי' בדבר הפקר ובא אחר והקדימו הוי גזל בזה נראה דנתפשין השותפין שהרי ראובן מאחר שהפך בה אצל הנכרי שותפו ורדף אחריו והשיגו עד שהנכרי היה מוכרח לרצות אותו דודאי סמכא דעתיה כאלו בא לידו כבר שהרי המניעה דפיסוק דמים לא היתה מצד הנכרי רק מצד ראובן ועדיף טפי מעני המנקף בראש הזית דאמרינן סמכא דעתיה דעני ומה שתחתיו הוי גזל ק"ו הכא דטרח ראובן והלך אחר השר עד שהשתדל שהיה מוכרח הנכרי להניח חלק האורנדא כאשר שמעו הרבה יהודים שהיו באותו מעמד ולפיכך טרחה מעולה היא וסמכא דעתיה בין לטעם מורי הרב ז"ל שהרי נשא נפשו למות כשהלך אחר השר כי כל דרכים בחזקת הסכנה כאשר בארנו למעלה ובין לטעם דידי שכתבתי למעלה בדין השלישי שהרי כבר הוא כאלו יצא מרשות הנכרי ובא לידו ולא היה אפשר כ"כ לנכרי לעכב אלמלא השותפין שעמדו במקומו ולפיכך הוי שפיר טרחה מעולה וסמכא דעתיה של ראובן ואלו השותפין גזל הוא בידיהם. ומיהו כל זה אינו רק שהן גזלנים מדרבנן אבל מ"מ אינו יוצא בדיינים כמו שכתבו הפוסקים והטור חו"מ סי' ש"ע:

ומדין הרביעי שכתבנו דהיינו היורד לתוך שנתפשין השותפין אומנתו של חבירו לכאורה נראה דודאי ירדו לתוך אומנתו של ראובן ולהכי מצי מעכב עלייהו שהרי ראובן עוסק באומנות זו כמה שנים ומפני זה הוה אומנתו בכך ואע"ג דהשותפין דרים עם ראובן בעיר אחת ובר מתא אבר מתא דידיה לא מצי מעכב דקי"ל כרב הונא בריה דרב יהושע היינו דוקא ברחים שרוצה השני להעמיד רחים שלו אצל רחים של הראשון ואינו מבקש השני לעסוק שום עסק ברחים של ראשון אבל נדון זה שהשותפין קנו האורנדא שעסק בה הראשון ולוקחין אותה ממנו באופן שהראשון יושב ובטל ואין לו כח וזכות יותר באותו חלק האורנדא לית דין ולית דיין שמצי לעכב הראשון על השני ואפילו רב הונא בריה דרב יהושע עצמו אלו הוה עומד בפנינו הוה מעכב על השני כאשר בארתי למעלה בדין הרביעי כל זה נראה לכאורה אבל כי דייקינן שפיר א"א לדמות נדון דידן לדין יורד לתוך אומנות חבירו מתרי טעמא חדא דלא אשכחן היורד לתוך אומנות חבירו דמצי מעכב אלא בבר מבואה דאוקי רחיא בלא זמן קצוב וכן מרחיקין מצוד' דג מן הדג דפ' לא יחפור וכל הני דחשיב בפ' לא יחפור ומביאו טור חו"מ סי' ק"מ דכל הני מיירי בלא זמן קצוב ודעתו באומנות זו לעולם ולהכי היורד לתוך אומנתו מצי מעכב אבל ראובן זה שקנה האורנדא לזמן קצוב וכאשר כלה זמנו כלה אומנתו ולמה לא ירד השני לאומנתו אפי' לכתחיל'. וכן משמע נמי מתוספות דפרק האומר דכתבו גבי מלמד שבבית בעל הבית שאסור למלמד אחר להשכיר אצל אותו בעל הבית ומשמע דהיינו במלמד שאין לו זמן קצוב אבל מלמד לזמן קצוב שרי למלמד אחר להפך אצל ב"ה קודם כלות זמנו על אחר כלות זמן מלמד הראשון וכן דקדק מורי ז"ל ואפי' לאידך לישנא דמדקדק מורי ז"ל דמלמד לזמן קצוב אסור להקדימו לשני אחר כלות זמנו מ"מ אינו אלא לענין דין עני המהפך בחררה דנקרא רשע אבל לעכובי עליה פשיטא דלא מצי מעכב וכן כתב מהרי"ק סוף שורש