משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
תנצב"ה. מסכת ברכות. · דף ב
מאימתי קורין את שמע וכו', אמרתי להעתיק כאן מה שהשבתי להאברך המופלג מו"ה יהודא ליב פרידמאן מאשמינא.
וז"ל בדבר אשר הקשית על דברי ספר "מלא הרועים" שכתב לפרש פלוגתת ר"ג ורבנן בענין סייג לקר"ש דתליא בזה אי קר"ש דאורייתא או דרבנן, וחכמים ס"ל קר"ש דאורייתא לכן עשו סייג לדבריהם, ור"ג ס"ל קר"ש דרבנן ויש לו תשלומין, לכן אין צורך לעשות סייג וכו' ובזה תירץ דעת הרמב"ם דפסק כחכמים יעו"ש. והקשית עליו דהא שם בגמ' דף ח' תניא רשב"י אומר פעמים שאדם קורא קר"ש שתי פעמים בלילה, אחת קודם עלות השחר וכו', ומוכח מזה דרשב"י ס"ל כר"ג דזמנה עד שיעלה עהש"ח. והלא רשב"י ס"ל קר"ש דאור' כמו שהוכיח בתשובת שאג"א סי' א' מהא דסוטה א"ל הקב"ה לישראל וכו'
הנה לכאורה לק"מ דהרי דעת הכ"מ פ"א מה' ק"ש בדעת הרמב"ם שפסק מצותה מצה"כ עד חצי הלילה, ואם איחר וקרא קודם שיעלה עה"ש יצא, דפלוגתת רבנן ור"ג דוקא בלכתחילה, ובדיעבד אף לרבנן קורא אחר חצות, וכתב שם דרשב"י לא פליג על רבנן יעו"ש, ועי' בצל"ח ד' ט' שכתב הא דנקט רשב"י לענין דיעבד, הלא כיון דהלכה כר"ג לא עשו סייג בקר"ש, ודוחק לומר דרשב"י פליג על ר"ג, ולפי דברי הכ"מ אין כאן דוחק דבאמת רבנן ורשב"י אמרו דבר אחד, דלכתחילה עד חצות ובדיעבד אף לאחר חצות. ומה"ט פסק הרמב"ם כרבנן, ומעתה כיון דהמלא הרועים נסיב לה אליבא דהרמב"ם אין כאן קושיא כל עיקר.
ובר מן דין ראית הש"א בדעת רשב"י לכאורה אינה מוכרחת כ"כ, ועי' ברמב"ן על ספר השרשים שורש א' שכתב שהחכמים נוהגין כמה פעמים להביא בענינים של דבריהם לשון תורה ולחזקם, כמו אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג, ואמרו לפני מלכיות וכו' והדבר ידוע בגמ' שאינם אלא דרבנן.
ומה שכתבת לבאר פלוגתת חכמים ור"ג דפליגי אי איסור דרבנן מיקרי ראוי מדאור' או לא כדפליגי ר"מ ור"י בעשה סוכה ע"ג בהמה, סוכה ד' כ"ג, ורבנן ס"ל דאיסור דרבנן מהני לדאור' לכן גזרו שלא לקרות אחר חצות משום דמעוכב מחמת סייג של דבריהם ואי קרא לא יצא יד"ח, ור"ג ס"ל דאיסור דרבנן לא מהני לדאור' לכן אין תועלת בסייג דס"ס יקרא אחר חצות ויוצא יד"ח, כן נ"ל כונתך אף שאין זה לשונך. הנה אפיריון נמטי' לך כי אמרת דבר שכלי, אמנם אחר ההתבוננות אין הנידון דומה לראי', דהתם במחלוקת ר"מ ור"י, הגזירה דרבנן לא היתה בעצם הסוכה גופה רק בענין איסור משתמש בבע"ח בי"ט, ובזה פליגי דר"מ ס"ל איסור דרבנן מיקרי ראוי מדאור', וא"כ ה"ל כמו שאר איסורי דרבנן דלא מהני לדאור', כמו נטל אתרוג המוקצה שיוצא בו יד"ח, ור"י ס"ל דבי"ט מחמת איסור משתמש בבע"ח אף שאין זה אלא מדבריהם מ"מ ס"ס אינו ראוי לו, יהי' מאיזה טעם שיהי', ולא נתקיים התנאי שיהי' ראוי לז' ימים, וכה"ג כל הני דחשיב במ'שנ"ל פ"י דתרומות, ובמ'לה"ר בערך אי'ד'ר, וכו' כולם על קוטב זה, אבל בגזרה שגזרו חכמים במצוה זו גופה אינו בכלל זה ויש במשמעו להקל ולהחמיר, היינו שיש לומר דלכו"ע יוד"ח אם עבר הסייג של דבריהם, או שי"ל דלכו"ע אינו ייד"ח כמו שיש כח לעקור דבר מה"ת ועי' כאן ברבנו יונה, ובש"א סי' ד'. ועי' ברא"ש פ' לולב הגזול סי' י"ד שכתב וז"ל אלא כל הני פסולים מסרם הכתוב לחכמים והם אמרו שלא בשעת הדחק אפי' בדיעבד לא ייד"ח כדי, שיזהרו ישראל במצוות, אבל בשעת הדחק הכשירום כיון שא"א בענין אחר מברכין עליהם יע"ש בק"נ מה שהביא מח"צ שהשיג על הרא"ש, ולדידי אפשר דהרא"ש ס"ל ג"כ כדעת הרשב"א סוכה ד' י"ד דכל הני פסולין הם מדרבנן, הרי מבואר מהרא"ש דבפסולי דרבנן אף בדיעבד לא יצא יד"ח אף שפסק כר"מ בסוכה ע"ג בהמה, ובזה מיושב מה שהקשית במאי פליגי ר"מ ור"י אי שעת הסכנה ראי' די"ל דר"י ס"ל כדעת הראב"ד שם ברא"ש שכתב דאיך יתכן זה להיות שבמקום הדחק יוצאין בו ומברכין עליו לכתחילה ושלא בשעת הדחק אפי' בדיעבד לא יצא. והרא"ש ס"ל לחלק בין שעת הדחק לשלא בשעת הדחק ועי' במג"א סי' תרכ"ט ס"ק כ"ב.
והנה רבינו יונה כתב בשם מורו דלרבנן אם לא קרא קודם חצות שוב אינו קורא דיש כח ביד חכמים לעקור דבמה"ת בשוא"ת, והש"א סי' ד' כתב דמצד הסברא א"א לומר כן דמפני שלא יאמר עדיין יש לי שהות, בעלו חכמים את זה שלא יקרא קודם חצות, ממצות קר"ש, ולא מצינו סייג בכ"מ אלא שלא יבא לאיסור אחר יעו"ש, ולכאורה הך דאין מסככין בנסרים הוי סיעתא לדעת רב"י דהתם פסלו אף בדיעבד כמו שבארנו לדעת הרא"ש זולת במקום הדחק הכשירו אף שהגזירה אינה משום לתא דאיסורא, רק בענין מצות סוכה גופה, שוב מצאתי באשל אברהם שם שהביא הך דרבינו יונה הנ"ל.
ועוד אפשר להביא ראי' לדעת רב"י, מביצה ר"פ יו"ט דאיתא שם מנה"מ, אמר שמואל א"ק זכור את יום השבת לקדשו, זכריהו מאחר שבא להשכיחו, מ"ט אמ"ר כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' יעו"ש, המתבאר מזה דכל עיקר תקנת עירוב לא הי' משום לתא דאיסור כי אם משום כבוד השבת ומ"מ אם שכח ולא עירב אינו רשאי לבשל לשבת כ"א תבשיל אחד כמבואר שם, ומתבטל עי"ז ממצות עונג שבת שהוא מדברי קבלה שכדברי תורה דמי, הרי מצינו שהעמידו חכמים דבריהם אף לענין דיעבד לבטל ממצוה אף שאין בזה חשש איסור ולכאורה היא ראי' נכונה לדעת רב"י.
והנה המפרשים הקשו עוד על רב"י שכתב דסייג הוי אף לענין דיעבד, דמה הועילו חכמים בתקנתם, הא מ"מ רשאי לקרות אחר חצות כאדם הקורא בתורה ואכתי יש לחוש שיתעצלו מלקרות קודם חצות ויקרא לאחר חצות, ויוצא בזה יד"ח מן התורה ואינו דומה לשאר סייגים דהתם אסרו אף בדיעבד משא"כ כאן, ונדחקו בזה והנראה לי בזה עפ"י מה שכתבו התוס' לקמן ד' י"א ד"ה תני ר"י, פי' הר"ר שמעי' דקא מדמי הכי, מדקאמר לא קיימת מצות סוכה מימיך אף שמן הדין יצא כו' כה"ג גבי קר"ש אף שמן הדין יצא בדיעבד כיון דלב"ה אינו נכון אם עשה כב"ש לא עשה ולא כלום. ובתוס' מס' סוכה ד' ג' ד"ה דאמר לך, כתבו דהיכי דב"ה מחמירי מדרבנן וב"ש מוקמי לה אדאורייתא, אם עשה כדברי ב"ש לא יצא יד"ח אפי' מדאור' יעו"ש.
ומעתה לא קשה מידי קושית המפרשים דודאי הועילו בתקנתן שאם לא יקרא קודם חצות אז אינו יוצא יד"ח אף מדאור', ומהתימא על המפרשים שנעלם מהם דברי התוס' סוכה אולם דברי התוס' בעצמם קשים להולמם, דאיך יצוייר דבשביל גזירה דרבנן לא ייד"ח אף מדאור', ומה ענין דרבנן לדאור' כיון דמ"מ עשה המצוה כתיקונה מדאור' אמאי יפסיד שכרה? ואין זה דומה לעושה סוכה ע"ג בהמה דאינו יוצא לר"י אף מדאור', דש"ה כיון דהתורה הקפידה שתהא ראוי' לשבעה ימים וזו אינה ראוי' בי"ט ואסור לכנוס לתוכה יהי' מאיזה טעם שיהי' כמו שחילקנו לעיל, משא"כ הכא, ולא מצאתי עוד בהמפרשים.
והנראה לי בזה שדברי התוס' מסכימים לדעת הרמב"ם שכתב בס' המצות שורש א' שיש בכלל לאו דלא תסור כל מה שהוא מדברי חכמים בין שהם מצוות כגון מקר' מ"ג או שהם מן התקנות והסייגין וכן כתב בס' שופטים וז"ל אחד דברים שלמדו אותם מפי השמועה ואחד דברים שעשו אותם סייג לתורה בכל אחת ואחת מהם מ"ע לשמוע להם והעובר על אחת מהן עובר בל"ת, ומעתה לא נפלאת היא לומר דדעת התוס' סוכה הנ"ל ג"כ כדעת הרמב"ם ומשו"ה אם עבר סייג דרבנן לא ייד"ח אף מדאור' דהסייג גופי' דינו כשל תורה ודומה כמו שחיסר בהסוכה התנאים המעכבים בה מן התורה, ובזה מיושב ג"כ שיטת רב"י. והנה בפני יהושע כתב בהא דעשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום דמייתא ראי' מר"י החורני אע"פ שהי' מתלמידי ב"ש אפ"ה הי' יושב ראשו ורובו בסוכה אע"ג דב"ש פוסלין בכה"ג, היינו משום דלעולם יש לעשות כב"ה בין לקולא ובין לחומרא, ואפי' המחמיר כב"ש לא עשה ולא כלום, ודבריו מסכימים לדעת מהרש"ל פ' כה"ב סי' ו' שאין אדם רשאי להחמיר ע"ע בדבר המפורש בגמ' להיתר ועי' בס' סלת למנחה כלל ע"ו ס"ב שכתב ג"כ הכי ועי' בפ"ת יו"ד סי' קי"ו.
אכן הש"ך ביור"ד סי' פ"ע ס"ק י"ז חולק על המהרש"ל, ונ"ל דפלוגתייהו תליא במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל דלדעת הרמב"ם דהעובר על של דבריהם כאלו עובר על של תורה א"כ אין אדם רשאי להחמיר ע"ע בדבר המפורש בגמ' להיתר כמו שאין אדם רשאי להחמיר ע"ע על דברי תורה כמש"כ הט"ז ביור"ד סי' קי"ז שאין כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש בתורה להיתר, כן ה"נ בדבר המפורש בדבריהם להיתר, זולתי בדבר שהם גופייהו גילו דעתם דיותר עדיף להחמיר ע"ע, אכן לדברי הרמב"ן, דדברי סופרים לאו כדברי תורה דמי שפיר י"ל שאדם רשאי להחמיר ע"ע.
והנה מצינו דר"ג החמיר ע"ע בכמה דברים כב"ש עי' בשבת י"ח אמר רשב"ג נוהגין היו בית אבא וכו' ובמס' ביצה כ"א איתא במשנה ג' דברים הי' ר"ג מחמיר כדברי ב"ש כו', ועי' בס' תפא"י שבת שהקשה הא העושה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום עי"ש מה שתירץ, ודבריו נסתרים מתוס' סוכה ד' ג' ד"ה דאמר ולדברינו ניחא דזה תליא במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן כנ"ל ואפשר דר"ג ס"ל כדעת הרמב"ן.
ועפי"ז נבין דעת קדושים במאי פליגי ר"ג ורבנן במתניתין ריש ברכות, ויתכן דחכ' ס"ל כדעת התוס' סוכה הנ"ל דאם עשה כב"ש לא ייד"ח אף מדאור' לכן שפיר עשו סייג שלא יקרא ק"ש רק עד חצות ואם יעבור על דבריהם ויקרא אחר חצות לא יצא יד"ח ולא קשה מידי קושית המפרשים הנ"ל ובתוכם הי"י, וכ"ז לשיטת הרמב"ם בסה"מ הנ"ל, אכן ר"ג אזיל לשיטתו דעשה כדברי ב"ש עשה וע"כ דבר שהוא מדבריהם אין דינו כשל תורה כנ"ל ואדם רשאי להחמיר ע"ע א"כ אם עשה כב"ש בדבר שב"ה מחמירים בדרבנן שפיר יוצא יד"ח מה"ת א"כ אין שום גדר ותקנה בסיוג דאכתי יקרא אחר חצות ויוצא יד"ח מה"ת כקושית הי"י הנ"ל לכן לא עשו סייג בזה ומיושב שפיר, ולדברינו יתיישב לנכון הא דאמרו לקמן ד' ט', ועד השתא לא שמיע להו הא דר"ג, ה"ק רבנן פליגי עלך ויחיד ורבים הלכה כרבים א"ד רבנן כוותך ס"ל, ועי"ש בפרש"י, והקשו המפרשים מאי נ"מ ס"ס יחיד ורבים הלכה כרבים? ולדברינו ניחא, דה"ק דאי טעמא דרבנן משום סייג לבד בזה אין הלכה כדבריהם לפי שיטתם דבני ר"ג דס"ל דאדם רשאי להחמיר ע"ע וע"כ ס"ל דרבנן לאו כד"ת דמי וא"כ אף אם יעבור הסייג יצא יד"ח ואין מקום לעשות סייג בקר"ש כקושית הי"י הנ"ל ודו"ק.
והנה בענין איסור דרבנן אי מקרי ראוי לדאור' אמרתי פרפרת אחת לתרץ קושית ס' יערות דבש שהקשה על הא דאיתא בחולין ק"א טמא שאכל קודש בין קודש טהור בין קודש עמא חייב ר' יוסי הגלילי אומר טמא שאכל את הטמא פטור שלא אכל אלא דבר טמא א"ל אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגעו בו טמאהו, והקשה ביע"ד הנ"ל לפי שיטת תוס' פסחים ד' ל"ג ובכמה דוכתי דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה א"כ משכחת לה שאכל פחות מכביצה ולענין אכילה בטומאת הגוף חייב בכזית, ונדחק בישובו. ואמרתי לתרץ דהנה המשנ"ל פ"ג דתרומות נסתפק בתרומה טמאה בטומאה דרבנן אם חייב עלי' אם אכלה כהן בטומאת הגוף אי נימא דמיקרי מחולל ועומד א"ד כיון דמדאור' טהור, והביא שם כל הנך דאיסור דרבנן אי מהני לדאור' וכן כתבו ספרי הכללים דזה תליא בזה שהיא מחלוקת תנאים ואמוראים.
והנה בס"פ משוח מלחמה איתא מי האיש הירא ריה"ג אומר הירא מעבירות שבידו, ר"י אומר כגון אלמנה לכה"ג, מאי בינייהו איכא בינייהו עבירות דרבנן לריה"ג אף בעבירות דרבנן חוזר, וע"כ דס"ל דאיסור דרבנן מהני לדאור' עי' בספרי הכללים, והנה התוס' בב"ק דף ק"א כתבו דפחות מכביצה מ"מ טמא מדרבנן, וכ"כ בס' שמות בארץ' ביומא דף ע"ט ד"ה הא כביצה. והנה התוספות כאן ד"ה בנטמא כתבו דהא דקאמרי רבנן כיון שנגע בו טמאוהו היו סבורין דריה"ג פוטר משום דמחולל ועומד הוא וגמר מתרומה, ומעתה מתורץ שפיר קושית היע"ד דשפיר איתבו לי' רבנן לריה"ג כיון שנגעו בו טמאוהו, וליכא לתרץ דמשכחת לה בפחות מכביצה' דכיון דאף פחות מכביצה מקבל עכ"פ טומאה דר' ולשיטת ריה"ג איסר דרבנן מהני לדאורייתא וא"כ מחולל ועומד הוא ואיך משכח"ל טמא שאכל את הטהור, וא"כ לשיטתו מקשין לי' רבנן שפיר.
ומתורץ בזה קושית התוס' שם דכתבו לרבנן דפרכי כיון שנגעו בו טמאוהו, היכי משכחת לי' טמא שאכל תרומה שיהא ב"מ הא כיון שנגעו בו טמאוהו, ולדברינו ניחא דלרבנן משכח"ל שפיר באכל פחות מכביצה, וכקושית היע"ד הנ"ל, ורבנן סברי דאיסור דרבנן לא מהני לדאורייתא, וכל קושיתם הוא רק לשיטת ריה"ג גופי' ודו"ק.