משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
הדרן ששי לסיום הש"ס שהגדתי בשנת תרמ"ב
תנא דב"א כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב כו', והנה התוס' כתבו טעם הא דשייכא הך מאמר הכא, דאיידי דאיירי לעיל בהילכתא מייתא לה לסיים בדבר טוב, וגם אנן נעני אבתרייהו לתת טו"ט לסמיכת מאמר זה לענין הקודם.
דהנה לעיל ע"ב איתא אמר לי' ראב"ע לרע"ק אפילו אתה מרבה בשמן בשמן כל היום כולו איני שומע לך אלא חצי לוג שמן לתודה ורביעית יין לנזיר וי"א יום שבין נדה לנדה הלממ"ס כו', והנה במנחות פ"ט גרסינן שם ורביעית שמן לנזיר, וכ"ה הגירסא בתר"כ פ' צו, ובס' ערוך לנר כתב שכן נראה מדברי התוס' כאן ד"ה אלא חצי, שכתבו דלא אשכחן דפליג ר"ע בהא, והלא בהדיא מצינו דפליג ר"ע בנזיר ר"פ ג"מ דס"ל דחיוב שתיית יין לנזיר הוא בכזית, ועי' תוס' עירובין ד' ד"ה גפן, וכתב עוד בס' הנ"ל דלפני הרמב"ם היו ב' גירסאות לכן כתב בה' מעה"ק פ"ט דרביעית שמן לנזיר הלממ"ס ובהקדמתו לפי' המשנה לסדר זרעים העתיק רביעית יין לנזיר כמו בסוגיא דהכא.
ואמרנו לתת המשך וחיבור לד' מאמרים הללו דכולהו מישך שייכי להדדי דמס"ל לראב"ע דחצי לוג שמן לתודה הוא הלמ"מ מוכרח לשיטתו דגם רביעית שמן לנזיר ורביעית יין לנזיר וי"א יום שבין נדה לנדה הלמ"מ. והנה בראשית ההשקפה הי' נראה לומר דכיון דס"ל לראב"ע דחצי לוג שמן לתודה הלמ"מ מוכרח לסבור דרביעית שמן לנזיר הלמ"מ, דבמנחות ע"ח איתא ת"ר על זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות ולרביעית שמן. ופרש"י לפי שבתודה הי' חצי לוג שמן חציו לחלות ולרקיקין וחציו לרבוכה וכיון שבנזיר אין בו רבוכה דיו ברביעית, ע"ש, ובשבת קל"ב כתב רש"י אמאי דקאמר שם דאין דנין ק"ו מהלכה דלא ניתנה תורה שבע"פ לדרוש בי"ג מדות, ומעתה כיון דס"ל לראב"ע דחצי לוג שמן לתודה דהיינו רביעית לחלות ולרקיקין הוא הלמ"מ שוב אינו יכול ללמוד מזבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לרביעית שמן דאין דנין מהלכה ע"י י"ג מדות ומוכרח לסבור דרביעית שמן לנזיר הוא הלמ"מ. אבל כד מעיינינן בהא לאו מילתא היא דהנה בצל"ח פסחים פ"א ד"ה אלא אמר רבא, כתב זה שנים רבות נתקשיתי על דברי רש"י בשבת קל"ב שכתב דלא ניתנה תורה שבע"פ לדרוש בי"ג מדות, ולפי"ז אמאי משני רבא דיליף מועדו מועדו והלא גם ג"ש אין דנין מהלכה, והנלע"ד דהא דאין דנין י"ג מדות מהלכה היינו אם אין דנין רק דבר זה, אבל כאן דמג"ש דמועדו ילפינן גוף הדין דתמיד דוחה טומאה וכן ילפינן דפסח דוחה שבת וכיון דילפינן דבר הכתוב בפירוש ילפינן מיני' גם דבר שהוא הלכה, ודמיון לדבר זה דלא ילפינן בקדשים למד מן הלמד ואפ"ה היכי דילפינן מיני' דבר הכתוב בי' בפירוש, ילפינן מיני' אפילו דבר שהוא עצמו נלמד ממק"א, לפי פרש"י ביומא נ"ז ע"א ד"ה ואב"א, יעו"ש, ה"נ דכותי' בדבר שהוא הלממ"ס כו' עי"ש.
ומעתה לפי"ז שפיר נוכל ללמוד רביעית שמן לנזיר מהיקשא דזבח תודת שלמיו, ואם כי בתודה גופי' הוא מהלמ"מ מ"מ כיון דבהאי היקשא ילפינן ג"כ לעשרה קבין ירושלמיות דכתיב בפירוש בקראי דתודה כדאיתא במנחות ע"ז, שוב יכולים אנו ללמוד ג"כ דבר שהוא הלמ"מ וכדברי הצל"ח. וע"פ דברי הצל"ח הנ"ל נבין טעם פלוגתת ר"מ ור"י במכות י"א דפליגי בס"ת שתפרו בפשתן חד אסר וחד שרי למ"ד פסול דכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך ואיתקש כה"ת לתפלין מה תפלין הלמ"מ לתופרן בגידין אף כל לתופרן בגידין ואידך כי אתקוש למותר בפיך, להלכותיו לא איתקש, ובפרש"י לדבר שאינו כתוב בתורה ובתפלין גופייהו לא גמרינן לי' אלא מהלמ"מ לא ילפינן בהיקשא, ולפי דברי הצל"ח הנ"ל י"ל דפליגי בפלוגתת רש"י ותוס' יומא, וזבחים נ"ז דלשיטת רש"י הנ"ל וכ"ה דעת הרמב"ם בפ"ה מה' מעה"ק דהיכא דילפינן מיני' דבר הכתוב בפירוש ילפינן מיני' אפילו דבר שהוא עצמו נלמד לו ממק"א ולפי"ז ה"נ כיון דאיתקש כה"ת לתפלין לענין מותר בפיך דכתיב בקרא, ילפינן ג"כ לענין לתופרן בגידין אף שהוא הלמ"מ דבחד זימנא גמיר, ולשיטת התוס' שם שהשיגו על רש"י מכמה מקומות דאף דילפינן דבר הכתוב בפירוש מ"מ לא נוכל ללמוד מיני' למד מן הלמד, כן ה"נ לענין לתופרן בגידין דכיון שהוא הלמ"מ לא ילפינן מיני' בהיקש אף שילמד בההיקש לדבר הכתוב בו בפירוש, ובאמת מצינו מחלוקת תנאים בזה בזבחים נ"ז דר"ע ס"ל הימנו ודבר אחר לא הוי היקש ופרש"י דבר שהוא כתוב בו מקצתו בפירוש אלא שהוא נלמד גם ממק"א אין לו תורת היקש וילפינן מיני' שפיר עי"ש, ולדעת ר"ע כש"כ דבר שכל הענין כתוב בו בפירוש ילפינן ג"כ דבר שנלמוד לו ממק"א, עי"ש. אולם לדעת ר"י שם לפי תירוץ קמא ביומא וזבחים שם דמקומות גמרי מהדדי לא ילפינן מהך היקשא דבר שנלמוד לו ממקום אחר.
איברא דיש לעיין מהא דפריך רבא בזבחים נ"ה ע"א וכי דבר הנלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש, אף דילפינן בהך היקשא ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים כו' דאינם נאכלים לזכרי כהונה כדמסיק רבא שם, וכמו שכתב הלח"מ שנביא לקמן, מ"מ לא נוכל ללמוד מיני' דבר שנלמוד לו מהיקישא ולסברת הצל"ח איך משני רבא בפסחים דגמר מועדו מועדו, אלמא דלאו בחדא מחתא מחתינהו, ואולי י"ל דפרכת רבא בזבחים שם היא אליבא דהך מ"ד דלא ילפינן בכה"ג למד מן הלמד וכנ"ל והרי הא דזבחי שלמי ציבור שחיטתן בצפון לא מצינו חולק בזה והלכה פסוקה היא. ואף אם נפקפק קצת בזה מ"מ בענין קדשים מסתבר טעמא דהצל"ח דהרי קי"ל דבקדשים אין למידין למד מן הלמד רק מדבר הכתוב בפירוש וכש"כ בדבר שהוא הלמ"מ שאף בחולין לא גמרינן מיני', אכן למ"ד הימנו ודבר אחר לא הוי היקש דהיינו דהיכא דילפינן מיני' דבר הכתוב בו בפירוש ילפינן מיני' גם דבר הנלמד לו ממק"א כ"כ ילפינן מיני' גם דבר שבהלמד הוא הלכה למ"מ אכן למ"ד דלענין למד מן הלמד לא ילפינן בכה"ג, כן ה"נ לענין הלמ"מ לא ילפינן מיני' אף דבהאי היקשא ילפינן מיני' ג"כ לדבר הכתוב בו בפירוש. וזה ברור.
זכינו לדין דהנך שני ענינים, למד מן הלמד, והלמ"מ תלויים זה בזה, ומעתה נשית פנינו להוכיח מדברי ראב"ע דס"ל דחצי לוג שמן לתודה הוא הלמ"מ ע"כ דס"ל דאין למידין למד מן הלמד אף דנלמוד מיני' גם דבר הכתוב בפירוש בהמלמד, דגרסינן במנחות פ"ט תניא אמר ר"ע מה ת"ל בשמן בשמן ב' פעמים כו' הוי ריבוי אחר ריבוי ואין רא"ר אלא למעט מיעטו הכתוב לחצי לוג א"ל ראב"ע כו' אלא חצי לוג שמן לתודה הלמ"מ, ויש להבין מ"ט לא ניחא לי' לראב"ע בדרשא דר"ע דדריש לה מקרא ול"ל הלכה ע"ז, ונ"ל דהנה במנחות ס"ג איתא פלוגתת ר"י ור"ש באומר הרי טלי מנחת מאפה אם יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין ותרווייהו מפקי לי' מדרשא בשמן בשמן עיי"ש, וכ"ה בת"כ פ' ויקרא ושם בת"כ דריש עוד מת"ל בשמן בשמן ב' פעמים להכשיר בשמן השני ולהכשיר בשמן השלישי ראב"י אומר מושח את הרקיקין כמין כ"י שאין רא"ר אלא למעט. והנה המזרחי והק"א ובלח"מ סוף הלכות איסורי מזבח הקשו דאיך דריש הת"כ ב' דרשות מחד קרא, והם נתעצמו מאד בזה, וראיתי בהתוה"מ בביאורו לת"כ שם סי' קי"ח שכתב ליישב וז"ל כבר בארנו בסי' קט"ו למה כפל מלת בשמן לר"י כדאית לי' ולר"ש כדאית לי', אמנם זה נמצא עוד שתי פעמים א' בתודה, פ' צו ז' י"ב, חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן כו', ב' בנזיר, במדבר ו' ט"ו, סלת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, וז"ש בספרא מת"ל בשמן בשמן ב' פעמים, ר"ל שעוד ב' פעמים בתורה יש שאומר בשמן בשמן כפול, כי מ"ש פה כבר נדרש והשיב שמ"ש בתודה בשמן בשמן בא להכשיר בשמן השני והשלישי כו' ומש"כ עוד גבי נזיר ב' פעמים בשמן דריש ראב"י שמשוח את הרקיקים כמין כ"י כו'. והנה למ"ד בברייתא דמנחות דמושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג ידרוש בשמן בשמן שגבי תודה כר"ע בספרא פ' צו ומנחות פ"ע כנ"ל, וגבי נזיר ידרוש לשמן השני והשלישי כנ"ל עכ"ל. ובדבריו מיושב קושית הס' הנ"ל דבאמת יש לכל הדרשות לימודים וכל דרש נדרש ממקרא מיוחד, וגם נתיישב בדבריו טעם פלוגתת ר"ע וראב"ע, והוא דר"ע סובר כברייתא דמנחות ע"ה דמושחן וחוזר ומושחן כו' ואייתר לי' הך קרא בשמן בשמן שגבי תודה ודריש מיני' למעט לחצי לוג וראב"ע יסבור כראב"י דמושח את הרקיקין כמין כ"י וא"כ שוב אין לו לימוד לחצי לוג דכל הני קראי צריכי חד לענין פלוגתת ר"י ור"ש למר כדאיתא לי', וחד להכשיר בשמן השני והשלישי וחד דמושח כמין כ"י.
אולם בדברינו יש קצת דוחק לומר דסתמא דמתני' מנחות ע"ד דמושח את הרקיקין כמין כ"י הוא דלא כר"ע והרי קי"ל כולהו סתימאי אליבא דר"ע ומה גם דבגמ' שם איתא דכן הוא דעת ר"ש ובודאי בשיטת ר"ע רבו אמרה, עי' מנחות דף ע"ב, לכן נראה לענ"ד דבין ראב"ע ובין ר"ע ס"ל הך דראב"י ור"ש דמושח את הרקיקין כמין כ"י והשאר נאכל לכהנים ופלוגתייהו תליא במילתא אחריתא דהנה במנחות פ"ו איתא במתני' כל המנחות היו בדין שיטענו שמן זית זך, ומה מנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך מנחות שהם לאכילה אינו דין שיטענו, ת"ל זך כתית למאור, ואין זך כתית למנחות. וכ"ה בת"כ פ' אמר פ' י"ג משנה ו' מה אני מקיים כתית למאור ולא למנחות. והנה במזרחי פ' ויקרא סי' ב' פ' ד' התפלא מאד על הת"כ דדריש בשמן בשמן ב' פעמים להכשיר בשמן השני והשלישי ת"ל מקרא דלמאור דשמעינן מזה מנחות שאינם טעונים זך כנ"ל וכבר נשאו ונתנו בקושיא זו בס' גו"א ובלח"מ סוף ה' איסורי מזבח, והק"א ובס' עזרת כהנים על הת"כ, ומה שתירצו בזה בדוחק אינו מתקבל כלל להמעיין הישר, והמעיין בדבריהם יראה שכל אחד סותר תירוצו של חבירו, והנה בס' התוה"מ פ' אמר סי' ר"י תירץ בזה שבא להכשיר ב' מדריגות האחרונות כי ממ"ש ולא כתית למנחות נודע להכשיר ג' שמנים שבזית הראשון וממילא ה"ה ראשון שבשני שדומה לשני שבראשון וכן שני שבשני וראשון שבשלישי שדומה לג' שבראשון ולא נדע ג' שבשני וב' וג' שבשלישי וזה מרבה מן בשמן בשמן ע"כ, ועי' בעזרת כהנים ותוס' העזרה שם שתירץ כ"כ דאתא להכשיר השני והשלישי שבשלישי עי"ש.
והנה בעניותינו לא העלו לנו תירוץ מספיק לקושיא החמורה הנ"ל דמנין הי' לנו לפסול השני והשלישי שבשלישי במנחות, והלא כבר ממעטינן מזך כתית למאור ולא זך כתית למנחות, ושוב נתבטל הק"ו המובא במשנה הנ"ל וא"כ מסברא ידעינן דכל השמנים כשירים למנחות ומנ"ל לחלק בין מובחרים לשאין מובחרים ועי' בעזר"כ שם שכתב סברא זו לדעת ראב"י ואני תמה עליו אחרי שהרגיש בזה איך ניחא לי' תירוצו הנ"ל, ועוד תימה עליהם אמאי לא הובא הך דרשא בשמן בשמן במשנה מנחות להכשיר הב' והג' שבשלישי.
והנלע"ד בזה דהנה יש להשקיף על השינוי שבין מתני' הנ"ל ובין לשון הת"כ, דשם במשנה הלשון הוא ת"ל זך כתית למאור ואין זך כתית למנחות, אולם בת"כ הוא הלשון כתית למאור ולא כתית למנחות ושייר מלת זך, ולא זך כתית למנחות, הלא דבר הוא, וכ"ה ברש"י פ' תצוה כתב והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות שנאמר כתית למאור ולא כתית למנחות, וכן ברמב"ם סוף ה' אס"מ כתב ג"כ כתית למאור עי"ש, ומדוע לא נקטו כלשון המשנה? והנראה בזה דהנה במזרחי פ' תצוה הקשה אהא דאיתא במנחות פ"ו ובת"כ הנ"ל יכול יהא כתית פסול למנחות ת"ל ועשרון סלת בלול בשמן כתית א"כ מת"ל כתית למאור ולא כתית למנחות, דקשה לשתוק קרא מכתית דמנחות וע"כ קרא דלמאור למעוטי מנחות מחובת כתית הוא דאתא דאס"ד לפוסלו השתא במקום שפסל את השני הכשיר הראשון במקום שהכשיר השני אינו דין שיכשיר הראשון, וי"ל דלגבי מאור ראשון עדיף טפי משני שנמשך אל הפתילה יותר מהשני ולגבי מנחות שני עדיף טפי מהראשון שיש בו טעם המתיקות יותר מהראשון לכך צריך קרא בלול בשמן כתית להכשיר בשמן הראשון במנחות, עכ"ד. והנה הא דבעינן למנורה שמן הראשון שבשלישי ילפינן זה מדכתיב כתית כמו שכתב רש"י במתני' מנחות שם דלמנורה בעינן כתית ול"ה כתית אלא ראשון שבכל זית, וכ"כ הרמב"ם ס"ה אס"מ הנ"ל אין כשר למנורה אלא הראשון והרביעי והשביעי שנאמר כתית למאור עי"ש, ומה שכתב בתורה זר הוא תנאי אחר שיהא נקי משמרים כמ"ש בגמ' שם ובת"כ הנ"ל אין זך אלא נקי ועי' בלבוש האורה ריש פ' תצוה. והנה בכמה מקומות בש"ס מצינו פלוגתא אי אמרינן מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו או מקרא נדרש גם לפני פניו, ובר"ה ט' איתא יובל היא אע"פ שלא שמטו אע"פ שלא תקעו יכול אע"פ שלא שלחו ת"ל היא דברי ר"י ומוקי לה בגמ' דקסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפ"פ והיינו מיעוטא דהיא קאי אקריאת דרור דסליק מיני' ולא אתקיעת שופר הכתובה לפני פניו.
ועפ"ז נפתח לנו שערי בינה להבין החילוק לשונות שבין המתני' והת"כ דבמתני' איתא ואין "זך" כתית למנחות ובת"כ איתא ואין כתית למנחות והוא דסתם סיפרא הוא ר"י והוא ס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולא ממעטינן מלמאור רק כתית דכתיב לפניו ולא זך דכתיב לפני פניו, אבל המשנה אזלא אליבא דמ"ד מקרא נדרש לפניו ולפני פניו, כאשר נוכיח לקמן דר"ע הכי ס"ל וכולהו סתימאי אליבא דר"ע וא"כ ממעטינן נמי מלמאור, זך הכתוב לפ"פ, והשתא מיושב היטב קושית הרא"מ והספרים הנ"ל דלמאי איצטריך בת"כ להכשיר השמן השני והשלישי מבשמן בשמן תפ"ל מקרא דלמאור, דבאמת ז"א דהן אמת דמקרא דלמאור ידעינן דלא בעינן כתית למנחות מ"מ הא"מ דשפיר פסול השני והשלישי שבשלישי מק"ו דמנורה וכדאיתא במתני', ואי"ל הא כיון דמכשרינן יותר במנחות מבמנורה מנ"ל לפסול הב' והג' שבג', דז"א דהא"מ הא דלא בעינן הראשון למנחות לאו משום קולא דידי' רק משום דלמנחות עדיף יותר השני מהראשון שהוא מר וכמש"כ המזרחי הנ"ל אבל באמת בעינן לכל הפחות דומיא דהראשון שבשלישי דהיינו השני שבשני שדומה לג' שבראשון ולכך שפיר צריך קרא בשמן בשמן להכשיר השני והשלישי שבשלישי, וכ"ז הוא לשיטת הת"כ דמיעוטא דלמאור לא קאי רק אכתית דלקמי' ולא אזך, אולם למ"ד מקרא נדרש גם לפני פניו וא"כ ממעטינן נמי זך למנחות והיינו דגם אם יש בו שמרים כשר למנחות שוב אין אנו צריכים להכשיר השמן השני והשלישי מקרא בשמן בשמן דשפיר ידעינן זה מלמאור דהרי חזינן דמנחות קילי יותר ממנורה ונתבטל הק"ו שבמשנה א"כ מנ"ל לפסול השמן הב' והג' שבג', ובזה מיושב מה שעמדנו לעיל אמאי הסתפקו במשנה בדרש דלמאור להכשיר כל השמנים למנחות ולא אייתו הא דבשמן בשמן להכשיר השני והשלישי, דבאמת כיון דהמשנה אזלא למ"ד מקרא נדרש גם לפ"פ וממעטינן נמי זך במנחות א"כ ממילא כל השמנים כשירים למנחות דאתא קרא ואפקא מק"ו ואין לנו לחלק בין מובחר לשאינו מובחר וכנ"ל, והוא ברור ונכון בס"ד, ודו"ק היטב.
העולה מכל המקובץ דהא דמצריכינן לדרוש מקרא בשמן בשמן להכשיר השני והשלישי הוא רק למ"ד מקרא נדרש לפניו ולא לפ"פ, אולם למ"ד מקרא נדרש לפ"פ שפיר איתמעט מנחות מקרא דזך כתית למאור ולא זך כתית למנחות וה"ה הב' והג' כשירים במנחות, ומעתה נדעה נרדפה לדעת טעם פלוגתת ר"ע וראב"ע והוא דר"ע יסבור כמ"ד מקרא נדרש גם לפ"פ ומיותר לדידי' הך קרא בשמן בשמן שכתוב בתודה ודריש מיני' למעט לחצי לוג, אבל ראב"ע יסבור כמ"ד מקרא נדרש לפניו ולא לפ"פ ואיצטריך בשמן בשמן להכשיר הב' והג' שבג', וע"כ ס"ל דחצי לוג לתודה הוא הלכה למשה מסיני.
ונלע"ד דהא מילתא אי מקרא נדרש גם לפ"פ או לא, תליא בהא דאיפלגו ר"י ורבנן אי דרשינן סמוכים בכל התורה אף דלא מוכח או מופנה, עי' ברכות כ"א וביבמות ד', וסנהדרין ס"ז דמאן דדריש סמוכים בכה"ת אף דלא מוכח או מופנה כן ה"נ דריש מקרא גם לפ"פ מסמיכות הענינים דהיינו הענין שלפני פניו לשלפניו ומקשינן להו אהדדי ליתן את האמור בזה לזה, אולם למאן דלא דריש סמוכים כ"א היכא דמוכח או מופנה כן ה"נ לא דריש המקרא ללפני פניו דאינו מוכח ומופנה ופעמים אף לפניו לא דריש אם אינו מוכח או מופנה. ובזה יתיישב לנו מה שהקשו התוס' בזבחים כ"ד דר"ש לא דריש באצבעו אלפניו דהיינו אולקח ובפ"ק דקדושין משמע דכו"ע דרשי מקרא לפניו, דבאמת לא כל הסמיכות שוין דהיכא דמוכח דרשינן שפיר לשלפניו ולכו"ע) והתם בזבחים אינו מוכח או מופנה ור"ש יסבור כמאן דלא דריש סמוכין אם לא מוכח או מופנה, והא דדריש בסנהדרין ס' דב"נ מצווים על הכישוף מסמיכות מכשפה כו' י"ל דס"ל דההוא סמיכות הוא מוכח או מופנה, ועי' בזה. ולכן ר"י דס"ל דלא דרשינן סמוכים וכנ"ל ס"ל דמקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו כדאיתא בר"ה ט' ועיי"ש בתוס' בתירוץ השני, ולדעתי הוא נכון מאד בסברא, ועי' בב"מ צ"ה ברש"י ד"ה מקרא, בסמיכות הפרשיות אע"פ שאין היקש מפורש בהם, ע"כ, וממש הוא כדברינו דטעמא דמאן דדריש לפ"פ הוא משום דדריש סמוכים בכה"ת אף דלא מוכח, וזה ברור מאד.
והנה בסוכה ל"א איתא תנא יבש פסול מפני שאינו הדר ור"י מכשיר, אמר רבא מחלוקת בלולב דרבנן סברי מקשינן לולב לאתרוג ור"י סבר לא מקשינן, וכתב רש"י בד"ה לא, לא הוקשו ללמוד זה מזה ונא ניתן לדרוש מעצמן מכל י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם אלא ק"ו, והתוס' שם תמהו על רש"י דהא אפילו סמוכין נתנו לדרוש מה"ת כו' כש"כ היקשא ואפילו ר"י דלא דריש סמוכים אלא היכא דמוכח או מופנה ממ' בהיקשו מודה, אלא כל המדות אדם דן בעצמו חוץ מג"ש כו' עכ"ד. ובס' כפות תמרים ובמשנ"ל פ"ב מ"ה קר"פ וכן בח"ס בחידושיו לפ' לה"ג כתבו ליישב דעת רש"י דלא כ"כ אלא לר"י דלא דריש סמוכין אלא היכא דמוכח או מופנה כן ה"נ ס"ל דכל י"ג מדות אין אדם דן מעצמו לבד ק"ו, אבל לרבנן דדרשי סמוכין ה"ה דאדם דן מעצמו בכל י"ג מדות לבד ג"ש, ובח"ס שם כתב להסביר דהא דלא חשיב סמוכין בהדי י"ג מדות וע"כ צ"ל בכלל היקש הוא נכלל בין הוקש בפסוק אחד בין סמוכים בפסוקים או בפרשיות וכיון דחזינן דר"י ס"ל בסמוכין שהוא מענפי ההיקש דבעי מוכח ומופנה ה"ה בהיקש גופי' ובשארי י"ג מדות בעי עכ"פ קבלה או סברא, עי"ש. ובדבריהם יש ליישב מה דמצינו כמה סתירות ברש"י בזה כמש"כ המפרשים. ואין כאן מקום להאריך. והנה בס' חלה"ר בקונטרס תורת הקדשים אות כ"א הביא דברי ס' טהרת הקודש דהא דאמרינן דהיכא דניתן לדרוש בדברים המפורשים אזי מרבינן ג"כ דברים שאינם מפורשים, זהו רק למ"ד דכל י"ג מדות ניתנו לדרוש מעצמו אבל למ"ד לא ניתנו לדרוש מעצמו אז מוכח דאפילו ניתן לדרוש למפורשים מ"מ לא מרבינן שאינם מפורשים דאל"כ קשה מה צריך קרא להכי דאין למידין למד מן הלמד בקדשים כדאיתא בזבחים מ"ט דקראי מייתרי להכי תפ"ל מאחר שאין חוזר ומלמד בודאי לא נמסר למשה מסיני היקש זה וא"כ בלא זה לא נדרשים ול"ל קרא להכי דאין למידין למד מן הלמד, אלא ע"כ דקרא אתא לאורויי דאפילו כשנמסר ההיקש מסיני לדברים המפורשים מ"מ לא נלמוד דברים שאין מפורשים. עכ"ד. ובמלה"ר השיג עליו והמעיין יראה שכל השגותיו יש ליישבם בנקל, ודברי ס' טה"ק הם דברי טעם ודעת.
והשתא נבא הלום ליישב המשך מאמרי ראב"ע זל"ז, והוא דכיון דס"ל לראב"ע דחצי לוג שמן לתודה הוא הלממ"ס ולא יליף לה מקרא בשמן בשמן, ע"כ דקראי צריכי להכשיר השמן השני והשלישי, וקשה תפ"ל מקרא דזך כתית למאור וכקושית הרא"מ וע"כ דס"ל מקרא נדרש רק לפניו ולא לפ"פ ולא קאי רק אכתית וי"ל דשמן הב' והג' פסול למנחות וצריך קרא להכשירם וכנ"ל באורך, וא"כ מוכח דס"ל דלא דרשינן סמוכין לדרוש אלפני פניו וא"כ ס"ל דכל י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אין אדם דן מעצמו וכשיטת רש"י שהסכימו המפרשים דתליא זה בזה וכנ"ל, וא"כ בקדשים דאין למדין למד מלמד אף אם ניתן לדרוש לדברים המפורשים בהמלמד לא ילפינן מיני' דברים שאינם מפורשים בהמלמד דאל"כ ל"ל קרא דאין למדין למד מן הלמד וכנ"ל, וא"כ ה"ה דאין יכולים ללמוד דבר שהוא בהמלמד הלמ"מ דג"כ אינו מפורש בו וכנ"ל בשם ס' צל"ח וא"כ שוב אין יכול ללמוד לרביעית שמן לנזיר מהיקשא דתודה כיון דגם בתודה הוא הלמ"מ אף דילפינן מיני' ג"כ ליוד קבין ירושלמיות מ"מ לא מהני ולזה מוכרח לומר דגם רביעית שמן לתודה הוא הלמ"מ, ודו"ק היטב.
וע"פ דברינו אלה יתבאר לנו דר"ע דס"ל הך דרשא בשמן בשמן ארא"ר אלא למעט לחצי לוג אזיל לשיטתו דסובר בזבחים נ"ז הימנו וד"א לא הוי היקש, ערש"י ומבואר בסוגיא שם וביומא דכש"כ הוא אם דבר אחד מפורש בהמלמד וד"א נלמד לו ממק"א דלא הוי היקש וילפינן מיני' ולא הוי כדין למד מהלמד, דלשיטתו ע"כ ס"ל די"ג מדות נתנו לדרוש מעצמן וה"ה סמוכים דרשינן וא"כ ס"ל מקרא נדרש גם לפ"פ וא"כ מלמאור ממעטינן זך וכתית במנחות ושוב א"צ לקרא בשמן בשמן להכשיר השני והשלישי ולכן דריש לי' לחצי לוג לתודה.
ומעתה נעתיק עצמינו לחבר מאמר השלישי של ראב"ע דרביעית יין לנזיר הוא הלמ"מ דגם זאת מוכרח לשיטתו דחצי לוג שמן לתודה הלמ"מ. דהנה בזבחים נ' ע"ב איתא אמר ר' יוחנן בכל התורה כולה למדין למד מן הלמד חוץ מן הקדשים דא"כ לא יאמר צפונה באשם ותיתי בג"ש דקדשי קדשים מחטאת לאו למימרא דדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בג"ש, ודילמא משום דאיכא למיפרך מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות קד"ק יתירי כתיבי, ובפרש"י וה"ל מופנה מב' צדדין ואין משיבין כו' עכ"ד. והתוס' שם ד"ה ק"ק כתבו תימה כיון דילפינן ג"ש מהדדי ל"ל היקשות דלעיל בחטאת ואשם, והניחו בתימה. ורצונם דלעיל י"א ילפינן סמיכה באשם מהיקשא דכחטאת כאשם דכתיב במנחת חוטא ול"ל האי היקשא תפ"ל מהך גז"ש. וראיתי בס' תוס' קדושה שתירץ לתמיהת התוס' דאיצטריך היקשא דלעיל דאי מג"ש הוי ילפינן הי' מוכרח מכאן דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש אפילו היכא דהוי הימנו וד"א דהויא הך הג"ש הימנו וד"א דהוי מייתינן נמי בהך ג"ש מאי דכתיב בגופי' כגון סמיכה והא"מ דאפילו בכה"ג אין היקש חוזר ומלמד בג"ש ובאמת אינו כן דבכה"ג חוזר ומלמד ועי' תוס' לקמן נ' ע"א ד"ה מה להלן, לכך איצטריך היקשא למילף מיני' מה דכתיב בגופי' כגון סמיכה ולא נשאר למילף מהג"ש רק צפון דילפינן לה ממק"א בהיקשא ואתא הג"ש להורות דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש. עכ"ד. ודפח"ח.
אולם עדיין אינו מיושב קושית התוס' למ"ד הימנו וד"א הוי היקש ואינו חוזר ומלמד בהיקש עי' לקמן נ"ז, דאכתי תקשי קושית התוספ' דלמאי צריך הך היקשא דלעיל תפ"ל מג"ש דקד"ק דהכא, והנראה ליישב תמיהת התוס' בצירוף מה שהקשה בדול"צ דרוש י"א ד' נ"ח ע"א אמאי דמסיק הגמ' ק"ק יתירי כתיבי, וז"ל דבת"כ דריש מק"ק. דחטאת דזבחי שלמי ציבור טעונין צפון וא"כ דחטאת אינו מופנה וה"ל רק מופנה מצד אחד ומשיבין מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות, אלא דבזבחים נ"ה יליף דשלמי ציבור טעונין צפון מדתני רב מרי על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה טעונה צפון אף זש"צ טעונין צפון וא"כ שפיר הוי מופנה משני צדדין אלא דהתוס' שם נ"ה בד"ה מה עולה, הקשו וא"ת עיכובא מנ"ל דבעולה לא ידעינן רק מק"ו מחטאת שלא יהא טפל חמור מן העיקר ודבר הלמד בק"ו אינו חוזר ומלמד בהיקש אם לא נאמר דס"ל כרב פפא, עכ"ל. והיינו מהא דאיתא בדף נ' ע"ב דבר הלמד בק"ו מהו שילמוד בהיקש, ק"ו ומה ג"ש שאינה למידה מהיקשא מדר"י, מלמד בהיקש מדר"פ ק"ו הלמד בהיקש מדתנא דבר"י אינו דין שילמוד בהיקש, הניחא למ"ד כר"פ למאן דל"ל דר"פ מא"ל, תיקו, וזהו כונת התוס' לעיל, ולפי"ז אני חוזר להקשות על ר' יוחנן שהוכיח מדאיצטריך צפונה באשם ולא ילפינן מג"ש דק"ק מחטאת, דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש, דילמא לעולם היקש חוזר ומלמד בג"ש ושאני הכא דאיכא למיפרך שכן מכפרת על ח"כ ואי משום דק"ק יתירי כתיבי הא האי חטאת אינו מופנה דבעינן לדרשת הת"כ דשלמי ציבור טעונין צפון ואי משום דילפינן היקש מעולה ז"א דעיכובא מנ"ל דדילמא דבר הלמד בק"ו אינו חוזר ומלמד בהיקש ואף דס"ל כרב פפא מ"מ להוכיח ע"י לימוד דר"פ ולהוציא מזה דדבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בהיקש, היינו דוקא אם כבר ידעינן דג"ש אינה למודה מהיקשא מדר"י אבל כיון דהאי דר"י עדיין לא ברי לן וא"כ אין לנו ראי' דק"ו עדיף מג"ש ואפשר דג"ש עדיף מק"ו ואף דג"ש חוזר ומלמד בהיקשא מ"מ ק"ו אינו מלמד בהיקש ובעינן ק"ק בחטאת לשלמי ציבור לעיכובא ואין כאן מופנה מב' צדדין ואיכא למיפרך כנ"ל ומנ"ל מילתא דר' יוחנן. והנ"ל לתרץ דר"י ס"ל מופנה מצ"א למידין ואין משיבין וא"כ ניחא, והא דקאמר ק"ק יתירי לשון רבים ומשמע דשניהם מופנים היינו משום דכיון דסובר דלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש, ולפי"ז ק"ו חוזר ומלמד בהיקש מק"ו מג"ש שחוזר ומלמד בהיקש וא"כ שוב ממילא ילפינן עיכובא בשלמי ציבור מהיקש מעולה וממילא אייתר לי' ק"ק דחטאת והוה מופנה מב' צדדין, עכ"ד. אולם באמת תירוצו אינו מספיק דא"כ מעיקרא מאי ס"ד דמקשה דפריך מה לחטאת שכן מכפרת על חכ"ר דמה בכך הא ר"י סבר מופנה מצ"א אין משיבין וגם מה לי' להתרצן לחדש ק"ק יתירי כתיב ודלא כהת"כ דמפיק לי' לשלמי ציבור דבעי צפון לישני כפשוטו דר"י ס"ל מופנה מצ"א למדין ואין משיבין.
ונראה ליישב קושית הדול"צ הנ"ל כמין חומר בס"ד, דהנה הרמב"ם בפ"ה מה' מעהק"ר ה"ג כתב ומנין שאין שוחטין ק"ק אלא בצפון כו' ושלמי ציבור הוקשו לחטאת שנאמר ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים כו' וכתב הכ"מ ויש לתמוה למה הניח רבינו פסוק שהוקשו לעולה והביא פסוק שהוקשו לחטאת דדחינן לי' בגמ' זבחים נ"ה דדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש עי"ש, והלח"מ שם תירץ וז"ל ואני אומר דבפ' איזהו מקומן נ"ז אמרו ואב"א חוץ מבפנים בחד זימנא גמיר ופרש"י שם דאיידי דניתן היקש לדרוש בדברים המפורשים בפנים כגון למטה בפר ולמעלה בשעיר נדרש ונלמוד בב"א אף הלמד בפנים בהיקש עמו, והקשו התוס' עליו מכמה מקומות ובתוכם הקשו מהא דאמרינן לעיל וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש גבי שלמי ציבור וחטאת אע"ג דאיתקש לדברים הכתובים בהדיא שהם ק"ק ואינן נאכלין אלא לזכרי כהונה, ורבינו ז"ל נראה לו כדעת רש"י וכן דעת ר"ח וסובר רבינו דכל הני סוגיא דחשיב היקש מהיקש אע"ג דגמרינן מהיקשא מילי דכתיבין בגופי' לא ס"ל כתיר' דהך ואב"א אלא כתירוצא קמא וכיון דנקטינן כהך תירוצא בתרא קמה לה תירוצא דתריצא מהיקשא דזבחי שלמי ציבור מחטאת כיון דאיכא מילי דכתיבין בהדיא. עי"ש. והנה כבר הבאנו דברי התוק"ד מש"כ ליישב קושית התוס' ד"ה ק"ק עי' לעיל באורך, והעולה מדבריו דר"י ע"כ ס"ל כהך תירוצא בתרא דאיידי דניתן היקש לדרוש בדברים המפורשים נלמוד בב"א אף הלמד בהיקש עמו, והשתא מתורץ יפה קושית הדול"צ דבאמת הג"ש מופנה מב' צדדין ואין אנו צריכים שוב הך קרא דק"ק לשל"צ דטעונין צפון דזה נלמוד מהיקשא ועשיתם שעיר כו', ואי"ל דהא חטאת הוי דבר הלמד בהיקש ואין חוזר ומלמד בהיקש, דזה אינו דאנן קיימינן לר' יוחנן ואיהו ע"כ סובר דהיכא דניתן לדרוש לדברים המפורשים ילפינן ג"כ דבר דאתא מהיקשא וכנ"ל ובהיקש דשלמי ציבור לחטאת גמרינן דהוי ק"ק ואינם נאכלים אלא לזכרי כהונה דכתיבי בגופי' וילפינן ג"כ לענין צפון, והשתא מיושב מה שהקשינו על תירוצו של התוק"ד דמה יענה לשיטת הסוברים הימנו וד"א הוי היקש ולא ילפינן מיני' וקמה קושית התוס' על מקומה דאמאי כתב היקשא אשם לחטאת תפ"ל מג"ש דהכא, דז"א דלהך מ"ד הימנו וד"א אין למדין אתא קרא דקודש קדשים דחטאת לזבחי של"צ דטעונין צפון דלהך מ"ד לא מצינן למילף מהיקשא ועשיתם שעיר כו' דהוי דבר הלמד בהיקש דאינו חוזר ומלמד בהיקש כדפריך הגמ' שם ושוב אין לנו ג"ש אשם מחטאת דאיכא למיפרך מה לחטאת שכן מכפרת כו' ואיצטריך היקשא כחטאת כאשם למילף מיני' סמיכה. ודו"ק היטב.
וע"פ דברינו הנ"ל אזלי ר"י והת"כ, שהוא ר"י כדקי"ל סתם סיפרא ר"י, לשיטתייהו דר"י דס"ל בחולין קי"ח דמקרא נדרש גם לפ"פ, וע"כ דסובר דדרשינן סמוכין וכ"כ ס"ל דכן י"ג מדות ניתן לדרוש מעצמו וא"כ שפיר ס"ל דהימנו וד"א ל"ה היקש ולמידין כנ"ל, ולכך ה"ל ג"ש מופנה משני צדדים, אולם הת"כ דדריש לק"ק דחטאת לענין שלמי ציבור דבעו צפון אזיל לשיטת ר"י דס"ל דלא נדרש לפ"פ וס"ל ג"כ דלא דרשינן סמוכין וע"כ דס"ל דהימנו וד"א הוי היקש ואין למידין וא"כ אינו יכול ללמוד צפון לעיכובא לזבחי של"צ מהיקש דחטאת דה"ל למד מהלמד ולכך דריש מיני' לענין של"צ דבעו צפון וממילא לא קשיא לשיטתו קושית התוס' ד"ה ק"ק הנ"ל דאמאי איצטריך היקשא תפ"ל מג"ש דהכא, דז"א דלסברתו אין כאן ג"ש מופנה ופרכינן עלה מה לחטאת שכן מכפרת כו' וכנ"ל ודו"ק היטב בכ"ז. וע"פ הנ"ל יתיישב לנכון קושית התוס' נ' ד"ה מה להלן דהא ה"ל הימנו וד"א עי"ש, דהתם אליבא דרבי קיימינן ואיהו ס"ל בשבת ל"ד מקרא נדרש לפניו ולא לפ"פ, וא"כ ס"ל הימנו וד"א אין למידין וכנ"ל, ודו"ק. העולה מדברינו דמאן דס"ל דאף דניתן לדרוש לדברים מפורשים אין למידין דבר שאינו מפורש בי' ע"כ ס"ל דמופנה מצ"א למידין ומשיבין דלשיטתו אין לתרץ כתירוץ התו"ק על תמיהת התוס' וע"כ דס"ל כדעת הת"כ דק"ק אתא לענין של"צ לצפון ואין לנו ג"ש מופנה ופרכינן ומשיבין מה לחטאת שכן מכפרת ושפיר איצטריך היקשא דאשם לחטאת, המתבאר מזה דס"ל דג"ש שאינה מופנה משני צדדין משיבין.
עתה נשית לב למסילה דרך הלכנו לחבר מאמר השלישי של ראב"ע דרביעית יין לנזיר הלמ"מ ואזיל לשיטתו דס"ל דחצי לוג לתודה הוא הלכה למשה מסיני דהנה גרסינן בירושלמי פ' ג"מ הלכה א' משנה ראשונה אמרו עד שישתה רביעית יין דהווין דרשין שכר שכר מה שכר שנאמר להלן רביעית אף כאן רביעית, חזרו לומר לא יאכל ולא ישתה מה אכילה בכזית אף שתי' בכזית ופירש בפ"מ מה שכר שנאמר להלן בביאת מקדש רביעית דבעינן שישתה מידי דמשכר והיינו רביעית אף הכא נמי ברביעית, חזרו לומר במשנה אחרונה דילפינן מגופא דקרא לא יאכל ולא ישתה מקיש שתי' לאכילה בכזית, ע"כ ודברי הירושלמי הובא בתוס' עירובין דף ד'. והנה יש להבין דל"ל הילכתא לראב"ע לרביעית יין לנזיר הלא למשנה ראשונה ילפינן לרביעית מג"ש שכר שכר ממקדש, וא"ל דאי לאו הלכה הוי מקשינן שתי' לאכילה וכדאמר חזרו לומר כו' והיינו מטעם ההיקש וכמ"ש בפ"מ ושירי קרבן, והלא כבר הוכחנו לעיל דלשיטת ראב"ע לא ניתנו י"ג מדות לדרוש מעצמן ומהיכי תיתי להקיש שתי' לאכילה, ובלא זה נלפענ"ד דלשיטתו א"א להקיש שתי' לאכילה דהנה המל"מ בפ"א מ"ה חמץ ה' ז' הביא דברי סמ"ג ורא"מ דס"ל דסתם אכילה האמור בתורה הוא בכל שהוא רק דאתא הילכתא ואפקי' לקרא משמעותי' דבעי כזית בין בענין אכילת מצוה ובין באכילת איסור, והמל"מ חולק עליהם וס"ל דגם מלשון הקרא הוא סתם אכילה כזית. ונלע"ד דפלוגתייהו תליא בזה אי אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, דהנה המל"מ בפ"ד מה' שבועות ה"א כתב והנראה מדברי רש"י במתני' ר"פ שבועות שתים ובגמ' שם כ"א דלשון בנ"א אכילה הוא בכ"ש כו' עי"ש, ולפי"ז למ"ד דתכלב"א מוכרחין אנו לומר דגם בלשון תורה הוא בכ"ש, ואף דכתבו התוס' בב"מ ל"א דהיכא דלא מוכח מקרא לא אמרינן דתכלב"א שאני התם דאיכא כפל לשון בפסוק ודרשינן לי' לכו"ע אבל כאן שאינו יתור בפסוק מנין לנו לומר לחלק לשון תורה מלשון בנ"א וכיון דבלשון בנ"א הוא בכ"ש ה"ה בלשון התורה, אבל למ"ד ל"א דתכלב"א אף היכא דמוכח כן ה"נ אמרינן דלשון תורה לחוד ולשון בנ"א לחוד ואף דבלשון בנ"א הוא בכ"ש מ"מ לשון תורה בכזית, והנה הא דאמרו בירושלמי חזרו לומר לא יאכל ולא ישתה כו' לא יתכן לדעת הסוברים דסתם אכילה בלשון הפסוק הוא בכ"ש ורק מהלמ"מ ידעינן דבכזית, דא"כ איך נוכל להקיש שתי' לאכילה דבכזית, הלא גם באכילה גופה הוא בכ"ש בלשון תורה ואף דנתחדשה הלכה למ"מ מ"מ הא אין דנין י"ג מדות מהלכה וכנ"ל, וע"כ צ"ל דדעת משנה אחרונה דחזרו לומר כו' ס"ל סתם אכילה בכזית וכדעת המלמ"ל הנ"ל, ולדברינו דזה תליא אי אמרינן דתכלב"א הדבר נכון מאד דהא הך חזרו לומר הוא דעת ר"ע דס"ל שתי' בכזית עי"ש במשנה ור"ע ס"ל בירושלמי פ"ק דנדרים ה"א דלא אמרינן דתכלב"א וא"כ לדידי' סתם אכילה בכזית ושפיר מקיש שתי' לאכילה. אמנם כן לראב"ע דס"ל בקדושין י"ז דאמרינן דתכלב"א א"כ סתם אכילה בלשון תורה בכ"ש כלשון בנ"א וא"כ שוב א"א להקיש שתי' לאכילה כנ"ל וא"כ יקשה טובא דאמאי איצטריך לדידי' הלמ"מ ע"ז ואמאי לא הסתפק בהג"ש שכר שכר.
והנלע"ד ליישב דהנה יש להבין דעת משנה ראשונה דילפי ג"ש שכר שכר הלא אינה מופנה משני צדדין דיין ושכר שבמקדש דרשינן לי' בכריתות י"ג ע"ב לכל מר כדאית לי' עי"ש, והיין ושכר שבנזיר דרשינן להו ג"כ בנזיר ג' וד' לרבנן דר"ש יין יזיר אפילו לא נזר אלא מיין כו' ומשכר ילפינן דנזירות חל על דבר מצוה, והרי קי"ל דבכה"ג לכו"ע למידין ומשיבין, ועי' נדה כ"ב, וא"כ איך ילפינן קולא לנזיר דאינו חייב רק ברביעית, משתית יין במקדש, הלא איכא למיפרך מה לשתויי יין דאינם חייבים רק על יין שעברו עליו מ' יום ושישתו דרך שכרות שלא בהפסקה כמבואר בכריתות שם, משא"כ בנזיר דאסור מכל היוצא מגפן היין והלא בנזיר ל"ז ע"ב פרכינן מה לנזיר דאפילו חרצן אסר בי' ומכש"כ כל הני פירכי וא"כ יש להשיב על הג"ש, ובהכרח לומר דמשנה ראשונה סברה דלא צריכין קרא לאסור יין מצוה כיין הרשות משום דחל בכולל וכמו שהקשו המפרשים בנזיר שם מירושלמי פ"ג דשבועות ועי' בא"ח סי' תפ"ה, או דס"ל כר"ש דאינו חייב עד שיזיר מכולם והלא ג"ש מופנה היא מצ"א, וס"ל דאין משיבין, ועי' בספרי פ' נשא שכתב באמת דיין ושכר הוא מהלשונות הכפולות, ודברה תורה ב' לשונות. ומעתה מקושר יפה דברי ראב"ע דכבר כתבנו מדס"ל דחצי לוג שמן לתודה הוא הלמ"מ ע"כ דס"ל מופנה מצ"א למידין ומשיבין וכנ"ל באורך וא"כ שוב א"א ללמוד שכר שכר ג"ש ממקדש דאיכא למיפרך כנ"ל דנזיר חמיר דאפילו חרצן אסור בי' לזאת מוכרח לומר דרביעית יין לנזיר הלמ"מ הוא. ודו"ק היטב.
ועתה נבא ליישב המשך דין הרביעי די"א יום שבין נדה לנדה הוא הלמ"מ, לדברינו הקודמים, והסגנון יהא כך דר"ע דס"ל חצי לוג שמן לתודה נפ"ל מבשמן בשמן כ"כ נוכל לדרוש מקרא די"א יום שבין נל"נ, וראב"ע דס"ל י"א יום הוא הלמ"מ מוכרח לסבור דגם חצי לוג לתודה הוא הלמ"מ, והוא דבשמעתין תניא יכול הרואה ג' ימים בתחילת נדה רצופים, תהא זבה, ת"ל בלא עת נדתה (על נדתה) סמוך לנדתה, ואין לי כו' מופלג מנדתה יום אחד מנין ת"ל או כי תזוב כו' מנין לרבות י"א ת"ל בלא עת נדתה. מתבאר מזה דמעל נדתה מפקינן סמוך לנדתה וכמו דאמרינן בכל דוכתא על סמוך, ומבלא עת נדתה מפקינן מופלג מנדתה ומרבינן י"א יום. וכן כתב הק"א ודלא כמהרש"א שהגיה בדברי רש"י עי"ש. והנה במנחות צ"ו במשנה אבא שאול אומר שם היו נותנין שני בזיכין לבונה של לחה"פ אמרו לו והלא כבר נאמר ונתת על המערכת לבונה זכה אמר להם והלא כבר נאמר ועליו מטה מנשה וכיו"ב איתא שם בדף ס"ב לענין הנפת שתי הלחם אי בעינן על ממש או על בסמוך, ונלע"ד ברור דהך דרשא דמרבינן לי"א יום שבין נל"נ לא יתכן רק למ"ד דלא בעינן עליו ממש רק דרשינן על בסמוך וה"נ מפרשינן כאן על נדתה סמוך לנדתה דהיינו תיכף שכלו ז' ימי נדה כמו שפרש"י לקמן ושוב מפקינן מבלא עת נדתה מיפלג מנדתה, ואיתמעט מזה ג"כ דהרואה ג' ימים בתחילת נדה אינה זבה דדוקא אחר שכלו ימי נדתה מתחילין ימי זיבה. אולם למ"ד "על ממש" אין לו שום משמעות בקרא למעט דהרואה בתחילת נדתה ג' ימים אינה זבה, דהוה מפרשינן לקרא שבין שרואה בלא עת נדתה היינו סמוך או מופלג מז' ימי נדתה, ובין הרואה ג' ימים על נדתה היינו על ממש בתוך ז' ימי נדתה הר"ה זבה וכמו דסליק אדעתין מעיקרא ונסתר כל הלימוד של הברייתא, ובהכרח לומר לפי"ז די"א יום שבין נל"נ הוא הלמ"מ, וע"כ צ"ל דהאי תנא ס"ל דעל בסמוך משמע ומיושב שפיר דרשת הבריית' דממעטינן הרואה ג' ימים בתחילת נדתה ומפקינן מהני קראי לי"א יום, ומצאתי בס' קרבן אהרן שכתב ג"כ דמפרשינן "על" כמו ועליו מטה מנשה, והיינו כדאמרן.
והנה בזבחים ל"ג אמרינן לימא מסייע לי' לר"ל דביאה במקצת שמה ביאה, כל הסמיכות שהיו שם קורא אני עליהם תיכף לסמיכה שחיטה, חוץ מזו שהי' בשער נקנור שאין מצורע יכול לכנוס לשם, וא"א ביאה במקצת ל"ש ביאה לעייל ידו ולסמוך. אמר ר"י הא מני ר' יוסי בר"י היא דאמר מרחק צפון, ולעביד פשפש, אביי ורבא דאמרי תרווייהו הכל בכתב מיד ה' עני השכיל, מאי קסבר כו'. תוס' שם ד"ה וליעבד פשפש, והא דמוסיפין על העיר ועל העזרות היינו היכא דאיכא קרא כי ההיא דסוכה כו' ע"ש וראיתי בדול"צ שכתב בדף נ"ח ע"ג וז"ל ואומר אני לפי המסקנא שם בגמ' דביאה במקצת ל"ש ביאה וכי איתמר דר"ל למלקות איתמר א"נ לטמא שנגע בקודש מוכח בודאי כהאי תירוצא דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא דאי כהאי תירוצא שמא ירבה בפסיעות קשה עדיין דניעבד פשפש דאין לך קרא גדול מזה לקיים מצות סמיכה מאי אמרת גזירה שמא ירבה בפסיעות גזירה דרבנן בעלמא היא וקרי כאן הכל בכתב, ז"א דבשלמא אי בבמ"ק שמי' ביאה א"א לקיים מצות סמיכה רק בהותר לו איסור כרת דביאת מקדש אפילו אם ניעבד פשפש עדיין אהכנסת ידיו הוא בכרת שוב מהכ"ת לומר דרחמנא התיר פשפש יותר ראוי לומר שלא ליעבד פשפש ורחמנא אמר ליעול להדי' ורק גזירה דרבנן בעלמא היא שמא ירבה בפסיעות, כו' עיש"ה, ולפי"ז אני אומר לאידך גיסא דאי פשטינן דסמיכת אש"מ דאורייתא ולפי מאי דמסיק לענין מלקות איתמר, ומכש"כ לדעת הרמב"ם שפסק בה' ביאת מקדש דאין בזר רק איסור דרבנן א"כ יקשה ליעבד פשפש לקיים מצות סמיכה שלא באיסור כרת משיכנוס להדי' דעובר על אסכ"ר, ובע"כ לומר דלא קי"ל כרי בר"י דאמר מרחק צפון וכל העזרה כשר לשחיטה ואין צריך לעשות פשפש, ולכאורה הי' אפשר לדחות זאת לפי א"ד דר"י שם כל הסומך ראשו ורובו מכניס מ"ט סמיכה בכל כחו בעינן א"כ אין אנו מרויחין בעשית פשפש דסוף סוף צריך להכניס ראשו ורובו, אולם הרמב"ם פסק בפ"ד מה' מחו"כ כשנויא קמא דר"י אע"ג דפסק בפ"ג מה' מעה"ק דסמיכה בכל כחו בעינן וכתב הכ"מ דמ"מ אפשר לסמוך בהכנסת ידו ולא חיישינן להכנסת ראשו ורובו, ועי' בס' קרן אורה בזה, והנה התוס' שם בד"ה סמיכת, כתבו לעיל בפ"ק ילפינן שאר אשמות מדכתיב כחטאת כאשם כו', א"כ קשה אפילו אש"מ נמי, ומה שפירש בקונטרס דקסבר דאש"מ אינו בכלל שאר אשמות, דאינו בא אלא להכשיר, קשה הרי אמרינן לקמן מ"ט לפי שיצא אש"מ לידון בדבר החדש כו' עיש"ה, ונשארו בקושיא. ובדול"צ שם כתב דלק"מ דהרי שם א"ל מר זוטרא בדר"מ לרבינא אימא כי אהדרי' קרא למתן דמים ואימורים דבעו כהונה אבל שחיטה כו' ע"ש) העולה מזה דמחטאת ליכא למילף אש"מ רק לענין עבודה שבכהן אלא מדכתיב האשם משמע כשארי אשמות יהי' הוקש לשאר, א"כ סמיכה ג"כ ליכא למילף אש"מ מחטאת שהרי סמיכה ג"כ אינה עבודה שבכהן כו' ושאר אשמות גופייהו מנין סמיכה מהיקש דחטאת וא"כ האיך יכול למילף אש"מ משאר אשמות הא דבר שבהיקש לכו"ע אין חוזר ומלמד בהיקש וא"כ אין מקום לקושית התוס' ושפיר אמרינן לאו דאורייתא, עכ"ד עי"ש. ולענ"ד דהתוס' שפיר מקשים לסברת רש"י גופי' שכתב לקמן נ"ו ד"ה חוץ דאיידי דניתן לגמור דברים המפורשים בהמלמד גמרינן מה דלמד בהיקשא וכנ"ל, ומקשו שפיר ודו"ק. גם לפי תירוצא של הדול"צ דקושית התוס' היא למאי דאמר ר"י שם לא יאמר צפונה באשם ותיתא בג"ש מק"ק מחטאת ומסיק דהוי מופנה מב' צדדים דק"ק יתירי כתיבי נמצא לפי"ז שארי אשמות לא איצטריך למילף מהיקשא מחטאת כ"א בג"ש מחטאת ילפינן להו ושם נ' ע"א מסיק ר"פ דדבר הצמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש, ולפי"ז שאר אשמות דאתיא בג"ש מחטאת לסמיכה חוזרים ומלמדים בהיקש לאשם מצורע וסמיכה דאורייתא, עכ"ד. ובאמת לא הי' צריך לכל זה למילף אש"מ משארי אשמות ואשמות מג"ש דק"ק, דבאשמ"צ גופי' כתיב ק"ק יתירי וכמש"כ בס' תוק"ד שם וילפינן לי' מג"ש מחטאת גופי', אך עדיין אנו צריכים למודעי דכ"ז הוא למדס"ל הימנו וד"א לא הוי היקש היינו אם למידין דבר המפורש בהמלמד שוב יכולים ללמוד אף שאינו מפורש בי' וא"כ ה"ל ק"ק דחטאת מופנה ואין צריך לדרשת הת"כ למילף דשלמי ציבור טעונין צפון וכנ"ל, אולם למאן דאמר דבכה"ג נמי אין חוזר ומלמד א"כ צריך ק"ק דחטאת לדרשת הת"כ למילף של"צ דבעו צפון א"כ אין כאן ג"ש מופנה מב"צ ואיכא למיפרך מה לחטאת שכן מכפרת על חכ"ר וכבר כתבנו לעיל דמאן דס"ל הימנו וד"א הוי היקש ע"כ ס"ל דמופנה מצ"א משיבין דאם לא כן תשאר קושית התוס' ד"ה ק"ק דל"ל היקשא נגמור בג"ש וכנ"ל באורך, ומעתה בהכרח מאן דס"ל סמיכת אש"מ לאו דאורייתא ע"כ ס"ל הימנו וד"א הוי היקש ואין למידין וא"כ אין יכולים ללמוד אש"מ משארי אשמות דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש, וכן אין ללמוד מג"ש דק"ק, דלאו מופנה הוא הק"ק לשיטתו דס"ל דבעו לשלמי ציבור שטעונין צפון ואיכא למיפרך כנ"ל,
העולה מכל זה דמאן דס"ל הימנו וד"א ל"ה היקש וחוזר ומלמד בהיקש ע"כ דסמיכת אש"מ דאורייתא דיכולים ללמוד משארי אשמות או מג"ש דק"ק דבעי סמיכה, וא"כ קשה ליעבד פשפש וע"כ דלא קי"ל כר"י בר"י דאמר מרחק צפון וכל העזרה כשר לשחיטה.
והנה בס' התוה"מ לת"כ ויקרא סי' ס"ז כתב על מחלוקת ר"י בר"י ורבי המבואר בזבחים כ' איזהו צפון מקיר המזבח צפוני ועד כותל העזרה צפוני וכנגד כל המזבח כולו צפון, דברי ר"י בר"י רבי אומר אף מקום דריסת רגלי הכהנים ואף מקום דריסת רגלי ישראל כו' וכתב בס' הנ"ל ונראה דר"י בר"י אזיל בשיטת אביו דס"ל במנחות צ"ו ששם היו נותנים שני בזיכים לבונה שנאמר ונתת על המערכת לבונה זכה ובעינן על ממש דלא כאבא שאול דס"ל שהוא כמו ועליו מטה מנשה דפירש אצלו ולכן ס"ל גם כאן דבעינן על ירך המזבח ממש דהיינו בצפון המזבח דוקא ולא בצדי המזבח, ורבי ס"ל דגם מהלאה למזבח בין בצד מערב ובין בצד מזרח כשר הולך לשיטתו דס"ל בסוטה ל"ז במ"ש על הר גריזים ובמנחות ס"ב במ"ש על לחם הבכורים ושם צ"ח במ"ש על המערכת לבונה דלא בעינן על ממש דפירש על בסמוך ולכן ס"ל דה"ה הצדדים הסמוכים בצפון המזבח כשירים כו' ועי"ש שדבריו חמודים.
ומעתה אני חוזר על הראשונות דר"ע דס"ל חצי לוג שמן לתודה דרשינן לה מקרא דריש נמי לי"א יום שבין נל"נ מקראי דבלא עת נדתה ועל נדתה ויאירו לנו בזה דברי רש"י סוף מכלתין ד"ה לר"ע קראי דלא גמר הך הילכתא הלמ"מ דקאמר ראב"ע וכי היכי דיליף חצי לוג שמן לתודה מקראי ה"נ יליף י"א יום שבין נל"נ מקראי. והדבר תמוה דמנין לנו דר"ע לא גמיר הילכתא למ"מ לי"א יום כי היכי דגמיר ראב"ע, ואטו משום דיליף חצי לוג לתודה מקראי מוכרח למיליף נמי י"א יום מקראי ומנ"ל לרש"י זאת? ולדברינו הנ"ל יתיישב כמין חומר דכיון דס"ל לר"ע חצי לוג שמן ילפינן מקראי בשמן בשמן וקשה הא איצטריך קרא להכשיר השני והשלישי כדאיתא בת"כ, וע"כ מזך כתית למאור ואין זך כתית למנחות ממילא ידעינן דשמן השני והשלישי כשר וכנ"ל, וע"כ ס"ל מקרא נדרש גם לפ"פ וע"כ דדריש סמוכין ואזיל בזה לשיטתו בזבחים נ"ז, וס"ל די"ג מדות ניתנו לדרוש בהם מעצמן וא"כ הימנו וד"א ל"ה היקש וחוזר ומלמד וכנ"ל בשם ס' טהק"ד וא"כ ק"ק דחטאת מופנה דלא איצטריך לשלמי ציבור דילפינן מהיקשא הנ"ל ועשיתם שעיר עזים כו' וא"כ ילפינן נמי סמיכה לאשמ"צ מחטאת מג"ש דק"ק וסמיכת אש"מ דאורייתא וא"כ קשה ליעבד פשפש וע"כ דלא ס"ל כר"י בר"י דאמר מרחק צפון וס"ל דכל צפון העזרה כשר לשחיטה וא"צ לפשפש דיכול להכניס ידיו ולסמוך ושם ישחטו האשם וע"כ דס"ל דעל ירך המזבח הוא לאו ממש רק על בסמוך משמע וע"כ על נדתה ג"כ משמע סמוך לנדתה דהיינו לאחר שכלו ז' ימי נדה וא"כ שוב א"א לומר דהרואה ג' ימים רצופים בתחילת נדה תהא זבה מדכתיב בלא עת נדתה, ועל נדתה פירושו בסמוך לנדתה דהיינו לאחר שכלו ז' ימי נדה ושפיר ילפינן מהני קראי לי"א יום שבין נדה לנדה, ומיושבים דברי רש"י הנ"ל שפיר, ודו"ק.
אולם ראב"ע דס"ל דחצי לוג שמן לתודה הויא הלמ"מ אזיל בזה לשיטתו דס"ל די"א יום הלמ"מ והיינו משום דס"ל על ממש וכנ"ל באורך, וא"כ בעינן מרחק צפון דעל ירך המזבח הוא ממש, וקשה ליעבד פשפש וע"כ דס"ל סמיכת אש"מ לאו דאורייתא וקשה נילף מג"ש דק"ק דכתיב דחטאת ובאשם וע"כ דס"ל הימנו וד"א הוי היקש ואינו חוזר ומלמד ואיצטריך ק"ק דחטאת לשלמי ציבור דבעי צפון לעיכובא כמו דרשת הת"כ, ומנ"ל זאת וע"כ דס"ל כסברת ס' עה"ק דמאן דס"ל די"ג מדות לא נתנו לדרוש מעצמן ע"כ מוכח דהימנו וד"א הוי היקש וכנ"ל וא"כ ס"ל ע"כ מקרא נדרש לפניו ולא לפ"פ ואיצטריך בשמן בשמן להכשיר השני והשלישי ואין לנו לימוד לחצי לוג שמן לתודה וע"כ דס"ל דהוא הלמ"מ. ודו"ק בכ"ז כי הוא כפתור ופרח בס"ד. והשתא מיושב מה שעמדו בתוס' שם דלאיזה ענין הוצרך ראב"ע להביא כאן כל הדברי' שהם הלמ"מ, ולפי הנ"ל באמת הכל הוא דבר אחד ומישך שייכי בהדדי. ודו"ק...
ומעתה נשית פנינו לחבר מאמר תנא דב"א עם הקודם דלכאורה יש להתפלאות על התדב"א שאמר כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בעוה"ב דמה הבטחון הזה שהבטיח לכל שונה הלכות לעה"ב, דהן אמת נכון הדבר שבגלל לימוד הלכות אדם זוכה לעה"ב אבל הלא מצינו כנגדן חבילות עבירות אשר אם יחטא אדם לאחת מהנה אבד חלקו בעה"ב וכדחשיב להו בפ' חלק ומהם עבירות קלות שאדם דש בעקבו כמו המלבין פני חבירו ברבים והמכנה שם רע לחבירו וכיו"ב המפורשים בתלמוד והלא יכול להיות שאדם שהוא שונה הלכות בכל יום ועבר על אחת מהעבירות מפסיד חלקו בעוה"ב ואז אין לו חלק ונחלה בעוה"ב ואיך התערב התדב"א להבטיח לכל שונה הלכות לעוה"ב, ואם נאמר דמיירי באדם שהוא צדיק בדרכיו תמים במעשיו ולא ימצא עליו עון אשר חטא או דמיירי באדם שכל ימיו בתשובה ומעשים טובים א"כ העיקר חסר מן הספר והי' לו לפרש דבריו דמיירי בכה"ג. והנלע"ד ליישב זאת דהנה יש עוד להתבונן בדברי התדב"א שאמר "בכל יום" כו' ויש להבין מנין לו דצריך להיות שונה בכל יום דוקא והלא בקרא שהביא לא נזכר רק לימוד הלכות ויכול להיות שבפעם אחת בחדש די לזכות עי"ז בעוה"ב, והנראה ליישב ב' הקושיות הנ"ל חדא מגו חברתה, דהנה בקדושין ל' איתא אמר רב ספרא משום ר"י ב"ח מ"ד ושננתם לבניך אית ושננתם אלא ושלשתם לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמרא, מי ידע כמה חיי לא צריכא ליומי, ופרש"י לימי השביע כלומר שני ימים מקרא ושני ימים משנה ושני ימים גמ' והתוס' דחו פרש"י דא"כ אכתי הוי מצי למיפרך מי ידע כמה חיי כו' ונראה לפרש בכל יום ויום עצמו ישליש, עכ"ל, ולפי"ז מיושב שפיר דברי התדב"א דנקט שונה הלכות בכל יום, דס"ל כפי' התוס' דבכל יום ויום עצמו מחויב להשליש וללמוד שליש במשנה ושליש בגמ' ולא סגי בשישליש מספר שנותיו או שישליש ימי השבוע כ"א צריך ללמוד בכל יום דוקא הלכות וכדעת התוס', ואם כי בקרא שהביא לא נזכר דצריך להיות שונה הלכות בכל יום אבל בלא ספק דקרא דדברי קבלה המדבר במתן שכר של השונה הלכות מיירי שמקיים מצות לימוד הלכות כמצווה בתורה שיעסוק בכל יום בדבר הלכה ודברי קבלה נסמכים על ד"ת. וזה ברור.
והנה במס' שבת ל"ב איתא פלוגתא אי אמרינן מקרא דלמען ירבו ימיכם נדרש לפניו ולפ"פ וקאי גם את"ת או נדרש לפניו ולא לפ"פ וקאי רק אמזוזה ולא את"ת, ולכאורה למ"ד מקרא נדרש גם לפ"פ ואת"ת נמי קאי הקרא למען ירבו ימיכם א"כ מאי כל החרדה הזאת שהקשה מי ידע כמה חיי דהיינו במי שעוסק בת"ת עסקינן והרי כבר הובטח לו על אריכת ימים א"כ אין חשש דלא ידע כמה חיי, ולכאורה הי' אפשר לומר דקושית הגמ' קאי למ"ד מקרא נדרש לפניו ולא לפ"פ, אבל א"כ לא הוה מקשה הגמ' בפשיטות מי ידע כמה חיי דדילמא ר"ס ס"ל כמ"ד מקרא נדרש לפניו ולפ"פ, אולם באמת קאי גם למ"ד דנדרש לפ"פ דאם שיש לו בטחון על אריכת ימים מחמת עסקו בתורה מ"מ יש לו לפחוד פן חטא ואשם באחת ממצות ה' אשר לא תעשנה וכדמצינו גבי י"א עה"ש וירא יעקב אמר שמא יגרום החטא כדאיתא בברכות ובסנהדרין ובמדרש איתא שני אנשים הקב"ה הבטיחם אעפ"כ נתייראו בחיר שבאבות ובחיר שבנביאים עי"ש, והנה אם יגיע האדם למדה זו שלא להשען על מעשיו ולבטוח על צדקותיו, ואף אם כבר הובטח מפי התורה על אורך ימים ושנות חיים לא יאמין בעצמו פן יגרום החטא, הנה איש כזה בודאי כבר קנה מעלות הצדיקים השלימים להיות שם דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו וכל ארחותיו יפלס במשקל הקדש מבלי סור מן המצוה ימין ושמאל ואף אם פעם יפול באחת בחטא קל ימהר לשוב מחטאו ולא ימצא עליו עון אשר חטא ואיש כזה יירש ארץ לעולם הבא ויעלה בהר ה' ויקום במקום קדשו בזכות לימוד תורתו המביאה לחיי עוה"ב, ומעתה מיושב מה שעמדנו לעיל דאיך יבטיח התדב"א לכל שונה הלכ' חיי עוה"ב הלא פן נפשו לא מטוהרה מאחת העונות המפסידים חלקו בעוה"ב, דהלא כיון שהתנה שיהי' דוקא שונה בכל יום והיינו מטעמא מי ידע כמה חיי צריך להשליש כל יום בלימוד מקרא ומשנה וגמ' ואם כי כבר הובטח לכל העוסקים בתורה לאריכת ימים למ"ד מקרא נדרש לפניו ולפ"פ והי' די לו להשליש שנותיו מספר שני חייו מ"מ לא יאמין בעצמו והוא מפחד תמיד פן יגרום החטא א"כ איש כזה בודאי כל ימיו בתשובה ומעש"ט ובכל עת בגדיו לבנים, א"כ יראתו ותומתו תרוממהו לרשת ארץ עוה"ב בזכות לימוד התורה א"כ שפיר מסיים שמובטח לו שהוא בן העוה"ב.
והשתא מיושב מה שעמדו רש"י ותוס' במאי שסיימו הש"ס במאמר תדב"א, כי לדברינו הוא שייך ומשולב להא דלעיל בפלוגתת רע"ק וראב"ע אשר כבר הארכנו דמחלקותם תלוי' אי אמרינן מקרא נדרש גם לפ"פ או לא, ורע"ק ס"ל גם לפ"פ נדרש ופן יאמר האדם אחרי דהלכה כר"ע מחבירו א"כ גם קרא למען ירבו כו' נדרש לפ"פ וקאי גם את"ת א"כ א"צ להשליש כל יום במקרא ומשנה וגמ' וסגי שילמוד שליש שנות חייו מקרא ושליש משנה ושליש גמ' לזאת סיימו במאמר תדב"א המיישר לאדם באורחות צדיקים להיות שונה הלכות בכל יום כי בשביל זה מובטח לו שהוא בעוה"ב וכאמור ויתכן לומר דרמז התדב"א במלת "כל" השונה הלכות והוא דכל עיקר הבטחון על עה"ב לפי מה שבארנו הוא בשביל ששונה הלכות "בכל יום" ואינו סומך על מתן שכר של עוסקי בתורה שהובטח להם אריכת ימים והי' די להשליש שנותיו רק לבו דואג פן יגרום החטא ובשביל זה הוא זוכה לעה"ב וכנ"ל באורך, והנה לכאורה לא יתכן זה רק בארץ ישראל דלמען ירבו ימיכם על האדמה כתיב, אבל בחו"ל אין הבטחה לאריכת ימים ח"ו בשביל לימוד התורה א"כ אין בזה מדת חסידות במה שהוא שונה הלכות בכל יום דמי ידע כמה חיי, אבל באמת כבר אמרו בברכות ח' א"ל לר' יוחנן איכא סבא בבבל, אמר למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב, כיון דאמרו לי' דמקדמי ומחשכי בבי כנישתא אמר היינו דאהנו להו, וכתב המהרש"א משום דקדושת בית הכנסת בחו"ל דומה לקדושת ארץ ישראל ע"י שעתידים שיקבעו בא"י ואמרינן שם אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מבכ"נ ובמ"ד א"כ שפיר שייך למען ירבו ימיכם על העוסק בהלכה גם בחו"ל דגם זה הוא בכלל על האדמה. אולם עדיין יש לדון למ"ד על' ממש ולא מכשיר שחיטת ק"ק אף בין אולם ולמזבח כמבואר בזבחים ק' ואף דקדושתו חמורה מקדושת צפון המזבח והיינו משום דס"ל על ירך המזבח ממש וכנ"ל בשם ס' התוה"מ א"כ גם כאן דכתיב על האדמה בעינן על ממש בא"י דוקא אבל בחו"ל לא, אמנם כבר הארכנו לעיל דמאן דס"ל מקרא נדרש גם לפ"פ ע"כ ס"ל על בסמוך א"כ גם קרא דלמען ירבו כו' לא בעינן על ממש וה"ה בחו"ל כיון דקדושת בהכ"נ ושערים המצוינים בהלכה דומה לקדושת א"י. ומעתה א"ש מה דנקט תדב"א "כל, השונה הלכות בכל יום, והיינו אף מי ששונה הלכות בחו"ל דהיינו לפי מה שהארכנו לעיל דתדב"א אזיל בשיטת הסוברים מקרא נדרש לפניו וגם לפ"פ א"כ ס"ל על בסמוך וגם השונה בחו"ל יתברך באריכות ימים וקאי עליו הבטחת דלמען ירבו ימיכם כו' ע"כ כיון שהוא שונה הלכות "בכל יום" שפיר מובטח לו שהוא בן עולם הבא. ודו"ק. השי"ת ישים חלקינו בעולם הבא, אמן כן יה' רצון...