עשרים וז"ל מאחר שידוע שדרך כל הארץ ליקח חוקים מהאדון לזמן קצוב ואחרי כלות אותו זמן חוזרים ולוקחין חוקים אחרים וכן המנהג בכל גלילות ישראל א"כ משעה הראשונה שלוקח יהודי חיק ההלואה מאדוני הארץ על מנת כן קונהו לכשיכלה הזמן שיחזר ויתחדש החוק עם האדון ופשיטא דלא גרע זה מעני המהפך בחררה ובא אחר ונוטלה נקרא רשע עכ"ל ושמע מיניה דרשע הוא דהוי אבל לא לעכב בדינא ועוד נדון דידן גרע טפי מדין מלמד שכתבו התוספות בפרק האומר ומדין חנות שכתב מהרי"ק משים דגבי מלמד וחנות אע"ג דכלה זמן שלהן מ"מ עדיין לא זכה בהן שום אדם בעולם עד שבא השני ונכנס בגבולם ודומה כאלו לקח מהן והוה כמו עני המהפך בחררה אבל נדון דידן שבתחילה כאשר כלה זמן של ראובן בא הנכרי וקנה האורנדא וזכה בה ואח"כ באו השותפין ולקחו מהנכרי הרי כבר פסק כח ראובן מיד כשלקח הנכרי האורנדא פסק אומנות ראובן ע"י הנכרי ולא ירדו השותפין כלל לתוך אומנתו של ראובן ואפי' דין רשע אין עליהם:

אמנם נראה שהשותפין נלכדו במצודת ראובן מההוא דפ' לא יחפור מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג ופירש"י צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חוריו שאר הציידים מרחיקין מצודתם ממנו וכו' ע"כ ונראה דהאי מרחיקין לאו לכתחילה קאמר אלא אפי' כבר פרש השני מצודתו תוך מלא ריצת הדג מעכב עליו הראשון בדיינים דהא מיניה מסייע לרב הונא דאמר דהאי בר מבואה דאוקי רחיא וכו' דינא הוא דמעכב עליו ויוצא בדיינים ואי ס"ד מרחיקין לכתחילה קאמר ואינו יוצא בדיינים מאי מסייע מיניה לרב הונא הא לאו סיועה איכא אלא תיובתא איכא אלא ודאי ש"מ דהאי מרחיקין לאו לכתחילה קאמר אלא אפי' יוצא בדיינים וק"ו לפי מאי דמשני התם שאני דגים דייהבי סייריה דמשמע דאפי' מאן דלית ליה דרב הונא דמצי מעכב עלויה אפי' הכי מודה גבי דגים משום דיהבי סייריה ולפי זה הוי האי מרחיקין מצודת דגים עדיף טפי מהאי בר מבואה דרב הונא ואע"ג דלחד שינויא בתוספות פרק לא יחפור משמע דהאי מרחיקין לכתחולה קאמר כבר כתב מורי הרב ז"ל דשינוי בתראי עיקר עוד כתב דאף שינוי קמא לא פליג אשינוי בתראי ונמצא לכל השינוים של התוספות מיירי האי דמרחיקין מצודה אפי' בדעבד ויוצא בדיינים וכן כתבו התוספות בפ' האומר וכן משמע נמי בתוספות בפ' נזיקין וכן כתב הרא"ש והמרדכי וא"ת מ"ש מעני המנקף בראש הזית דאמרינן דאינו יוצא בדיינים ואע"ג דעני הכיר חוריו וסמכא דעתיה כאלו כבר בא לידו וי"ל דהתם לאו אומנתו בכך ואין דעתו להיות עני לעולם אלא כל יום הוא בוטח ומצפה לישועת השם שיתן לו פרנסתו שלא ע"י בשר ודם אבל גבי מצודת דגים מיירי דהוי אומנתו בכך דא"ל קא פסקת לחיותאי כמו גבי בר מבואה דאוקי רחיא אבל אי לאו אומנתו בכך אפי' גבי מצודת דגים נמי אינו יוצא בדיינים וחדא דהא במתניתין בפרק הנזיקין גבי עני המנקף וכו' קתני מצודת חיות ועופות ודגים יש בהן גזל מפני דרכי שלום אלמא דמצודות דגים נמי אינו יוצא בדיינים כמו עני המנקף דגבי הדדי קתני וא"כ תקשי מההיא דמרחיקין מצודות הדג וכו' בפרק לא יחפור דיוצא בדיינים אלא ע"כ צריך אתה לומר דה"ה דמצודת דגים וחיות וההוא דעני המנקף דפרק הנזיקין מתוקמא באין אומנתו בכך וההוא דפרק לא יחפור מתוקמא באומנתו בכך וכן כתבו התוספות בפרק הנזיקין נמצינו למדין שהצייד שאומנתו בכך לצוד דגים של הפקר ונתן עיניו בדג עד שהכיר חוריו וגם הדג מביט מזונותיו ונוהג לרוץ אל מזונתו והוי כאלו לכדו וכמטי לידיה דמי כדמוקי התם שאני דגים דיהבי סיירה ואם באו אחרים ופרשו מצודתן תוך כמלא ריצת הדג ממקום הצייד הראשון מוציא מהן בדיינים וה"ה נמי לכל דבר הפקר שאדם טורח עד שהרגיל אליו באופן שסמכא דעתיה עליו כאלו מטי לידיה ובדבר שאומנתו בכך ובא אחר והקדימו דינא הוא כמו במצודת דגים שהראשון מוציא מהשני בדיינים ומהאי טעמא יש מקומות שדנין מערופיא כמו שכתב המרדכי בפרק לא יחפור ומדמי להו לדגים דיהבי סייריה ונראה דאפי' אותן מקומות שאין דנין מידו הכא דשאני התם שמתירין לילך למערופיא של חבירו ולהלותו ולאפוקי מיניה במידיה שעדיין לא התחיל הנכרי בעסק זה עם ישראל הראשון ומשום שהיה רגיל עמו בשאר משא ומתן עד היום לא אמרינן דסמכא דעתיה לעולם דשמא לא ישא ויתן עמו עוד ולא דמי לל לדגים דיהבי סייריה דהתם כבר נתן הראשון עיניו באותו דג והוי כאלו לכדו וכמו שפירש"י צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חוריו שאר הציידין מרחיקין ממנו ומה שאין כן במערופיא דאעפ"י שהיה רגיל אצל הנכרי במשא ומתן שעבר אם בשביל זה נאמר שנתן עיניו במשא ומתן שעדיין לא בא לעולם וזה ודאי לא דמי לצייד שנתן עיניו בדג ולפיכך מתירין לילך אצל נכרי מערופיא לכל אדם ואפילו לכתחילה אבל במשא ומתן או הלואה שכבר התחיל הנכרי עם הראשון הרגיל עמו כ"ע מודין שדנין ומוציאין מן השני דהא ודאי דמי לצייד שנתן עיניו בדג' ואין להקשות לפי דרכינו זה היכי משכחת מהפך בחררה דאינו אלא רשע כאשר כתבנו לעיל הלא אין לך נתן עיניו והכיר חוריו גדול מזה שפסק דמים עם המוכר וי"ל דלא דמי דהאי נתן עיניו והכיר חוריו צריך שיהיה בו שני תנאים. התנאי הא' שיהיה בדבר הפקר כעין דגים או נכסי נכרי דדמי להפקר כעין מערופיא והתנאי השני שיהיה אומנתו בכך כעין צייד או רגיל כעין מערופיא דדמי לאומנתו בכך אבל מהפך בחררה מיירי בקרקעות ומטלטלין או סחורה ודרך כל אדם לקנותו ולא שייך לומר אומנתו בכך שהרי אומנות כל אדם בכך מה שאין כן גבי דגים דאין אומנות כל אדם לצייד דגים ומערופיא נמי אין רגיל אצל הנכרי זה רק ישראל הראשון ודמי לאומנתו בכך:

