אור ברסלב
משאת בנימין (אייזנשטדט) מסכת פסחים. › דף ה ע"ב

משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט

מסכת פסחים. · דף ה ע"ב

מסכת פסחים.

אמר רבא ש"מ מדרע"ק תלת, שמ"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה, ושמ"מ הבערא לחלק יצאת ושמ"מ לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ופרש"י מדלא נפקא לי' דהאי יום הראשון ערב יו"ט הוא אלא משום דאסור להבעיר ביו"ט שמ"מ ס"ל כר"י דאמר לקמן אלא שריפה כו' דאי השבתתו בכ"ד ס"ל לוקמי' ביו"ט ויבעירנו בד"א ויאכילנה לכלבים או ישליכנה לים עכ"ל.

והפנ"י שם תמה על רש"י דהוא גופי' כתב לקמן מ"ו שאין שורפין קדשים ביום טוב וכ"כ אסור להאוכלה לכלבים, וכ"כ בביצה כ"ז ביתר ביאור, עי"ש. עוד כתב הפנ"י שם דשמעינן מהא דלשיטת רש"י מותר להשליך לכלבים חמץ לאחר זמן איסורו ודלא כהג"א לקמן פ' כ"ש, עכ"ד [ודברי הג"א הם מירושלמי ואם כן קשה על רש"י מהירושלמי] והנלענ"ד ליישב דברי רש"י וגם יתבאר מתוך דבריהם דרש"י לא פליג על הג"א, דכוותי' פסק הש"ע סי' תמ"ח דהנה בס' באר אברהם הביא בשם שושנת העמקים שהקשה אמאי דהוכיח רע"ק דתשביתו מערב יום טוב, דאי ביום טוב מי שרי הבערה, ומאי איריא, דילמא משום דאתא עשה דתשביתו ודאי ל"ת דיום טוב למ"ד בשבת כ"ד דיום טוב הוא ל"ת גרידא?

ותירץ הב"א, דעשה דתשביתו הוא קודם הדיבור ולא דחי ל"ת דיו"ט דנשנה גם אחר הדיבור. ולענ"ד אין תירוצו מחוור. דהרי מצינו דהעשה דתשביתו אלים טפי דדחי עשה דמילה כמש"כ המ"א בסי' תמ"ד וכמו שהביא הוא בעצמו, ומה שרצה לחלק בזה אין חלוקו נראה.

ובאמת אין לתירוצו מקום, לפמש"כ בתשו' הרי"מ חיו"ד סי' י"ט ליישב קושית מהרי"ט שהקשה על התוס' קדושין ל"ח דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור, מהא דיבמות ו' ע"ב דמוכח שם דעשה דקה"ד אדרבא חמיר טפי, וכתב ליישב דטעמא דתוס' לאו משום דעדקה"ד קיל, רק טעמא הוא, דהא דאמרה תורה עדל"ת פירושו משום דהעשה נאמרה שתם בכל גוונא אף במקום דחיית ל"ת והלאו לא נאמר במקום העשה וילפינן זאת מכלאים בציצית, וזה דוקא בעשה דלאחה"ד אבל עשה דתה"ד ממילא אין ראי' ממה שנאמרה סתם, שהוא אף במקום עבירת הל"ת, דהא לא נאמרה עוד אז הל"ת כלל, וכו', וא"כ במילה ופסח דאמרה תורה להדיא דדחי שבת שפיר אמרינן להיפך דיש עדיפות בעשה זו שישנה לפני הדיבור עי"ש ועפי"ז ממילא נסתר תירוץ הבאר אברהם דהא גם ל"ת די"ט נאמרה לפני הדיבור א"כ אמרינן שפיר דהתורה אמרה עשה סתם בכ"ג אף במקום עבירת ל"ת די"ט הכתובה בצידה.

אולם בעיקר קושיתם מעיקרא ליתא דכבר הסכימו המפרשים דכ"ע ס"ל דיום טוב הוא עול"ת דהרי משנה שלמה שנינו בר"ה ל"ב שופר של ר"ה אין מחללין עליו יום טוב ומפרש בגמ' טעמא משום דיום טוב עול"ת ואין עשה דשופר דוחה לתו"ע וכן רבא דלא מתרץ בשבת שם כר"א האי תירוצא, הוא גופי' ס"ל בביצה ח' כמו ר"א דיום טוב עול"ת כמש"כ התוס' שם, ומה שלא רצו הני אמוראי לתרץ כמו ר"א דיום טוב עול"ת כבר נאמרו בזה כמה תירוצים ואכמ"ל.

והנה בח' הרשב"א ליבמות ו' כתב על מה דאוקמא בגמ' לקרא דאיש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי חשמורו, דלא ישמע לאביו לחלל שבת, הוא בלאו דמחמר דאינו רק ל"ת ואפ"ה לא דחי ופריך, ונגמר מהכא דאין עדל"ת, והקשו התוס' שם הא שבת עשה נמי איכא דכתיב תשבות, וכתב הרשב"א וז"ל ומורי ז"ל תירץ דבמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו אלא אאבות מלאכות עכ"ל, ולפי דבריו ה"ה ביו"ט לא קאי עשה דתשבות רק אאבות מלאכות ולא על איסורי מלאכות שאינם מאבות מלאכות, וז"פ. וא"כ דון מינה אי נימא דהשבתת חמץ הוא בכל דבר אף דיש בזה ג"כ איסור מלאכה ביו"ט משום דהתורה אחשבי' למלאכה וכמש"כ רש"י ביצה כ"ז וכנ"ל מ"מ אין מלאכה זו מאבות מלאכות כלל, רק בביעור קודש שנטמא והשבתת חמץ גלי קרא לאיסורא ולא קאי ע"ז עשה דשבתון והוא כמו רק לאו גרידא. ומעתה מיושב שפיר לנכון דעת רש"י שכתב דאי השבתתו בכ"ד יבערנו בד"א או יאכילנה לכלבים, ואינו סותר למש"כ בביצה דאחשב' רחמנא לבעורי', דבאמת אף דיש בזה איסור מלאכה מ"מ אינו מאבות מלאכות ואין בזה עשה ול"ת דיום טוב רק ל"ת גרידא וא"כ ליתא עשה דהשבתת חמץ ולידחי ל"ת דמלאכה זו.

ומה מאד מדוקדק מה שדייק רע"ק באמרו, ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה, שלכאורה שפת יתר הוא והי' די לומר ומצינו להבערה שהיא מלאכה, ומאי נ"מ אם הוא א"מ או לא, אכן לפי דברינו מיושב מאד, שאילו לא היתה הבערה מאבות מלאכות לא הי' הוכחת רע"ק מכרעת, דמצינו לומר משום דעדל"ת, אבל כיון שהבערה א"מ וא"כ יש בזה גם עשה דשבתון ואין עשה דלתו"ע, וע"כ ביום הראשון עי"ט.

ובזה יתיישב לנכון גם מה שהקשה הפנ"י הנ"ל דמש"כ רש"י או יאכילנה לכלבים, הוא דלא כהג"א דאסור להשליך חמץ לאח"ז לבהמת הפקר, ובתשו' שו"מ מהד"ק האריך בקושיא זו, ולפי דברינו הדבר נכון לפשוטו דבאמת גם רש"י ס"ל כהג"א דאסור להאכיל לבהמות הפקר משום איסה"נ, אולם יש אופן להתירו כגון שהי' החמץ קשה כמו דגן דאחמיץ ואם יפררנו יש בזה משום מלאכת טוחן ביו"ט והוא מאבות מלאכות וה"ל עול"ת ואין עשה דוחה לתו"ע וכנ"ל לזאת כתב רשיי דיאכילנה לכלבים ואם כי יש לאו דלא יאכל חמץ דילפינן מזה לאסה"נ מ"מ אתא עשה דהשבתה ודאי ל"ת דאסה"נ וזה פשוט.

וע"פ דברינו יתיישב גם כן קושית הרא"ש מלוניל שהביא הפנ"י דאיך הוכיח רבא דשמ"מ מדרע"ק דל"ל הואיל והותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דאפילו אי אית לי' מתוך אינו מתבער ביום טוב דהא מנותר ילפינן דביעור חמץ אינו אלא בשריפה ונותר גופי' לא דחי יום טוב, עי"ש. ולפי הנ"ל אתא שפיר דהא אי אמרינן הואיל כו' ע"כ הא דאסור לשרוף נותר בי"ט הוא משום דרחמנא אחשב' לבעורי' למלאכה וכמש"כ רש"י, ובזה בודאי אין כאן רק ל"ת גרידא, וכיו"ב כתבו התוס' במס', ביצה דף י"ב ד"ה השוחט, דלב"ה דאי"ל מתוך אינו לוקה בשוחט עולת נדבה כיון דאו"נ הותר וה"ה בנונ"ד מתוך שהותרה וכיון דהותרו בהדיא לא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא, אלא למאי דאהדרי' אהדרי' ולמאי דצא אהדרי' לא אהדרי' וקאי דוקא בעשה עכ"ל, וא"כ ה"ה נמי לענין שריפת חמץ דאי נימא הואיל והותרה יצא מכלל מלאכות יו"ט, והגם דאהדרי' קרא לאיסור מלאכה דרחמנא אחשב' לבעורי' מ"מ לא אהדרי' כ"א לאיסור מלאכה בעלמא ולא לענין עשה דתשבות שזה לא נאמרה רק אאבות מלאכות, ושוב שפיר דחי עשה דהשבתת חמץ לל"ת דיו"ט, ולא דמי לנותר דלא דחי, דהתם ה"ט משום דאפשר למחר וכמש"כ התוס' בשבת כ"ה בגליון תוס' ד"ה ולא מילה עי"ש וכ"כ התוס' ביבמות ה' ע"ב ד"ה כולה, דשריפת קדשים לא דחי יום טוב דאפשר להמתין עד למחר, אמנם בשריפת חמץ דהתורה קבעה זמן ביעורי' שיהא ביום טוב לפי הה"א, בודאי דחי עשה לל"ת דיום טוב דאין לומר בזה אפשר להמתין עד לאחר יום טוב אפילו לפי מש"כ התוס' דהמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר עליו מ"מ בזה מבטל מצות עשה דתשביתו שנאמר בה אך ביום הראשון וקבע לה הכתוב מועד דוקא, ודמיא למילה דאתיא עשה ביום השמיני ודחי לשבת אף דאפשר למחר, "וא"צ למש"כ הב"א" ועכצ"ל דרע"ק ס"ל דלא אמרינן מתוך וא"ש.

ועל ארבעה אשיבנו בע"ה ליישב על יסוד דברינו קושית האו"ח בסוגיין על רש"י בשבת כ"ה באוקימתא דר"א דאמר הא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט משום דיום טוב עול"ת הוא, ופרש"י והא דאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב הגם שיכול ליהנות ממנה בשעת ביעורו דמאחר שנאסר הבערה שלא לצורך כלל גם זו לא יצאה מן הכלל עכ"ד. וקשה אמאי לא פרש"י כמו שכתב בביצה משום דרחמנא אחשבי' לביעורי' וחשיב לי' מלאכה, אולם לפי דברינו הנ"ל שהבאנו דברי הרשב"א דתשבות לא קאי כ"א אאבות מלאכות אם כן במדליק נר של ששיר ביו"ט דאין כאן לתא דאבות מלא' דהרי הבערה לצורך הוא רק דהתורה אחשבה למלאכה לפיכך לא קאי ע"ז בעשה דתשבות אלא איסור לאו, ואם כן הקל"ד ליתי עשה ולידחי ל"ת, ולא יספיק בזה תירוצו דר"א דיום טוב עשול"ת, וע"כ כתב רש"י בטעמא דהא מילתא הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהם נאסרין גם זו לא יצאה מן הכלל וכוונתו דמדרבנן אסור אטו קדשים שאין נהנין מהם וכמו שכתב התוספות בשם ר"י גזרו תרומה אטו קדשים, והצעת הסוגיא דשבת הנ"ל נלע"ד, דבאמת הן תנא דב"ח והן אביי ורבא כולהו ס"ל כר"א דיום טוב עול"ת, אולם בהא פליגי, דהנה מבואר בשבת פלוגתא אי תיקון מצוה חשיב תיקון מעלייא לחייב עלה בשבת, דאליבא דר"ש מפרש הגמרא דיליף מקלקל בחובל ומבעיר דחייב מדאיצטריך קרא למישרי מילה ומדאסר קרא הבערת בת כהן, ור"א ס"ל דהתם מתקן הוא כדר' אליעזר מה לי תיקון מילה מה לי תיקון כלי, מה לי לבשל פתילה מה לי בישול סמנין ועי' בתוס' יומא ל"ד דממעט ענבים מהדס ביום טוב אין זה תיקון כלי גמור ולא אסור רק מדרבנן וכיו"ב כתב רש"י בסוכה ל"ג ע"א, ומהשתא יבואר לנכון הא דאמרו רבנן בטעמא דאמ"ד בשש"ר ביום טוב בכמה אנפין, ור"א תירץ באופן אחר והוא דהדלקת נר של שש"ר כבר מבואר דאין בזה משום מלאכה דהבערה לצורך הוא ואם כן א"א למילף משריפת נותר דהתם אינו יכול ליהנות ממנו בשעת ביעורו וכמו שהקשה התוס' שם, אולם תנא דב"ח יסבור דתיקון מצוה לא חשיב תיקון ואם כן גם שר"נ דאין בזה תיקון הגוף אין בזה איסור מלאכה מדאורייתא רק כל איסורו משום דרחמנא אחשבי', ואם כן ה"ה בהדלקת שש"ר הגם דהבערה לצורך הוא מכל מקום אסור דרחמנא אחשבי' למלאכה וכמו שכתב רש"י שם ויליף שפיר לאין מדליקין בשמן שריפה מנותר. אולם אביי ורבא יסברו כדעת רב אשי בשבת דתיקון מצוה חשיב תיקון גמור לחייב עלי' משום מלאכה וכמו שכתב התוס' שבת ק"ו ד"ה מ"ל לבשל פתילה, דכל שאר מב"ד חשיב תיקון משום מצוה עי"ש,

ולפי"ז לא נוכל ללמוד שריפת תרומה מקדשים דבקדשים דאסורין ליהנות מהם בשעת ביעורן איכא מלאכה גמורה משום תיקון מצוה וקאי עלה בעשה ול"ת ועל כן לא דחי יום טוב, משא"כ בשש"ר דאין בו רק איסור לאו וכנ"ל, ואם כן נימא ליתי עשה ולידחי ל"ת, וע"כ האי סברא דכתבו התוס' שם וביבמות דהיכא דאפשר להמתין עד למחר לא דחי עשה לל"ת, לא קי"ל עד לבתר דנפקא להו לאביי ורבא מקראי האי סברא, דהכי אשכחן בכלאים בציצית דדוחה ל"ת הגם דיכול לקיים במינם וכמו שכתב התוס' בכתובות מ' עי"ש, וע"כ דלמדו אבו"ר מקרא דעולת שבת בשבתו, ומהוא, ולא מילה שלב"ז, דאשמעינן מהא דאין עדל"ת היכא דאפשר להמתין עד למחר. אולם ר"א לא הסתפק בשינויי דאבו"ר דס"ל דגם בדאפשר להמתין מכל מקום עשה דוחה ל"ת, וגם לא ס"ל כתנא דב"ח למילף משריפת נותר דשאני התם דהויא מלאכה גמורה וקאי עלה בעשה ולית לשיטתו דס"ל דתיקון מצוה חשיב תיקון גמור וכנ"ל, וע"כ אמר דטעמא דאין שורפין קדשים ביום טוב הוא משום דיום טוב עול"ת ושריפת תרומה טמאה גזרו אטו קדשים וכמש"כ התוס' וזהו כוונת רש"י דגם תרומה לא יצאה מן הכלל, והיינו משום גזירה, וכמו שהבין האו"ח בכוונת רש"י, ובאמת לשון רש"י סובל יותר דגם בשריפת תרומה איכא עשה ול"ת, והיינו דיסבור כדעת התוס' יבמות ו' דעשה דתשבות קאי גם אמחמר, וא"כ ה"ה באיסור הבערת ש"ש דרחמנא אתשבי' למלאכה קאי עלה בעשה ול"ת, ועל כן אמר דיום טוב עול"ת הוא והדברים נכונים מאד, והעולה מדברינו דכ"ע ס"ל דיום טוב עול"ת רק פליגי בהדלקת ש"ש ביו"ט דתנא דב"ח ואו"ר ס"ל דליכא בזה רק ל"ת גרידא אבל ר"א ס"ל דגם בזה קאי בעול"ת, ודו"ק.

ומה מאד יומתק לחיכי ליישב ע"פ הצעתינו דברי רש"י התמוהים שכתב שמ"מ מדרע"ק, מדלא נפקא לי' לרע"ק דהאי יום הראשון ערב יום טוב הוא אלא משום דאסור להבעיר ביום טוב כו', ותמה הצל"ח דמה לרש"י לתפוס לשון שלילה מדלא נ"ל לרע"ק, הלא היה ליה להוכיח במישור, מדנפ"ל לרע"ק דהאי יום הראשון עריו"ט הוא מדמצינו להבערה שהיא אב מלאכה, עי"ש, וכבר טרחו בזה המפרשים ליישב דברי רש"י כ"א לפי דרכו, ואענה אף אני חלקי ליישב בס"ד ע"ד הפלפול ע"פ יסוד דברינו הנ"ל דבאמת רש"י לא היה יכול לפרש דהוכחת רבא היא בפשוטו מדמצינו להבערה שהיא א"מ, דעל זה היינו יכולים להשיב איזה פירכא, רק דיוקא דרבא הוא מדלא נפ"ל לרע"ק דהאי יום הראשון עריו"ט ממק"א, ממילא נתחזקה על ידי זה ראייתו, מדקאמר ומצינו להבערה שהיא א"מ דאב"ח בד"א.

דהנה לכאורה יש לדחות דיוקא דרבא די"ל דבאמת ס"ל לרע"ק השבתת חמץ בכל דבר רק ראיית רע"ק היא מהשבתת חמץ האמור במצרים דשם לא היה אפשר להשביתו אלא בשריפה, דהנה זה ודאי אי נימא דאך ביום הראשון קאי על יום טוב, החיוב להשביתו בליל ט"ו דוקא וכמו דאמרו בגמרא מקודם ריש ד"ה דאיתקש השבתת חמץ לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה, וכת' בערב תאכלו. והלא אז היו מצווים שלא לצאת איש מפתח ביתו עד בוקר, וא"כ לא היו יכולים להשביתו ע"י השלכה לים או להאכילה לבהמת הפקר, דהרי היו כלואים בביתם ומאין להם בהמת הפקר בביתם ולבהמת עצמם בודאי אסור להאכיל מדאסור בהנאה, וזה שכתב רש"י הנ"ל או להאכיל לכלבים הכוונה לכלבים של הפקר כמש"כ המפרשים, וכמו כן לא היו יכולים לפררו ולזרות לרוח דמלבד שלא היה להם באפשרי לעשות זאת מאחר דהיו עצורים בביתם עוד זאת לא הרוויחו בזה מלעשות חילול יום טוב, דהרי כתב המג"א סי' תמ"ו סק"ב דלפרר ולזרות לרוח אפשר דמלאכה דאורייתא היא, ומה בצע להם לעמול לרוח, ובע"כ דביום הראשון קאי על ערב יום טוב, ואם כן אין כאן ראיה כלל דרע"ק ס"ל דאין בעח"מ אלא שריפה.

אך באמת דברי רבא נכונים מאד דאי נימא דהוכחת רע"ק הוא מזמן מצרים אין כאן ראיה כלל דביום הראשון הוא מערב יום טוב, דדילמא משום דעשה דהשבתה דול"ת דיו"ט וכקושית השושנת העמקים הנ"ל, ואין לומר כתירוצנו דיום טוב לר"ע היא עול"ת דז"א דהלא בזמן ההוא לא נאמר להם עדיין עשה דשבתון, דנאמרה אחרי מת"ת בפ' ויקרא כ"ג ואז לא היה יום טוב רק ל"ת והדרא קושית השושנת העמקים לדוכתא, ובע"כ דראית רע"ק הוא ממצות השבתה של דורות דלדידן הוי יום טוב עול"ת ואין עשה דוחה אותו וכנ"ל, ואם כן שפיר הוכיח רבא דס"ל לרע"ק אין בעח"מ אלא שריפה, דאל"כ יבעירנו בדבר אחר, וא"ש.

אולם עדיין יש לעורר על הוכחת רבא, דאפשר לומר כדמעיקרא דרע"ק הוכיח מזמן מצרים, ואין להקשות א"כ מה ראי' מייתא לדבריו הלא י"ל דעשה דל"ת דיו"ט, די"ל דרע"ק ס"ל כדעת ירושלמי שהביאו תוס' בריה י"ג דאין עדל"ת אא"כ כתובה בצידה כמו כלאים בציצית, משא"כ השבתה ויו"ט רחוקים זה מזה, או י"ל דס"ל לרע"ק דהשבתה אינה נוהגת בנשים מדהוה עשה שהזמנ"ר, ועין בש"א סי' פ"ב שחקר בזה וכתב דתליא בפלוגתא שבתוס' קדושין ל"ד עיי"ש, ואי נימא דנשים אינן מצוות במ"ע דהשבתה אם כן ה"ל אינה שוה בכל ואינו דוחה ל"ת, ועין במלהר"ע.

אמנם באמת הדבר נכון מאד, דאם נימא דרע"ק ס"ל דאין עשה דהשבתה דל"ת דיו"ט, א"כ ל"ל לומר ומצינו להבערה שהיא א"מ, הלא היה יכול להוכיח דהראשון הוא מעריו"ט אף אם בכ"ד היא השבתת חמץ לפי מה שכתבנו בשם רש"י ביצה הנ"ל, וע"כ צריכים אנו לומר דמשארי הבער' אין ראיה די"ל משום דעשה דהשבתה דל"ת וע"כ ל"ל לרע"ק דעת הירושלמי וגם אית לי' כדמסיק הש"א שם דשוה בכל היא, ואם כן שוב אא"ל דהוכחת רע"ק ממצות השבתה הנאמר במצרים דהא אז לא היה יו"ט כ"א ל"ת לחוד ושפיר לידחי לי' עשה דהשבתה.

ומעתה יאירו לנו דברי רש"י הנ"ל שבחר לו לשון ערומים ויאיר לנו נתיב ליישב לדברי רבא על אופניו וזהו דנקט בלשונו הזהב שמ"מ מדרע"ק, מדלא נפ"ל לר"ע דהאי יום הראשון ערב יום טוב הוא, אלא משום דאסור להבעיר ביו"ט, היינו דרע"ק הי' יכול להוכיח במישור מכל השבתות חמץ יהיה מה שיהיה, מ"מ אסור ביו"ט דרחמנא אחשבי' וכנ"ל אע"כ ס"ל דאין ראיה דאפשר משום עדל"ת, וע"כ הוכחתו מלדורות כדכתבנו וא"כ מוכח שפיר דס"ל אין בעח"מ אלא שריפה דאי השבתתו בכ"ד יבעירנו בד"א, ודו"ק היטב.

וממוצא דברינו נבוא לכלל ישוב דעת הפוסקים שפסקו כחכמים ר"פ כ"ש דאמרי אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. והרא"ש שם הביא דעת הרב הברצלוני שפסק כר"י והביא ראי' מהא דאמר רבא בפ"ק שמ"מ מדרע"ק אבח"מ אלא שריפה. ולפי הנחתנו יתבאר דרק רבא לשיטתו דייק כן מרע"ק אבל לפי ההלכה אין כאן ראיה דר"ע ס"ל אין בעח"מ אלא שריפה.

דהנה לעיל הבאנו קושית האו"ח ומש"כ רש"י שבת כ"ד על הא דר"א דה"ל יו"ט עול"ת, עיי"ש לעיל, דכתבנו ליישב קושיתו, ואוסיף מיא ואוסיף קימחא בישוב קושיתו, והוא על פי מש"כ בס' ישועות יעקב או"ח סי' תקפ"ו ליישב דעת הרמב"ם בה' שופר שכתב שופר של ר"ה אין עולין באילן ואין רוכבין ע"ג בהמה, והשמיט הך בבא דאין מעבירין עליו את התחום הנשנה ג"כ שם בר"ה ד' ל"ב. וכתב ליישב עפמש"כ שם מ"ט שופר עשה הוא ויו"ט עשה ול"ת ואין עשה דלתו"ע, והנה זה תלוי בפלוגתא עפ"י דעת הרשב"א הנ"ל דעשה דשבתון לא קאי כ"א אאבות מלאכות, וא"כ אי נימא דתחומין מה"ת אין בזה רק ל"ת לחוד אבל אי תחומין דרבנן וגזרו אטו מלאכה דאורייתא א"כ כעין דאור' גזרו וכמו שבמלאכה גמורה איכא עול"ת כן בשבות דרבנן וכמש"כ המג"א סי' תמ"ו, ומהשתא א"ש דהמשנה ס"ל תחומין דרבנן וא"כ הוה עול"ת ואין שופר דוחה, אבל הרמב"ם ס"ל תחומין די"ב מיל מה"ת והוי רק ל"ת לחוד דלא גזרו חז"ל על התחומין דבלא"ה אסור מה"ת וכ"כ תחום דאלפים אמה. עי"ש.

והנה אביי ורבא וכן תנא דב"ח דילפי ר"א מקרא דאין שורפין קדשים ביו"ט ולא ניחא להו בהך טעמא דר"א, וע"כ משום דס"ל דבאמת אין בהבערת קדשים איסור מלאכה או משום מתוך שהותרה או משום דיסברו דלצורך מצוה לא חשיב תיקון כלל וכדעת ר"ש בשבת ק"ו הנ"ל, אע"כ דכל עיקר איסור הוא מטעם דרחמנא אחשבי' לביעורי' וא"כ לא הוה בזה רק ל"ת לחוד, והי' מן הדין לומר דעשה דשריפת קדשים דוחה להל"ת, וע"כ איצטרכו למילף מקראי דלא דחי ומטעם דאפשר לקיים מצוותו למחר, וא"כ ה"ע דאין שו"ק בי"ט משום דאחשבי' לבעורי' עולה יפה גם בהא דאמ"ד בש"ש ביו"ט, וה"ט דרחמנא אחשבי' לבעורי' והוה מלאכה ולא איצטריך רש"י לפרש לדידהו מטעם גזירה תרומה אטו קדשים דבאמת אסור מדאורייתא להדליק בש"ש מטעם דחשיב מלאכה ודינו כדין אש"ק ביו"ט מדאורייתא.

אולם ר"א לא נחה דעתו בזה וס"ל דבאמת בשריפת קדשים איכא מלאכה גמורה, והוא לשיטתו בשבת שם דס"ל דצורך מצוה אף שאין בו צורך הגוף כלל חשיב תיקון מעליא, וגם לדעת הרמב"ם דלא אמרינן מתוך שהותרה כו' כ"א באוכל נפש וכמש"כ הכ"מ פ"ג מה' חמץ הובא במג"א סי' תמ"ו סק"ג, וע"כ תירץ דהוה יו"ט עול"ת דגם בשריפת קדשים איכא עול"ת ומעתה יקשה דמ"ט מדליקין בש"ש ביו"ט לסברת ר"א דהא בהדלקת נר של שש"ר נהנין בה ומלאכה המותרת היא, ואי"ל דטעמא משום דרחמנא אחשבי', דהא מ"מ אינה מאבות מלאכות ואינו רק לית ומ"ט לא דחי לי' מצות שריפת תרומה וע"כ צ"ל דהוא מדרבנן וגזרו תרומה אטו קדשים וא"כ קאי גם בש"ש בעול"ת מדרבנן וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ולא דחי עשה לעול"ת וע"כ כתב רש"י שפיר בטעמא דר"א משום דהואיל ושאר קדשין נאסרין גם זה לא יצא מן הכלל, וזה נכון מאד.

העולה מזה דלר"א לא מצאנו סמך מה"ת להאי סברא דרחמנא אחשבי' למהוי מלאכה גמורה בזה, והא דכתב רש"י בביצה שם אזה דרחמנא אחשבי', הוא רק לשיטת שארי אמוראים וכנ"ל ומתורץ קושית האו"ח.

ומעתה יתיישב לנכון דעת הפוסקים הנ"ל דפסקו כחכמים דאף מפרר וכו' ולא חשו להא דרבא מוכיח מדרע"ק דאין בע"ח אלא שריפה והיינו משום דרבא אזיל בשיטתי' דס"ל להאי סברא דאחשבי' לבעורי' ה"ל מלאכה דאורייתא וא"כ מוכח שפיר מדרע"ק דאב"ח אלא שריפה, דאי"ל דרע"ק הביא ראי' מפסח מצרים ושם לא הי' אפשר להשביתו בשארי דברים כ"א בשריפה וכנ"ל וס"ל לרע"ק דלא דחי עשה דהשבתה לל"ת דיו"ט הגם דאז עדיין לא נאמרה עשה דשבתון, ומטעמא דאמרן לעיל דס"ל כהירושלמי דאין עדל"ת אא"כ כתובה בצידה, או מטעם דס"ל דעשה דהשבתה אינו שוה בכל, ולא דחי לל"ת דא"כ ל"ל לרע"ק למידק ומצינו להבערה שהיא א"מ, הלא הי' יכול להוכיח דינו דתשביתו מעריו"ט מהשבתת חמץ בזמה"ז אף דהשבתתו בכ"ד מ"מ יש בזה משום מלאכה דרחמנא אחשבה לבעורי', וע"כ צ"ל דס"ל דבאמת משאר השבתות אין ראי' משום דעדל"ת וא"כ גם מפסח מצרים אין ראי' דנימא ג"כ עדל"ת וע"כ רע"ק קאי על מצות השבתה דלדורות דהויא יו"ט עול"ת ואי נימא דהשבתתו בכ"ד אין כאן ראי' כלל, וע"כ ס"ל דאין בעח"מ אלא שריפה וכ"ז לשיטת רבא, אולם לשיטת רב אשי דס"ל דלא אמרינן האי סברא דרחמנא אחשבי' וכנ"ל א"כ נוכל שפיר לומר דרע"ק למד ראיתו רק מפסח מצרים שלא הי' אפשר כ"א בשריפה וס"ל דלא דחי לי' העשה דתשביתו וכנ"ל וע"כ דתשביתו הוא מטריו"ט, ולשיטתו לא מצי רע"ק למילף משארי השבתות שבזה"ז משום דס"ל דהשבתתו בכ"ד ואין בזה לתא דמלאכה גמורה ומיתוקם קרא שפיר דתשביתו ביו"ט וע"כ מוכרת רע"ק למילף מפסח מצרים דלא הי' אפשר רק בשריפה, וכנ"ל. ומעתה אין כאן ראי' דרע"ק ס"ל אבח"מ אלא שריפה לשיטת רב אשי, ומיושב בזה שיטת הפוסק' דפסקו כחכמים היינו משום דקיימו בשיטת ר"א דקיי"ל דמאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי ולדידי' י"ל דגם רע"ק ס"ל דהשבתה בכל דבר, ואתי שפיר ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

משאת בנימין (אייזנשטדט)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה