משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת מגילה.
דף ד
בשבת לא קרינן מ"ט אמר רבה כו' וה"ט דשופר וה"ט דלולב, רב יוסף אמר מפני כו', ת"כ דר"י. והרי"ף שם הביא רק טעמא דרבה והשמיט טעמא דר"י לענין מגילה בשבת דלא קרינן. ויש להבין מדוע השמיט טעמא דר"י הא תניא כוותי'. וכמו כן הקשה על הרמב"ם שכתב רק טעמא דרבה ועי' בקובץ על הרמב"ם שם.
והנלע"ד ליישב דאזלי לטעמייהו ולשיטתם מספיק טעמא דרבה לחוד וא"צ לטעמא דר"י, דהא בשופר ולולב ליכא טעמא אחרינא רק משום גזירה דרבה, דהנה התוס' שם כתבו ע"כ צ"ל דר"י לא פליג אטעמא דרבה דהא גבי שופר ולולב ליכא טעמא אחרינא מ"מ קאמר טעמא אחרינא דאיכא נפקותא מיהו במקדש דליכא שבות ואפ"ה אסור משום ה"ט דקאמר ר"י, אולם הטו"א שם הקשה על התוס' דהא ר"י גופי' ס"ל בעירובין ק"ג שבות מקדש במדינה לא התירו והא האי גזירה שמא יעבירנה ד"א ברה"ר ה"ל שבות מקדש במדינה יעו"ש ועי' בצל"ח בזה.
לזאת נלע"ד ליישב קושית התוס' אמאי נאיד ר"י מטעמא דרבה לגבי מגילה דהנה הרי"ף שם הביא טעמא דרבה וכתב גרסינן במס' סוכה מפני מה אין לולב דוחה את השבת בי"ט ראשון כו' ואוקימנא משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ומספיקא לא דחינן שבת וה"ט דשופר וה"ט, דמגילה, וכתב הר"ן שם ואינו מחוור כיון דמדבריהם הוא אפילו היינו בקיאים בקביעא דירחא לא היתה דוחה שבת וכבר השיג עליו הר"ז הלוי ז"ל, וכתב דכוונת הרי"ף דכיון דלגבי שופר ולולב צריך לטעמא משום דלא בקיאינן בקביעא דירחא כתב נמי ה"ט לגבי מגילה דמספיק ה"ט לגבי מגילה אף שאינו צריך יעו"ש, וכן הרמב"ן שם שהביא הר"ן מטים לדעת זו, ואני תמה טל עצמי שלא הבנתי דבריהם דאם כדבריהם למאי הילכתא הביא הרי"ף כלל הא דאיתמר במס' סוכה לגבי לולב בענין מגילה כיון דאין נפ"מ לענין מגילה בהא דאין אנו בקיאין בקביעא דירחא, וכבר הביא הרי"ף להא במס' סוכה ר"פ לולב וערבה ומאי שיאטא דאין אנו בקיאין כו' לגבי מגילה, וגם פשט הלשון של הרי"ף מוכח מטעמא דאין אנו כו' לכן, אין דוחה מגילה שבת, לזאת אילו הייתי כדאי הייתי אומר דבדוקא נקט הרי"ף להא דאין אנו בקיאין כו' לגבי מגילה והוא דהרי"ף יסבו כדעת ר"ח שהביא הב"י באו"ח סי' רנ"ב דס"ל דדברי קבלה כדברי תורה דמי ומשפט אחד להם והט"ז בסי' תרפ"ז למד מזה דמגילה דוחה למצוה דאורייתא לגמרי מטעמא דמגילה שהוא דברי קבלה כדברי תורה דמיא, ומכש"כ שידחה גזירה דרבה, ורק מטעמא דאין אנו בקיאין בקביעא דירחא לא ניתנה גזירה דרבה לדחות מפני מקרא מגילה, אבל אילו היינו בקיאין שפיר היתה דוחה שבת היינו גזירה דרבה וכמו לולב כן מגילה, ואין להקשות לפי"ז אמאי שנינו בריש מגילה חל להיות בשבת כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה ואמאי אין קורין בשבת דהא בזמן המשנה היו מקדשין ע"פ הראי' והיו בקיאין בקביעא דירחא בארץ ישראל, אמנם זה לא קשה כלל דכמו דאמרינן בסוכה מ"ג דלכך אין לולב נוטל בשבת משום דלא בקיאין בקב"ד, ופריך אינהו דידעי בקב"ד לידחי שבת, ומשני כיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחי, ופרש"י שלא לעשות ישראל אגודות ונעשה תורה כשתי תורות דלדידן לא דחי לולב שבת, כן ה"נ י"ל לגבי מגילה כיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחי, ועי' בס' כפות תמרים שם מה שהביא, בשם הרשד"ם שהקשו על רש"י הא בין לאביי ובין לרבא דאיפלגו בענין לא תתגודדו ביבמות י"ד ליכא בב' בתי דינין בעיר אחת משום לא תתגודדו, וע"ש מה שתירץ הכפ"ת, ולפי תירוצו יש לעורר על סברתינו דלא דמי ללולב מגילה, דהוה בזמן הרגל אולם לפי תירוץ הרשד"ם שם תריץ יתיב דברינו יעו"ש, ועוד אני אומר דענין גזירה דרבה חמיר טפי מלא תעשו אגודות דשרי בזה בב' בתי דינין בעיר אחת דהא אמרו ביבמות שם הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה, כדברי ב"ה עושה, משא"כ גזירה דרבה אם יעשו בני בבל כאנשי א"י ליעול לולב בשבת הם עושין שלא כדין דהא נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, ובבבל אסרו ליטול לולב בשבת ע"כ אסרו גם בא"י ליטול לולב בשבת, וכמו כן י"ל גבי מגילה כיון דאנן לא קרינן בה בשבת אינהו נמי לא קרו בשבת, וא"ש היטב.
אמנם אי קשיא הא קשיא לי דמאי שייך לגבי מגילה לומר לא בקיאין בקביעא דירחא דבשלמה גבי לולב שייך שפיר זה דאם אינו יום ראשון של חג לא עשה ולא כלום, אבל גבי מגילה אפילו נימא דהאידנא לאו יום י"ד אלא יום ט"ו דהיינו שחסרו ב"ד לח' שבט שלפי סדר החדשים הוא מלא כמש"כ הטור או"ח סימן תכ"ו מ"מ שפיר יוצאין בקריאתה ומברכין שפיר עלי' כמש"כ הט"ז ס"ס תרפ"ח והסכים לזה בס' אליהו רבה והביא שכן דעת הס' תניא, וכן אם לפי חשבונינו עשינו לשבט חסר וב"ד שבירושלים עיברו לשבט ועשאוהו מלא, א"כ האידנא הוא יום י"ג מ"מ נפקינן שפיר בקריאת המגילה בי"ד שהוא ספק י"ג דהא כתב הטור בסי' תרפ"ח דהמפרש בים מיום י"א עד ט"ו יכול לקרותה בברכה תחילה וסוף. וכ"כ בשם רב עמרם ואף שהביא שם דעת בע"ה שחולק ע"ז והכריע הטור שיקראנה בלא ברכה, אבל באמת הוא מטעם שכתב דהאידנא ליכא קריאה שלא בזמנה וכוונתו להא דאר"י במגילה שם ל"ש אלא בזמן שהשנים כתיקונן אבל בזמה"ז הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה, א"כ בקראוה באמת בזמנה בי"ד רק שאנו מסופקין דילמא הוא יום י"ג ליכא משום הואיל ומסתכלין בה לכל הפירושים כמובן ומכש"כ לדינא דמתניתין שלא חששו לזה כלל ותיקנו זמנים הרבה לקריאת המגילה א"כ קשה טובא מאי לא בקיאינן בקב"ד שייך בזה דהא בין הוא ט"ו ובין הוא יום י"ג נפקינן שפיר בקריאתה ביום י"ד לפי חשבונינו והיא קושיא אלימתא.
והנלע"ד לומר כיון דבכרכים לא מצו לקרות בשבת בט"ו דדילמא חסרו ב"ד לשבט ויום ט"ו הוא יום ע"ז ולא יצאו כלל בקריאתה דלא יעבור כתיב וצריכים להקדים לקרות בי"ד, לזאת גזרו אף על הפרזים שלא יקראו בשבת אטו כרכים וכמו דאמרינן כיון דלדידן לא דחי אינהו נמי לא דחי לגבי לולב כן נאמר גם גבי מגילה לפרזים דאינם יכולים לקרות בשבת משום גזירה דרבה אטו כרכים דיש כרכים הרבה בחו"ל המוקפים מימות יהושע בן נון כמש"כ המג"א סי' תרפ"ח בשם של"ה וגם בא"י היכא דלא מטו שלוחי ניסן ועי' תוס' ב"מ כ"ז ורה"ש כ"ג ושם לא מצו כרכים לקרות בשבת כנ"ל וגזרינן פרזים אטו כרכים כנ"ל.
אולם לפי"ז ה"ל גזירה לגזירה ופגענו בפלוגתת אביי ורבא בשבת י"א ועירובין צ"ט דלאביי גזרינן באיסור הוצאה ולרבא לא גזרינן גזלג"ז וא"כ גם כאן לא גזרינן לרבא פרזים אטו כרכים וכרכים גופי' היא גזירה משום דרבה, אמנם מצינו דרבה ס"ל נמי דגזרינן גזירה לגזירה כמש"כ התוס' בשבת כ"ד ד"ה גזירה יו"ט אטו שבת, וכן בדף כ"ג שם עי"ש, ולפי"ז שפיר קאמר רבה בטעמא דמגילה בשבת לא קרינן משום גזירה שמא יעבירנו אף דצריכים אנו לבוא לטעמא דאין אנו כו' וגזרינן פרזים אטו כרכים אך לרבה לטעמו שפיר גזרינן גזל"ג
ובזה הגענו למקום ישוב קושית התוס' הנ"ל דמדוע נאיד ר"י מטעמא דרבה הא בשופר ולולב ליכא טעמא אלא הא דרבה, ולפי הצעתינו א"ש די"ל דר"י ס"ל כדעת רבא תלמידו דלא גזרינן גזלג"ז וכן משמע בביצה ד' דר"י ס"ל הכי, אם כן במגילה לא יתכן טעמא דרבה וכדאמרן על כן מוכרח לומר טעמא אחרינא מפני כו'.
ומעתה מיושב שפיר מה שעמדנו מדוע השמיט הרי"ף לטעמא דר"י דהא תניא כוותי', דהא הט"ז או"ח סי' רנ"ב סק"ח העלה דדעת הרי"ף לפסוק כאביי בזה דגזרינן גזלג"ז אם כן שפיר סגי לי' בטעמא דרבה משום דגבי לולב ושופר ליכא טעמא אחרינא, ע"כ סתם כוותי' דעולה שפיר לשיטתו, ודו"ק.
ועוי"ל בפשוטו דלפי מה שפירש הרי"ף בהא דאר"י דבזמן הזה הואיל ומסתכלין בה כו' היינו מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה א"כ ע"כ דמתניתין דס"ל דקורין שלא בזמנה ל"ל ה"ע א"כ איך יתכן דהא דאין קורין בשבת משום ה"ט ואיך אחזה המתניתין בשני ראשין וע"כ דליתא לדר"י ובטעמא דרבה סגי להרי"ף לשיטתו.
אמנם להרמב"ם לא יתכן תירוצינו דפסק כרבא דלא גזרינן גזל"ג, אך לדידי' ניחא בפשוטו דס"ל קריאת המגילה מדברי סופרים א"כ בפשוטו ניחא דאין קורין בשבת מטעמא דרבה אף אי בקיאין כמש"כ הר"ן.
דף טו
ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, אמר רב יהודא אורה זו תורה וכן הכתוב אומר ותורה אור כו', ששון זו מילה כו' ופרש"י ד"ה זו מילה, ועל כל אלה גזר, ורבים תמהו שלא מצינו שגזר המן לבטל מצות אלו. ובדרך פשוט נ"ל ליישב פרש"י דהכוונה היא עפ"י הא דאיתא שם דף י"ג אמר רבא ליכא דידע לישנא בישא כהמן כו', ובמדרשים איתא עוד שהלשין על המילה שבה עושין אכזריות וכן על התפילין שבזה מראים עצמן שהם למעלה מכל עם וכי שם ד' נקרא עליהם יעו"ש.
והנה בעת שנודע לישראל כי הגזירה הנוראה באה עליהם בשביל אותן המצות עיקרי הדת והאמונה שהלשין המן עליהם ובגללם הסב המן לב המלך להביא עליהם הרעה הגדולה הזאת, הנה בודאי יקרת המצות האלו פינת האמונה אספו נגהם כי איך יהל עליהם אור תורה ובגללה נחשכו עיניהם או איך ישמחו בי"ט וישישו במצות מילה ויהי עליהם התפילין לכבוד ויקר, כי הלא בגללם המיט עליהם אויבם בנפש הצרה הגדולה הזאת, אולם אחרי כן עת אשר נהפך פור המן לפורינו ושלטו היהודים המה בשונאיהם ונפל פחדם על כל העמים אז חזרה עטרה ליושנה ואור התורה ונזר המצות האירו באור יקר עליהם ועל זה אמר ליהודים היתה כו' אורה זו תורה, הכוונה כי התורה אשר מקודם נהפכה להם לרועץ, הנה עתה היתה להם עוז ואורה, וכן שמחו וששו במצות י"ט ומילה והתפילין היתה להם ליקר בי ראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליהם ונתן להם נס להתנוסס, וזהו כוונת רש"י ועל כל אלה גזר, הכונה שבשביל כל אלה גזר שעיקר מלשינותיו היה על המצות הללו כנ"ל, ולזאת אחרי שנצלו מן הצרה ונתרוממו על כל צורריהם בגלל המצות הללו, הי' להם לאורה ושמחה וגו'.
ובאופן דרושי, נ"ל לבאר המאמר הנ"ל, דהנה בפסחים ס"ח איתא דר"א ס"ל דאין לו לאדם בי"ט אלא או יושב ושונה או אוכל ושותה, ור"י סבר חלקהו חציו לד' וחציו לכם, ומפרש התם טעמא דר"א דכתוב אחד אומר עצרת לה"א, וכתוב אחד אומר עצרת תהי' לכם, ר"א סבר או כולו לד' או כולו לכם, ור"י סבר חלקהו חציו כו' אמר ר"א הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ע יום שניתנה בו תורה הוא, אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם מ"ט וקראת לשבת עונג. אמר רב יוסף הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם, דכתיב ימי משתה ושמחה, וכתב מהרש"א שם דבעצרת לא כתיב לד' וכן לא כתיב בי' נמי לכם ומסברא דבעי לה', וכן בשבת ופורים מסתמא דבעינן בהו לד' כמו שארי ימות השנה כו',
ולענ"ד אינני מבין דבריו דא"כ בכל שאר ימות השנה יהי' החיוב שיהא כולו לה' דהא לא כתיב בהו לכם, וזו לא שמענו לשום אחד דיסבור הכי דאפילו רשב"י דל"ל הנהג בהם מנהג ד"א בברכות ל"ה, מ"מ מודה דיכול האדם להיות ג"כ אוכל ושותה כדכתיב בקרא דקר"ש בהדי' ואכלת ושבעת, אלא נ"ל דבשבת כתיב לה' וכתיב נמי לכם כדכתיב ויום השביעי שבת לה"א, וכתיב בי' נמי כי קדש היא לכם, ולזה קאמרי דבשבת הכל מודים דבעינן נמי לכם מ"ט וקראת לשבת עונג, והא דקאמר ר"י הכל מודים בפורים, הוא משום דר"י אזיל לשיטתו במגילה ה' ע"ב דתני ר"י שמחה ומשתה ויום טוב כו', וי"ט מלמד שאסור בעשיית מלאכה ול"ל לר"י הא דאמר רבה ברי' דרבא שם הספד ותענית קבילו עלייהו יו"ט לא קבילו עלייהו דמעיקרא כתיב שמחה ומשתה וי"ט ולבסוף כתיב שמחה ומשתה ואילו י"ט לא כתיב, עיי"ש, ולזה קאמר ר"י דהכל מודים בפורים דאף דדינו כמו בי"ט, מ"מ מודים דבעינן נמי לכם מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב, וא"ש.
והנה המהרש"א שם פירש מיום משתה יליף לה דבעי נמי לכם ולא מלשון שמחה דהא בי"ט נמי כתיב ושמחת בחגך, והיינו דאפשר דכולו לה' בשמחת לימוד התורה המשמחת לב, והא דאמר גבי יום טוב אין שמחה אלא בבשר, ר"ל אין שמחה לכם שהיא אכילה, אלא בבשר ע"כ.
והנראה לי לומר דאף דאפשר לפרש האי קרא ושמחת בחגך בשמחת לימוד התורה כנ"ל, מ"מ בהאי קרא ליהודים היתה אורה ושמחה, א"א לפרש דאשמחת התורה קאי, דהא זוהי נכלל בתיבת "אורה" וע"כ ושמחה מפרשינן אשמחת אכילה ושתיה בבשר ויין כנ"ל, והיינו מטעמא דר"י דהכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם. ומעתה יבואר המאמר הנ"ל בטו"ט, דיתכן לומר דרב יהודא בעל המאמר הזה ס"ל ג"כ כר' אלעזר רבו דאין לו לאדם אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, וכמו דמצינו בכמה דוכתי דר"י אזיל בשיטת ר"א רבו, בסוכה כ"ג ועוד בכ"ד, אכן בפורים הכל מודים דבעינן נמי לכם לזאת קאמר אורה זו תורה, ושמחה זו י"ט דאף שקיימו מצות לימוד התורה מ"מ עשו אותו יום טוב באכילה ושתיה, וא"ש.
והנה מבואר שם דאפילו לרבה ברד"ר דס"ל די"ט לא קיבלו עלייהו, מ"מ בשנה הראשונה קיבלו אותו לי"ט רק שלא קיבלו עלייהו זאת לחק לעשות כן בכל שנה ושנה, וכדכתיב בקרא ע"כ היהודים הפרזים עושים את יום הי"ד שמחה ומשתה ויו"ט, רק שאח"כ כשכתב מרדכי לקיים עליהם לחק לא כתיב שיקבלו לי"ט, ויש לחקור בשנה ראשונה שקיבלו לי"ט לאסור בעשיית מלאכה, איך הי' הדין לענין מילה שלא בזמנה וכן לענין הנחת תפילין אם קיבלו ג"כ לדחות מפני מילה שלב"ז ותפילין.
והנראה ברור דבזה בודאי לא עשו אותו כיו"ט, דהרי חזינן דלרב יוסף דס"ל די"ט ג"כ קבילו עלייהו לאסור מלאכה מאז והלאה, מ"מ בודאי ס"ל דמלין בו מילה שלב"ז וכן מחוייבין להניח בו תפילין דהרי לא אישתמיט בשום דוכתא במשנה וברייתא להשמיענו דין מחודש זה דפורים אסור בו מילה שלב"ז ובהנחת תפילין, וע"כ דלדחות מצוה דאורייתא לא קבילו עלייהו לעשותו כיו"ט גמור, דאף דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת, היינו היכא דאיכא בזה גזירה שלא יפגע באיסור דאורייתא וכמו ערל, הזי' ואיזמל עי' יבמות צ', אבל בזה שאין בו משום לתא דאיסור דאורייתא בודאי אין כח ביד ב"ד לעקור דבר מה"ת.
ומעתה איש שאירות המאמר וששון זו מילה ויקר אלו תפילין, וכוונתו דאף דקיבלו עלייהו בשנה. הראשונה לעשותו כי"ט מ"מ היה נוהג בו מילה אפילו שלב"ז ותפילין, ושיעור המאמר הנ"ל דאשמיענו דבפורים נקבצו בו כל המעלות ושמחות דאף דעשאוהו חציו לה' באורה זו תורה, מ"מ עשאו בו ג"כ חציו לכם, ושמחה זו י"ט, דהיינו דוקא שמחת אכילה ושתיה וכן באיסור מלאכה כמו יו"ט ואף דקיבלו עלייהו בפעם הראשונה ליום טוב מ"מ וששון זו מילה ויקר אלו תפילין הי' נוהג בו. וא"ש.