ונחזור לענין ראשון דמטעמא דידן שכתבנו דנין דין מערופיה ואפי' אותן מקומות שאין דנין מודו בנדון דידן וא"כ הרי לך ברור כשמש בצהרים שכל היכא שטרח והשתדל בדבר הפקר או בנכסי נכרי דדמי להפקר עד שהכיר חוריו וסמכא דעתיא עלויה כדבר שאומנתו בכך ובא השני והקדימו שיוצא בדיינים ולכך בנדון דידן האי ראובן דפירש מצודתו ועשה השתדלות רב וטרח עצמו בתחבולת גדולות גם אי אפשר שלא הוציא הוצאות על השתדלות והביא את הגוי במצודתו נקט בכובסיה עד דשבק לגלימיה עד שהוכרח הנכרי לרצות את ראובן וליתן לו חמשים טאהליר כדי שיקח ממנו האורנדא וגם הוי אומנתו בכך שהרי ידוע לכל שראובן זה אין לו מחיה אחרת בכמה שנים רק באורנדא זו ואח"כ באו השותפין ולקחו הנכרי ממצודות ראובן וקנו ממנו האורנדא וודאי בלי ספק שחייבין השותפין להחזיר האורנדא לראובן וא"ת הרי כבר כתבתי לעיל שמיד כאשר קנה הנכרי האורנדא פסק כח ראובן ושוב לא הוי אומנתו בכך וי"ל דהיינו אם לא היה חוזר הראשון לקנות האורנדא מן הנכרי אבל מאחר שטרח עד שהביא הנכרי במצודתו חזר וניעור להיות אומנתו בכך ונמצא שירדו השותפין לתוך אומנתו של ראובן ולקחו הנכרי ממצודת ראובן וקנו ממנו האורנדא ולפיכך בלי ספק שחייבין השותפין להחזיר האורנדא לראובן:

ואע"ג דמורי הרב ז"ל כתב דטעמא דמרחיקין מצודות דגים היינו מטע' שפיר' מצודה דחשיב ככלי והיא טרחא הנכרת לעינים ומבורר יותר מעני המנקף דאין ניכר שום דבר ואין שינוי להדיא עכ"ל ומשמע דמשום מצודות שפירש הראשון יוצא בדיינים ולפי זה נדון דידן לא דמי לדין מרחיקין מצודות דגים וכו' אלא לדין עני המנקף שהרי בנדון דידן אין ניכר שום דבר ואין שינוי להדיא אינני כמשיב על דברי מורי אבל מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דלפי דבריו תקשי מתניתין דראה מציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק זכה בה וכן מתניתין דפאה פירש טליתו עליה מעבירין אותה הימנה. אלמא אע"ג דפירש טליתו או נפל עליה לאו מידי הוא במידי דהפקר ועוד דהאי מרחיקין מצודת דגים מיירי אף בשלא פירש הראשון מצידתו רק דיהב ביה סייריה דאטו מרחיקין מצודת דגים ממצודת דג קתני מן הדג קתני ואפילו כשלא פירש הראשון מצודה ודקדוק זה דקדק מורי הרב ז"ל עצמו ועוד דלא עדיף פריסת מצודה מלחי וקוקרי בפרק הנזקין דאינו יוצא בדיינים לת"ק דרבי יוסי וק"ל כת"ק ושמא תאמר דמורי הרב ז"ל מפרש מתניתין דמרחיקין מצודת דגים וכו' בפירו' מצודו' והדגים באים לתוכן דא"כ אין שייך מרחיקין שהרי כבר נצדו בכלי של צייד והנוטל מתוכו גזל גמור מדאורייתא כדאמרי' התם באוזלי ואוהרי כו"ע ל"פ אלא ע"כ מיירי בהכי שפירש מצודה ועדיין לא בא הדג לתוכו וזה גרע טפי מלחי וקוקרי דבלחי וקוקרי כבר נצוד הדג בתוכו ואפ"ה לא הוי גזל וק"ו בפי' מצודה ועוד הרי התוספות בפרק לא יחפור ופ' הניזקין כתבו בהדיא דההיא דמרחיקין מצודת טעמייהו משום דדמי כיורד לתוך אומנתו בכך וכמו שכת' לעיל בשם התוספו' בפרק הנזיקין ועוד דמורי הרב ז"ל עצמו לא הספיק ליה האי טעמא דידיה והוצרך לפרש משום דיורד לתוך אומנתו וא"כ תירוצא דידי אמת ונכון הוא דבאומנתו בכך תליא מלתא ולפי האי ראובן שאומנתו בכך בההיא אורנדא ובאו השותפין ולקחו האורנדא מתחת ידו חייבין להחזיר ומה שכתב מורי הרב ז"ל דלא דמי ענין אורנדא למצודת דגים כדאמרינן בפרק לא יחפור שאני דגים דיהבי סייריה ופירש"י שנותנין עין הבטתם להיות נוהגין לרוץ למקום שראו שם מזונות ומשמע דמשום מזונות שנותן לפני הדגים בטוח הוא שיבואו במצודתו וה"ל כאלו מטי לידיה משא"כ באורנדא דלאו כמטי לידיה דמי נראה דכל זה כתב אליבא דאותן מקומות שאין דנין דין מערופי' אבל אותן שדנין מדמין דין מערופיה לדין מצודת דגים ממש כאשר כתב הרב ז"ל עצמו ולפיכך לפי מה שכתבנו דבעסק שהתחיל להתעסק ישראל ראשון הרגיל כ"ע מודו שיוצא בדיינים לפי זה אין לחלק בין מצודת דגים לאורנדא דכיון שכבר התחיל ועסק באורנדא עד שנתרצה לו העכומ"ז הוי כמאן דמטי לידיה דמי ואפי' אותן שאין דנין דין מערופיא מידין בנדון דידן כאשר כתבנו ועוד דאפילו מורי הרב ז"ל מודה בנדון דידן דשאני אורנדא מנדון של מורי דאיכא כמה ריעותא חדא כאשר כת' מורי הר' ז"ל עצמו דהשני היה טוען שהראשון נכנס והסיג גבולו כי השני היה לו אורנדא קודם. ועוד דהתם לא שייך למימר דעתו לעולם שהרי קודם ישראל הראשון היו מחזיקין אותה אורנדא מולים וערלים וגם השני עצמו היה בידו אותה אורנדא לפני איזה שנים ולא עמדה ביד שום אחד מהן אחר כלות זמנו וא"כ בודאי לא שייך לומר אומנתו בכך דהא עינינו רואות שכל מחזיקי אותה אורנדא לא החזיקו יותר רק עד כלות זמנו זמנו וליכא למימר דעתו לעולם דעל מה סמך דעתו להחזיק יותר על זמנו מאחר שדרך אותה אורנדא כבר כשיכלה זמן מחזיק האורנדא באים מולים וערלים וקונין אותה כאשר כתב מורי הרב ז"ל עצמו כל זה מה שאין כן באורנדא דנדון דידן שהרי ראובן מברר בעדים שמיד כאשר קנה הנכרי האורנדא באותו מעמד תכף נלכד הנכרי במצודת ראובן והתחיל לרצות את ראובן ופסק ליתן לו חמשים זהובים ואח"כ באו השותפין וקנו האורנדא מן הנכרי ואפי' השותפין עצמן מודים בזה וגם עינינו רואות שראובן זה סמך דעתו מאחר שמיום שהחזיק באותה אורנדא כלו כמה זמנים יותר מג' פעמים ולא לקח שום אדם האורנדא מידו דשוב הוה בידו כחזקה גמורה וגם היה סומך על השר שלו שהיה מחזיק אותו אצל כל השרים כשממשכין העיר בידם וגם על השר החדש הזה והא ראיה שהרי השר החדש הזיל לו חלקו במאה זהובים יותר מחלק הנכרי ועוד יש לחלק הרבה בין נדון של מורי הרב ז"ל ובין נדון דידן ונלאתי להאריך בו כי כל מביט ומבין יראה החלוקים בעצמו אך בהא סליקנא ובהא נחיתנא כי מתוך שקלא וטריא הדין. יוצא הדין דין אמת לאמתו שהשותפין חייבים להחזיר לראובן האורנדא כאשר ביארנו מתוך התלמוד והפוסקים:

ועוד בר מן דין ומן דין חייבים השותפין להחזיר האורנדא לראובן מטעם מצרנות שהרי הנכרי הוא שותפו של ראובן וקנו האורנדא בשותפות ושותפין שמכר אחד חלקו קי"ל שאר השותפין מסלקין ללוקח ואפילו אם קנאו המצרן דשותף עדיף ממצרן כדמשמע בפרק המקבל וכן כתב טור חו"מ בראש סימן קע"ה ולפיכך מצי ראובן לסלק את השותפין ואע"ג דאין דין מצרנות במטלטלין כמו שכתב טור חו"מ סימן קע"ה מ"מ נדון זה דמי לקרקע שהרחים הוא מחובר לקרקע ונחשבין כקרקע כמו שכתב טור חו"מ סי' צ"ז. וקי"ל בבתים שיש להן דין מצרנות דמחובר לקרקע כקרקע דמי וגם המכס לוקחין השרים מן הסוחרי' בשביל שהולכין דרך ארצם ודמי שפיר לקרקע:

ואף על גב דאורנדא אינה רק שכירות בעלמא ששוכרין אותה לזמן קצוב ובשכירות איכא פלוגתא דרבוותא אי שייך ביה דינא דבר מצרא בטור חו"מ סוף סימן קע"ה שאני הכא בנדון דידן שהן שותפין ובזה כולי עלמא מודו אפילו גבי שכירות כמו שכתב הרא"ש וכן פסק בשו"ע בפשיטות:

ואע"ג דהלוקח קרקע מן הנכרי אין בה דינא דבר מצרא כדאמרי' בפר' המקבל דא"ל אריה אברחי ממצרך שאני נדון דידן דידוע ומפורסם לכל שיד ראובן היתה תקיפא על הנכרי ואין כאן שום אריה כלל ועוד הני שותפין לא אהני מידי לראובן שהרי ראובן עצמו היה יכול להבריח הארי ואע"ג דלכאורה ליתא להאי טעמא דא"כ לעולם יאמר המצרן להקונה מן הנכרי מאי אהנית לי אנא נמי הוה מברחינא לנכרי כיון שרצ' למכור זה אינו דהקונה חוזר ואומר להמצרן סוף סוף אנא הוא דטרחנא ומפייסנא לנכרי למכור ואי לאו גירי דידי אפשר שלא היה מוכר לעולם מה שאין כן בנדון דידן שראובן כבר היה לו מעמ' עם הנכרי טרם שהתחילו השותפין לעסוק במקח עם הנכרי וה"נ משמע ממה שכתב בתרומת הדשן סימן של"ח וז"ל דמ"מ הלוקח משיבתו מהרתי בדבר כי יראתי אולי על ידי התמהמהות ימליך העכומ"ז מלמכור ונמצא נשאר בצידך עכ"ל ומשמע דמשום חששא שמא הוה ישאר הנכרי בצדו זכה הלוקח הא לאו הכי אית ביה דינא דבר מצרא לכן בנדון דידן דראובן הוה מסלק ליה לנכרי בלא השותפין ודאי אית ביה דינא דבר מצרא ועוד נראה דאפי' את"ל דלא דמי ענין אורנדא לקרקע אלא למטלטלין ובמטלטלין ליכא דינא דב"מ אפ"ה יכול ראובן לסלק להשותפין מדינא דב"מ דשותף עדיף ממצרן ולהכי מסלק אפי' במטלטלין וכמו שכתב מהרי"ק בשורש עשרים דשותף המוכר חלקו יכול שותף חבירו לסלקו אפי' במטלטלין ואע"ג דהרב ב"י דחה דברי מהרי"ק וראיותו וס"ל דאפי' שותף לא יכול לסלק במטלטלין הרי הרב ר"מ איסרלס פסק בסי' קע"ה סעי' נ"ג כדברי מהרי"ק ולא כב"י ועליו סמכינן חדא דה"ל ב"י יחיד נגד רבים מהרי"ק ור"מ איסרלס ויחיד ורבים הלכה כרבים ועוד הלכה כבתראה ורב רמ"א בתראה הוה טפי מב"י ועוד דבכל מדינות אשכנז קימו וקיבלו עליהן דברי רמ"א ובתריה אנחנו נגררין בכל דבריו ועוד דמדברי הר' רמ"א משמע דלא פסק לגמרי כדברי מהרי"ק אלא דוקא היכא דנראה לב"ד שאין השני נוח לו כראשון ובזה אפשר לומר שגם הרב ב"י מודה ולא פליג אלא א"כ היכא שאין לשותף האחד היזק במה שמוכר חלקו לאיש אחר ולפיכך בנדון דידן כיון שידוע הוא שראובן ניחא ליה יותר להחזיק האורנדא עם הנכרי כאשר ידיו תקיפה על הנכרי ואין השותפין נוחין לו מכמה טעמים אפי' ב"י מודה שיכול לסלקן וא"כ מכל הטעמים שזכרנו יצא לנו הדין שהשותפין חייבים להחזיר לראובן:

תוכן העניינים

משאת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה