משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת ראש השנה.
דף כה
אמר רב יהודא בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא כו', והקשו בתוס' שם ד"ה אר"י וז"ל תימא מ"ש משלמים דלא יצא משום דמצות ליהנות ניתנו עי"ש.
ולענד"נ ליישב גירסת הספרים דגרסי רב יהודא, דהנה אמרתי בטעמא דמילתא דר"י דבשופר של שלמים לא יצא, והוא ע"פ מש"כ התוס' כאן ד"ה המודר דבשופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיעה דאינו מכוון לשיר, ומעתה לר"י דס"ל מצות ליהנות ניתנו א"כ כל האיסור הוא רק המצוה דבלאו המצוה אינו נהנה דאין הנאה בשופר, ומעתה יתכן לומר דר"י ס"ל כרבא בתמורה ד' דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכתבו המפרשים דהיינו היכא דאי לא מהני לא עביד איסורא עי' במהרי"ט ובח"ד ח"מ סי' ר"ח. ומעתה ה"נ בשופר דאי נימא דלא יצא לא עביד איסורא דלא נהנה מידי בתקיעה אמרינן שפיר דא"ע ל"מ ולא יצא, ופקחתי עיני ומצאתי אח"כ בטו"א בסוגיין שכתב כדברינו ות"ל שכוונתי לדעתו הגדולה. והוסיף הטו"א עוד דאפילו מ"ד שם בתמורה דא"ע מהני' היינו דוקא שאין האיסור בא ע"י המצוה ואין תלויין זה בזה דאפ"ת דלא מהני אפ"ה איסורא עביד כמו כל הני דמייתי התם כמו התורם מן הרעה על היפה דרחמנא אמרה חלבו אין, גרוע לא, דאפילו אי לא מהני מ"מ עבר אמימרא דרחמנא דבהדיא אזהר עלה קרא, משו"ה ס"ל לאביי דמהני, אבל הכא בתוקע בשופר של עולה ושלמים דלא אזהר לי' רחמנא בהדיא שלא לתקוע בהם, אלא דאזהר שלא ליהנות מן ההקדש אלא ממילא האיסור בקיום המצוה תלוי והשתא אי אמרת דלא יצא, לא עבד איסור כלל וכו"ע מודו בכה"ג דלא מהני ולא יצא יד"ח עכ"ד הנחמדים.
אמנם לפי מש"כ הב"י באו"ח סי' תקפ"ו בשם הכלבו שכתב בשם גאון דהא דמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה לא שרי כ"א באדם אחר שתוקע לו אבל הוא עצמו לא, מטעם שיש הרבה בני אדם שנהנים כשהם עצמם תוקעים וכן פסק בשו"ע שם, ולפי"ז נסתר דברינו הנ"ל, דהא ר"י מיירי כשהוא עצמו תוקע כדאמר בשופר של עולה לא יתקע, וכי תקע באיסורא תקע ול"ש איסורא בקול לבד כמו במודר הנאה משופר ועי' בכפ"ת, וא"כ לא יתוקן האיסור אף אי נימא דלא יצא יד"ח דהא מ"מ נהנה בתקיעתו לדעת הכלבו בשם הגאון הנ"ל.
והנ"ל לומר דס"ל להכלבו דהנאה של התוקע זולת המצוה היא הנאה מועטת וכמש"כ הפר"ח שם שכתב וז"ל ושמא י"ל דלא חשיבא התקיעה הנאה כולי האי כמו הזאה והנודר הנאה ממעיין עי"ש. ולפי"ז י"ל דל"ה בהך הנאה שוה פרוטה ואם כי לגבי שארי איסורים קי"ל דחצ"ש אסור מה"ת מ"מ לגבי נהנה מן ההקדש אין אסור מה"ת אלא בשוה פרוטה דוקא וכמו שכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס בפ"ב ממעילה ה' ט"ז, ועי' במשנ"ל פ"ז ה"ח שם שהעיר מהרשב"א גיטין י"ב בהא דקאמר בפחות מש"פ שכתב דנהי דחל הקדש על פחות מש"פ מ"מ אין מועלין בזה ואע"ג דבעלמא איסור דרבנן איכא כו', ועי' בזה בשו"ת ושב הכהן בחידושיו למס' כריתות דף י"ז שכתב בטעמא דמילתא דשאני מעילה משארי איסורים ואין איסור בח"ש אלא מדרבנן, היינו משום שהקדש אינו מקפיד על פחות משוה פרוטה עיי"ש.
ומעתה תריץ יתיב דברינו הנ"ל, בטעמא דר"י לשיטת הכלבו ג"כ, והוא דאף דס"ל דזולת המצוה יש הנאה לגוף שנהנה בתקיעתו, מ"מ האי הנאה ל"ה רק הנאה קלישתא דהא הוא באמת אינו מכוון לשיר רק למצוה, ואין בה ש"פ וא"כ יתוקן האיסור דאי אמרינן דלא יצא דל הנאת המצוה מהכא ליכא ש"פ בהנאת הגוף ונמצא דלא עביד איסורא דאורייתא וא"כ לא יצא דכל מקום דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ היכא דמתוקן האיסור וכנ"ל, ואף אי נימא דיתכן לפעמים ששוה ההנאה פרוטה, מ"מ מידי ספיקא לא נפיק דמאן שם האי הנאה כמה שוה וכל היכא דמספקא לן אי יצא יד"ח המצוה או לא, לא יצא יד"ח כמ"ש הרשב"א הובא בישי"ע סי' תרמ"ט ועי' בפר"ח או"ח סי' ס"ז, ולפי"ז שפיר קאמר ר"י דבשופר של שלמים לא יצא, והיינו משום דאי עביד לא מהני.
אולם זאת יתכן רק בשופר של הקדש דח"ש מותר מה"ת, אולם בשופר של איס"ה דגם ח"ש אסור מה"ת ומכש"כ בע"ז ועיר הנדחת דאסורים בכ"ש מה"ת, בזה לא יתוקן האיסור אף אם נאמר דלא מהני ולא יצא דמ"מ הרי נהנה בכ"ש מחמת התקיעה להכלבו וא"כ ממילא יצא דל"ש בזה אעל"מ, ומתורץ שפיר תמיהת התוס' דמ"ש ע"ז משל שלמים. ובזה מיושב ג"כ מה דמקשו התוס' בחולין פ"ט דאמאי צריך לומר בשל עהנ"ד דלא יצא משום דמכתת שיעורי' תפ"ל דל"י משום דבאיסורא תקע עי"ש, ולפי הנ"ל א"ש.
ובזה מיושב מה שהקשה בישי"ע סי' הנ"ל אמאי דפריך רבא אימת מעל לכי תקע, כי תקע באיסורא קתקע, דקשה לדעת הטור דסוף תקיעה בלי תחילת תקיעה יצא, כשיש בה כשיעור, א"כ שפיר נוכל לומר דבתחילת תקיעה מעל ויצא בסוף התקיעה, ע"כ צ"ל כיון דלא יצא בתחילת התקיעה לא נהנה ולא מעל וא"כ בזה שפיר קשה אף דלא יצא יד"ח המצוה מעל בהנאת הקול דחשיב הנאה, ואף לענין שלא יצא חובת המצוה לא מהני הנאת הקול מ"מ לענין זה שיצא לחולין ע"י מעילה חשיב הנאת הקול הנאה, ואף שאינו מתכוין, מ"מ מעילה יש בה וכמ"ש, וזה קושיא נפלאה עכ"ל. ולדברינו ניחא בהנאת הקול אין בה ש"פ, ובפחות מש"פ ליכא מעילה ולא יצא לחולין כ"א ע"י הנאת המצוה, ופריך שפיר אימת מעל וכו' וק"ל.
דף ל
משנה בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז' ובמדינה יום א', משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהא הלולב ניטל במדינה ז' זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור. והתוס' שם עמדו הא דתני לב' תקנות יחד והלא הרבה תקנות תיקן ריב"ז.
ואמרנו ליישב הסמיכות של ב' התקנות דחדא באידך תליא ומישך שייכי אהדדי, דהנה בגמ' אמרינן ומנלן דעבדינן זכר למקדש, דאמ"ק כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך כו', כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה מכלל דבעי דרישה, ושיהא יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח השתא נמי ניכול כו' דמיבני אימת, אילימא דאיבני בשיתסר הרי התיר האיר המזרח אלא דאיבני בחמיסר מחצות ולהלן תשתרי כו' לא נצרכה דאיבני כו', ועי' בכפ"ת שעמד על מה שצריך הגמרא לב' תירוצים והם אחת כמש"כ רש"י דהיא היא.
והנלע"ד ליישב דהנה בס' מעין החכמה דף כ"ה הקשה קושיא נפלאה לפמש"כ רש"י ותוס' דאע"ג דאין בנין בית המקדש לא בי"ע ולא בלילה, הנ"מ בנין בידי אדם אבל בנין העתיד לבוא בידי שמים הוא, עי"ש, ולפי"ז קשה דהא בשבועות ט"ו איתא אמר רב"ח אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה מ"ט כירושלים, מה ירושלים דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל, אף עזרה דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל, אי מה להלן חמץ אף כאן חמץ, ותסברא מנחת חמץ מי איכא וכו', אלמה לא אפשר דמקדש בשתה"ל בעצרת היכי ניעביד וכו' עיש"ה כל הסוגיא, מבואר מזה דבאמת צריכין לקדש העזרה בשתה"ל בעצרת דבעינן מנחת חמץ כירושלים, רק משום דלא אפשר סגי לקדשים במנחת מצה, ואם כן בנין העתיד שיהיה בידי שמים דאפשר שיגלה ויבא בי"ע או בלילה כמש"כ רש"י הנ"ל, אם כן בודאי צריך לקדשי' בשתה"ל, אם כן איך חשש ריב"ז מהרה יבנה בית המקדש בחמיסר א"נ בלילה, הא לא יתכן דאיבני בחמיסר א"נ בלילה רק בעצרת דוקא יבנה, עכ"ד,
והנה מה שהקשה דאפשר שיבנה בליל שאחר עצרת ונקדשיה בשתה"ל, זו טעות דהא הגמרא ס"ל דא"א כלל להביא עומר בלא בית המקדש ומכל שכן דאין אפשר להביא שתה"ל בעצרת בלא בית המקדש, והיינו כדעת התוס' במכות י"ט וכ"ה דעת הרמב"ם כמש"כ המג"א סי' תקס"א דאפילו למ"ד דקדושה א' קידשה לעתיד לבא, מכל מקום בלא מזבח אין יכולין להקריב עי"ש, וכיון דשתה"ל בשחיטת כבשים היא דקדשי איך היו יכולין להקריב כבשים בלא מקדש ומזבח והוא פשוט ומבואר, אכן בהא דמקשה דע"כ שיבנה בעצרת ויקדשי' בשתה"ל שיביאו אחרי הבנותו קושיא חזקה היא.
והנלע"ד ליישב עפ"י מש"כ בליקוטי ח"ס בסוכה עמש"כ רש"י דבנין העתיד בנוי ומשוכלל יגלה ויבא מן השמים, ואפשר דבני בי"ע, והקשה דהא יש בזה מלאכה משום נעיית אוהל דהיינו מלאכת בנין והלא למעלה שומרים גם כן שבת ויום טוב, וכבר רמז ע"ז בכפ"ת, ותירץ הח"ס עפ"י מש"כ התוס' בשבת צ"ה בהא דאמרינן שם מגבן חייב משום בונה, והקשו התוס' אם כן אדם שנפל ביתו בי"ט יהיה מותר לבנותו בי"ט מטעם מתוך שהותרה בונה לצורך או"נ, הותר נמי שלא לצורך, ותירץ התוס' דמדרבנן אסור, ואם כן הא קי"ל אין שבות במקדש ושפיר יכול להבנות הבית המקדש ביום טוב בידי שמים כיון דאין בזה משום שארי מלאכות רק משום בנין והותר מטעם מתוך, והא דאמרינן אין בנין בית המקדש דוחה יום טוב, היינו דוקא היכא דיש בבנין שארי מלאכות כמו ממרח ומסתת ומכה בפטיש עי"ש עכ"ד.
ולענ"ד דבריו תמוהים דאם כן אמאי אמרינן בשבועות שם דא"א למבניה בעי"ט ולשייר בי' פורתא ולמבניה בי"ט דאין בנין בית המקדש דוחה יו"ט הלא אפשר לשייר פורתא שלא יהיה בי' משום שארי מלאכות רק משום בנין ואז יהיה מותר לבנותו בי"ע מטעם מתוך כנ"ל, ובפרט לפי המבואר בזבחים נ"ד וגם ברמב"ם פ"ב מבית הבחירה דעשיית המזבח היה נעשה מחלוקי אבנים וסיד וזפת וקוניא וממחה ושופך לתוך מלבן גדול כמדת המזבח אם כן אין בזה רק משום הבערה ובנין ושניהם הותרה לצורך או"נ אם כן אפשר לשייר מבנין המזבח ולישתרי בי"ע מטעם מתוך. אולם באמת לא שייך להתיר מלאכת בנין בבנין בית המקדש מטעם מתוך דהא אמרינן בביצה דלכך נדו"נ א"ק בי"ט משום לכם ולא לגבוה וב"ה נמי מודו בזה כמש"כ שם י"ב ד"ה השוחט בי"ט ד"ה לכם ולא לנכרי, אם כן ה"ה בנין בהמ"ק אימעיט מלכם ולא לגבוה ועי' בשו"ת מנחת עני סי' כ"ב דלגבוה לא אמרינן מתוך להתיר, מה"ע, אולם יש לקיים דברי הח"ס להתיר מלאכת בנין ביהמ"ק ביום טוב באופן זה דהא כתבו התוס' ביצה י"ב שם דלב"ה אף דס"ל גם כן דנו"נ א"ק ביו"ט מכל מקום אינו לוקה בעבר והקריבן דמהיכא אית להו נו"נ א"ק ביו"ט מלכם ולא לגבוה אם כן הוה לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו וקאי רק בעשה עי"ש, ואם כן במלאכת בנין בית המקדש דכיון דראוי להתיר לגמרי מטעם מתוך ורק משום לכם ולא לגבוה קאתינן עלה למיסר אם כן הוה דק עשה, והתוס' יבמות ז' ד"ה וניגמר מהכא דלא דחי כתבו דעשה דבנין ביהמ"ק עדיף מעשה דשבת ועשה דשבת כמאן דליתא לגמרי והוה כמאן דליתא אלא לאו גרידא כו' עי"ש. ולפי"ז במלאכת בונה בי"ע דליכא מעיקרא רק עשה בבנין בית המקדש משום לכם ולא לגבוה כנ"ל חשוב העשה כמאן דליתא דמי לגבי עשה דבנין בהמ"ק ושפיר הותר בי"ט. אכן לפי"ז הקלי"ד דאמאי לא משכח הגמ' בשבועות גוונא דמצינו למיבניה בהמ"ק בי"ט וכאמור.
לזאת נלע"ד לומר דודאי אין בנין בהמ"ק דוחה י"ט אפילו בגוונא דליכא רק עשה ולא אמרינן דעשה דבהמ"ק אלים טפי ועשה די"ט כמאן דליתא דמי, כיון דבהדי' גלי קרא דאין בנין ביהמ"ק דוחה י"ט בודאי לא מפלגינן בין שארי מלאכות ובין מלאכת בנין לחוד דהא עיקר האי קרא את שבתותי תשמרו ואת מקדשי תיראו, מיירי בשבת ורק משום די"ט איקרי שבת שמעינן מיני' י"ט כמש"כ רש"י בשבועות שם, ובשבת בודאי אין חילוק בין מלאכת בנין ובין שארי מלאכות דהא בשבת ל"ש להתיר משום מתוך שהותרה באו"נ. וה"נ גבי י"ט כן הוא אולם דבר זה תליא בפלוגתת ב' הברייתות ביבמות ו' דלפי הברייתא קמייתא דיליף מהאי קרא, דאין בנין בהמ"ק דוחה י"ט בודאי גם מלאכת בנין אינו דוחה, אולם לפי הברייתא השני' דיליף דמה שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם דאף בזמן שאין בהמ"ק קיים מצווים אנו במורא מקדש, ואין לנו קרא על בנין בהמ"ק דאינו דוחה י"ט דמקדש ממשכן לא ילפינן עי' בשבועות י"ז ועוד דבמשכן לא הי' הדבר נחוץ לבנותו בשבת וי"ט דהמשכן נגמר בחנוכה ולא הוקם עד ר"ח ניסן משא"כ לענין בנין בהמ"ק דנחוץ זמנו לבנותו בכדי להקריב בו קרבנות מצינו שפיר לומר דמותר לבנותו בי"ט כשאין בבנינו רק משום מלאכת בנין לחוד ומטעם מתוך וכנ"ל.
ומעתה מצינו לומר דהגמ' בשבועות דקאמר דלא אפשר לשייר בי' פורתא ולמבני' בי"ט אזלא לפי דעת הברייתא קמייתא דילפינן דאין בנין בהמ"ק דוחה י"ט מקרא דאת שבתותי תשמרו, ומזה ילפינן דאינו דוחה בשום מלאכה אפילו במלאכת בנין לחוד וכנ"ל, אולם הגמ' בר"ה וסוכה הנ"ל דס"ל דאפשר בבנין בידי שמים שיבנה בי"ט, אזלא לפי דעת הברייתא השני' דהאי קרא אתא למה שבת לעולם, כו', ובנין בהמ"ק לא ילפינן מזה, וא"כ מותר בנין בהמ"ק בי"ט כשאין בבנינו רק מלאכת בנין לחוד, ומיושב שפיר קושית הח"ס הנ"ל. ואין להקשות לפי"ז דאמאי הוצרכו רש"י ותוס' לומר דלכך אפשר למבני' בי"ע משום דבידי שמים הוא, הא גם בידי אדם משכ"ל למבני' בי"ע דהיינו השלמת הבנין שלא יהא בו משום שארי מלאכות רק משום בונה והותר מטעם מתוך כנ"ל, דזה לא קשה דא"כ דעיקר הבהמ"ק נבנה כבר מעי"ט ולא נשאר רק כדי להשלים בי"ע א"כ הי' להם להכין הכלים לקצירת העומר לכך כתבו דיהי' בנין בידי שמים ולא ידעו מאתמול להכין הכלים לקצ"ע ונדחה הקרבת העומר. וא"ש.
ומעתה יתכן לומר דשני התירוצים דהגמ' אזלי לפי ב' הברייתות דיבמות, דתירוצא ל"צ בחמיסר סמוך לחשיכה אזלא אליבא דמ"ד דילפינן מאת שבתותי כו' למה שבת לעולם כו' וא"כ בנין בהמ"ק דוחה יו"ט במלאכת בנין לחוד, ומשכ"ל שפיר דאיבני בי"ע, אכן תירוצא שני א"נ דאיבני בלילה אזלא אליבא דהאי תנא דדריש מיני' דהאי קרא דאין בנין בהמ"ק דוחה שוי"ט וא"כ אף במלאכת בנין לחוד אינו דוחה י"ט וכנ"ל, ומוכרח לומר א"נ דאיבני בלילה. וא"ש.
ומעתה יתורץ לנכון קושית המעה"ח דהנה נחזי אנן בהא דהקשה בשבועות אי מה להלן חמץ כו' דהיינו שיקדשה בשתה"ל בעצרת דא"כ קשה מקידוש בנין בהמ"ק דשלמה ועזרה דהי' בסוכות ואס"ד דבעינן מנחת חמץ אמאי לא קידשו בשתה"ל בעצרת, ובפרט דקשה מבנין שלמה שנמשך בנין הבית ז' שנים והלא הי' אפשר לו להזדרז יותר במלאכת הבנין בכדי שיושלם כל המלאכה בעצרת ולקדשי' בשתה"ל כדינו [אך יתיישב זה עפמש"כ התוס' שם ד"ה אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה תימא למ"ד בזבחים קי"ג דאין מנחה בבמה האיך מתקדשת, בשלמא בימי עזרא איכא למימר דסבר כמ"ד ק"ר קידשה לעתיד לבא אבל בימי שלמה ויהושע קשה. ותירצו בתירוץ השני כיון דלא אפשר לא בעי שירי מנחה, והא דאמר אין מתקדשת כו' היינו היכא דאפשר כגון שבאין להוסיף על העזרה, ולפי"ז י"ל דהמקשן ס"ל ג"כ דאין מנחה בבמה ולא הי' אפשר לקדש בשתה"ל בעצרת דאין מנחה בבמה וכן יסבור דק"ר לא קידשה לעת"ל ולא יקשה ג"כ מקידוש דעזרא דהתם נמי לא הי' אפשר לקדש בשתה"ל דאין מנחה בבמה, א"נ יסבור אפילו דקידשה לעת"ל אך יסבור באחד מכל אלו תנן. ועזרא זכר בעלמא הוא דעביד ולא היה צריך מדינא לקדש בשתה"ל, והמתרץ שהשיב לו דלא אפשר לקדש בעצרת בשתה"ל האמת משני לי' לפי מאי דסבור דאין בנין בהמ"ק דוחה יום טוב אפילו במלאכה שאין בה רק משום בונה וקאי רק בעשה וכנ"ל].
ומעתה מתורץ לנכון קושית מעה"ח דכבר הוכחנו דגמ' דר"ה וסוכה סבר כמ"ד בנין בהמ"ק דוחה יום טוב במלאכת בונה ויסבור ג"כ כפי ההלכה דיש מנחה בבמה וגם בהכרח דס"ל דקידשה לעת"ל דהא מוקי להאי קרא את שבתותי, למה שבת לעולם כו', א"כ ע"כ מוכח מבנין שלמה ועזרא דל"צ מנחת חמץ מדלא קידשו בשתה"ל בעצרת [ולפי מאי דקי"ל כמ"ד בכל אלו תנן כו'] וע"כ מוכח מזה דלא בעינן מנחת חמץ דוקא וסגי בשירי מנחת מצה ולפי זה אפשר דשפיר איבני בהמ"ק בחמיסר דהיינו בפסח ושפיר גזר ריב"ז משום מהרה יבנה בהמ"ק בפסח ומיושב שפיר לנכון קושית מעה"ח, וכבר כתבנו דמהא דמשני א"נ דאיבני בלילא מעיקרא לק"מ קושית מעה"ח וכנ"ל בראש דברינו. וא"ש ודו"ק היטב.
ומעתה נשוב לחבר ב' תקנות ריב"ז הנ"ל שיהא שייכים חדא באידך דבגמ' שם אמרינן מנלן דעבדינן זכר למקדש דאמ"ק כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נ"י כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעי דרישה, ויש להבין המשך הכתוב אשר אין לו קישור וחיבור יחד, גם תיבת ציון והיא הוא מיותר לכאורה ואין לו פירוש, וגם מדוע הביא הגמ' כל הפסוק, והנ"ל לומר בזה דהא דבעי' ציון דרישה לעשות זכר למקדש זהו רק אי קדושת המקדש לא בעלה ולא זזה שכינה מכותל המערבי, שייך שפיר לעשות זכר למקדש, אבל למ"ד דבחורבן בית ראשון בטלה קדושתה ל"ש לעשות שוב זכר למקדש כמו שאין עושין זכר לנוב וגבעון ושילה מטעם שבעלה קדושתן, ועל פי זה יבואר פירוש הכתוב כמין חומר כי נדחה קראו לך היינו שצוררי יהודא קראו לציון נדחה, שנדחה קדושתה וקי"ל דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה ושוב אין חוזרת השכינה לשכון כבוד בבהמ"ק שיבנו, וע"ז משיב הנביא ציון "היא" הרצון דבאמת קדושת ציון היא בהוויתה וקדושתה כמקדם ולא נסתלק הכבוד מן מקום מקדשינו, ובזה מתלונן הנביא דורש אין לה מדוע אין לה דורש אחרי שלא נסתלקה קדושתה ומכלל דבעי' דרישה, וא"ש ויש להאריך עוד.
ומעתה מבואר מזה דקדושה ראשונה קידשה לעת"ל וא"כ ע"כ דילפינן זה מקרא דאת שבתותי תשמרו כו' מה שבת לעולם כו' אף בחרבנו, וא"כ אין לנו קרא דאין בנין בהמ"ק דוחה י"ט אפילו במלאכת בונה לחוד דאמרינן בזה מתוך רק קאי בעשה דלכם ולא לגבוה וא"כ באמת דוחה בנין בהמ"ק להעשה די"ט, דעשה דשוי"ט כמאן דליתא דמי לגבי עשה דבנין בהמ"ק דאלים טפי וכנ"ל, וא"כ קשה אמאי לא קידשו שלמה ועזרא הבהמ"ק בשתה"ל בעצרת כדינו דבעינן מנחת חמץ אלא ע"כ דלא בעינן מנחת חמץ וא"כ גם בנין העתיד ב"ב יוכל להבנות בחמיסר בפסח וגזר שפיר ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור מטעם מהרה יבנה בהמ"ק בחמיסר סמוך לערב כו' כנ"ל, וא"ש ודו"ק
והנה ע"פ יסוד דברינו הנ"ל בפלוגתת שתי הברייתות ביבמות, אמרנו לתרץ קוש' המהר"ם ברבי ביבמות שם על מש"כ רש"י בשבועות שם דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט דילפינן מאת שבתותי תשמרו וכו' וי"ט איקרי שבת, והקשה ע"ז דהא שם מסקינן דא"צ האי קרא לענין דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת דילפינן זה מכיבוד או"א דאינו דו"ש, ורק האי קרא אתא להא דמה שבת לעולם כו' ואיך כתב רש"י האי ילפותא דאידחי בגמ' ע"ש, ולדברינו הנ"ל ניחא דעת רש"י דבאמת מוקמינן להאי קרא את שבתותי תשמרו לענין שאין בנין בהמ"ק דוחה י"ט אפילו במלאכת בונה לחוד דאסור רק מטעם לכם ולא לגבוה והוה רק עשה וה"א דהעשה כמאן דליתא לגבי עשה דבנין בהמ"ק קמ"ל קרא דאסור וכל ל וזה לא נוכל למילף מכאו"א דשאני התם דאיכא בי"ט עול"ת דע"כ מיירי קרא דאמר אביו לחלל י"ט בגוונא דליכא למישרי משום מתוך כו' וא"כ איכא בזה עול"ת, וא"כ איצטריך האי קרא גבי בנין בהמ"ק דלא דחי אפילו עשה לחוד, והא דלא משני הגמ' ביבמות שם דהאי קרא אתא לענין בנין בהמ"ק דלא דחי י"ט אפילו בעשה, משום דא"כ תשאר קושית הגמ' שם ואפ"ה לא דחי, אלא הא דקי"ל דעשה דוחה ל"ת ניגמר מהכא דלא דחי, ואם כן ה"נ ניפרך אלא הא דקי"ל דעשה חמור דוחה עשה קל עיין פסחים נ"ט וזבחים ל"ג, ניגמר מהכא דלא דחי, לזאת מוקי לה לדרשא אחרינא וכנזכר לעיל, אולם רש"י יסבור דלא נוכל למילף מזה לעלמא, דשאני התם דיום טוב הוה עשה דקודם הדיבור ולכך לא דחי וכמש"כ במהר"ם ברבי שם. או דנוכל לומר דהגמ' יבמות שם סובר כדעת הלח"מ בדעת הרמב"ם פ"א מיום טוב ה' ט"ו דמבשל לנכרי או לבהמה דבר דלא חזי לאורחים לקי, כיון דכתיב לכם ולא לנכרים ולא לבהמה אהדרי' לאיסורא קמא ללאו, ואם כן אף אי מוקמינן לה לענין מלאכת בונה לחוד מכל מקום איכא בהא עול"ת, ואכתי ניגמר מכאו"א, אולם רש"י יסבור כדעת התוס' ביצה י"ב דאין בזה רק עשה לחוד, ומצינו לאוקמי להאי קרא לענין בנין בית המקדש וכאמור לעיל, ומיושב קושיא הנ"ל.
ובאופן אחר אמרתי לחבר סמיכת ב' תקנות ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה ז' ושיהא יום הנף כולו אסור, גם כן על פי קושית מעה"ח הנ"ל רק בסגנון אחר ונימא דבאמת האי לישנא דקאמר דטעמא דריב"ז משום מהרה יבנה בית המקדש כו' ס"ל כרב נחמן בשבועות שם דאמר באחד מכל אלו תנן ואפשר שיתקדש הבית במלך ואו"ת כו' בלא שתה"ל, ור"ה דס"ל בכל אלו תנן יסבור כרנב"י בסוכה שם דטעמא דריב"ז דס"ל כר"י דאמר מדאורייתא אסור עיי"ש. ובזה נבוא לחבר ב' התקנות והסגנון יהיה כך דריב"ז הוכיח שיטתו דבאחד מכל אלו תנן מהא דתיקון דלולב ניטל במדינה ז' ואזיל בזה לשיטתו.
דהנה בירושלמי סוכה ט"ו ע"ב איתא, כתיב ושמחתם לפני ה"א שבעת ימים אית תניי תני בשמחת לולב הכתוב מדבר אית תניי תני בשמחת שלמים הכתוב מדבר ופריך מ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר ביום הראשון דב"ת ושאר הימים מדבריהם וריב"ז מתקן על דבריהם ויש תקנה אחר התקנה ע"ש.
והנה יש להבין דבאמת מנ"ל להאי תנא ולריב"ז דבשמחת לולב הכתוב מדבר דילמא בשמחת שלמים כדאשכחן שמחה בשלמים ומנ"ל דלולב במקדש כל ז' מה"ת, ונ"ל דהיה להם הוכחה דע"כ בשמחת לולב הכתוב מדבר דהנה איתא בסוכה מ"ג וסוכה גופה מנ"ל דימים אפילו לילות דת"ר בסוכות תשבו ז' ימים ימים ואפילו לילות או אינו ימים ולא לילות נאמר כאן ימים ונאמר בלולב ימים מה להלן כו' או כלך לדרך זה נאמר כאן ימים ונאמר במילואים ימים מה להלן ימים אפילו לילות כו' ת"ל תשבו תשבו לגז"ש מה להלן אפילו לילות כו'
והנה הקשיתי לשאול למאן דס"ל בירושלמי דבשמחת שלמים הכתוב מדבר וא"כ גם לילות בכלל החיוב כמש"כ התוס' בפסחים ע"א ד"ה לרבות, וז"ל נראה לריב"א דה"ה לילות אחרות איצטריך ריבוי דהאי קרא דושמחתם לפני ה"א דרשינן מיני' בפ' לולב וערבה במקדש לולב ז' ימים והתם ימים ולא לילות, ולפי"ז למאן דאית לי' בשמחת שלמים כו' מרבינן ג"כ לילות מוהית אך שמח וא"כ קשה ל"ל ג"ש להביא הלילות דלא נטעה למילף משבעת ימים דלולב דהתם ימים ולא לילות, הא באמת גם האי שבעת ימים הוי ג"כ לילות כנ"ל והא ג"ש נתקבלה מסיני ואין לומר דאי ילפינן משבעת ימים דשמחת שלמים ה"א מה התם ממעטינן לילה הראשונה אף סוכה כן, ז"א דהא ילפינן בג"ש דע"ו ט"ו מחג המצות דעיקר חיוב הוא לילה ראשונה והיינו מטעם דג"ש דע"ו ט"ו מעלייתא היא ע"ש בקה"ע ודו"ק.
אך יש ליישב קושייתנו די"ל דהאי מ"ד ס"ל דלא מרבינן מוהיית אך שמח לרבות הלילות רק לרבות יום ח' עצרת גופי' שחייב בשמחה והוא כדעת התוס' פסחים שם ודעת רש"י בסוכה מ"ח דכיון דמרבינן ליל ח' לשמחה מכש"כ יום שמיני וא"כ י"ל דהאי מ"ד הנ"ל ס"ל דלא מרבינן רק יום שמ"ע לחוד דמסתבר לאוקמי ריבויי איום שמ"ע ולא מרבינן כלל הלילות ושפיר איצטריך ג"ש סוכה ממילואים דימים ואפילו לילות דאי לאו ג"ש הוה ילפינן משבעת ימים דלולב אף דמוקמינן אשמחת שלמים מ"מ אין הלילות בכלל, אולם מאן דס"ל בשמחת לולב הכתוב מדבר סובר כדעת רש"י בפסחים שם דלא מרבינן רק ליל שמ"ע אבל לא יום שמ"ע דתרי שבעת ימים כתיב למעט יום שמ"ע וא"כ כיון דע"כ מרבי הלילות קשה ל"ל ג"ש הנ"ל אלא ע"כ דבשמחת לולב הכתוב מדבר ובלולב אין הלילות בכלל כמש"כ רש"י שם וא"כ איצטריך שפיר הג"ש דלא נילף סוכה מלולב.
אולם לשיטה זו קשה קושית התוס' בפסחים שם ד"ה לילי י"ט, מהא דתנן ההלל והשמחה שמנה, ואי כפרש"י קשה דכשחל יום ח' באחד בשבת אז ליכא אלא ז' דמתי יוכל לשחוט לליל ח' שהוא מוצאי שבת דאי שחט בער"ש איפסלה לה, וכן הקשו בתוס' סוכה ר"פ לולב וערבה, ומה שרצו לתרץ דמשמחו בכסות נקי' ויי"ש, הנה זה נאמר ע"צ הדוחק דבודאי שמחה הוה רק בבשר שלמים כמש"כ התוס' במו"ק ובחגיגה ח' ממעטינן עופות ומנחות דאינו יוצא בהם ידי שמחה דכתיב ושמחת בחגך מי שחגיגה באה מהם יצאו אלו שאין חגיגה באה מהם, ובתוס' שם כתבו דילפינן מהר עיבל מה שמחה דלהלן שלמים אף כאן שלמים וכ"ה בירושלמי, א"כ א"א לאוקמא בכסות נקי' ויי"ש.
אולם ראיתי בס' נחלת עזריאל שתירץ לקושית התוס' ע"פ דעת הרמב"ם שכתב פ"ב מה' חגיגה דאם הביא תודה בער"פ יוצא בה ידי חובת שלמי שמחה, והקשה הכ"מ הא תודה נאכל רק ליום ולילה וליל ראשון של חג נתמעט מאך, ואיך אפשר לצאת בה יום ט"ו, ותירץ הלח"מ דס"ל להרמב"ם דהיכא דמלין לשם מצוה כדי לצאת בו ידי שמחה אינו נפסל בלינה והוא כדעת רב יוסף פסחים שם, ואע"ג דרב אשי שם חולק אסברא זו, מכל מקום פסק הרמב"ם כר"י כו' אם כן מתורץ לפי"ז קושית התוס' דשפיר משכ"ל שמחה שמנה אף בחל שמ"ע אחר השבת דיכול לצאת ידי שמחה בשלמים ששחט מער"ש ולא נפסל בלינה כיון דמלין לשם מצוה. אולם לשיטה זו קשה מאי דהקשה הגמ' בשבועות ט"ו הנ"ל אי מה להלן חמץ אף כאן חמץ ומשכ"ל בשתה"ל בעצרת ואין לומר כמו שדחה בגמ' שם נשבקי' לבתר הכי איפסל בלינה, הא אמרינן דבכה"ג לא נפסל, ואם כן משכ"ל דנקדשי' לעזרה בשתה"ל דעצרת אחר עצרת וכנ"ל ואין לומר דהאי דעה ס"ל באמת כן דאין עזרה מתקדשת אלא בשתה"ל דעצרת ומקדשי' לאחר עצרת דלא איפסל בלינה, דאם כן קשה משלמה דקידש העזרה בסוכות ואמאי לא המתין עד עצרת ולקדשי' בשתה"ל שהם חמץ וכעין קושית התוס' שם, וע"כ צ"ל דהאי דעה ס"ל באחד מכל אלו תנן וסגי לקדש העזרה במלך ואו"ת כו', לכן לא המתין עד שמ"ע.
ובזה נבוא לחבר ב' התקנות דבאמת מישך שייכא אהדדי וחדא מתרצת חברתה דעל התקנה דיום הנף תקשה קושית מעה"ח הא בבנין דלעתיד א"א שיבנה רק בעצרת כדי לקדשי' בשתה"ל דעצרת שהם חמץ כדת וכהלכה, אך יש לתרץ דס"ל באחד מכל אלו תנן ואפשר שיבנה בט"ו אך מנלן דהלכה כהאי מ"ד לזאת תיקן שיהי' לולב ניטל במדינה ז' וע"כ דס"ל דבשמחת לולב הכתוב מדבר וכל ז' הם מה"ת במקדש וריב"ז מתקן על דב"ת, אך קשה מנ"ל באמת דבלולב הכתוב מדבר דילמא בשמחת שלמים ואז גם במקדש אין לולב מה"ת רק יום ראשון ול"ש תקנה אחר תקנה וע"כ דקשה לפי"ז דאם כן ל"ל ג"ש סוכה ממילואים דאפילו לילות בכלל דמהיכא תיתי לומר דאין לילות בכלל הא גם האי שבעת ימים דושמחת מרבינן לילות מוהיית אך שמח וכהתוס' בפסחים, אך קשה דילמא אתא לרבות רק יום שמיני ולא מרבינן כלל לילות ושפיר איצטריך ג"ש דלא נטעה למילף מהאי שבעת ימים וע"כ דס"ל דשמיני ממעטינן בהדי' משמחה דתרי שבעת ימים כתיבי למעט שמיני וכשיטת רש"י בפסחים, אך לפי"ז קשה הא דהקשו התוס' דאיך משכ"ל השמחה שמנה היכא דחל שמ"ע ביום א' דא"א לשמחו בשלמים ששחט מער"ש דנפסלו בלינה וע"כ צ"ל דס"ל כדעת רב יוסף וכהלח"מ הנ"ל דהיכא דמלין לשם מצוה לא נפסל בלינה, וא"כ שפיר משכ"ל דנקדשי' לעזרה בחמץ דהיינו בשתה"ל דעצרת ונשבקי' לשתה"ל לבתר עצרת ונקדשי' לעזרה דלא נפסלו בלינה כיון דמלין לשם מצוה ואם כן קשה אמאי לא המתין שלמה מלקדש הבהמ"ק והעזרה עד העצרת, וע"כ צ"ל דס"ל כמ"ד באחד מכל אלו תנן וא"צ דוקא לקדשי' בשירי מנחה או ב"ב הלחם דסגי באחד מכל אלו, ולפי"ז אפשר שפיר שיבנה בהמ"ק האחרון ב"ב בחמיסר, ואי משום דצריך לקדשי' בשארי מילי דחשיב במתניתין ואפשר שפיר שיבנה בחהמ"פ בחמיסר לכן תיקון דיום הנף כולו אסור ולכך הסמיך התנא ושנה ב' התקנות יחד כדי להורות לנו דרך ישכון אור דטעם תקנה דיום הנף משום מהרה יבנה בהמ"ק. ודוק היטב.
ועוד בה שלישי' ליישב סמיכת ב' התקנות דריב"ז באופן אחר בעזהי"ת, דהנה הקשיתי על הגמ' שם קושיא חמורה לפי מה שכתב הרמב"ם פ"ב ממעשה"ק הל' י"ד כל שעירי הנסכין האמורים ביחזקאל ומנין אותן הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם כולם מילואים הם ואינם נוהגים לדורות אלא הנביא ציוה ופירש כיצד יהיו מקריבין המילואים עם חנוכת המזבח בימי מלך המשיח בבית שלישי, וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא מילואים היו ואינם נוהגים לדורות אבל דברים הנוהגים לדורות אין להוסיף עליהם ואין לגרוע ע"כ.
ובלח"מ שם הקשה על הרמב"ם ממנחות מ"ה דקאמר אהא דכתיב בראשון באחד לחדש כו' אר"י פרשה זו אלי' עתיד לדורשה, ר"א אמר מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה, תנ"ה כו' המתבאר מזה דהמילואים היו בימי עזרא ואיך כתב הרמב"ם דהם מילואים כשיבנה בית שלישי וע"ש. הרי מבואר מהרמב"ם הבנין העתיד יתחנך בראשון באחד לחדש וא"כ יקשה מדוע חשש ריב"ז משום מהרה יבנה בהמ"ק כו' והיינו שיבנה בחמיסר או בליל ששה עשר, הרי מקרא מפורש שיהיו המילואים וחנוכת המזבח באחד לחדש. וע"כ צריכים אנו לומר דהאי לישנא דקאמר דטעמא דריב"ז משום מהרה כו', לא ס"ל באמת כהרמב"ם דקרבנות בס' יחזקאל הם מילואים בבנין בית שלישי רק ס"ל כר"א וכהברייתא שם דהם מילואים שהקריבו בימי עזרא, אבל בבנין העתיד שיבנה ב"ב אין זמן מוגבל לבנינו ובכל עת שיעלה רצון מלפניו ית"ש בכל יומא זמני', והרמב"ם דס"ל דהמילואים קאי לעתיד ס"ל באמת כרנב"י דמדאורייתא אסור חדש כל יום ט"ז וכמו שפסק בפ"י מה' מ"א ה"ב.
אמנם צריכים אנו להבין דעת הרמב"ם מדוע נטה מדעת רבי יהודא ור"י ור"א אשר שפה אחת לכולם דהם מילואים שהקריבו בימי עזרא, גם ראיתי בתשו' נו"ב שהתפלא על הרמב"ם במה שכתב וכן קרבנות שהקריבו בימי כו' הא בהוריות ובתמורה י' מבואר דעל חטא ע"ז שעשו בימי צדקיהו הקריבו ואעפ"י שמזידין היו הוראת שעה היתה, והיא תימה גדולה על הרמב"ם. ואמרנו להעתיק תוכן תירוצו של ס' נוב"ש ואלו דבריו דבאמת הרמב"ם מפרש אלי' עתיד לדורשה לא שאין אנו יודעין לפרשה רק הכוונה שזהו הילכתא למשיחא ויבא אלי' ואז יקריבו אותם וכן נראה שהבין הלח"מ דהנה ראינו שמבואר בס' עזרא הקרבנות שהקריבו בימי בית שני והנה לפלא אמאי אינם מבוארים בעזרא הקרבנות שמבואר בס' יחזקאל, אולם אי נימא דהקרבנות הכתובים בס' עזרא הביאו על חטא ע"ז אבל מה שהצריכו להקריב מילואים לא הוצרך לכתוב וע"ז נתנבא יחזקאל בודאי ניחא דבס' עזרא לא נאמר רק הקרבנות שהקריבו לפי הוראת שעה על חטא ע"ז. אכן אם נאמר דגם הקרבנות דס' עזרא הם מילואים כדעת הרמב"ם בודאי קשה אמאי לא הקריבו המילואים הכתוב בס' יחזקאל אשר גם הם מילואים ואם נימא דבאמת הקריבו גם אותן המילואים זו קשה מן הראשונה שיקריבו שני מילואים, גם אמאי לא נכתב בס' עזרא, ולזה מוכרחין אנו לומר דבאמת הקרבנות דס' יחזקאל הם מילואים שיקריבו לעתיד בבנין בית שלישי ב"ב וכמש"כ הרמב"ם.
והנה ביבמות צ' פליגי רבה ור"ח אם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה, ופריך שם ת"ש אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אלי' בהר הכרמל שמע לו, שאני התם דכתיב אליו תשמעון, ונגמר מיני', מיגדר מילתא שאני, עי"ש. והתוס' שם הקשו איך נגמר מיני' ש"ה דעפ"י הדיבור היה מתנבא לעבור והיכי נגמר לעבור משום תקנתא דרבנן, ונראה דכיון דע"פ הדיבור שרי משום צורך שעה ה"ה שלא ע"פ הדיבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כו' עי"ש.
ומעתה מיושב דעת הרמב"ם שכתב בפ"ב ממהק"ר הנ"ל דע"כ מוכרחין אנו לומר אחת משתי אלה או דס"ל כר"ח דיש כח ביד ב"ד לעקור דבר מה"ת בקום ועשה, וכמו כן היו רשאים להקריב על חטא ע"ז אף דמזידין היו ומכניסין מה"ת חולין בעזרה ועוברים בקום ועשה, או דס"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וכמו דס"ל לר' יהודא בפסחים כ"ב. אולם הרמב"ם פסק כרבה דאין כח ביד ב"ד כו' וגם פסק חולין שנ"ב דאורייתא וא"כ א"א לאוקמי דעל חטא ע"ז הקריבו, ומשו"ה כתב דמילואים היו וכיון דמה שהקריבו אינו רק לפי שעה אינו בכלל מצות שאין הנביא רשאי לחדש דרק מצוה שנצטוו לדורות לא יפול בה שינוי, אבל מצוה שהיא רק לפי שעה יש ליפול בה שינוי, דמשה נצטווה בתורה כך לפי שעה, ועזרא ויחזקאל נצטוו כך לפי שעה אף דלא דמי לשל משה. ומה מאד מדוקדק בזה דברי הרמב"ם שסיים בלשונו לשון הזהב, "וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא מילואים הם ואינם נוהגין לדורות, אבל דברים הנוהגין לדורות הם דברי תורה ועליהם אין להוסיף ואין לגרוע". דלכאורה מה רצה בזה אך כיון במתק לשונו דלא נימא דעל ע"ז הביאום וכדברינו הנ"ל. ודו"ק.
ומעתה מיושב לנכון דעת הרמב"ם דס"ל דהקרבנות המבוארים ביחזקאל הם מילואים שיקריבו לעתיד, ובמנחות ס"ל לר"י ור' יוסי ור"א דהם מילואים שבימי עזרא דבאמת ר"י ור' יוסי אזלי לשיטתם דס"ל בהוריות ובתמורה דעל ע"ז הקריבום ולפי"ז נוכל לומר דהקרבנות דיחזקאל הם מילואים שבימי עזרא ולא קשה אמאי אינם מבוארים בעזרא אותן הקרבנות, אולם הרמב"ם דס"ל דגם קרבנות בס' עזרא הם מילואים, א"כ ע"כ א"א לאוקמא דביחזקאל הם מילואים שהקריבו בבית שני, דבעזרא מבואר קרבנות אחרים למילואים וע"כ הם מילואים שיקריבו לעתיד בבית שלישי, עכת"ד ונאמרים במועצות ודעת.
והנה יש להבין לדעת ר' נתן בר' אושעי' ורבה ביבמות צ' דאין ב"ד יכולין לעקור כו' וכוותי' קי"ל להלכה, א"כ לכאורה ה"ה להוסיף מצוה הוא גם כן בכלל קום ועשה כאשר נביא להלן דעת הטו"א בזה, א"כ קשה לדידהו מה יענו בהא דהוריות ותמורה דס"ל לר"י ור' יוסי דהקריבו על חטא ע"ז והוראת שעה היתה וקשה הא כתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש כו', וכשם שאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בקום ועשה כן הנביא אינו רשאי כנ"ל בשם התוספות, ואפילו אם נימא דס"ל לר"י ור"י חשנ"ב לאו דאורייתא, מ"מ עדיין יש בזה משום בל תוסיף.
וביותר קשה לדעת רב אשי דמתרץ ביבמות שם להא דר"נ בר"א משמע דס"ל כוותי', ובמנחות מ"ה אמר דמילואים הקריבו בימי עזרא וכתבנו לעיל דע"כ ס"ל דעל ע"ז הביאום, וא"כ לשיטתו בודאי קשה איך היו רשאים להוסיף במצוות התורה, ובשלמא בכל הגדרים והסייגים שעשו חז"ל לק"מ דבודאי יש רשות להם לעשות גדר וסייג לתורה מקרא דושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי וכמו שכתב הראב"ד בפ"ב מה' ממרים וכמו כן במה שהצריכו לישב בח' בסוכה אף דאמרינן ברה"ש כ"ח הישן בח' בסוכה לוקה אם מכוון למצוה, מ"מ כיון דאנן עבדינן מספיקא דיומא זהו בכלל ושמרתם את משמרתי, וכן לא קשה ממצות דרבנן כגון חנוכה ומקרא מגילה והלל אף דאין בזה סייג לד"ת, מ"מ אין בזה משום בל תוסיף כמו שכתב בס' מנח"ח מצוה תנ"ד כיון שהם דברים חדשים ולא הוסיפו במצוות התורה עיש"ה.
אכן בהא, דהקריבו בימי עזרא על ע"ז שעשו במזיד דמה"ת אינם בני קרבן והם הוסיפו להקריב אף על המזיד איך עקרו לאו דבל תוסיף בקום ועשה, וכמו כן קשה בהא דתיקן ריב"ז שהלולב יהא ניטל במדינה ז' זכר למקדש קשה הא זה ל"ה גדר וסייג לתורה רק משום זכר ואף דהסמיכו אקרא דירמי' מ"מ הא הנביא גופי' לא הי' רשאי להוסיף על מצות התורה וכנ"ל, והתינח לדעת הרמב"ם שכתב בפ"ב מה' ממרים ה"ט שלא נאמר בל תוסיף אלא שלא להוסיף על דברי תורה ולקבוע הדבר לעולם שהוא מה"ת, אבל אם אמרו שהוא מדבריהם משום סייג אין זה מוסיף כו' א"כ גם כאן יש ליישב כיון דריב"ז פירש שהוא משום זכר למקדש וכן הבאים מהגולה עשו רק משום הוראת שעה אין בזה משום בל תוסיף, אולם להראב"ד שם שכתב דכל שהוסיפו במ"ע בין לשעה בין לדורות בין שקבעה בדבר תורה ובין שלא קבעה הר"ז בב"ת, וכן הסכימו רוב הפוסקים הראשונים כמו שכתב בס' החינוך מצוה תנ"ד וכ"ה דעת תוס' ברה"ש ע"ז וכ"ח במאי דהקשו אין חוזרין ותוקעין כשהן עומדים כדי לערבב השטן הא הוי ב"ת, הרי דאפילו אינם מכוונים משום מצות התורה דוקא הר"ז בב"ת, וכן כתב הפמ"ג בא"ח בפתיחה כוללת, עיי"ש. ותירוץ התוס' שם ל"ש כאן דדוקא באותו יום עצמו אם עושה המצוה כמה פעמים אינו עובר בב"ת, אבל ביום אחר בודאי עובר כמו הישן בשמיני בסוכה, ואפילו להרמב"ם הנ"ל קשה לפי משכ"ת בס' יום תרועה ד' כ"ח בדעת הרמב"ם דלא אתא אלא להורות דבסייגים לית בהו משום ב"ת אבל לעולם בדבר שאין בו משום סייג והוא מוסיף מדעתו כגון שרוצה להוסיף ברכה משלו מודה הרמב"ם דעבר על ב"ת, ואפילו באינו אומר שאותו תוספות הוא ד"ת אלא הוספה מדעתו עבר על ב"ת יעו"ש. נמצא דגם להרמב"ם שייך ב"ת או בדבר שיש בו משום סייג ואומר שהוא מה"ת, או במצוה שאין בו משום סייג ואפילו אינו אומר שהוא מה"ת, אם כן קשה לכו"ע מה שהקשינו מקרבנות שהביאו עולי הגולה ומלולב כל ז' דשייך בזה משום ב"ת וכאמור.
אמנם ראיתי בחידושי הרשב"א ר"ה ט"ז ד"ה למה תוקעין ומריעין כו' הקשו בתוס' והא קעבר משום ב"ת, ומסתברא דלא קשיא כלל דלא אמרו התם דאיכא משום ב"ת אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון שהוסיף ברכה משלו וכיו"ב אבל במה שאמרו חכמים ותיקנו לצורך אין כאן ב"ת דכבר נאמר על פי התורה אשר יורוך וה"נ לצורך ראו לתקוע ולחזור ולתקוע, ומצוה לשמוט דברי חכמים מלא תסור עכ"ל. והפנ"י כתב שדברי רשב"א כראי מוצקים ועיי"ש מה שמשווה דעת התוס' לדעת הרשב"א. ולדברי הרשב"א צריכים אנו לחלק בין הא דיבמות דאין כח ביד ב"ד לעקור דבר מה"ת בקום ועשה ובין הא דב"ת, דדוקא בשארי מצות אין להם רשות לעקור וע"ז נאמר אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש כו', אבל בענין ב"ת לא נאמר רק ביחיד שמוסיף מדעת, עצמו אבל ב"ד רשאים להוסיף משום צורך שעה וע"ז נאמר ע"פ התורה. אולם ראיתי בטו"א שם שכתב על הרשב"א דהדבר תמוה לומר דמשום תקנת חכמים פקע איסור ב"ת, מ"ש מכל איסורי תורה דקי"ל אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בקום ועשה ולא משום תק"ח פקע איסור אע"פ שיש לחלק קצת אין נראה כו' עכ"ד. וכבר הראינו לדעת שדברי הרשב"א מוכרחים דאל"כ יקשה מהא דלולב ניטל במדינה ז' אע"פ שאין בזה משום סייג לד"ת, וכן מהא דעל חטא ע"ז הקריבו אע"פ שהיו מזידים ורק על פי הו"ש הקריבום כנ"ל, ומש"כ טו"א שאינו נראה לחלק, חוזר ונראה לדעת הפנ"י וכנ"ל, ועי' בפמ"ג הנ"ל שגם דעת התוס' כהרשב"א וכ"כ בדו"ח ר"ה כ"ח עיי"ש, ולדעת היום תרועה הנ"ל ע"כ דגם הרמב"ם ס"ל כהרשב"א דהא הרמב"ם מודה להראב"ד דבמצוה שאין בו סייג אסור להוסיף אפילו אינו אומר שהוא מה"ת, א"כ הא דלולב היינו משום דחכמים יש להם רשות לעשות תקנה שיהא ניטל במדינה שבעה וכיו"ב.
ומעתה יתבאר כמין חומר קישור השתי תקנות דריב"ז, דבאמת הא בהא שייכא וטעם אחד לשניהם דכיון דתיקן שיהא לולב ניטל במדינה ז' א"כ מוכרח הדבר דבתקנת ב"ד ליכא משום ב"ת וכנ"ל בשם הרשב"א ודלא כהט"א, אך מנ"ל דבב"ד ל"ש ב"ת, לזה קאמר דשיהא יום הנף כולו אסור, וקשה הא להרמב"ם דהקרבנות הכתובים בס' יחזקאל בראשון באחד כו' הם מילואים שיקריבו בבית שלישי, א"כ א"א שיבנה בהמ"ק בחמיסר או בליל ט"ז דהא יתחנך באחד לחדש וע"כ דס"ל דהקרבנות הנ"ל הם מילואים שהקריבו בימי בית שני ולפי"ז מוכרחים אנו לומר דקרבנות שבס' עזרא על חטא ע"ז הביאום ולא היו מילואים כדעת ר"י ור' יוסי ודלא כהרמב"ם, ואף דהיו מזידין מ"מ הוריש היתה וקשה הא כיון דמזיד לאו בר קרבן ושייך בזה ב"ת ואין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בקום ועשה וכמו כן אין הנביא רשאי לעקור, וע"כ דהוראת ב"ד לפי שעה אינו בכלל ב"ת וכנ"ל, ושפיר תיקן ג"כ שיהא לולב ניטל במדינה ז' ול"ה בזה ב"ת דהתורה נתנה רשות לב"ד להוסיף לפי שעה כפי דעתם, וכבר כתבו הרמב"ן והרשב"א ביבמות צ' דכל תקנות וגזירות ב"ד הוי כהוראה לפי שעה דבהתבטל הסיבה תיבטל התקנה, ובזה יש להם רשות להוסיף, ומקושר שפיר ב' התקנות יחד דהתנא הורה לנו דעתו דטעם ב' התקנות משום דיש כח ביד ב"ד להוסיף דבר לפי שעה ולא הוי בכלל בל תוסיף ודו"ק.
ובדברינו יתיישב לנכון קושית התוס' בסוכה שם דאמאי לא שנה במנחות ג"כ הא דלולב ניטל כו' רק נקט הא דיום הנף כולו אסור ושייר להא דלולב, דהנה כל מה שכתבנו הוא רק ללישנא דגמ' דקאמר דתקנת יום הנף הוא משום מהרה יבנה כו' אולם למ"ד עד ועד בכלל, הוא מה"ת ומאי תיקן דרש והתקין כמו שאמר רנב"י שם, וא"כ אין קישור כלל לשתי תקנות, ורבי ס"ל בעירוכין ח"י עד ועד בכלל ע"ש, וא"כ מה"ת אסור חדש כל היום וא"כ י"ל דסתם רבי במנחות כשמעתי' לכך שייר הא דלולב דל"ש הא דלולב להא דיום הנף לפי"ז כלל. ודו"ק היטב.
ובדברינו יתיישב מה שראיתי במעה"ח כ"ד שהתפלא על רנב"י דאמר מדאורייתא אסור ומקשה הגמ' והא מיפלג פליג עלי' ר' יהודא דתנן אמר ר"י והלא מה"ת אסור, ר"י הוא דקטעי הוא סבר מדרבנן קאמר ולא היא מדאורייתא קאמר כו', והדבר פלא דמנ"ל לרנב"י לחלוק על התנא ר"י בלא טעם וראי' ולומר עליו דטעי, ובדברינו ניחא מאד, דר"י לשיטתו דס"ל בהוריות על ע"ז הקריבום וס"ל מה"ע במנחות דמילואים הקריבו בימי עזרא, יתפרש שפיר דתקנת ריב"ז הוא מדרבנן משום מהרה יבנה, אולם רנב"י דאתא לתרץ דברי ר' יוחנן במנחות ס"ח דס"ל דגם בזמן שבהמ"ק קיים ההמ"ז מתיר ור"י ס"ל במנחות דפ' זו אלי' עתיד לדורשה, והיינו כמו שהבאנו לעיל בשם הלח"מ והנוב"ש, א"כ א"א שיבנה בחמיסר ול"ש הטעם מהרה כו', וע"כ מדאורייתא קאמר.