אור ברסלב

משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט

מסכת ביצה.

מסכת סוכה.

דף יב

תנא תנא קמי' דר' יצחק ב"א, השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה, א"ל דאמר לך מני ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך כו', תוס' שם כתבו וה"ה דמצי למימר ר' עקיבא היא דל"ל מתוך. ותימא הואיל ומוקמינן אליבא דב"ש א"כ לימא השוחט עולת חובת ביום טוב לוקה דב"ש אי"ל לקמן על עולת ראיה דלוקה, כו', וא"ת והא אפילו ב"ה מודו דלוקה דס"ל לקמן נו"נ א"ק ביום טוב ואמאי מוקים לה כו'. והנלע"ד ליישב שלשת קושיות התוס' בסגנון חדא בע"ה, דהנה ראיתי לאחד המחברים שהקשה לפמש"כ התוס' בחולין קמ"א בשם ריב"א דהא דאמר בפ' א"ע אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסויי דם צפור, והקשה והא יו"ט עשה ולא תעשה הוא. ותירץ דנהי דלא דחי' מיהו אם עבר על אותו לאו לא לקי דהלאו כמאן דליתא, דהעשה דחי לו, יעו"ש, ואם כן קשה לפי"ז דאמאי השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה כיון דעכ"פ קיים העשה א"כ לאו כמאן דליתא דמי ואמאי לוקה. והיינו לרבה בר"ה דאית לי' לקמן דבעבר ושחט זורק את הדם להקטיר אימורין לערב, הקושיא הנ"ל בפשוטו, ולרבא שם מכל מקום היכא דעבר וזרק יהי' קשה כנ"ל, ועוד נ"ל דאף בלא עבר וזרק מכל מקום אינו לוקה כיון דמעוכב מכח תקנת חכמים שגזרו על הזריקה משום שבות כמש"כ רש"י שם י"ט ד"ה לרבא לא זריק, ואם כן אמאי לוקה ועי' בתוס' שבת ד' בשם ריב"א ד"ה קודם שיבוא, ע"ש. אם כן קשה כנ"ל והיא קושיא חזקה. ולכאורה הי' אפשר ליישב כיון דלב"ש ממעטינן עולת ראי' מקרא וחגותם, חג אין, עולת ראי' לא, אם כן גלי קרא דלא נימא בי' עדל"ת, אבל זה אינו דבאמת אין מיעוט בפירוש וכמש"כ מהרש"א כיו"ב בפסחים מ"ג ד"ה ת"ל כי כל אוכל חמץ, כלומר ולא שמעינן מהאי קרא כ"א חמץ בעיני', אבל לא על ידי תערובות, ולהכי פריך הגמ' ואימא כי כל לרבות עירובו דל"ה אוכל חמץ מיעוט יעוש"ה וה"נ דכוותי'.

והנלע"ד ליישב הקושיא הנ"ל ע"פ מש"כ בתשובות נוב"י בסוף ספר קמא שהקשה לו חתנו על דעת ריב"א הנ"ל, דאיך אפשר לומר דהלאו נדחה מפני העשה הא כיון דל"ה רשאי לקיים העשה ולדחות העול"ת אם כן ה"ל מצוה הבא בעבירה, ואינו יוצא אפילו בדיעבד בהעשה משום מצוה הבא בעבירה ושפיר לקי על הלאו יעו"ש.

והנוב"י השיב לו באריכות ותוכן דבריו דהא דפשוט לן בכל הש"ס דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, היינו העיקר דהעשה אינו נדחה, אטו יש לן איזה לימוד ע"ז רק היא מצד הסברא דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה, ואפילו אם נימא שהוא מן התורה האי סברא להיות בשוא"ת, אמנם עכ"פ משום האי סברא מאי אולמא כו', וא"כ אם עבר וקיים העשה גם איפכא אמרינן מאי אולמא האי עשה מהאי, עכ"ד.

