משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
הדרן שלישי (בשנת תרמ"ז)
אמר ריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צו"צ ש"י עולמות כו', אמר רשב"ח לא מצא הקב"ה כלי המחזיק ברכה לישראל אלא השלום כו', ויש ליתן המשך לשני המאמרים האלה, דהנה אחרי אשר הפליג ריב"ל בשכר הצדיק לעת"ל אשר לאין שיעור ותכלית, יפלא א"כ בעינינו מה שאנו רואין רובן של צדיקים הם מעונים ודחוקים בעוה"ז, והלא כבר הודיעו לנו חז"ל דיש מצות שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז כמפורש במשנה ריש פאה, ולדעת הרמב"ם כל מצות שבין אדם לחבירו אוכל אדם פירותיהם בעוה"ז, וא"כ אחרי דשכר המצות הצפון לצדיקים לעוה"ב גדול כ"כ בשיעור מופלג למעלה משכל אנושי א"כ נוכל לשפוט משרים כי גם הפירות הראוי לתת לצדיק עבור פרי מעלליהם הם ג"כ עצום ורב, ומדוע אנו רואין בהיפך כי הצדיקים ע"פ רוב בשפל ישבו ומצוקי הזמן הקיפו עליהם יחד ר"ל.
אמנם כבר כתבו הספרים תירוץ ע"ז כי יש כמה צדיקים אשר אינם רוצים ליהנות מעה"ז וכל ישעם וחפצם הוא רק ליאור באור החיים בעוה"ב והם מצרפים הפירות להקרן שיהא הכל שמור להם לעוה"ב, והקב"ה רצון יראיו יעשה ע"כ אין להם מהפירות כלום בעה"ז, ובזה פירשו מש"כ רש"י ריש פ' וישב ביקש יעקב, ע"ש. אולם באמת תירוץ זה יתכן רק על הצדיקים גמורים אשר כל עניני עוה"ז מאפס ותוהו נחשב להם אבל על שאר הצדיקים שאינם במדריגה הגבוה הלזו ולא סנו להם דאכלי תרי עלמא, אינו מספיק תירוץ זה, וכבר כלל ריב"ל במאמרו לכל צו"צ היינו בין צדיק גמור ובין צדיק שאינו גמור כמש"כ התוי"ט שם, ע"ז בא רשב"ח ליישב הפליאה הנ"ל במאמרו לא מצא כו' וא"כ יתכן העדר השלום מונע מהם שכר פרי מעשיהם בעוה"ז, ואם כי בודאי הצדיקים בעצמם בודאי מחזיקים במעוז השלום בכל יכלתם והם מרבים שלום בעולם, אך לפעמים נמשך ע"י דרכם ומעשיהם איזה קטטות ומחלוקת יען כי לא רבים יחכמו ולא יבינו אל פעולות הצדיק ונותנים דופי במעשיהם ועי"ז יתהוה מחלוקת ומריבות עליהם, וזוהי סבה להעדר הברכה ח"ו כאשר כבר אמרתי בביאור הגמ' בזבחים ק"א, עי' לעיל בהדרן ב'. ובזה נ"ל לבאר הפסוקים בתהלים ל"א מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם תסתירם בסתר פניך מרוכסי איש תצפנם בסוכה מריב לשונות, והפסוקים האלה הם משוללי ביאור, במה שאמר נגד בני אדם אשר אין לזה מובן לכאורה וגם מה דנקט שכר היריאים והוא תסתירם כו' ולכאורה היא רק מניעת הרע ולא מצאנו בזה השפעת הטובה, וגם הכפל לשון תסתירם כו' תצפנם כו'.
והנ"ל בזה דהפסוקים נמשכים על מש"כ מקודם תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז, והוא דאנשי שקר אשר עיניהם רק על עניני העולם הגשמי בהביעם על חיי צער של הצדיקים וענים, ירחיבו פה ולשון לדבר על צדיק עתק כי בודאי עמון עון בחובו ומעשיו לא זכו בעיניו בשפטם על דעתם הנכזבה כי הלא הם עושים רעות הרבה ומאריך להם ויש להם שלות השקט עבור מעט מעשיהם הטובים ואם היו הצדיקים תוכם כברם מכש"כ שהי' ראוי לתת להם שכר טוב בעולם ועי"ז הם דנים את הצדיקים לכף חוב אשר הם השחיתו התעיבו עלילה ורק מבחוץ הם נראים כצדיקים ובתוכם ישימו ארבם, וע"ז משיב דהמע"ה על שאלת הרשעים ברוח קדשו והוא דידוע דהמצות שבין אדם למקום אין העולם הזה כדאי לקבל עליהם שכר גשמי והנה שכרם בעולם העליון המעותד לבא בתענוג נשגב ונעלה עילוי רב מכל עניני העולם הגשמי הזה, אולם החלק המצות שבין אדם לחבירו אדם אוכל פירותיהם בעוה"ז ופעולות צדיק לחיים נעימים בעוה"ז ג"כ והקרן קיימת להם לעוה"ב, ולזה אמר מה רב טובך אשר צפנת "ליריאיך" היינו המקיימים המצות שבין אדם למקום אשר רב טוב שכר המצות הוא רק צפון להם לעוה"ב, וגם מה רב טובך אשר פעלת לחוסים בך "נגד בנ"א", והם החלק המצות שבין אדם לחבירו אשר יש שכר טוב בעמלם שאוכלים פרי מעלליהם בעה"ז, וע"כ לא נקט בחלוקה הזאת לשון צפנת רק ופעלת אשר הוראתו פעולה הגשמיות וזהו השכר המעותד לבא בעוה"ז לחוסים בו בחלק המצות שהם נגד בנ"א, אולם מה שאנו רואים אשר הצדיקים אינם אוכלים פירות המצות בעוה"ז, הוא מסבת שני הטעמים אשר הקדמנו, אופן אחד הוא מגודל טהרת נפש הצדיק אשר גבה לבו בדרכי ה' ונפשו הזכה נשואה מעניני החומר ותשוקותיו, וכמו ר"ח ב"ד שהי' די לו בקב חרובין ורצונו זהו כבודו לצרף הפירות להקרן של המצות שיהא צפון לו שכרם באור פני מלך חיים ית"ש והש"י ימלא רצונו בזה, ולזה אמר תסתירם בסתר פניך מרוכסי איש היינו תסתיר שכר פרי מצות מצד סבת גבהות האיש הנעלה מחברת החמר וימאס כל עניני העולם הגשמי הלזה, ואופן השני הוא מצד סבת העדר השלום שנמצא לפעמים ע"י מעשי הצדיקים וכנ"ל, ולזה אמר תצפנם בסוכה מריב לשונות, והיינו שתצפון שכר פרי המצות אשר הם נגד בנ"א מצד ריב לשונות, ומחלוקות אשר זוהי מניעת קבלת הברכות והטובות המעותד לבא ע"י כשרון מעשה הצדיקים בהחלק שבין אדם לחבירו וכמאמר רשב"ח הנ"ל, והוא מבואר ונכון בעזה"י.
אולם לכאורה יש להבין דלפי המבואר גם אם הצדיק זך וישר פעלו ורק סבת המחלוקת הוא מצד שכנגדו אשר לא יבינו אל פעולות צדיק ויחפאו עליו דברים אשר לא כן יגרע עי"ז מצדיק שכרו הטוב אשר רכש לו מפרי מעשיו הטובים, וצדיק מה פעל במחלוקות הזה, אך באמת ברוב הפעמים לא ינקה גם הצדיק מקחת חלק כ"ש בהמחלוקות ובכפו דבק מאוס ע"י התפעליות נפשו מחרפת אנוש ומגדופיהם, וכעין מאמר הכתוב ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו היינו במה שאמר שמעו נא המורים כי זהו עיקר חטאו וכמש"כ הספרים, אולם אם ישים נפשו כאסקופה הנדרסת מבלי משים אל דברת בני האדם ותלונותם אז בודאי לא ימצא עליו און אשר חטא בגלל המחלוקת והוא מוכשר להחזיק הברכות הראויות לו, וכאשר מצינו לחז"ל שהפליגו במדה זו יאמרו הנעלבים ואינם עולבים כו' עליהם הכ"א ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ושמעתי ביאור נכון דהנה ידוע אשר הלבנה אין לה אור בעצם רק שמקבלת אורה מהשמש והחוקרים אמרו דליקוי השמש נעשה ע"י שהלבנה עומדת במסלולה תחת השמש ומונעת אור השמש להאיר על הארץ והנה מזה יוכל ללמוד איש נלבב מוסר השכל דהלא אם הלבנה היא גורמת כיסוי אור השמש ותעמוד תחת השמש ולא תזרח, עכ"ז השמש לא תמוד פעולתה אל חיקה למנוע ממנה זיו אורה הגדול, אך יתהיל אורה עלי', כן יתנהג האדם להיטיב למי שהרע לו ג"כ, ושלא לענות על ריב למי שבזהו כ"א ישא ויסבול וישלם לו טובה תחת רעה ולז"א התנא הנעלבים ואינם עולבים כו' ואוהביו כצאת השמש כי יש לפעולתם דמיון ממש אל פעולות השמש.
והנה בב"ר פ' ס"ו איתא רבי ברכי' פתח שובי שובי השולמית אומה ששלום חי העולמים מתנהג בה מאהל לאהל, השולמית אומה שהכהנים משימים לה שלום בכל יום שנאמר וישם לך שלום, השולמית אומה ששלום העולמים דר בתוכה שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, השולמית אומה שאני נותן בה שלום שנאמר ונתתי שלום בארץ, השולמית אומה שאני עתיד לנטות עלי' שלום שנאמר הנני נוטה אלי' כנהר שלום ע"כ. וראיתי בס' ב"ד ד"ח כתב בביאור המד"ר וזהו תוכן דבריו להיות כי גדר השלום הנמצא בכתובים ובמאמרי חז"ל נחלקים לשלשה חלקים, הגדר הא' הוא שלום המדיני הרצון שיהי' פרטי האנשים מתקשרים ומתאחדים אלה אל אלה בעצה והסכמה אחת בעניני הנהגתן עד כי לא יהא מקום לריב ומצה לחול עליהם וכולמו יהי' להם דעת אחת אחדות בל תתחלק ובל תתרבה לרבויים כי בזה יתכבד שלומם בלי ספק, גדר הב' הוא השלום הנמצא בין ישראל לאביהם שבשמים גדר השלישי הוא השלום הנמצא בפרטי המין האנושי בכל איש ואיש לבדו, כי הרוח האלקי והגוף הן המה דברים נפרדים בעצמותם בתכלית המרחק מן הקצה אל הקצה לכן נמנע השלום ביניהם ולזאת מטבעם ומשפטם להפרד איש מאת רעהו כו' אמנם עכ"ז הוא רק בכללות המין האנושי אולם בפרטם אתה מוצא כמה מהם אשר לא שלט עליהם ההעדר והכליון והי' זאת לבעבור כי גברו כ"כ עסקיהם בעסק התורה והעבודה עד כי חלק חומרייתם נזדכך בתכלית הזיכוך באופן כי לא ינגד עוד חומרייתם לצורתם ושבו והיו לאחדים, כי הכניעו את חומרייתם תחת ממשלת נפשם האצילה משמי מעל, ובזה יבואר הכתוב פנחס בן אלעזר השיב את חמתי כו' עיש"ה.
ומעתה יתבאר לנו תעלומות דברי חז"ל בהמדרש הנ"ל כי שלשת חלוקות הראשונות מוסבות על השלום הנמצא בין ישראל לאביהם שבשמים, ומה שחלקו ענין השלום האלקי לשלשה חלוקות יתבאר עפ"י דאיתא במנחות מ"ג ראב אומר כל מי שיש לו תפלין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו חזקה שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, הנה ג' אלה המצות דנקט הוא משום שיש לו להאדם שלשה מקיפים, כי הגוף הוא המקיף וסובב לרוח אלקי אשר בקרבו, והבגדים מקיפים וסובבים את הגוף, והבית אשר הוא שוכן בתוכו הוא מקיף וסובב על כולם, לכך נתנו שלשת מצות אלו על שלשת המקיפים, ויען כי ע"י המצות האלה המסבבות אותו נעשה מרכבה להשראת השכינה לכך אמר ראב"י כי הם מסוגלים שלא יחטא והביא ראי' מקרא והחוט המשולש כו' ורצונו כי ע"י שלשת המצות הללו לא במהרה ינתק מעליו הקשר האלקי כו', ובזה נגלה לנו כונת השלשת חלוקות שזכרו במדרש בענין השלום שבין ישראל לאביהם שבשמים, כי ראשונה אמר אומה ששלום חי העולמים מתנהג בה מאהל לאהל הכונה על דירה המקומית כי הוא השוכן אתם בכל מקומות מושבותיהם והרצון על פרטי ההשגחה בכל פרעי עניניהם, [ועי' בדברי מלבי"ם בפי' לתהלים י"ב על הפסוק ה' בהיכל קדשו ה' בשמים כסאו] והוא לעומת סיבוב הבית ומכוון מול מצות מזוזה, ואמרם עוד שהכהנים משימים לה שלום שנאמר ושמו שמי כו' הכונה כי עוד נוסף ע"ז הנה שכינתו חופפת עליהם על עצמותם והוא לעומת הציצית, ואמר עוד אומה ששלום העולמים דר בתוכה הכוונה כי עוד נוסף ע"ז הנה השראת השכינה מתעצמת בהם בתוכיותם באור פנימי אשר משכנה בלב ולז"א ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכמו שהתבוננו המפרשים בתוכו לא נאמר רק בתוכם כי עיקר משכן השכינה הוא בלב העם הקדוש הישראלי והוא לעומת התפלין. הנה נתבאר כי שלשת חלוקות הראשונות שלשתן מוסבות על השלום והקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים, ואמר עוד אומה שאני נותן לה שלום שנאמר ונתתי שלום בארץ זה מבואר דמוסב על השלום המדיני, ואמרם עוד אומה שאני עתיד לנטות אלי' שלום, גם זה מבואר דעל השלום הפרטי ידבר ולזאת אמר שאני עתיד לנטות אלי' שלום כי עד עתה לא נהי' שלום כזה בעולם אפס מעט אשר השגוהו כאותם שנכנסו חיים לג"ע, אולם לעתיד ישיגוהו כלם ולזה דימה אותו לנהר כי הנהר אינו פוסק לעולם והי' זה להיות כי כל עוד שלא נגמר ענין השלום האנושי הפרטי הנה כל הטובות והברכות אינם מתקיימות לעד יען כי בהתגבר עליהם החלק החמרי יגרמו להם העוונות למנוע מהם טובם, אבל לעתיד כאשר יזדכך חומרם והרשעה כעשן תכלה ולא יוסיפו לחטוא עוד וההעדר לא תשלוט עליהם ככתוב בלע המות לנצח אז ישיגו כולם גדר השלום הפרטי ויהי' שלומם כנהר שאינו פוסק עכ"ד הנעימים.
הנה נתבאר שלשת גדרי השלום וכ"א הוא יסוד ומבוא לגדר השלום השני ובלולים יעלו מן הראשונה אל התיכונה וממנה אל השלישית הנעוי על ראשיהם מלמעלה, והנה גדר השלום המדיני שהוא הסכמת כל פרטי האישים לדעה אחת מצאנוה שגיא כח ורבת פעלים לפעול ישועות בקרב הארץ כאשר כבר הפליגו חז"ל בגדולת כח השלום ומעלותי' בקודש כאשר ידרוש הקורא בספרי פ' בהעלותך במאמר וישם לך שלום, וראיתי בס' עמק יהושע בדרשותיו דבר נכון בביאור הפסוק זכרי' ח' י"ח כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים, טובים והאמת והשלום אהבו. והמשך אלו הדברים אינו מובן דמאי שייך הציווי האחרון ליעוד הקודם, ועוד יותר מזה יש להפליא כי לפי הנראה הנבואה זו היא תשובה על שאלת בני בבל ששלחו לבית אל שראצר ורגם מלך ואנשיו לחלות פני ה' לאמור אל הכהנים ואל הנביאים האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים, ככתוב שם סי' ז', והנה שם ראינו כי באה תשובת ה' על שאלתם בתלונה ובתרעומות כי כן כתוב שם ויהי דבר ה' אלי לאמור אמר אל כל העם הארץ ואל הכהנים לאמור כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתוני אני, ופרש"י שמא לכבודי צמתם שתהיו צריכים לצום גם עתה, וכי תאכלו ותשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים, ופרש"י ואם לא תצומו מה לי גם בזו הלא אתם להנאתכם המאכל והמשתה, והנה שם נסתם מהם כל חזון כיצד יעשו וכיצד יתנהגו בצום החמישי רק חזות קשה הוגד להם כי התרעם הש"י על שאלתם ורק בסי' ח' השיב הש"י לבית יהודה לא אל השואלים שיהי' להם צום הרביעי כו' לששון ולשמחה כו' הלא דבר הוא, ואמר הגאון הנ"ל כי באמת נראה שאלתם כמו זרה דמה זה שאלו דהלא קי"ל היו מתענים על הצרה ועברה אין צריכים להשלים כדאיתא בתענית ובא"ח סי' תקס"ט ובסי' תקע"ו היו מתענים על הגשמים ונענו אין צריכים להשלים אלא עושים יו"ט ואוכלים ושותים ושמחים כו' וא"כ מה זו שאלו האבכה כו' הלא זה הי' בתחילת בנין בית שני' וניתן להם אז רשות לשוב לארצם ולבנות חרבות וא"כ הלא עברה הצרה אשר בגללה היו מתענים ומהיכי תיתי עוד שיתענו. אמנם נראה כי כונתם בזה הי' יען כי לא נתמלא החסרון שהי' בחורבן בית ראשון כי חמשה דברים חסרו בבית שני והם הדברים העיקריים כמו שאיתא במס' יומא, ואחרי כי תשוקת ישראל מעולם היא שיהי' ה' שוכן אתם עלה על דעתם כי עוד הם צריכים להתענות על ענין זה. אולם שאלתם יתכן אם כל הזמן שהיו צמים וספוד בחמישי הי' בשביל העדר השראת השכינה וכי גלה כבוד עליון מישראל אבל באמת לא לכבוד ה' היו צמים רק היו צמים בשביל עצמם שהיו גולים ומטולטלים, וא"כ עכשיו שהם חוזרים לארץ ישראל אין מקום לשאלה זו, אלא שהם הראו עצמם בשאלתם כאלו הם היו צמים וספוד לכבוד ה' כי נוטל כבוד מבית חייהם והתלבשו בטלית שאינה שלהם, לזאת בא דבר ה' אל הנביא בתרעומות לאמור אל כל "עם הארץ' ואל הכהנים "לאמור" היינו לאמור לעם הארץ כי לא ישרה שאלתם בעיני ה' כי הצום צמתוני אני שמא לכבודי צמתם שתהיו צריכים לצום גם עתה, והנה נבין ונשכיל ממוצא דבר ה' כי עם הארץ והם האנשים אשר לא הי' להם הרגש וצער מחילול כבוד מלכות שמים וגלות השכינה הם צריכים לעשות את צום החמישי ליו"ט כנ"ל יען כי להם נקרא עברה הצרה אשר היו מתענים עלי' זה שבעים שנה, אולם אנשי המעלה ויודעי התורה הנקראים בית יהודה אשר נפשם ירעה להם על גלות השכינה והעדר השראת השכינה בבית שני הם צריכים להתענות בכל הצומות יען כי לפי גודל ערכם לא נתמלא החסרון ולא עברה הצרה אשר נפשם מרה להם מאד ע"ז והי' המחוייב מזה כי הללו אוכלים ושותים ושמחים, והללו עושים צום ומספד בצום החמישי. ואם באמת היו עושים כן היו עוברים על לא תתגודדו כגון ב"ד בעיר אחת פלג מורין כן ופלג מורין כן כדאיתא ביבמות י"ד, וגם הי' בזה הריסה לשלום המדיני הכללי ואיתא שם ביבמות אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות כו' לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש לקיים מה שנאמר והאמת והשלום אהבו. אשר ע"כ בא דבר ה' אל הנביא לצוות לבית יהודה והם אנשי לבב והמעלה כי צום הרביעי כו' יהי' להם לששון כו' הגם כי להם הי' ראוי לעשות בימים הללו צום ומספד אך למען לא יהרס גדר השלום המדיני מחל השם יתברך על כבודו בזה, לזאת מסיים והאמת והשלום אהבו והיא נתינת טעם אל הקודם שלכן, יהיה להם לששון ולשמחה כו' למען האמת כו' וכנזכר לעיל ביבמות, ואתי שפיר, עד כאן דבריו הנעימים.
והנה ענין השלשה גדרי השלום אשר זכרנו המה רמוזים וכלולים בפסוק ראשון שבק"ש באמרו שמע ישראל בלשון יחיד לרמז שיהיו כולם כאיש אחד ולא יהי' פירוד ביניהם, וכמו שכתב רש"י עהפ"ס ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד והוא גדר שלום המדיני, ואאמו"ר ז"ל כתב כי בזה אפשר לבאר דברי התוס' ר"פ כיצד מברכין דאיתא התם ר' חנינא ב"פ רמי כתיב ולקחתי דגני בעתו וכתיב ואספת דגנך, ל"ק כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ואח"ז איתא בזמן שישראל עושין רצש"מ מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובזמן שאין עושין רצש"מ מלאכתן נעשית ע"י עצמם שנאמר ואספת דגנך, והקשו התוס' דהא האי קרא ואספת כו' מוקי לה לעיל בזמן שעושין רצש"מ ולכן כתיב דגנך ולא דגני, ותירצו דודאי מיירי בעושין רצונו אבל אין עושין רצונו כ"כ דאינם צדיקים גמורים, ומקשה שם מהרש"א איך אפשר לומר דמיירי שאין עושין רצונו כ"כ הא לעיל מיני' כתיב והי' אם שמוע תשמעו כו' לאהבה כו' ולעבדו כו' ומה יהי' עוד, ולדברינו א"ש כי רצונו של הקב"ה שיהיו דוקא באחדות ולכן כל פרשה ראשונה בלשון יחיד, אבל בפ' שני' והי' אם שמוע כו' שאפילו שתהיו צדיקים ותקיימו לאהבה ולעבדו, רק שיהי' אצלכם בבחינת בכל לבבכם ובכל נפשכם לא כאיש אחד זהו מקרי אין עושין רצש"מ וכנ"ל ולכן יהא מוכרח ואספת דגנך בעצמך, עכ"ד.
והנה מגדר השלום המדיני שהוא אחדות לב האומה הקדושה והסכמתם כאיש אחד, מזה יסובב השלום השני הוא השלום שבין ישראל לאביהם שבשמים והיינו ששלום חי העולמים ישים משכנו בתוכם להשגיח על כל עניניהם ולהתנהג עמהם בהנהגה נסית מופלאת כי לא יתכן השראת השכינה בישראל רק באופן שיהי' ביניהם אחדות ושלום אשר ע"כ נתעכב נתינת התורה לישראל עד זמן חדש השלישי שאז היו באחדות כאיש אחד כנ"ל וזהו נכלל בתיבות "ה' אלהינו" כמש"כ בהתוה"מ פ' משפטים כי שם אלהי ישראל מונח על הנהגה השגחית אשר בה ינהוג את ישראל בנסים גלוים מושפעים מה' לבדו. עי"ש וינעם לך. ועד השלישי יבא דבר שניהם אשר בהצמדם יחד יבואו לגדר השלום השלישי שהוא שלום העצמיי הפרטי בין נפש האלקית ובין החומר והוא שיכנעו כל כחות החומר ותאותיו ורגשותיו תחת ממשלת הנפש האלקית ויזדכך חומרו באופן שלא ינגד עוד חומרתו לצורתו, אשר ע"ז אמרו במדרש הנ"ל אומה שאני עתיד לנטות אלי' שלום כי עד עתה לא תהי' שלום כזה בעולם רק מעט אשר השיגוהו אולם לעתיד ישיגוהו כולם וכנ"ל, ושלום זה מקביל נגד "ה' אחד" והוא ע"פ מש"כ בהתוה"מ פ' ואתחנן וז"ל והיחוד הזה כולל ג' ענינים א' היותו אחד בעצמו והוא שלילת הגשמיות וההרכבה ורבוי התארים וכדומה, ב' שלילת השניות שהוא אחד ואין זולתו, והיחוד השלישי הוא יחוד אור אין סוף בשמותיו שהוא במדותיו שגם הוא מנהיג את העולמות שכבר יצויר אור אלקות המאיר בעולמות להנהיגם ולהניעם ולהחיותם כנפש המתפשטת בגוי' ותתן לו אור וחיים כמש"כ ואתה מחי' את כולם, וכמו שהנפש מצד שהיא נתונה להחיות את הגוי' ולמלוך עלי' תמצא נגוד ועיכוב למלכותה מצד הגוף וטבעיו ותכונותיו כן טבע העולם הגדול והמערכה מתנגדים אל מלכות שמים וזהו כל פרי העבודה והתפלה ליחד את ה' בשמותיו ולתקן עולם במלכות שדי וזה יעשה ע"י מסירת נפש על יחודו, שכמו שיבטל כחות גופו וימסרם למיתה בעבור מלכות נשמתו האלקית כן יעשה בעולם הגדול שיתבטל הגוף הכולל וטבע הצבא והמערכת ושרי מעלה תחת מ"ש כמ"ש ר"ע בעת שמסר נפשו למיתה כל ימי הייתי מצטער כו, וע"ז אמרו ביקש יעקב לגלות את הקץ אמר שמא יש בלבכם מחלוקת על מי שאמר והי' העולם, אמרו לו שמע ישראל כו' כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד, ר"ל ביקש לגלות את הקץ שאז יתגלה היחוד הזה שיהי' ה' אחד ושמו אחד, ונסתלקה הימנו שכינה וחשב שיש בלבם מחלוקת וכאשר יחדו את ה' וחזרה השכינה אליו פתח ואמר ברוך שם כ"מ כו' שהוא יחוד מלכותו באור העליון שיהי' בעת קץ עכ"ד.
והנה כאשר יתוקן העולם הגדול הכללי במלכות שמים כ"כ יתוקן העולם הקטן הפרטי במלכות נשמתו האלקית ואחשוב שזהו כונת הכתוב ישעי' ס"ו כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני כו' כן יעמוד זרעכם ושמכם, והיינו כי אז בעת קץ יעשה ה' חדשה להכניע כל צבא מערכת הטבע תחת מל"ש בלי שום ניגוד, וזהו עומדים לפני' כן יעמוד זרעכם ושמכם לפני' כי ישפוך ה' רוח על עמו וינתן להם לב חדש להכניע כל כחות גופם תחת ממשלת נפשם האלקית וכמו שביאר אאמו"ר ז"ל בפסוק עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכי לו, והיינו שאז יזדכך חומרם דק מחוספס עד שעין לא תראה בכל עניני הגשמיות רק בעניני אלקות וזהו עין לא ראתה, אלהים זולתך יעשה למחכי לו. הנה נתבאר בע"ה שיחוד הזה הוא מגביל נגד השלום העצמיי והדברים עתיקים. ומעתה יומתק מאד ההמשך סוף המשנה לתחילתה כי אחרי אשר סיים ה' יברך את עמו בשלום והוא השלשה גדרים אשר זכרנו פתח ואמר בדין ק"ש אשר בזה כלול ג"כ השלשה גדרי השלום כנ"ל וא"ש. ודוק.