משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
עוד בענין הנ"ל. · דף נט
אמר אביי ולטעמי' דרב בא אחד ואמר לה הרי את מקודשת כו', ממ"נ אי תנאי הוה דקמא קדושין כו' אי חזרה הוה דבתרא קדושין כו', וכתב הרא"ש ורב אלפס לא כתב הך דאביי וגם הרמב"ם כתב דצריכה גט מכל אחד ואחד מפני שהיא מקודשת לכולן מספק, ותימא הוא בעיני למה לא יהיה הלכה כאביי, הא ליכא מאן דפליג עליו עכ"ד. ועי' בק"נ שם.
ב) קשה לי על הרי"ף והרמב"ם אמאי השמיטו הא דאמרו בגמ' בטעמא דרב דס"ל מקודשת ואינה מקודשת לעולם, מספקא לי' אי תנאה הוה אי חזרה הוה, והם ז"ל כתבו סתם דמקודשת מספק, הלא נפ"מ רבתא בה"ט דיהיב הגמ' היכא שלא נתקיים התנאי כגון שחזר בו או שמת בתוך ל' יום דאינה מקודשת כלל לראשון כיון דאמרו בטעמא דרב דמספקא לי' אי תנאה הוה היינו שלא יחזור בו או שלא ימות בתוך השלשים יום כמו שפרש"י, א"כ היכא שלא נתקיים התנאי אינה מקודשת כלל לראשון, ולפי מה שפסקו הרי"ף והרמב"ם סתמא דמקודשת בספק לא שמעינן האי חידושא.
ג) נפלאתי דמנין לאביי דרב לא סבר דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע נמי חזרה, אימא דלרב שתי משמעות בהאי לישנא, ותיבעי גיטא מכל חד וחד, ומנין לי' לאביי לחדש זאת, ובפרט דהגמ' מקשה פשיטא משמע דס"ל להגמ' לסברא פשוטה דהאי לישנא משמע או תנאה או חזרה, ומנין למדו דבר זה כי לכאורה אין רמז בדברי רב לומר כן. ואמרתי ליישב בעזה"י כל הקושיות באופן נאות במועצות ודעת אשר יאמר כי הוא זה.
דהנה אמרנו נבוא העיר אזן בלימודים להתחקות על שרשי השמועה זו דמאין נובע מחלוקת דרב ושמואל הנ"ל, ואפתח אנא פתחא לנפשאי דלענד"נ דענין פלוגתתם מישך שייכי להא דפליגי רב ושמואל בב"מ ד' ק"ב ובב"ב ק"ה בענין תפוס לשון אחרון דמספקא לן נמי התם, ואזלו בזה לשיטתם, ומנא אמינא לה מהא דאיתא ב"ב ק"ה אמר ר' אבא בר ממל אמר רב חולקין עליו חבריו על בן ננס, דס"ל תפוס לשון אחרון, מאי קמ"ל תנינא מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחברו כו' ובא לפני רשב"ג ור' יוסי ואמרו יחלוקו לחדש העיבור, אי מהתם ה"א התם הוא דאיכא למימר מיהדר קהדר ואיכא למימר פרושי קמפרש אבל הכא דודאי קהדר בי' אימא לא קמ"ל. וכתב הרשב"ם דאיכא למימר מיהדר קהדר מלשון ראשון ותפוס לשון אחרון ונתעברה למשכיר ואיכא למימר דלא הדר בי' מלשון הראשון ונתעברה לשוכר אלא פרושי קמפרש דאינו משכיר לו לשנה שלמה ויקבל שכירותו בסוף השנה כדין שכירות שאינה משתלמת אלא בסוף, אלא מדינר זהב לחודש משכירה כדי שיטול הדינר בכל חדש, וגם אם ירצה לחזור בו מלהשכירה בסוף חדש יוכל להוציאו מביתו, הלכך כיון דאיכא למימר תפוס לשון אחרון כו' ואיכא למימר תפוס לשון ראשון כו' הילכך יחלוקו ע"כ, הנה דאינו בעליל דזהו ממש דעת רב בקדושין דמספקא לי' אי תנאה הוה או חזרה הוה, דפרש"י שם דמספקא לי' האי לאחר שלשים יום אי תנאה הוה אם לא אחזור בי בתוך ל' יהיו קדושין מעכשיו, אי חזרה ממאי דקאמר כו', וזהו ממש כסברת הגמ' ב"ב שם דשם נמי אי פרושי קמפרש הכוונה שלא יחזור בו בתוך השנה וכנ"ל, ואם כי לשון הסוגיות האלו אינם שפה אחת אבל הם דברים אחדים ושניהם מתאימים לכוונה אחת יתלכדו ולא יתפרדו.
אולם לפי"ז חל עלינו חובת ביאור דא"כ יהיו רב ושמואל סותרים עצמם ומחלפי שיטתייהו דהרי באמת מסקינן שם בב"ב דרב ס"ל תפוס לשון אחרון אפילו היכא דאיכא למימר פרושי קמפרש כמו במרחץ דס"ל לרב אי הואי התם יהיבנא כולו למשכיר משום תפוס לשון אחרון כו' וא"כ בקדושין נמי לימא דודאי הדר בי' ותפוס לשון אחרון ואמאי מספקא לי' בתנאה. וכ"כ יקשה על שמואל דס"ל שם כמתני' דיחלוקו משום דמספקא לי', והכא בקדושין תפס בפשיטות דתנאה הוי.
אמנם באמת נכון מאד ודבריהם צדקו יחדיו, דהנה הא ודאי מילתא דפשיטא דכל היכא דמצינו להשוות הדברים הנראים כסותרים זא"ז צריכים אנו לפרשם באופן שלא יסתרו זא"ז וכמו שכתב הרשב"ם שם ע"ב ד"ה מה"ד, וכ"כ רש"י גיטין פ"ח דבתוך כד"ד ליכא למימר דמימלך, יעו"ש ד"ה הרי את, ועי' בתוס' ב"ק ק"ב וב"ב ק"ה ד"ה ובא מעשה, וכ"כ מצינו גבי עדים דצריכים אנו להשוות עדותן שלא יכחישו כדאיתא סנהדרין מ' ובפסחים י"א עי"ש, וא"כ צריכים אנו להבין דאמאי ס"ל לרב בב"ב דודאי חוזר מדבריו ותפוס לשון אחרון, אמאי לא ניחא לי' למימר דליכא כאן חזרה כלל רק פרושי קמפרש וכנ"ל,
אמנם באמת לק"מ דהרי בהא דב"ב אם באנו להשוות שני הדברים הנראים כסותרים זא"ז במה שאמר בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש, יש לנו ב' דרכים לפרשם כדי להשוותן, האחד מה שהבאנו לעיל הרשב"ם בהא דפרושי קמפרש לענין דאם ירצה לחזור בו יהא הרשות בידו, וא"כ תפסינן בזה לשון ראשון עיקר וחדש העיבור להשוכר, אופן השני הוא מה שכתב רשב"ם ע"ב שם ד"ה מהד"ת דאי"ל פרושי קמפרש ונתכוון ליעול דינר זהב לכל חדש והי' ירא שמא תתעבר השנה ופירש הך שנה דאמרי לך י"ב דינר לא בשנה מעוברת קאמינא אלא בשנה פשוטה כו', עי"ש, ולפי"ז תפסינן לשון אחרון עיקר, והוא בהיפך מאופן הראשון, והנה אחרי שיש לפנינו ב' דרכים לפרש דבריו להשוותן יחד אשר המה מן הקצה אל הקצה ואנחנו לא נדע באיזה דרך נלך, אמור מעתה דהענין תפל"ר או תפצ"א ינתנו בזה הדרך נלך בה, דאם נחליט דתפוס לשון ראשון א"כ גם בזה נעשה דיבור הראשון לעיקר במה שאמר לו בי"ב דינרין לשנה, ומה שחזר ואמר מדינר לחדש פרושי קמפרש לענין זמן תשלומי השכירות ולענין חזרה, אולם אם נחליט תפל"א א"כ מה שאמר מדינר זהב לחדש עיקר ונתעברה למשכיר, ומה שאמר בתחילה בי"ב דינרין לשנה הכוונה הוא על שנה פשוטה וכנ"ל, ומעתה א"ש הא דפליגי בזה רב ושמואל ולא ניחא להו לומר דאין כאן חזרה כלל רק פרושי קמפרש, דבאמת יש לנו בזה תרי אנפי לפרש דבריו בשני פרושים הפכיים וזה תלוי אי תפל"ר או תפל"א, ולכך לשמואל דמספקא לי' בעלמא בזה, לכך ס"ל הכא ג"כ דיחלוקו בבא באמצע החדש, אולם רב דס"ל בעלמא דתפוס לשון אחרון לכך ס"ל כאן כולו למשכיר, והא דקאמר הגמ' מ"ד פרושי קמפרש כו' משמע דבאופן זה לא אמרינן תפל"א. היינו דלפי ההו"א לא נימא כלל לפרש כלשון ראשון וכאשר יבואר אי"ה להלן דאופן תנאי הוא דוחק לפרש כן.
ומעתה א"ש הא דשמואל ס"ל בקדושין תנאה הוה, היינו משום דבהא דקדושין אין לנו רק דרך ואופן אחד לפרש דנימא דתנאה הוה, כדי להשוות דבריו, לכך שפיר ס"ל לשמואל דבכדי דלא ליסתרו דבריו אהדדי מפרשינן דתנאה הוה, משא"כ בהא דב"ב דיש לנו תרי אנפי בפירוש השוואת דבריו לכך מספקא לי' שם, אולם רב ס"ל בהא דב"ב בההיא דמרחץ דתפל"א, והא דס"ל הכא בקדושין ספיקא הוה, ולא אמרינן בודאי דתנאה הוה, היינו משום דס"ל דרחוק הדבר לפרש דבריו דתנאה הוה וכמו שכתב רש"י בגיטין ע"ב במשנה בהא דמהיום ולאחר מותי גט ואינו גט, משום דאיכא למימר חזרה הוה דאי כוונתו לתנאי ה"ל לאתנויי עכ"ד. ולכך מספקא לי' הכא דילמא חזרה הוה וא"ש.
והנראה להוסיף עוד נופך בזה לומר דרב ושמואל הכא פליגי במאי דפליגי הסמ"ע והש"ך חו"מ סי' מ"ב סע"ה, דהסמ"ע שם סק"י כתב בשם הד"מ בהא דהי' כתוב למעלה דבר אחד, ולמטה דבר אחר, ואפשר לקיימן שניהם, מקוימין, דאפילו. אם הקיום הוא בדוחק מקיימין משום דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תכד"ד, והש"ך שם סק"ט השיג עליו דאין כוונת הד"מ כן, דכשאי אפשר ליישבן אם לא מדוחק זה לא שמענו, ועי' באו"ת שם שהביא ראי' לדבריו מהא דב"ב קס"ו.
ומעתה י"ל דשמואל ס"ל כדעת הסמ"ע דגם בדוחק מקיימין דבריו שלא יסתרו זא"ז לכך ס"ל בפשיטות דמפרשינן דבריו דתנאה הוה אף שהוא דוחק, דא"כ הו"ל לפרש כן בהדיא וכנ"ל, אולם רב ס"ל אי כדעת הסמ"ע או כהש"ך, לכן מספקא לי' הכא
ומצינו לומר עוד דרב ושמואל פליגי בזה בפלוגתת הפוסקים בח"מ סי' כ"ט סע"א וסי' מ"ו סעל"ז אי עדים יכולים להוסיף בעדותן תנאי דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דאין יכולים להוסיף בעדותן תנאי, וכתב הסמ"ע שם סק"ה דגם בזה סותר דבריו שהעיד בראשונה סתם ומשמע בכל ענין הי' אותו הדבר, והרמ"א כתב שם בשם הרא"ש דיכול להוסיף ועי' כתובות י"ט ברש"י ותוס' שם, ולפי"ז י"ל דרב ס"ל כהרי"ף והרמב"ם וא"כ שוב לא מצינו ליישב דבריו ולומר דתנאה הוה דהא גם בתנאה סותר דבריו הראשונים וא"כ שפיר י"ל דחזרה הוה, ומ"מ מספקא לי' בתנאה דדילמא כל מה שיכולין ליישב דבריו במקצת מיישבין לומר דתנאה הוה דאינו סותר בזה דבריו לגמרי וי"ל עוד דרב באמת מספקא לי' בהא גופי' אי יכול להוסיף בעדותו תנאי, אולם שמואל יסבור כדעת הרא"ש דיכול להוסיף בעדותו תנאי, משום דתנאי מילתא אחריתא היא ואינו סותר בזה לדבריו הראשונים, וע"כ ס"ל במוחלט דתנאה הוה וא"ש היטב.
ואחרי אשר חידשתי זה ת"ל פקחתי עיני ומצאתי בספר "נחל יצחק" סימן מ"ב כתב ממש כדברי בזה ות"ל שכוונתי לדעתו הגדולה, דפליגי בדעת הסמ"ע והש"ך עיין שם. וראיתי עוד שם שהביא בשם תשובת רע"א זצ"ל סי' כ"א שהקשה להפוסקים דס"ל דגם במעכשיו בעינן תנאי כפול ואי לא כפלי' לתנאו התנאי בטל ומעשה קיים וא"כ הרי הכא מיירי דלא כפל לתנאו דאל"כ ל"ש למיספק בחזרה, וא"כ היא מקודשת מיד בלי תנאי ואמאי קתני במתני' מקודשת ואינה מקודשת עיי"ש.
הנה גם לדידי קשיא לי זאת וניחא לי עפמש"כ הרשב"א בגיטין ע"ה שכתב שם להביא ראי' לדעת הפוסקים דבמעכשיו לא בעינן דיני תנאי מהא דקדושין ח', אמר ר"א התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת מ"ע כיון דא"ל מנה ונתן דינר כמאן דאמר עמ"נ דמי, ואמר ר"ה א"ר כל האומר עמ"נ כאומר מעכשיו דמי, והא שם לא כפל לתנאה, וכתב לדחות ראי' זו דיותר עדיף כשלא התנה בהדיא רק שגילה דעתו על התנאי דבזה לא בעינן משפטי התנאים, משאם התנה בפירוש ולא התנה במשפטי התנאים דבזה התנאי בטל עיי"ש באורך.
ומעתה גם כאן ניחא דכיון דלא התנה בפירוש רק מכלל דבריו שמעינן, דתנאי הי' דבריו, בזה לא בעינן משפטי התנאים ודמי ממש להא דר"א. וא"ש. ואחרי הדברים והאמת האלה הגענו לכלל ישוב בעזה"י ליישב מה שעמדנו להקשות לעיל אות ג' דמנ"ל לאביי דלרב אין שתי משמעות במשמע הלשון מעכשיו ולאחר שלשים, דכפי מה שביארנו דהיכא דמצינו ליישב הדברים הנראים כסותרים ולקיימן שלא יסתרו זא"ז צריכים אנו להשוותן, וא"כ גם כאן אמאי מספקינן כלל בחזרה, אמאי לא נימא דפרושי קמפרש דבריו וכוונתו לתנאה אם לא יחזור בו בתוך ל' יום ובזה כל דבריו קיימים ואין כאן חזרה כלל, אלא ע"כ דאין שתי משמעות במשמע הלשון הזה רק חדא מהנהו משמעות, ואי הא לא קיימא הא, והיינו אם נתפוס כדעת הסמ"ע דמפרשינן לדבריו אף באופן רחוק ודחוק בכדי שלא יסתרו זא"ז, וגם אם נתפוס כשיטת הרא"ש דעדים יכולים להוסיף בדבריו תנאי, משום דתנאי מילתא אחריתא היא ואין עוקר בזה לדבריו הראשונים, א"כ גם כאן מפרשינן דבריו להשוותן בפרושי קמפרש בתנאי אם לא יחזור בו בתוך ל' יום ואין כאן חזרה כלל, דאין דרך הבריות לחזור בהם בתוך כדי דיבור כלל. אולם אם נתפוס כדעת הש"ך דלא מצינו לפרש דבריו להשוותן באופן רחוק כנ"ל, או לפי דעת הרי"ף והרמב"ם דעדים אין יכולים להוסיף בעדותן תנאי, דגם בתנאי עוקר לדבריו להראשונים, וא"כ בודאי לחזרה קמכוון ולא לתנאי וכנ"ל, וא"כ שפיר מסיק אביי דלטעמא דרב מאמצעי אינה צריכה גט ממ"נ, דאמאי דמספקא לי' לרב שמעינן דלא מצינו לאחוז החבל בשני ראשין, רק חדא משני האופנים, ואתי שפיר ודו"ק.
ומעתה יתיישב לנכון מה שתמהנו על הרי"ף והרמב"ם מדוע השמיעו הא דאמור רבנן בטעמא דרב דמספקא לי' אי תנאה הוה אי חזרה הוה, והא נ"מ לדינא איכא. דבאמת יסברו דאין מקום לספק תנאה הוה, ולפי דעת הרמב"ם פ"ג מה' עדות דעדים אינם יכולים להוסיף בעדותם תנאי וכאשר כן הוא דעת רוב הפוסקים כאשר הכריע כן הש"ך סי' כ"ט, א"כ א"א לפרש דבריו שכוונתו על תנאי, דהא גם בזה עוקר לדבריו הראשונים, וגם יסברו כדעת הש"ך והאחרונים דאין מיישבים דבריו באופן רחוק, אם כן א"א לומר כלל דתנאה הוה רק חזרה, וכל עיקר הספק הוא דמספקא אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון כפי מה שפסקו הרי"ף והרמב"ם כשמואל וכר"נ דמספקא להו אי תפל"ר או ל"א, עי' ב"מ ק"ב ובהרא"ש שם ובב"ב ק"ה, ובעור ח"מ סי' ר' לענין כור בשלשים, ובסי' רי"ח לענין מדה בחבל, ולפי"ז אי נימא דתפל"ר היא מקודשת גמורה במעכשיו בלי שום תנאי, ואי נימא תפל"א מקודשת לשני ולא לראשון ולכן שפיר עבדו רבותינו הרי"ף והרמב"ם דהשמיטו להא דמספקינן אי תנאה הוה דלפי ההלכה לשיטתם לא מספקינן כלל בתנאה רק בהא דתפל"ר או תפל"א ואם כן הספק אי מקודשת גמורה לראשון בלי תנאי או לשני, וא"ש ודו"ק כי הוא נכון.
ומעתה נבוא הלום ליישב תמיהת הרא"ש על הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו להא דאביי דאמצעי אינה צריכה גט ממ"נ, ותמה עליהם למה לא יהא הלכה כמותו כיון דלא מצינו שום חולק עליו כנ"ל בתחילת דברינו, אולם אחרי מוצא הדברים הנ"ל, יתיישב מאד קושייתו באופן נאות, דהנה אביי הוכיח במישור מדעת רב דא"א לומר דלראשון הוה חזרה ולהשני הוה תנאי כי הם ב' הפכיים זה לזה דהא אי נימא דלראשון חזרה הוה, והיינו מטעמא דאמרינן דגם תנאי הוה עקירה מדבריו הראשונים וכשיטת הרי"ף ורמב"ם, וכנ"ל, וגם תפסינן כדעת הש"ך הנ"ל, וא"כ ע"כ חזרה הוה, ולפי"ז איך מצינו לומר דלהשני הוה תנאי דאיך מצינו לתפוס החבל בב' ראשין לתפוס כחומרי שני הדעות אשר הם פלוגתא דרבבתא, וע"כ לכולם הוה חזרה, וע"כ דעת שפתי אביי ברור מללו דמאמצעי אינה צריכה גט ממ"נ, ועי' בפ"ת חו"מ סי' כ"ג סק"ב וסי' מ"ב ס"ק י"ב, וכ"ז א"ש לדעת רב דהספק הוא אי תנאה או חזרה. אולם לדעת הרמב"ם וכמה רבבתא שפסקו דאין יכולין להוסיף בעדותן תנאי וכן הסכימו האחרונים והש"ך דאין יכולין לפרש דבריו בפירוש רחוק ודחוק ועי"ש בפ"ת ס"ק י"ב ובסי' כ"ג סק"ב, א"כ אין הספק משום דילמא תנאה הוה, רק דודאי חזרה הוה, והספק הוא אי תפוס ל"ר או ל"א א"כ הוה הספק במציאות, היינו שאנו דנין על כוונתו איך כיוון לתפוס לעיקר אחד משתי הלשונות, וכמו שכתב המשל"מ פ"ו מה' שכירות עי"ש.
ולפי"ז מצינו שפיר לומר דאולי הראשון כיון לתפוס לשון אחרון והשני כיון לשון ראשון דבמילתא דתליא בכוונה אין דעות בני אדם שווין ואחר כוונת הלב הן הן הדברים, ומצינו לומר דהאחד כיוון כך, והשני בהיפך, ומצינו כיו"ב שכתב הש"ך בחו"מ סי' ש"צ סע"א לענין כשכשה בזנבה כשכוש יתירה דמיבעי בגמ' אי הוה אורחי' ותולדה דרגל הוא, או לאו אורחי' ותולדה דקרן הוא עי"ש בסמ"ע וב"ח מה שהקשו על הטור ותי' הש"ך דאפילו בבהמה אחת כיון דמבעי' אי אורחי' הוא ואין כוונתה להזיק או כוונתה להזיק והוה קרן א"כ יכול לומר דילמא הטבע של הבהמה לפעמים היא כך, ולפעמים היא כך ודילמא בר"ה לא הי' כוונתה להזיק וברשות הניזק היה כוונתה להזיק והוה קרן יעו"ש. וא"כ נידון מזה ק"ו בשני בנ"א דבמילתא דתליא בכוונה שפיר נוכל לומר דהראשון היה כוונתו לתפוס לשון אחרון והשני כוונתו לתפוס לשון ראשון, דהא גם בספיקא דל"ר או לש"א אינו דפלוגתא דרבבתא רק מקרי ספיקא במציאות והדבר תלוי בכוונה, ונביא ראי' לדברינו מהא דאיתא בקדושין ו' דמבעי לן באומר ה"א מיוחדת מיועדת, ולא איפשטא ואזלינן לחומרא אי הוה לשון קדושין ומוקי לה בגמ' דמיירי במדבר עמה על עסקי קדושין, דאל"כ מנא ידעה, וכתב הרא"ש שם אבל הני לישני דברירא לן דהוה לשון קדושין אינו נאמן לומר שלא כיון לקדושין, אבל לישנא דמספקא לן נאמן לפרש דבריו שלא כיוון רק למלאכה ונאמן לפרש הספיקות עיי"ש ובב"ש ובע"ז. ובפ"ת שם סק"ד.
ולפי"ז צריכים אנו לחלק מ"ש דבהא ספיקא דמספקא לי' לרב אי תנאה אי חזרה הוה דאינו נאמן לפרש דבריו איך כיון, ולא אזלינן כלל בתר כוונתו משום דאין נאמן לומר נגד המשמעות שבדבריו ודברים שבלב אינם דברים, דהא אם נתפוס אחד משני המשמעות אם כן בהכרח לומר דלא מצינו לפרש דבריו באופן אחר וכאשר הארכנו לעיל במועצות ודעת ת"ל, אם כן שוב כוונתו אינה מעלה ואינה מוריד בזה, אולם בהנהו לישני דמספקא לן אי הוה לשון קדושין או לשון מלאכה, כיון דלא איפשטו אמרינן דשתי משמעות יש בלשון הזה ונאמן לפרש כוונתו ואחרי כוונת הלב הן הן הדברים, ואם יקדשוה שני בנ"א בהנהו לישני דמספקא לן ואחד יאמר שכיון למלאכה הרי היא מקודשת לשני ולא אמרינן ממ"נ וה"ה והוא הטעם בספיקא דתפליר או לש"א דג"כ תליא באובנתא דליבא, נאמן הראשון לומר דכיוון לתפוס לש"א, והשני לתפוס לש"ר, ומכש"כ דאנן צריכים לחוש לזה דאולי כיון האחד כך והשני כך, ולפיכך מקודשת לכולן מספק. ושפיר פסקו הרי"ף והרמב"ם דמקודשת לכולן מספק וצריכה גט מכולן, ודו"ק היטב כי זה כפתופ"ר.
והנה אם כי מצינו דהרי"ף כתב ה"ע דמספקא לן אי תנאה הוה או חזרה לענין גט בנתן לה ואמר מעכשיו ולאח"מ דלדברי חכמים גט ואינו גט בגיטין ט"ב, ובב"ב קל"ו, לא קשה לדברינו הנ"ל, דהתם שאני דא"א להחליט דחזרה הוה מטעמא דאמר בקדושין שם דאדם יודע דאין גט לאח"מ, ופרש"י התם, הוא דאמר תנאה הוה לדברי רבי ולא חזרה דאדם יודע דאין גט לאח"מ ומילי דכדי לא עביד אינש דאמר, כו', ולפי"ז לענין גט לא יתכן לומר דודאי חזרה הוה דא"כ הוה מילי דכדי ואחרי דלא ידעינן דעתו אי ידע מזה, לכך מספקא לן אי תנאה הוה אי חזרה, משא"כ לענין קדושין דבין כך ובין כך הקדושין תופסין, לזה ס"ל להרי"ף דודאי חזרה הוה מטעמא דאמרן, וספיקא דידן הוא או תפל"ר או לש"א, וא"ש.