ולענ"ד אילו הייתי כדאי הייתי אומר דתירוצו אינו מספיק, דהתינח היכא דשני העשין שווין בחומרם שפיר י"ל דאמרינן אח"כ איפכא מהאי אולמא האי כו', אולם הריב"א קאי על הא דמצות כיסוי דותה בדיעבד הלאו דיו"ט, והלא יום טוב הוא עשה דרבים וראוי לדחות העשה דכיסוי שהוא עשה דיחיד כדאמרינן במועד קטן י"ד דאבל אינו נוהג אבלותו ברגל אפילו יום ראשון שהוא דאורייתא לכמה פוסקים, מפני דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, ולפי"ז אם עבר וכיסה ע"י מלאכה ביו"ט ל"ש לומר מאי אולמא, דודאי אלים ואלים הוא עשה דיום טוב כנ"ל, ושפיר ילקה על הלאו מדה"ל מצוה הבא בעבירה, וכיו"ב איתא בשבת קל"ז במי שהיה לו ב' תינוקות למול א' בערב שבת וא' בשבת דאם קדם ומל של שבת בע"ש ומל של ער"ש בשבת חייב דלא ניתנה שבת לדחות יעו"ש. ול"א דהעשה דמילה ידחה להלאו דשבת ולא ילקה ולא יתחייב חטאת על הלאו, ובמק"א הארכנו בזה.

ע"כ נלעד"ל דהריב"א יסבור כדעת הפוסקים כשמואל ר"פ לוה"ג דמצוה הבא בעבירה הוא דרבנן, וביום טוב שני יוצא בלוה"ג אפילו במקדש, והוא דעת הרמב"ם דמחלק בין קרבן לשארי מצות, דדוקא בקרבן פסול מצוה הבא בעבירה מדאורייתא, אבל בשאר מצות הוא דרבנן ולא ילפינן שארי מצות מקרבן, דמקדשים לא ילפינן, יעי' בנוב"י תנינא או"ח סי' קל"ג וקל"ד שהאריך בזה לבאר דעת הרמב"ם והפוסקים העומדים בשיטתו עי"ש, ולפי"ז סרה קושית חתנו של הנוב"י, דשפיר לא לקי על הלאו דיום טוב בעבר ועשה, דמצהב"ע הוא דרבנן לכתחילה ובדיעבד יוצא.

והנה ביסוד הא מילתא דפליגי הפוסקים אי מצהב"ע בשארי מצות דאורייתא או אמרתי דרבנן, כבר אמרתי דבר נכון דתליא בפלוגתת רע"ק וריב"ב בסוכה ט' עיין בחידושינו על סוכה מ"ו והארכנו ביסוד דבר זה וישבנו כמה קושיות חמורות ע"פ הנחה זו ומצאתי סעד לדברי בפנ"י סוכה ט' ובצל"ח ביצה ל' יעו"ש.

וממוצא הדברים והאמת הנ"ל הגענו למקום ישוב ליישב כל קושיות התוס' הנ"ל באופן נאות דמה שכתבו התוס' וה"ה דמ"ל הא מני ר"ע דל"ל מתוך, אולם לפי האמור לעיל לא מצ"ל רע"ק היא, דאי מוקמינן כרע"ק תשאר קושיא הנ"ל בריש דברינו אמאי לקי בשוחט עולת נדבה ביום טוב לשיטת הריב"א, ואין לתרץ כדלעיל דהתנא יסבור דמצוה הבא בעבירה דאורייתא כנ"ל, דאי מוקמינן כרע"ק ע"כ הוכחנו דרע"ק ס"ל דבשארי מצות הוא דרבנן מדלית לי' הקישא דריב"ב חג הסוכות מקיש סוכה לחג, ואם כן לא ילקה על הלאו דיום טוב דעשה דל"ת, לזאת מוקי לה כב"ש, ולב"ש מצינו למימר דס"ל דמצוה הבא בעבירה דאורייתא, ויש לנו ראי' מהימנא דכן הוא מהא דאיתא סוכה כ"ז ועוד אמר ר"א מי שלא אכל ליל יום טוב הראשון ישלים בלילי יום טוב כו' וכתב בחידושי הריטב"א שם המיוחס לרשב"א דר"א ס"ל דיש לי' תשלומין למי שלא אכל דומיא דחגיגה שיש לו תשלומין כל ח', הרי דר"א שהוא מתלמידי ב"ש ס"ל האי הקישא סוכה לחגיגה ועי' בתוס' ביצה ל"ד ד"ה ואומר, דבירושלמי פריך מב"ש על ר"א, חזינן מזה דר"א היינו ב"ש, ואם כן כיון דאית להו לב"ש היקשא סוכה לחגיגה, אם כן ס"ל דמצוה הבא בעבירה בשארי מצוות דאורייתא וכנ"ל, אם כן שפיר לקי בשוחט עולת נדבה ביום טוב וכנ"ל.

ומעתה מתורץ היטב התימא של התוס' דהואיל ומוקמינן לה כב"ש אם כן לימא השוחט עולת חובה, כו', דזה אינו דבעבר ושחט לעולת ראי' לא לקי לשיטת ריב"א דהלאו נדחה וכפי תירוצו של הנוב"י לחתנו הנ"ל, דל"ה מצהב"ע דבדיעבד אמרינן מאי אולמא כו', ושפיר נפיק וקיים העשה דעולת ראי', ומה שדחינו לתירוצו של הנוב"י דעשה דיום טוב אלים טפי מדהוא עשה דרבים זה ל"ה דיחוי גבי עולת ראי' דהוא גם כן עשה דרבים כדאיתא ביומא נ"א ופסחים ע"ו מדאתא בכנופיא כקרבן ציבור דמיא יעוש"ה, וכיון דשניהם שווין לה"ל מצוה הבא בעבירה לזאת נקט התנא עולת נדבה דהוא עשה דיחיד ול"ש גבי' לומר מאי אולמא כו' ולקי כנ"ל,

ומעתה מיושב שפיר גם קושיא האחרונה של תוס' דאמאי לא מוקי לה כב"ה וכו', דלב"ה לא לקי על עולת נדבה לשיטת הריב"א מאי אמרת הא מצוה הבא בעבירה היא, זה אינו לפי דעת החכמים דפליגי על ר"א וסברי שאין תשלומין למי שלא אכל בלילי יום טוב הראשון וע"כ דלא ס"ל דהיקשא סוכה לחגיגה ואם כן ס"ל מצוה הבא בעבירה דרבנן וחכמים דפליגי אר"א הם מב"ה, ועוד יש להוכיח דב"ש וב"ה פליגי בהא מילתא, עפ"י מש"כ המפרשים דהך פלוגתא בענין מצוה הבא בעבירה מישך שייכי בהא דפליגי אביי ורבא בתמורה ה' בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני או לא מהני, עי' תשו' נוב"י תנינא שם הנ"ל ומסיק הגמרא דפליגי בשינוי קונה דלמ"ד לא מהני ס"ל שינוי אינו קונה ומ"ד מהני ס"ל קונה עי"ש. ולפי"ז ב"ש דס"ל שינוי אינו קונה ס"ל דמ"ד א"ע לא מהני ולפי"ז יוצא לנו דין זה דס"ל דאינו יוצא במצהב"ע דלא מהני, ולב"ה דס"ל שינוי קונה ס"ל גם כן א"ע מהני וממילא יוצא במצהב"ע.

ומעתה א"ש דברינו דמוקי הך ברייתא דהשוחט כו' כב"ש דלשיטתם שפיר ניחא אף לפי שיטת הריב"א משא"כ לב"ה, וגם זולת הוכחה הנ"ל לא ניחא לריב"א הנ"ל לאוקמיה כב"ה מדלא מצינו דב"ה ס"ל מצהב"ע דאורייתא לכך ניחא לי' טפי לאוקמי כב"ש דמצינו דס"ל הכי וא"ש. והוי יודע דאף דקאמר הגמ' שם במועד קטן י"ד דאין עשה דיחיד דוחה עשה דרבים זה נאמר רק לענין עשה דלידחי עשה, אבל לענין עשה דוחה לא תעשה אין חילוק בזה, דהא מצרכינן קרא דאין שורפין קדשים ביום טוב וכן מילה שלא בזמנה דוחה יום טוב בשבת כ"ד וקל"ג אף דיו"ט ל"ת דרבים, וכן ביבמות ה' כי מוקמינן לה בלאו דמחמר קאמר וליגמר מיניה דלא דחי עשה לל"ת, אף דשבת ל"ת דרבים. וטעמא מדאמרינן יבמות ח' אטו כל עשה דוחה ל"ת, לאו ל"ת חמור מיניה ואפ"ה דחי מ"ל איסורא רבה מ"ל איסורא זוטא, גם יש למילף דעשה דוחה ל"ת דרבים מהא דכתבו התוס' יבמות ה' ד"ה שעטנז, דלמ"ד נדו"נ א"ק בי"ט יש למילף דעשה דוחה לא תעשה מהא דכתיב קרא דשרפת קדשים אינו דוחה יום טוב, וטעמא משום דאפשר למחר מכלל דעדל"ת, הרי מצינן למילף מזה דגם עשה דרבים דחי היכא דלא אפשר למחר דומיא דיום טוב, ובענין השוחט עולת נדבה ביום טוב משכ"ל דלא אפשר למחר כגון שהוא רגל האחרון דלמחר עובר בבל תאחר, אבל לא צרכינן לזה וסגי בטעמא קמא, ואתיא הכל כהוגן.

(שם) תנא תנא קמי' דר"י המבשל גה"נ בחלב בי"ט ואכלו לוקה חמש כו', א"ל פוק תני לברא הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. בדו"ח הקשה, הא י"ל דברייתא זו אתיא כר"ע דס"ל פ"ק דפסחים דל"א מתוך ואיך שייך לומר פח"ל, נהי דב"ש במקום ב"ה אינה משנה הא י"ל כר"ע, עכ"ד.

ונלע"ד ליישב קושייתו ע"פ מש"כ בס' נחלת יעקב לבאר הא דפתח ר"י בהבערה ובישול וסיים בהבערה לחוד, דהנה המ"מ כתב ריש ה' י"ט דל"א מתוך כ"א בהבערה לחוד, ע"ש, והקשה עליו הפנ"י דהא בסוגיא זו מבואר דאף בבישול אמרינן מתוך, וכתב בס' נ"י הנ"ל, לבאר כונת הגמ' דהא דאמר הבערה ובשול אינה משנה, היינו משום דאין חילוק מלאכות בי"ט כדאיתא במכות כ"א.

אמנם כתב רש"י שם דהיינו באופן דעביד חדא מלאכה דמחייב עלה תרתי או בהתראה אחת ע"ש, א"כ אפשר בשני מלאכות ובב' התראות לחייבו תרתי ומאי פריך, דהא יתכן לחייבו ב' כגון דאייתי אור מעיקרא ואח"כ שפת הקדירה ובב' התראות דחייב ב' וכדאיתא בביצה ל"ד. אולם הדבר ליתא דבשבת ק"ו אמרינן תנא תנא קמי' דר"י כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר, א"ל פת"ל חומ"ב אינה משנה ואת"ל משנה, חובל וצריך לכלבו ומבעיר בצריך לעפרו ע"ש, ומעתה לדעת ר"י גופי' דס"ל דמקלקל בהבערה פטור א"א לחייבו תיכף על ההבערה משעה דאייתא לאור מעיקרא, דהא בהבערה לחוד הוה מקלקל ורק דהתיקון נעשה אח"כ בבישול, א"כ ה"ל חדא דמחיוב ב' עלה, ואינו לוקה ב' דאין ח"מ לי"ט, ומעתה שפיר א"ל ר"י לתנא הבערה ובישול א"מ היינו לשיטתי דמקלקל בהבערה פטור א"כ ה"ל חדא דמחייב עלה ב ואין ח"מ לי"ע, ואת"ל משנה, היינו לשיטתך דס"ל בשבת שם דמקלקל בהבערה חייב, א"כ שפיר משכ"ל דילקה ב' על הבערה ובישול וכגון דאייתא לאור מעיקרא מ"מ אתיא כב"ש דל"א מתוך דלב"ה דאמרינן מתוך פטור על הבערה, ובזה מיושב דעת הרמב"ם הנ"ל דבאמת ל"א מתוך כ"א בהבערה ומיושב ג"כ מה דפתח בהבערה ובישול וסיים בהבערה לחוד עכ"ד הנחמדים

ועפי"ז מיושב לנכון קושית הדו"ח הנ"ל אמאי לא קאמר רע"ק היא, דהא ר"ע אשכחן דס"ל בדבר שאינו מתכוין כר"י דאסור וכדאיתא בזבחים צ"א ע"ב, ועי' בתוס' שם ד"ה הא ר"י, א"כ מכ"ש דס"ל במלאכה שאינה צל"ג כר"י דחייב כמש"כ המ"מ פ"א משבת דמאן דס"ל דשא"מ אסור, כש"כ דמלאכה שאצל"ג דחייב א"כ ע"כ דס"ל לר"ע דמקלקל ג"כ כר"י דמקלקל בהבערה פטיר דהא בהא תליא וכמש"כ רש"י שבת ק"ו ד"ה מתני' עיי"ש, ומעתה שוב א"א לאוקמא האי ברייתא כר"ע דלדידי' הק"ל אמאי לוקה ב' על הבערה ובישול הא אין ח"מ לי"ט, ואין לומר בגוונא הנ"ל, דהא בהבערה לחוד ה"ל מקלקל ופטור לר"ע ורק החיוב בא בשעת הבישול וה"ל חדא דמחייב עלה ב' ואין ח"מ לי"ע לכך מוקים לה כב"ש דוקא. ודו"ק.

וע"פ דברינו הנ"ל יתיישב סוגית הגמ' בפסחים מ"ז, איתיבי' אביי המבשל גה"נ בחלב בי"ע ואכלו לוקה ה', כו' וא"א הואיל, אהבערה לא לחייב הואיל דחזי לצורכו, א"ל נפיק הבערה ועייל עצי מוקצה, ומוקצה דאורייתא הוא כו' ועוד הא את הוא דאמרת אין ח"מ לי"ט וכו', ובתוס' שם ד"ה הואיל וחזי, כתבו בלאו האי פירכא קאמר במכות אפיק הבערה משום הא דאמר רבה אין ח"מ לי"ט, ע"כ. והנה באמת אביי גופי' פריך לי' לקמן הא את הוא דאמרת אין ח"מ לי"ט. רק דהתוס' ק"ל אמאי לא פריך לי' אביי תיכף מהא דאין ח"מ לי"ט ואיך ניחא לי' הברייתא כמו שהיא שנוי' דלוקה משום הבערה, רק דלבתר דמשני לי' אפיק כו' אז פריך לי' הא את כו', עוד הקשו המפרשים אמאי דמשני לי' רבה אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה, הא מוקמינן הך ברייתא כב"ש דוקא דל"ל מתוך כמ"ש התוס' כאן ד"ה ולוקה, והא ב"ש ל"ל ג"כ מוקצה לרבה גופי' בריש ביצה דאוקמא לפלוגתא דב"ש וב"ה דפליגי בהכנה וכתב רש"י שם ד"ה רבה לטעמי' דיליף רבה מהכא דמוקצה דאורייתא וא"כ ב"ש דל"ל הכנה ל"ל ג"כ מוקצה ואיך אמר כאן עייל עצי מוקצה, וע"פ האמור לעיל יתיישבו כמין חומר ב' הקושיות הנ"ל חדא מגו חדא, והוא דכבר כתבנו לעיל דאין הכרח לאוקמא האי ברייתא כב"ש דוקא דל"ל מתוך דמצינו לאוקמא כר"ע דל"ל ג"כ מתוך, ומ"מ לא יתכן לאוקמא האי ברייתא כר"ע, דלר"ע אינו לוקה על הבערה ובישול ב' רק חדא מטעם דאין ח"מ בי"ט, ואין לומר דמיירי דאייתא אור תחילה, דמ"מ כיון דס"ל לר"ע דשא"מ אסור ומכש"כ דס"ל משצל"ג חייב א"כ ס"ל דמקלקל בהבערה פעור וא"כ לא מחייב בתחילה בהבערה דה"ל מקלקל רק בשעת בישול אתא עלי' חיובא דהבערה ג"כ דאז ה"ל מתקן, וא"כ ה"ל חדא דמחייב עלה ב' ואז ממילא לא לקי רק חדא מטעם דאין ח"מ לי"ט וכנ"ל, ולזאת מוכרח ר"י לאוקמא האי בריותא כב"ש ויסברו דמקלקל בהבערה חייב כר"ש ומשכ"ל לחייב על הבערה ובישול ב' כגון דאייתא אור מתחילה וכנ"ל באורך.

ומעתה א"ש הכל על נכון דמעיקרא ל"ה ק"ל לאביי הא אין ח"מ לי"ע די"ל דהך ברייתא אתיא כב"ש ומשכ"ל לדידהו בשעשה ב' מלאכות נפרדות דאייתא אור מתחילה וס"ל דמקלקל בהבערה חייב, ושפיר לוקה ב', אולם בתר דמשני רבה אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה, ולפי"ז דהך ברייתא ע"כ לא אתי כב"ש דב"ש ל"ל מוקצה לשיטת רבה גופי' כנ"ל, וע"כ דאתיא כר"ע דל"ל ג"כ מתוך ואז פריך לי' שפיר הא מר הוא דאמר אין ח"מ לי"ט דלר"ע נסתר התירוץ כגון דאייתא אור מתחילה וכנ"ל. וא"ש.

ודע דל"ק לדברינו דא"כ מאי פריך לי' אביי לרבה במכות כ"א מהך ברייתא אהא דאמר אין ח"מ לי"ט. הא איכא לאוקמא בדאיותא אור מעיקרא ואתיא כב"ש, די"ל דנ"ל לאביי דוחק לאוקמא כב"ש דהא קי"ל דכולהו סתימאי אליבא דר"ע, וכאן בסוגיין עדיפא מיני' פריך אהא דאמר דאמרינן הואיל, ורק לבתר דמשני לי' עייל עצי מוקצה וע"כ אתיא כר"ע פריך שפיר דאין ח"מ לי"ט. ובדברינו יתיישב התוס' פסחים שם ד"ה עייל עצי, תימה לר"י מ"מ ליתני נמי גה"נ של נבילה ולילקי נמי משום נבילה, ע"כ, ולכאורה הך קושיא מצי התוס' להקשות על הברייתא גופי' מתחילה. ולדברינו ניחא דהנה בצל"ח כתב ליישב קוש' התוס' די"ל דאתיא כריה"ג ביומא ל"ו דנבילה הוה נלע"ש ע"ש, ולפי"ז לא מצי התוס' להקשות בתחילה על הברייתא די"ל דאתיא כריה"ג וכנ"ל, אולם לבתר דמשני עייל עצי כו' וא"כ ליכא לאוקמי כב"ש, דב"ש ל"ל מוקצה רק אתיא כר"ע דל"ל מתוך ויסבור כב"ה דאית להו מוקצה ושם ביומא ס"ל לר"ע דלוקה אלאו דנבילה, ומעתה פריך שפיר התוס' דילקה גם משום גה"נ של נבילה.

ובאופן שני נ"ל לתרץ קושית הגרע"א אמאי לא קאמר הא מני ר"ע דל"ל מתוך, ויתורץ ג"כ קושית התוס' שם ד"ה השוחט, אמאי לא קאמר הא מני ר"ע היא דל"ל מתוך. דהנה על הא דאמר רבא בפסחים ה' שמ"מ תלת מדר"ע, שמ"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה, ושמ"מ הבערה לחלק יצתה, ושמ"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ופרש"י ד"ה ש"מ אב"ח א"ש, דאי השבתתו בכ"ד לוקמי בי"ט ויאכילנו לכלבים או ישליכנו בים. והקשה בס' פנ"י לפמש"כ רש"י בביצה כ"ז ע"ב בחלה שנטמאת אסור להשליך גם לכלבים כיון דתורה אחשבי' לביעורי' דקדשים שהיא מלאכה כו' א"כ דילמא ס"ל לר"ע דהשבתתו בכ"ד ואפ"ה גם לכלבים אסור להשליך שהתורה אחשבי' לביעור חמץ, ותירץ דדוקא אי מצות ביעור חמץ בשריפה וחזינן דקפיד קרא לבעורי' מן העולם דוקא א"כ במה שמבער הוה מלאכה, משא"כ אי השבתתו בכ"ד ול"ד לבערו מן העולם, ועיקר העשה אינו אלא שלא יעבור בב"י א"כ אף אם ישליכה לים ליכא מלאכה כיון שאינו מחויב לבערו מן העולם וממילא דל"ש לומר דרחמנא אחשבי'

והקשה בס' או"ת לתירוצו של הפנ"י מנ"ל לרבא להוכיח דר"ע צ"ל מתוך דילמא לעולם אית לי', ואפ"ה אסור לשרוף בי"ע כיון דס"ל אב"ח א"ש, י"ל דאחשבי' לביעור חמץ והוה מלאכה כמו דאמרינן גבי נותר דרחמנא אחשבי' אעפ"י דקי"ל מתוך, יעו"ש. וראיתי בשו"ת ש"ר סי' ה' שתירץ לקושית הפנ"י הנ"ל, דהנה עיקר הוכחת רש"י בביצה שם, הוא מהאי דאין מדליקין בש"ש בי"ע, ובע"כ אין הטעם משום איסור שרפה דהא צורך אדם הוא, אלא ע"כ דרחמנא אחשבי' לבעורי' דגזה"כ הוא דאין קדשים טמאים מתבערים בי"ע כו' והנה התוס' שם ובמס' שבת כ"ד כתבו דאין ראיה משמן שרפה משום דבטל חלק הדיוט לגבי חלק גבוה דומיא דנו"נ למ"ד דאין קריבין בי"ע אע"ג דאית להו אכילת הדיוט, אלא משום דבטל חלק הדיוט כו', וא"כ בע"כ צ"ל לדעת רש"י דר' טרפון שם בביצה ס"ל נו"נ קריבין בי"ע ואז מוכת שפיר מש"ש דכל הביעורים אסורים ולכן סובר בחלה שנטמאה לא יזיזנה ממקומה והנה בשבת קי"ד איתא עולת שבת בשבתו, לימד על חלבי שבת שקריבין בי"ע, דברי ר"ע לכשתמצי לומר לדברי ר"ע נו"נ אין קריבין בי"ט, וא"כ מוכח לדידי' דבטל חלק הדיוט לגבי חלק גבוה, וא"כ גבי ש"ש לא מחשב לצורך. ממילא אין שום הוכחה לאסור כל הבעורים, ושפיר קאמר רבא שמ"מ מדר"ע לשיטתו אבחא"ש.

והנה ראיתי בישי"ע סי' תצ"ה שהקשה לפמש"כ התוס' בביצה כ"ג ד"ה על, וז"ל ומ"מ ע"ג גחלת אסור לפי שיש בו כיבוי עס תבערה דלכו"ע האי לא שרי הואיל דאין זה דבר השוה לכל נפש, דאפילו למאן דשרי הבערה שלא לצורך, היינו לפי שישנה לפעמים לצורך אוכל נפש, אבל כיבוי דלעולם אינו לצורך תיקון או"נ ודאי אסור. המתבאר מזה דלגבי כיבוי ל"א מתוך יעו"ש. ומעתה איך מוכיח הגמ' דר"ע ס"ל דנו"נ א"ק בי"ט מהא דאצריך לי' לאתויי דחלבי שבת קריבין בי"ט דילמא לעולם ס"ל נו"נ קריבין בי"ט משום דאמרינן מתוך שהותרה, אבל הקטרת אימורין דהוה מכבה וגבי כיבוי ל"ש מתוך אסור בי"ע, ואיצטריך קרא להתיר חלבי שבת בי"ע ומה שתירץ הישי"ע משום דר"ע ס"ל דל"א מתוך זה אינו מספיק לפי מאי דקיימינן השתא בחקירה מנ"ל דר"ע ל"ל מתוך, ותירץ שם הישי"ע עוד, משום דמאן דס"ל נו"נ קריבין בי"ט מותר להקטיר אף האימורין מקרא לה', כל דלה', או מטעם שלא יהי' שולחנך מלא כו', ואף דאיכא איסור כיבוי ולא אמרינן בזה מתוך, מ"מ שרי להקטיר וע"כ דר"ע ס"ל נו"נ א"ק בי"ט

אמנם לפי"ז אין הכרח דר"ע ס"ל נו"נ אין קריבין בי"ט מצד איסור שחיטתן בי"ט ומשום דבטל חלק הדיוט לחלק גבוה די"ל דמצד השחיטה מותר להקריב, רק משום דלא יכול להקטיר האימורין בי"ט דאיכא בזה איסור מכבה ולא הותר מטעם מתוך, ואין לומר יקטיר האימורין לערב, די"ל דס"ל דקודם הקטרת אימורין אסור לאכול הבשר, והוה השחיטה שלא לצורך, ואע"ג דאמרינן בפסחים נ"ט ע"ב כיון דלא אפשר עשאום כמי שנטמאו או שנאבדו, וכן מבואר בתוס' ביצה ד' הנ"ל, מ"מ הא לת"ק דהתם דאוסר בזב בכל יה"ש להקריב אחר תמיד שבין הערבים מוכח דלא ס"ל דעשאום כמי שנטמאו כו' כמש"כ האו"ח שם, וי"ל דר"ע ס"ל כת"ק ומשו"ה אוסר להקריב נו"נ בי"ט ולא משום דבעל חלק הדיוט לחלק גבוה ודו"ק.

ומעתה לפי דברי הישי"ע הנ"ל נסתר לכאורה תירוצו של הש"ר הנ"ל דהוכיח דר"ע דס"ל נו"נ א"ק בי"ט ע"כ דס"ל דבטל חלק הדיוט כו' וממילא אין ראי' מש"ש דרחמנא אחשבי' לבעורי' כנ"ל, דז"א דבאמת גם לר"ע יהי' מותר להקריב נו"נ בי"ע מטעם מתוך כו' כקושית האו"ח הנ"ל, והא דאסור בנו"נ, היינו משום אימורין דהוה מכבה ול"ש בזה מתוך כנ"ל ושפיר י"ל דר"ע אית לי' האי סברא דרחמנא כו', והדרא קושית הפנ"י והאו"ח לדוכתה,

אמנם הדבר נכון מאד דרבא לשיטתו שפיר מוכיח מדר"ע תלת דאבחא"ש ודל"א מתוך, דבא רבא ס"ל בביצה כ"ג דעל גבי גחלת נמי מותר מידי דהוה אבשרא אגומרא. וכתבו התוס' שם ורבא דשרי אף ע"ג גחלת, היינו משום דחשיב לי' דבר השוה לכל נפש דאם היו עשירים היו צריכים לכך. ע"ש,

ומעתה רבא לשיטתו שפיר מוכיח מדר"ע דס"ל חלבי חול, א"ק בי"ט דס"ל נו"נ א"ק בי"ט אף בשחיטתן דהא בהקרבת אימורין נמי אמרינן מתוך אף במכבה וכן יש בהקרבתן צורך אדם ג"כ דהאי אי נימא שקריבין בי"ט כל כמה דלא מקטרי, בשר לא תאכיל כמש"כ התוס' בביצה כ' ד"ה מאי בינייהו ומדס"ל דא"ק בי"ע ע"כ ס"ל דנו"נ א"ק בי"ט, ומהשתא מוכח שפיר דר"ע ס"ל דבטל חלק הדיוט כו'. ומעתה אין ראיה מש"ש דרחמנא אחשבי' לבעורי' דשאני התם דהוה מלאכה גמורה ומחשב כאילו אין בה צורך אדם משום דבטל כו' כנ"ל, ומתורץ שפיר קושית הפנ"י דשפיר הוכיח רבא דר"ע ס"ל אבחא"ש דאל"כ יבערנו בכ"ד, ומתורץ ג"כ קושית האו"ח הנ"ל דשפיר מוכיח רבא דר"ע ס"ל ל"א מתוך וכנ"ל. ודו"ק.

ומעתה מתורץ היטב קושית התוס' וקושית רע"א על ר"י בר אבדימא ועל ר"י מדוע לא אמרו הא מני ר"ע דל"ל מתוך, דיתכן דס"ל כרוב הפוסקים דל"א בכיבוי מתוך ואינו מוכח דר"ע ס"ל דלא אמרינן מתוך כנ"ל. ודו"ק היטב.

תוכן העניינים

משאת בנימין (אייזנשטדט)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה