משאת בנימין· רבי בנימין אהרן סלניק
ו
הוד והדר האליף פרי עץ הדר:
אמיתי ועמיתי כמהר"ר שמעריל י"ץ. אהבתך הלצוני וענותך תרבני להפיק רצון מכ"ת בענין הנקודות והטעמים בפרשת עשרת הדברות באופן שיותרו כל הספקות הנופלים בהן אלו הן הספק הא' למה באו ב' טעמים בפרשה זו מה שא"כ בכל התורה הב' למה מקצת הכתובים לא נמצא בהן רק טעם אחד כגון בפסוק לא תשא ובפסוק כי ששת ימים ובפסוק כבד את אביך ובפסוק לא תחמוד הג' למה מערבין כמה פסוקים ועושין מהן פסוק אחד כגון פסוק אנכי ופסוק לא יהי':
ופסוק לא תעשה ופסוק לא תשתחוה ופסוק ועושה חסד מאילו חמשה פסוקים עושין פסוק אחד וכן פסוק זכור את יום ופסוק ששת ימים. ופסוק ויום השביעי ופסוק כי ששת ימים מאלו ארבעה פסוקים עושין ג"כ פסוק אחד הד' למה מפרידין פסוק לא תרצח ועושין ממנו ד' פסוקים כי בלי ספק א"א לומר לא תרצח ולא תנאף כל אחד הוא פסוק בפני עצמו כי לא מצינו בכל התורה פסוק משני תיבות וא"כ עכ"ל שפסוק לא תרצח ולא תנאף וגו' הכל פסוק אחד הוא עד ברעך עד שקר הה' התי"ו של תרצח תנאף תגנוב למה היא דגושה ורפויה כי הן שני הפכים בנושא אחד בלי ספק דבמקום דגש אין רפוי. הו' מה ענין נקודות הפת"ח שתחת אות היו"ד בתיבת על פני וכן הפת"ח שתחת אות החי"ת בתיבת תרצח והיאך קורין אותה הז' הנקודות שתחת אותיות הצדי"ק והחי"ת במלת תרצח שבדברות הראשונות למה הן הפוכין בדברות האחרונות כי בפרשת יתרו תמצא נקודות הקמ"ץ תחת הצדי"ק ונקודות פת"ח תחת החי"ת ובמשנה תורה הוא בהפוך נקודות הפת"ח תחת הצדיק ונקודת הקמ"ץ תחת החי"ת אלו שבעה ספיקות נופלת בפרשה הנזכרת ואומר אני שאלו שבע ספיקות עולות בקנה אחד וטעם אחד לכולן מפני שענין ב' טעמים הללו אע"פ שיש להן סוד גדול בסתרי תורה כידוע לחכמי אמת יודעי חן מ"מ יש ליתן טוב טעם ודעת גם ע"ד הפשט הנגלה הגם כי הרב בעל החזקוני ז"ל התחיל לדבר בענין זה הוא דלה חספא ואנא אשכחנא מרגניתא תותיה ואתחיל לדבר תחילה על ענין ב' טעמים ואומר כי שתי פני טעמים הם לשתי כוונות:
הטעם האחד הוא שקורין אותו טעם התחתון או נגינות הקטנות והוא הטעם הפשוט כאשר הוא בכל הפרשיות שבתורה המלמד אותנו לעמוד על מקום התחלת הפסוק וסופו. ולפעמים לעמוד נמי על פשט המקרא כמו שמצינו בהרבה מקומות בפי' רש"י ובשאר המפרשים שמביאים ראיה מן הטעמים ובכל פסוק שבתורה א"א בלי אס"ף ר"ל אתנחתא סוף פסוק רק בפסוקים קצרים שבתורה לא תמצא בהם טעם אתנחתא אלא סוף פסוק בלבד ולכן בפרשה זו בטעם התחתון תמצא האתנחתא בפסוק אנכי תחת אלהיך וסוף פסוק הוא מבית עבדים. ובפסוק לא יהיה לך לא תמצא אתנחתא כדרך הפסוקים הקצרים רק סוף פסוק הוא אצל על פני ובפסוק לא תעשה תמצא אתנחתא תחת בארן מתחת וסוף פסוק מתחת לארץ ובפסוק לא תשתחוה וגו' ולא תעבדם הוא אתנחתא לשנאי הוא סוף פסוק ועושה חסד לאלפים הוא אתנחתא מצותי הוא סוף פסוק זכור את יום השבת לקדשו הוא סוף פסוק כדרך הפסוקים הקצרים ששת ימים וגו' מלאכתך הוא סוף פסוק. ויום השביעי וגו' אלהיך הוא אתנחתא בשעריך הוא סוף פסוק לא תרצח וגו' הכל פסוק אחד תנאף הוא אתנחתא עד שקר הוא סוף פסוק. זהו הטעם הפשוט הנקרא טעם התחתון או נגינות קטנות הטעם השני הן הנגינות הגדולות ונקרא טעם העליון והוא מלמד אותנו מקום עשרת הדברות מקום התחלת כל דבור מעשרת הדברות ואינו חושש על התחלת הפסוקים ומקום סיומן. הפסוק והדבור הראשון מתחיל אנכי ומסיים ולשומרי מצותי ואתנחתא שלו הוא תחת לשנאי לכך מערבין אותן הפסוקים ועושין מהן פסוק אחד להודיע שהוא דבור אחד ולא נטעה לומר לא תעשה הוא דיבור בפני עצמו וכן לא תשתחוה. ואעפ"י שיש כמה לאווין אעפ"כ כולן הן דבור אחד ומה שמערבין אנכי עם לא יהיה לך אף ע"פ שהן ב' דברות בלי ספק זהו מטעם שאמרו חז"ל אנכי לא יהיה לך מפי הגבורה שמענו לכך מערבין אותן לומר שאותה מעלה יתירה שיש להן יותר משאר דברות דהיינו ששמענו מפי הגבורה יש לאלו ב' דברות בשוה וא"ת והלא כל הדברות מפי הגבורה שמענו בלי הפסק בדבור אחד כמו שפירש"י בפסוק וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר ואיך אפשר לומר ששמענו מקצתן ומקצתן לא שמענו. הרי הן כנקודה אחת שאין לה חלקים כלל וי"ל דודאי בפעם ראשונה שמענו מפי הגבורה כל הדברות בדבור אחד ודרך כלל ובאותו פעם לא הבינו כלל מפני שלא היה בכח שמיעתן לסבול ולשמוע כל הדברות בדבור אחד אבל אח"כ כשחזר ופי' כל דבור בפני עצמו בפעם שני לא שמעו מפיו יתברך אלא אנכי ולא יהיה לך מפחד ומורא קול גדול והאש הגדולה הזאת כמו שנאמר וירא העם וינועו וכתיב ועתה למה נמות וגו' אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' עוד ומתנו ואמרינן בפ' ר' עקיבא כל דבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן ועוד אמרו כל דבור שיצא מפי הקב"ה חזרו לאחוריהן י"ב מיל וע"כ לא רצו לשמוע יותר מפי הקב"ה ושאר הדברות שמענו אח"כ מפי משה ומטעם זה אנכי ולא יהיה נאמרו בלשון נוכח ושאר הדברו' בלשון נסתר ודבר זה מבואר ומוכח היטב בדברי אגדות ובדברי המפרשים גם הרב המזרחי שקל וטרי בזה ויש ספרים שאין כותבין בפסוק אנכי רק טעם אחד ואין מערבין אותו עם לא יהיה לך כמו שכתב הכותב בספר עין יעקב בירושלמי דמסכת שקלים ע"ש הפסוק השני לפי הטעם הגדול הוא פסוק לא תשא והוא דבור שלישי ואתנחתא שלו הוא תחת לשוא הראשון וסוף פסוק הוא תחת לשוא השני ולפי שבדיבור זה הוא פסוק אחד אין בו אלא טעם אחד וא"צ לשני טעמים כי כוונת ב' טעמים אינו אלא לערב הפסוקים או להפרידן לפי הדברות וזהו הטעם עצמו ג"כ לספרים שאין כותבין תחת פסוק אנכי רק טעם אחד הפסוק השלישי זכור את יום השבת והוא הדיבור הרביעי ואתנחתא שלו תחת ביום השביעי וסוף פסוק ויקדשהו ולפי שדבור זה יש בו ארבעה פסוקים ע"כ הוצרך לב' טעמים כדי לערבן יתד ולעשותן פסוק אחד ולכך פסוק כי בששת ימים אין בו טעם שני כי יספיק טעם אחד לטעם עליון ולטעם התחתון כי לפי שני הטעמים יבא האתנחת' תחת ביום השביעי וסוף פסוק תחת ויקדשהו. משא"כ בפסוק ועושה חסד שלא אפשר לעשות אתנחתא אחת לטעם העליון ותחתון בשוה משום שבטעם העליון לא יבא האתנחתא תחת תיבת לאלפים מפני הסוף פסוק הסמוך אחריו תחת ולשומרי מצותי שאין דרך לעשות האתנחתא סמוך לסוף פסוק בפסוקים ארוכים אלא מפסיקין קצת בטעמים אחרים בין האתנחתא לסוף פסוק. ולכך הוכרחנו לשום האתנחתא בטעם גדול תחת לשנאי אבל בטעם התחתון מוכרחין אנחנו לשום האתנחתא תחת לאלפים כי אין פסוק בלא אס"ף. הפסוק הרביעי הוא כבד את אביך והוא דבור חמישי ואתנחתא שלו תחת ואת אמך וסוף פסוק נותן לך ולפי שבדבור הזה אין בו רק פסוק אחד בינוני מספיק בו טעם אחד כאשר מבואר לעיל בפסוק לא תשא הפסוק החמישי לא תרצח הוא דבור ששי הפסוק הששי לא תנאף והוא דיבור שביעי הפסוק השביעי לא תגנוב והוא דבור שמיני הפסוק השמיני לא תענה ברעך עד שקר והוא דבור תשיעי ולפי שבארבעה דברות הללו הן פסוק אחד הוצרכנו לטעם שני להפריד פסוק א' לד' פסוקים ואין בשום אחד מד' פסוקים הללו אס"ף כדרך פסוקים הקצרים הפסוק התשיעי לא תחמוד והוא דיבור עשירי ואתנחתא שלו תחת בית רעך וסוף פסוק אשר לרעך שהוא סוף עשרת הדברות ולפי שגם בדבור הזה אין בו רק פסוק אחד מספיק בו טעם אחד כאשר בארנו למעלה זהו שיעור שרצינו לדבר בענין הטעמים ובזה יספיק לך להתיר ארבעה ספיקות הראשונות ואע"ג דלא הזכרתי הנגינות שבין טעם העליון ובין טעם התחתון רק אס"ף בלבד מפני שמעכשיו בקל כל מבין ישכיל מדעתו לחלק ולהבדיל בין טעם התחתון לטעם העליון מאחר שיודע מקום האס"ף לכל טעם כאשר בארתי כי הכל תלוי באס"ף ואחרי הודיע אותך את כל זה בענין הטעמים בקל תוכל ג"כ לעמוד על ענין הנקודות ובתחילה נשים דברינו בפתח שתחת אות היו"ד דעל פני ואומר אני שנקודות הפתח הזו אין מקומה כלל תחת היו"ד רק מקום הפתח הזו הוא תחת הנון דעל פני והקמ"ץ הוא ג"כ תחת הנו"ן אלא שאין משמשין שתיהן בכתר אחד בזמן אחד רק כשקם זה נופל זה. כי הקמ"ץ הוא לפי טעם התחתון שהוא סוף פסוק. כי כן דרך הקמ"ץ לבא במקום סוף פסוק אמנם לפי טעם העליון אין כאן סוף פסוק וע"כ בא הפתח כי כן תיבת פני בכל מקום כמו ולא יראו פני ריקם וכמו ופני לא יראו וכמו פני ילכו והניחותי לך וכמוהו רבים כולם בפתח רק במקום אס"ף הן בקמ"ץ כמו אולי ישא פני וכמו לא תוסיפון לראות פני וכמו כי תבאו לראות פני ורבים כמוהו ולפי שאין שייך לכתוב שתי נקודות תחת אות אחת ע"כ כתבו הקמ"ץ במקומה תחת אות הנו"ן והפתח חחת אות הסמוכה לה וזהו הענין והטעם עצמו בפתח שתחת אות החי"ת דלא תרצח כי בלי ספק אין מקו' הפת"ח תחת החי"ת רק תחת הצדיק הסמוכה לה והקמ"ץ היא לפי טעם העליון מפני שהוא סוף פסוק והפת"ח הוא לפי טעם התחתון שאין כאן סוף פסוק וזהו הטעם עצמו ענין החזק והרפוי שבג' התו"ין של תרצ"ח תנא"ף תגנו"ב כי לפי טעם העליון לא תרצח הוא סוף פסוק וכן לא תנאף ולא תגנוב ואז יבא נגינת הטיפחא תחת תיבת לא שהוא מן טעמים המפסיקים ומבטלין אהו"י ולכך התי"ו דגושה אמנם לפי טעם התחתון יבא תחת תיבת לא אחד מהטעמים קטנים שאין מפסיקין כי תחת לא קדמאה יבא נגינות מרכא ותחת לא תניינא יבא מונח. וכן לא תליתאה יבא ג"כ מונח ואז צריכה התי"ו להיות רפויה מפני יהו"א שלפניה ודע כי לפי המשפט הזה הדין נותן שיהיו ב' נקודות גם כן תחת התי"ו דמתחת קדמאה בפסוק לא תעשה לך. כי כבר ביארנו שלפי טעם התחתון יבא תחת התי"ו אתנחתא ואז צריך לקרות התי"ו בקמ"ץ ולפי טעם העליון יבא נגינת גרש תחת התי"ו ואז יבא הפתח תחת התי"ו אלא לפי שאין משמשין ב' נקודות תחת אות אחת ותחת החי"ת הסמוכה לה נמי אי אפשר להשים הפתח מפני שהיא עצמה פתוחה ותחת התי"ו האחרונה נמי אי אפשר להשים מפני ריחוקה מהתי"ו הראשונה וע"כ אין כותבין הפתח כלל וסומכין עצמן על פשיטות הדברים שכל תיבת תחת היא פתוחה מלבד במקום אס"ף והקורא יהיה חכם עיניו בראשו וידע שכשיקרא בטעם העליון יקרא התי"ו בפת"ח. וכשיקרא בטעם התחתון יקרא התי"ו בקמ"ץ ועל ההשתנות שבין דברות ראשונות ואחרונות כי בדברות הראשונות הקדימו הקמ"ץ תחילה תחת הצדיק של תרצח ובדברות אחרונות משימין תחילה הפתח ואחריה הקמ"ץ הוא מפני שכבר ידעת מנהג ישראל בחג השבועות שהוא יום מתן תורה לקרות בדברות הראשונות כדי לחלק כבוד ליום שנתנו בו עשרת הדברות ולכך קורין בנגינות גדולות המלמדים מקום עשרת הדברות כמו שביארנו' ולזה הקדימו הקמ"ץ תחת אות הצד"י כי נקודות הקמ"ץ היא שייכת לנגינות גדולות משא"כ בדברות האחרונות שלעולם אין קוראין בהן ביום מתן תורה לכך לא הקפידו כ"כ על מקום הדברות ויותר הקפיד על מקום הפסוקים כי הטעם הזה המלמד מקום הפסוקים הוא עיקר שהרי הוא נוהג בכל התורה ומפני זה בכ"מ שצריך לב' נקודות בדברות האחרונות עשו עיקר לנקודות השייכות לטעם התחתון וטפל לנקודות השייכות לטעם העליון אבל בדברות הראשונות שני הטעמים שקולים שהרי קוראין בהן ביום מתן תורה וגם בשבת סדר יתרו ולפיכך לפעמים עושה עיקר לנגינות גדולות כגון תרצח שמקדים הקמ"ץ השייך לנגינות גדולות לנקודות הפתח ולפעמים עושה עיקר לנגינות קטנות כגון פני שמקדים הקמ"ץ השייך לנגינות קטנות לנקודות הפתח וכן מתחת קדמאה בפסוק לא תעשה לך שבא הקמ"ץ תחת התי"ו דמתחת השייך לנגינות קטנות מפני האתנחתא ולא שמו הפתח הראויה לטעם העליון ודי בהערה זו כי כבר הותרו כל הספיקות והושב דבר על בוריו ובאמת שהארכתי במקום שהיה לקצר מפני הקנאה כי קנא קנאתי לשמו יתברך בארצות הללו בדור הזה שרובא דרובא מהחזנים אינם יודעין בקריאת התורה בין ימין ושמאל ופרשת עשרת הדברות קוראין בסדר יתרו ובסדר ואתחנן בשבת שלהן כמו שקוראין ביום מתן תורה ואלמלא היו קוראין כל הפרשה בטעם אחד דהיינו בטעם התחתון לבדו שהיא עיקר או אפילו בטעם העליון לבדו היו יוצאין ידי הקריאה לטעם האחד אבל הן מערבבין את הפסוקים ומקלקלין את הנקודות שלא כדין שהרי אין אוחזין לא בטעם העליון ולא בתחתון רק מטפסין ועולין מטפסין ויורדין פעם בעליון פעם בתחתון כמשוגעין שהרי הן מערבין כל הפסוקים הן החמשה פסוקים דאנכי ולא יהיה הן הד' פסוקים דזכור את יום השבת הן הד' פסוקים דלא תרצח וזה לא לפי טעם התחתון ולא לפי העליון כי לפי העליון צריכין אנחנו להפריד ד' פסוקים דלא תרצח ולפי התחתון צריכין אנחנו להפריד ה' פסוקים דאנכי וגם ד' פסוקים דזכור את יום השבת ולא זה בלבד אלא אין קורין באמת אפי' פסוק אחד בתורה בנקודותיו ובטעמיו ע"פ הדקדוק ואינן יודעין כלל בין טוב לרע מפני שהקהילות בוחרים וחפצים באותן חזנים היודעים להאריך בקול נעים ובניגון יפה התפילו' והקדישים ומידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו הנגונים מתגברים והולכים חדשים לבקרים אשר לא שערום אבותינו הקדושים ולא אבו לשמוע בקולם כי מקול ילדי הנכרים המה לקחו ולמדו הרבה מהנגונים המנגנים בבתי טיאטראות וכמה הפליג והזהיר על זה בעל ספר החסידים בסי' רל"ח ועם כל זה לית מאן דחש ליה אלא כל המנגן יותר הרי זה משובח בעיניהם ואע"פ שמעולם לא למד ולא ידע דין אחד לא בתפילה ולא בקריאה ומתוך זה החזנים אינן מקפידין מאומה בדיני התפילה והקריאה ואינן נותנין לב לסדר הקריאה תחילה בינם לבין עצמן שתהא שגורה בפיהם ולא חיישי לדברי המדרש שאמרו אז ראה ויספרה הכונה וגו' שלא תהיה רוחך גסה לומר דבר בפני הציבור עד שתפשוט אותו בינך לבין עצמך שנים ושלשה פעמים ומעשה בר' עקיבא שקראו חזן לקרות בתורה ולא עלה כו' אמר העבודה לא נמנעתי לעלות אלא לפי שלא סדרתי הפרשה שאין אדם רשאי לומר דבר לפני הצבור עד שיפשוט בינו לבין עצמו ב' או ג' פעמים ע"כ ואע"פ דההיא עובדא איירי באותו שעלה לס"ת ולא בשליח ציבור מ"מ נראה דה"ה שליח ציבור נמי דלישנא שאין אדם רשאי לומר דבר לפני הציבור וכו' משמע דאיירי בכל אדם שאומר דבר לפני הצבור ובהדיא כתב ב"י אההיא עובדא דהיינו דוקא לדידהו שהעולה היה קורא בקול רם אבל לדידן שהחזן קורא בקול רם הוא צריך לסדר אותם ע"כ ולא עוד אלא עליהם אני אומר עבירה גוררת עבירה שמתוך שאינן יודעין לקרות ואינן מסדרין תחילה מעמידין אצלם בשעת הקריאה אדם אחד הקורא לפני הש"ץ מתוך החומש בנקודותיו ובטעמים בקול רם והחזן קורא אחריו וזהו איסור גדול חדא היכא דכשל העוזר נפל גם העזור שהרי גם העוזר אינה סדורה הקריאה בפיו ואגב ריהטא שקורא מתוך החומש אי אפשר שלא יכשל הרבה ועוד שכל העם אינם יוצאין כלל בקריאת שנים דתנן בפ' קורא את המגילה עומד קראוהו שנים יצאו ואמרינן בגמרא משא"כ בתורה וכתבו הפוסקים דאותו שעלה קורא והש"ץ אינה קורא והאידנא דנהגו שהש"ץ קורא איכא פלוגתא דרבוותא אי קורא גם העולה דאיכא מאן דאמר דגם העולה קורא ואיכא מאן דאמר דעולה אינה קורא כלל ואפי' למאן דאמר דגם העולה קורא היינו דווקא בנחת ולא בקול רם אבל בקול רם ליכא מ"ד ואי בעולה לס"ת המברך תחילה וסוף וקורא מתוך הס"ת והוא עדיף מש"ץ ואעפ"י כן לא התירו לקרות אלא בנחה ק"ו באינש דעלמא הקורא מתוך החומש דליכא שום היתר בעולם לקרות לו בקול רם ואפשר שמזה נשתרבב ג"כ שרבים מהקהל קוראין בקול רם מתוך החומש בשעת הקריאה ואינן שומעין הקריאה מפי הש"ץ מאחר דבלאו הכי אין יוצאין ידי הקריאה ועוד שהרי הם מקלקלין מנהגים הראשונים הטובים והישרים שהרי מדין התלמוד לא היה קורא ש"ץ כלל רק העולה לס"ת המברך תחלה וסוף הוא היה קורא בקול רם אלא שהחכמים שלאחר חתימת התלמוד ראו שאין הכל בקיאין בטעמי הקריאה ואין הציבור יוצאין בקריאתו לכך התקינו שיקרא הש"ץ שהוא בקי לקרות בדקדוק הקריאה כמו שכתב כל זה הרא"ש ז"ל ובנו הטור וגם הר"ן ז"ל ומאחר שעכשיו בזמן הזה גם הש"ץ אינו בקי והקהל אינן יוצאין בקריאתו מכל הני טעמי דכתיבנא לעיל א"כ חוזר הדין למקומו שעדיף הוא שיהא קורא העולה לס"ת שהוא מברך תחילה וסוף ע"כ מי שיש בידו למחות ימחה ומי שאין בידו למחות אומר אני עליו הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין דכה"ג כתב בטור או"ח בשם הרמ"ה סימן ס"ח אהא דנוהגין להפסיק בברכו בפיוטים דברי הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל: