משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
אופן שני.
ועתה נערוך מערכה בעזה"י לחבר מאמר רשב"ח שבסוף המשנה לתחילתו באופן שני אשר יאמר כי הוא זה. דהנה לעיל בדרך הראשון הארכנו דלהך לישנא דקאמר שם בברכות ד' דטעמא דריב"ל דס"ל תפלות באמצע תקנום יליף לה מקרא בשכבך ובקומך כו', דמוכח מזה דס"ל תפלה מ"ע מה"ת ויש לה עיקר מה"ת, ולפי"ז חוזר וניעור קושית הסד"ז אמאי לא פתח התנא בדין תפלה, ועכצ"ל דה"ט דבתפלה באמת יוצא בהש"מ ולא בעי צה"כ, והתנא רוצה לסדר דיני חובת היום שמתחיל מצה"כ, או דבעי התנא להתחיל במצוה ראשונה שפוגע האדם בשעה שנעשה בע"מ והיא ק"ש משא"כ תפלה, ולפי"ז צ"ל דריב"ל ס"ל כדעת הפר"ח דאף דבר שיש לו עקמה"ת ואיתחזק חיובי' אפ"ה ספיקו לקולא, וא"כ הא דאינו יוצא בק"ש בהש"מ ע"כ משום דס"ל ק"ש בעצמה דאורייתא וכנ"ל באורך.
והנה ער כה דברנו דרך שלילה, אולם כעת נ"ל להוכיח בראי' מהימנא מגופי' דמתני' מאימתי קורין כו' דק"ש דאורייתא. דהנה בגמ' שם פריך מכרי כהנים כו' מילתא אגב אורחא קמ"ל כהנים אימת אכלי בתרומה משעת צה"כ וקמ"ל דכפרה לא מעכבא כדתניא כו', ובתוס' שם הקשו הא תנינא חדא זימנא בנגעים העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים כו', והנה מלבד קושית התוס' הדבר בעצמו תמוה מאי בעי התנא בזה להשמיענו דין אכילת תרומה בדין ק"ש ומה ענין זה לזה, וגם מדוע הביא הגמ' הברייתא כדתניא ובא השמש כו' ולא הביא מתני' דנגעים ואי דבעי לאתויי טעמא דהך מילתא ה"ל לאתויי הא דאמר אביי ביבמות ע"ד כתיב עד מלאת ימי טהרה כיון שמלאו ימי' טהורה כו'. ונלע"ד ליישב זאת בדרך פלפול עמוק בס"ד דהתנא רוצה להוכיח רק"ש דאורייתא וזאת יהא מוכח מהא דכהנים אכלי תרומה מצה"כ וקמ"ל דכפרה לא מעכבא אשר מזה נקח ראי' נכונה דק"ש דאורייתא.
דהנה בס' אגודת אזוב דף ע"ד כתב בהא דפליגי ר' יהודא ור' אלעזר בברכות כ"א דר"י ס"ל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מ"ט ק"ש דרבנן ור"א ס"ל דחוזר וקורא דק"ש דאורייתא, וכתב דפליגי בפלוגתא דתנאי דשם בסוגיא פריך לר"י דס"ל ק"ש דרבנן והא כתיב בשכבך ובקומך, א"ל אביי ההוא בד"ת כתיב, וכתב רבינו יונה דר"ל שצריך לעסוק בתורה בזמן שכיבה ובזמן קימה ומה"ת הוי סגי באיזה ד"ת שיהי' וחכמים תקנו שיקרא ק"ש דוקא בזמנים אלו, ובמנחות צ"ט אמרינן אמר ר' יוחנן משום רשב"י אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש סה"ת הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, ומייתא עלה שאל בן דמא בן אחותו של ר"י את ר"י כגון אנא שלמדתי כה"ת כולה מהו שאלמוד חכמת יונית, קרא עליו המקרא הזה לא ימוש כו' צא ובדוק שעה שאינה מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית כו' וא"כ נראה דלמ"ד ק"ש מדרבנן ובשכבך ובקומך בד"ת כתיב שיעסוק בתורה בזמנים הללו ע"כ ס"ל כרשב"י דוהגית בו יומם ולילה אין פירושו בלי הפסק אלא אפילו בק"ש או שאר ד"ת שחו"ע סגי ושפיר מתפרש האי קרא בד"ת, אולם מ"ד ק"ש דאורייתא ס"ל כר' ישמעאל שמצות והגית כו' הוי כמשמעו בלי הפסק וא"כ לא מתוקמא האי קרא בד"ת דא"כ היכי סגי בזמן שכיבה וקימה לחוד, וע"כ דקרא אתא לק"ש דוקא וא"כ ק"ש דאורייתא עכ"ד הנעימים. והנה כיו"ב בפלוגתא דלא ימוש פליגי שם במתני' ר' יוסי ורבנן גבי לחה"פ דרבנן ס"ל דסידור לחה"פ אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה, ר"י אומר אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף היא תמיד היתה, ובגמ' שם תניא רי"א אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר החדשה ערבית אין בכך כלום אלא מה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שלחן בלא לחם א"ר אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחו"ע קיים מצות לא ימוש כו'
והנה צריכים אנו להבין במאי פליגי ר"י ורבנן וכן רשב"י ור"י דלרבנן ור"י משמע להו דתמיד הוי כמשמעו גבי לחה"פ וכן לענין ת"ת אליבא דר"י מחוייב לקיים והגית כו' כמשמעו מאין הפוגות, ולר"י ולרשב"י משמע להו דתמיד דגבי לחה"פ הוא שלא ילין שלחן בלי לחם וכן בתלמוד תורה יוצא אפילו בק"ש שחרית וערבית.
ונלע"ד דמקור מחצב פלוגתתם תליא בהא דמצינו פלוגתא בזמן המילואים אימת התחילו דבת"כ ריש פ' שמיני איתא דהמילואים התחילו בכ"ג באדר ושמיני למילואים ה"י בר"ח ניסן וכן בשבת פ"ב חשיב שם עשר עטרות שנטל אותו היום ומבואר שם דשמיני למילואים הי' בר"ח, וכן בזבחים ק"א אמרינן דשעיר של ר"ח נשרף בח' למילואים וכן מצינו בכמה דוכתי, אולם המזרחי ר"פ שמיני כתב דלפי גירסת הספרי דר"ע ס"ל מישאל ואלצפן היו אותם אנשים שחל שביעי שלהם להיות בער"פ, ע"כ דס"ל לר"ע דמילואים התחילו בר"ח ניסן ושמיני למילואים הי' בח' לחודש לזאת חל ז' שלהם להיות בער"פ, והאע"ז והרמב"ן פ' פקודי הסכימו לזאת דכן משמע פשטות הכתובים, והאע"ז הקשה לדעת רבותינו דשמיני למילואים הי' בר"ח ניסן א"כ מה שהי' הציווי באחד לחדש תקים את המשכן הגם שכבר הקימו בכ"ג לאדר והקריב בו קרבנות המילואים היינו משום דכל שבעת ימי המילואים הי' מעמיד את המשכן ופורקו לזאת נצטוה דבאחד לחדש יעמידו על עמדו ולא יסתרו עוד כמו שמבואר בגמ' ובת"כ בכמה דוכתי, והקשה ע"ז א"כ איך ציוה הכתוב שישבו אהרן ובניו פתח אהל מועד שבעת ימים יומם ולילה ואמר ומפתח אה"מ לא תצאו שבעת ימים עד מלאת ימי מילואיכם. ואנה הי' פתח אה"מ אחר שנסתר בכל יום, ונתעצם מאד בקושיא זו, ולזאת העלה דמילואים התחילו בר"ח ניסן ושמיני למילואים הי' ח' לחדש ואז התחילו ימי חנוכת המזבח שהקריבו הנשיאים, והנה נשלמה חנוכת המזבח אחר תשעה עשר יום לחדש הראשון, והנה לפי"ז לא הי' משה מפרק את המשכן מאז הוקם באחד לחדש ומתקיים ופתח אה"מ תשבו שבעת ימים, ועי"ש באע"ז שהאריך בזה, וכן הרמב"ן הסכים לזה וכתב דמה שדרשו רבותינו על הא דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, יום שכלו הקמותיו שבכל שבעת ימי המלואים הי' משה מעמידו ומפרקו, אין הכרח מהכתוב לדרוש כן דבאמת מלת כלות משה להקים נמשך גם לאחריו ולא קאי על המשכן לחוד רק קאי אכל מה שנזכר שם והיינו וימשחהו ויקדש אותו כו' ולאחר שכלה כל אותם הדברים דבכל שבעת ימי המלואים הי' מושח את המשכן ואת כל אשר בו אז הקריבו הנשיאים ע"ש. אולם דרשת הספרי נשען לפי דעתם דשמיני למלואים הי' בר"ח וע"כ דבי"מ הי' מעמידו ומפרקו, אך לפי דעת הא"ע והרמב"ן באמת לא פירקו כלל מאז שהוקם בתחילתו בר"ח. והמזרחי ס"פ פקודי נתעצם בקושית הרמב"ן והאע"ז דאי נימא דכל ז' ימי מלואים הי' משה מעמידו ומפרקו א"כ איך מתקיים הכתוב ופתח אה"מ תשבו ז' ימים, ומפתח אה"מ לא תצאו כו', ונדחק מאד בישובו דכונת הכתוב היינו מקום הפתח ששם ישבו אף כשהי' מפורק וזהו דוחק נגלה, וגם קשה לדבריו טובא מהא דאמרינן ריש עירובין שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים שנאמר ושחטו פתח אה"מ בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול, וא"כ מכש"כ בזמן שהוא מפורק לגמרי לא מקרי פתח אה"מ.
אולם בס' התוה"מ ס"פ צו סי' קצ"א כתב וכבר מצאנו תשובה לזה בירושלמי פ"ק דיומא ד"ג דאיתא התם דר' יוסי דס"ל אפילו סילק הישנה שחרית וסידר החדשה ערבית נקרא תמיד למדו מישיבת אהרן ובניו, פירוש שישבו קצת בתחילת הלילה ולדידי' לא פרק עד הלילה ודעת ר"י שם דצריך לישב גם קודם אור היום, ועי' בירושלמי בזה באורך, וא"כ מיושב קושית אע"ז הנ"ל דמתקיים שפיר ופתח אה"מ תשבו במה שישבו באה"מ קצת ביום וקצת בלילה וכר"י הנ"ל ור"י למד דאפילו סילק הישנה שחרית כו' ואף זה תמיד למד זאת מישיבת אהרן ובניו כנ"ל, והשתא נגלה לנו מקור פלוגתת ר' יוסי ורבנן וכן פלוגתת רשב"י ור' ישמעאל דפליגי לענין ת"ת דזה תליא אימת התחילו ימי המלואים, דאם התחילו המלואים בכ"ג לאדר ע"כ דבכל שבעת ומ"מ העמיד משה המשכן ופרקו, וקשה הא כתיב ופתח אה"מ תשבו שבעת ימים כו' וע"כ דמקצת היום והלילה חשיב ככולו ומתקרי שפיר שבעת ימים יומם ולילה וא"כ ה"ה לענין סידור לחה"פ דכתיב בי' תמיד מהני מקצת היום והלילה ואזיל ר' יוסי לשיטתו דס"ל ג"כ בס"ע והובא בשבת דף הנ"ל דשמיני למלואים הי' בר"ח.
אולם למאן דס"ל דמלואים התחילו בר"ח ניסן א"כ לא הי' מפרק המשכן בשבעת ימי המלואים ומתקיים ש"י כפשוטו ואין לנו לימוד מעתה דקצת מהיום והלילה מקרי תמיד וכן לענין ת"ת, לזאת ס"ל טפחו של זה כו' וכן בת"ת מחוייב ללמוד כל היום והלילה מאין הפוגות, ודו"ק.
העולה מכל המקובץ דמאן דס"ל ק"ש דאורייתא ולא מוקים בשכבך ובקומך בד"ת הוא משום דס"ל כר' ישמעאל דת"ת מחוייב ללמוד כל היום והלילה, וע"ז קשה הא במלואים כתיב ופתח אה"מ כו' ואפ"ה מתקיים במה שישבו קצת ביום וקצת בלילה דהא בכל ז' ימי המלואים העמידו ופרקו למשכן ועכצ"ל דס"ל כמ"ד דהמלואים התחילו מר"ח ומאז העמידו לא פרקו כלל כנ"ל.
ומעתה נשית פנינו ליישב מה שיעדנו בראש דברינו דמהא דקמ"ל התנא דכהנים אכלי תרומה מצה"כ וכפרה לא מעכבא מוכח מזה דק"ש דאורייתא, דהנה ביבמות ע"ד אמרינן וממאי דהאי עד אשר יטהר עד דאיכא הערב שמש אימא עד דמייתא כפרה, לא ס"ד דתנא דבי ר"י בזב בעל שתי ראיות ובמצורע מוסגר הכתוב מדבר, ממאי דומיא דטמא נפש, מה ע"נ דלאו בר כפרה כו', ופריך ואימא הנ"מ דלאו בר כפרה אבל דבר כפרה עד דמייתא כפרה כו' אמר אביי תרי קראי כתיבי ביולדת כתיב עד מלאת ימי טהרה כיון שמלאו ימי' כו', וכתיב וכפר עלי' הכהן וטהרה הא כיצד כאן לתרומה כאן לקדשים כו' ולהך תנא דפליג עלי' דתנא דבר"י דאמר בזב בעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר והאי עד אשר יטהר עד דמייתא כפרה, תרי קראי בקדשים ל"ל, צריכא דאי כתב רחמנא ביולדת כו', ע"ש היטב המתבאר מסוגיא זו דהך תנא דמוקי לה לקרא דאיש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר וכן קרא דכתיב בתרי' ובא השמש וטהר, בזב בעל ג' ראיות יש לנו תרי קראי גם בתרומה דסגי בהערב שמש אפילו בבר כפרה בין בזב ומצורע ובין ביולדת מדכתיב עד מלאת ימי טהרה כיון שמלאו ימי' טהורה, אולם לתנא דבר"י דמוקי לקרא דאיש איש מזרע אהרן בזב בעל ב' ראיות כו' א"כ לא ידעינן מזה בבר כפרה דסגי בהערב שמש ומוכרח ללמוד רק מקרא דעד מלאת ימי טהרה, אולם יש לנו להבין דאימא הנ"מ יולדת דהותרה מכללה בדם טהור משא"כ זומ"צ כדאיתא בגמ' שם אליבא דתנא דפליג על תנא דבר"י, אולם באמת הדבר ניחא דהנה בנדה ל"ה פליגי רב ולוי רב אמר מעין אחד הוא התורה טמאתו התורה טהרתו, ולוי אמר שני מעינות הם נסתם הטמא ונפתח הטהור, ולפי"ז ל"ש הפירכא דהותר מכללו כ"א לרב אבל ללוי דאמר שני מעינות הם ל"ש לומר הותר מכללו דהא המעין טמא לא הותר כלל, והשתא י"ל דתנא דבר"י ס"ל כלוי, אולם הך תנא דפליג עליו ס"ל כרב ושייך שפיר למיפרך שכן הותר מכללו, ובזה מיושב לנכון מה שהקשה המהרש"א אמאי לא עביד הך צריכותא אליבא דתנא דבר"י ומי הכריחו לומר צריכותא אחריתא, ועוד מי הכריחו לתדבר"י לאוקמי' בבעל שתי ראיות לוקמא בבעל ג' ראיות ועד אשר יטהר עד דאיכא הערב שמש ותרתי קראי משתעי בבר כפרה וחד בזב וחד ביולדת כו' ונדחק מאד בישובו, ולפי הנ"ל ניחא מאד דתנא דבר"י ע"כ ס"ל כלוי וא"כ ל"ש למיפרך הותר מכללו וא"כ ל"ש לדידי' הך צריכותא הנ"ל וכן א"א לאוקמי' בבעל ג' ראיות ועד אשר יטהר עד דאיכא הערב שמש, דבאמת לא צריך קרא לזה דאיכא למילף מיולדת וכנ"ל ומהרש"א על התוס' ד"ה בכל קדש ביקש בזה חשבונות רבים ולא ידעתי למה, והדבר נכון בעזה"י כמו שכתבתי, שוב פקחתי עיני וראיתי בחי' הרשב"א שם ד"ה אבל יולדת שהותרה מכללה אימא לא, פירוש לרב שאמר בנדה מעין א' הוא כו' אבל ללוי דאמר ב' מעינות הם לא הותרה מכללה כלל, ודם היולדת כדם הנחירים עכ"ל, ותלי"ת שכונתי לדעתו הגדולה,
והנה צריכים אנו להבין דעתו של התנא דמוקי להאי קרא איש איש מזרע אהרן כו' בזב בעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט דמנין לו לאוקמי להקרא דמיירי בזה הא יש להקיש לטמא מת דלאו בר כפרה אף זומ"ל דלאו בני כפרה כדס"ל לתנא דבר"י, ואף אי נימא דהך תנא סמוכין לא דריש מ"מ קשה מנ"ל לאוקמי בבר כפרה ולחדש הדין דכפרה לא מעכבא בתרומה דילמא בלאו בר כפרה מיירי אבל בבר כפרה אסור לאכול בתרומה עד דמייתא כפרה דמיולדת ליכא למילף שכן הותרה מכללה לדעתו וכנ"ל. והנלע"ד לומר בזה דבר שכלי דהי' לו להאי תנא הכרח דמיירא האי קרא בבר כפרה, דהנה במס' מ"ק י"ד ע"ב בעי מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל, אמר רבא ת"ש והצרוע לרבות כה"ג והא כה"ג דכל השנה כרגל לכו"ע דמי דתנן כה"ג מקריב אונן שמ"מ נוהג צרעתו ברגל, ובס' דול"צ דרוש ג' ד' י"ב כתב ע"ז וז"ל ומעודי תמוה לי ממנ"פ כיון דכ"ג מדמית לרגל היכי משכחת שיהי' מצורע כלל הא תנן במ"ק ז' דאין רואין את הנגעים בתחילה ברגל ואימא נחזי נגעו דכה"ג ואי אמרת דשאני רגל דעלמא לפי שאפשר לשחר אבל כה"ג כיון דכל ימיו כרגל ההכרח לראות נגעו א"כ מאי פשיט דנוהג צרעתו ברגל מכ"ג דילמא שאני רגל דעלמא דאפשר לנהוג אחרי כן, ואי אמרת שהי' מצורע ואח"כ נעשה כה"ג זהו דבר שא"א כיון דעוד טומאת צרעתו בו איך יתחזק לכ"ג ואיזה עבודה יעבוד ולא יחלל ואיזה עבודה מחנכתו, בימי צרעתו וקושיא זו מרפסן איגרי וכתב שם ליישב שמשכחת לה שיהי' מצורע ונעשה אח"כ כ"ג ע"פ מה דאמרינן בזבחים ל"ב אמר רב יוסף קסבר עולא רובן ט"מ ונעשו זבים הואיל והותר לטומאתם הותרו לזיבתם עי"ש בגמ', נמצא משכ"ל בער"פ שכל הכהנים היו ט"מ ואעפ"כ מותרים להקריב בטומאה ונעשה אחד מהם מצורע ומותר לעבוד עבודה הואיל והותר לטומאתו הותר לצרעתו, ונעשה כה"ג בעבודה זו הרי שהי' צרוע תחילה ואח"כ נעשה כה"ג, ומסיק שם ד' י"ד ב' דמיירי שהי' שמיני לצרעתו שכבר הוא מחוסר כפורים ומח"כ אינו משתלח רק ממחנה שכינה כמ"ש התוס' בזבחים ל"ב ד"ה ומטונך וא"כ שייך שפיר לומר הואיל ואישתרי לט"מ אישתרי נמי צרעת דמח"כ עיש"ה באורך, ובריש דרוש ד' דף א' כתב ליישב הקושיא החמורה הנ"ל דמשכ"ל שהי' כ"ג ספק זב כגון שראה שני בהש"מ דהוא ספק טומאה לקרבן ולדעת התוס' נדה ע' ד"ה ומביא, שייך גם בעוף חולין בעזרה וגם הרמב"ם כתב כמה פעמים בספרו שלא התירו חטאת העוף על הספק כ"א ע"צ הדוחק, וא"כ אין לו תקנה כלל או עכ"פ ע"צ הדוחק משא"כ כשהי' ג"כ מצורע אזי מפקיר לנכסיו והוה עני ואז קרבנו שוה עם הזב ומביא קרבן צרעתו ונטהר אף מזובו ולזה רואין נגעו אף ברגל כיון שלטובתו הוא וכמו שאמרו במ"ק ז' צוותא באשתו עדיפא לי' מחליטין אותו ברגל, א"כ משכח כה"ג, עכ"ד,
והנה בת"כ איתא על הפסוק איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב, זרע אהרן אין לי אלא זרע אהרן אהרן עצמו מנין, ת"ל והוא צרוע או זב, וכתב שם בביאור התוה"מ דדריש ממלת "והוא" שרומז על שם אהרן הסמוך לו או הכהן הגדול שעומד במקום אהרן עכ"ד. והנה לפי"ז תסוב קושית הדול"צ הנ"ל על דרשה הזאת דאיך משכ"ל כ"ג מצורע וכנ"ל ועכצ"ל כתירוצו הנ"ל דמשכ"ל שהי' מחכ"פ בעת שהי' כהן הדיוט ונתמנה להיות אח"כ כ"ג ונתחנך לכ"ג בפסח הבא בטומאה דאמרינן הואיל והותר לטומאתו הותר לצרעתו וכנ"ל, או דמיירי שהי' הכ"ג ספק זב וא"א להביא קרבן משום חולין בעזרה ולזאת רואין נגעו דקלקלתו תקנתו דמפקיר לנכסיו ומביא קרבן על שניהם, א"כ לשני התירוצים הללו מיירי האי קרא ע"כ במצורע מוחלט שהוא מחכ"פ, והשתא מיושב היטב דעת התנא דמוקי לקרא בזב בעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט. ודו"ק.
אולם לפי"ז קשה טובא לדעת התנא דבר"י דמוקי לקרא בזב בעל ב' ראיות ומצורע מוסגר, וע"כ מיירי האי קרא בבר כפרה דאל"כ איך משכ"ל כ"ג מצורע וכנ"ל. אמנם הדול"צ שם ד' י"ד כתב ליישב הקושיא החמורה הנ"ל ע"פ מש"כ התוס' בשבועות ע"ז ע"ב ד"ה או אידי, דבנוב וגבעון שהותרו הבמות ל"ה קדושת מחנות לענין שילוח טמאים חוץ למחנות ע"ש, א"כ ל"ה שילוח מחנות גם לגבי זב ומצורע כמו בהוגללו הפרוכת, וא"כ משכחת צרוע שנעשה כ"ג בנוב וגבעון דליכא שילוח מחנות כלל רק על העבודה חייב כרת על מה ששימש בטומאה, וא"כ בפסח הבא בטומאה אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ומיירי שנצטרע אחר חצות שכבר הי' חזי ביני וביני, עכ"ד ע"ש. ולפי"ז איכא לאוקמי שפיר האי קרא איש איש כו' דילפינן מיני' כ"ג במצורע מוסגר וכן בבעל שתי ראיות דלאו בר כפרה נינהו ומשכ"ל שנעשה אח"כ כ"ג בנוב וגבעון שאין שם שילוח מחנות וע"י קרבן ציבור הבא בטומאה נתחנך להיות כה"ג, ואף דבהאי קרא כתיב אהרן ובו ל"ש לומר כן, מ"מ אהרן הוא ל"ד אלא ר"ל כ"ג העומד במקומו, וכמו ונתתם ממנו ת"ה לאהרן הכהן, עי' בסנהדרין צ' ובס' התוה"מ ס' פ' קרח, ומיושב שפיר דעת התנא דבר"י וכנ"ל,
אמנם באמת אינו מיושב כלל לומר דשם אהרן קאי רק על הכ"ג מבני אהרן העומד במקומו דודאי גם הכ"ג נכלל במלת זרע אהרן וא"צ ריבוי לזה רק דקרא מרבה אהרן עצמו, [ועוד דהא בקרא ונתתם ממנו ת"ה לאהרן הכהן למדו בסנהדרין שם מכאן לתה"מ מה"ת, ובנגעים לא שייך זה] ועי' בק"א שכתב ג"כ דו"הוא" קאי על אהרן בעצמו וא"כ קשה טובא כנ"ל איך משכ"ל אהרן קדוש ה' שיהי' מצורע אחר שנעשה כה"ג דהא כולהו יומי לדיד' כרגל ואין רואין נגעים ברגל, אולם יתכן לומר דמשכ"ל ע"פ מה שכתבו התוס' בע"ז ל"ד ד"ה במה שימש, בשם הר"י מאורלייניש לפי שכל ז' ימי המלואים הי' משה מעמיד את המשכן ומפרקו והי' נחשב כבמה ואין בגדי כהונה בבמה, ועי' בדול"צ שם שהביא בשם הספרי דריב"י ס"ל דאף בשמיני העמידו ופרקו וכתב הז"ר פירושו משום דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים משמע שמשה הקימו וכאן כתיב באחד לחדש הוקם המשכן משמע שהוקם מעצמו אלא ודאי שמשה הקימו ופרקו ואח"כ הוקם מעצמו ע"כ והיינו אם נאמר דשמיני למלואים הי' ר"ח ניסן שפיר קשו קראי אהדדי ומוכח כנ"ל, אבל אם נאמר כדעת המדרש דשמיני למלואים הי' ח' לחדש א"כ לא קשו קראי דכאן כתיב באחד לחדש ושם כתיב ביום כלות משה להקים דהיינו ח' ניסן, עכ"ד. העולה מזה דאם נאמר דשמיני למלואים הי' בר"ח ניסן וע"כ דגם בו ביום העמידו ופרקו א"כ הי' נחשב כבמה גם בח' למלואים, ובאמת לפי דברינו דאם ח' למלואים הי' ח' לחדש לא פרקו כלל אין אנו צריכים לבוא לדעת ריב"י ודוקא בר"ח הי' דין במה לפי מש"כ בס' התוה"מ ס"פ פקודי עהפ"ס ויעל עליו את העולה שכתב עדיין לא הקים קלעי החצר ואיך העלה העולה רק שאין מחנכין מזבח חדש אלא בתמיד של שחר וזה הי' אחר התמיד והי' לו עדיין דין במה ולא נתחנך המזבח עד למחר בשחרית לכן הקריב קודם הקמת הקלעים, א"כ מבואר דלכו"ע הי' בר"ח דין במה.
והנה זה פשוט דאהרן אף שנמשח בשמן המשחה כל ז' ימי המלואים מ"מ ל"ה לו עדיין דין כה"ג בזי"מ דהא לא נתחנך עדיין בשום עבודה וביומא י"ב אמרינן דמחנכין כה"ג בעבודה, ועי' במנחות ע"ח אמר ר"ח כ"ג המתקרב לעבודה צריך שתי עשרונות אחת להמשחו ואחת לחינוכו, וא"כ מאחר שלא הקריב אהרן המנחת חינוך עד ח' למלואים בודאי ל"ה לו עדיין דין כ"ג עד ח' למילואים, [ומצאתי לזה ראי' מהימנא מהא דאיתא במד"ר פ' שמיני אמר רשב"נ כל ז' ימים כו' עיש"ה], ועי' בדול"צ ד' נ"א ג', וא"כ משכ"ל דרשה דוהוא צרוע או זב גם על אהרן בעצמו בח' למילואים דקרבנות שהקריב בח' הי' להם דין קרבנות ציבור שדוחה טומאה ואף קרבן אהרן ובניו ומנחת חינוך הי' דוחה טומאה כיון שזמנו קבוע, כמו דאמרינן ביומא ז' דאילו של אהרן קרב בטומאה עי"ש, ולפי"ז אם אירע טומאה לאהרן ובניו בח' למלואים קודם שנתחנך אהרן בעבודתו לכ"ג ואח"כ נולד בו נגע דאז רואין נגעו ע"י בניו לפי מה שפסק הרמב"ם פ"ט מה' ט"צ דקרוב רואה נגעים, ואי"ל כיון דעדיין לא נתחנכו בניו לכהונה אין להם עדיין דין כהן לראות הנגעים, ז"א דהא אף בע"מ כשרין לראות נגעים אף דלא נתחנך מעולם לעבודה, והשתא יתכן שיתחנך אהרן אח"כ ע"י קרבנות של ח' למלואים לכ"ג מטעם הואיל ואישתרי שאר טומאות אישתרי נמי ט"צ ול"ש לומר כיון דמצורע אסור במחנה לוי' וישראל לא אמרינן הואיל ואישתרי, דהא ט"מ לא נאסר במחנה לוי' מעולם, דזה אינו דכיון דח' למלואים הי' עדיין דין במה ואין שילוח מחנות בבמה כמש"כ התוס' בשבועות הנ"ל, והנה אין להקשות אדברי התוס' הנ"ל מהא דאיתא בגיטין ס' א"ר לוי ח' פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן וחשיב שם פ' שילוח טמאים, ולפי מה שבארנו שגם בר"ח ניסן שהוא ח' למלואים הי' להמשכן דין במה א"כ ע"כ מוכח מזה דיש שילוח מחנות בבמה, אך באמת ניחא דהא ר"ל לאו מקרא קדריש דנאמרה פ' שילוח טמאים בר"ח, רק מטעמא שכתב רש"י שם שבאותו היום הוקבעו המחנות, וא"כ י"ל דר"ל אתיא כמ"ד דבשמיני לחדש הי' ח' למלואים והי' לו דין משכן גמור ולפיכך הי' אז שילוח מחנות ולמאן דס"ל דשמיני למלואים הי' בר"ח ניסן לא נאמרה באמת פ' שילוח טמאים עד למחר, ובחנם נסתבך בזה הדול"צ שם, והדבר פשוט.
ומעתה תירוצינו הנ"ל לדעת התנא דבר"י לא יתכן רק למ"ד דח' למילואים הי' בר"ח ניסן דהי' לו עדיין דין במה ושפיר משכ"ל האי דרשה אהרן עצמו מנין ת"ל והוא וכנ"ל, אך למ"ד דח' למילואים הי' בשמיני בניסן נסתר התירוץ הנ"ל דהא בח' בניסן בודאי ל"ה להמשכן דין במה רק דין משכן גמור דהא להך דעה ל"ה מפרק את המשכן כלל, וכן למאי דכתבינן בשם התוה"מ דבר"ח ניסן הי' לו דין במה משום דעדיין לא הקים קלעי החצר ואין מחנכין מזבח אלא בתמיד של שחר וכנ"ל, זהו רק בר"ח ניסן אבל בח' למילואים שחל בח' ניסן הי' לו דין משכן ולא במה וע"כ צ"ל דתנא דבר"י ס"ל כהך דעה דהמילואים התחילו בכ"ג אדר וח' למילואים הי' ח' ניסן, ואי"ל לדברינו דהא כבר כתבנו לעיל דר' ישמעאל דס"ל במנחות צ"ט דמצות והגית בו יומם ולילה הוא כמשמעו שילמוד בלי הפסק אתיא כמ"ד דמילואים התחילו בר"ח ניסן וכנ"ל באורך, וא"כ קשה מר"י אתנא דבר"י דבאמת אין זו קושיא דמצינו כיו"ב בקדושין ל"ז אמר אביי האי תנא דבר"י מפיק כאידך תדבר"י והיינו שנחלקו התנא דבר"י על ר' ישמעאל בעצמו עי"ש בסוגיא, ולפי דברינו אלה דתנא דבר"י ס"ל דח' למילואים הי' בר"ח ניסן אזלי לשיטתייהו דס"ל לתנא דבר"י בזבחים ע"ז מפני אנינות נשרפה עי"ש, ובזבחים ק"א אמרינן דלר' נחמי' דס"ל מפני אנינות נשרפה דריש הן היום, חובת היום, ופירש"י שם כלומר קדשי דורות שהן חובת היום של ר"ח והיינו חטאת היום חטאת הקבוע ליום עי"ש, אולם כ"ז לתנא דבר"י אבל התנא דפליג עליו ולא ניחא לי', לאוקמי האי קרא איש איש מזרע אהרן כו' בבעל ב' ראיות ובמצורע מוסגר, היינו משום דס"ל כהך דעה דמילואים התחילו בר"ח ניסן א"כ קשה הא דדריש בת"כ אהרן עצמו מנין כו' וא"א לתרץ כנ"ל דהא בח' למילואים שחל בח' לחדש ל"ה לו דין במה וע"כ צ"ל כמ"ש הדול"צ דמשכ"ל כ"ג שנעשה מצורע כגון שהי' ספק זב ואין לו תקנה להביא כפרתו מטעם ספק חבע"ז ונשאר מח"כ לעולם ואז אם נולד בו נגע רואין נגעו, וקלקלתו תקנתו שיתכפר בקרבן מצורע על שניהם וא"כ בהכרח דמיירי האי קרא במצורע שמחוסר כפורים ונולד אח"כ לו נגע כו' כנ"ל לזאת מוכרח לאוקמי' קרא בבעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט וכנ"ל.
ומעתה נבוא הלום בעזה"י הא דיהיב התנא בריש המשנה סימנא לק"ש משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן דקמ"ל דכפרה לא מעכבא ולכאורה קשה טובא מה ענין זה לזה, אולם לפי דברינו יתיישב כמין חומר דמזה יהא מוכח לן דק"ש דאורייתא, והוא בשנתבונן דמנ"ל דכפרה לא מעכבא, דילמא האי קרא דאיש איש כו' משתעי בזב בעל ב' ראיות ומצורע מוסגר דלא בני כפרה נינהו כדס"ל לתדבר"י, ואין לומר כמו שמתרץ אביי ביבמות ע"ד אליבא דתנא דבר"י דילפינן מדכתיב עד מלאת ימי טהרה כיון שמלאו ימי' טהורה, דהא כבר כתבנו דתרבר"י דלא פריך מה ליולדת שכן הותרה מכללה ס"ל כלוי דב' מעיינות הם, אולם בנדה ל"ו פסיק הגמ' והילכתא כוותי' דרב בין לקולא ובין לחומרא דמעין אחד הוא, א"כ שפיר איכא למיפרך מה ליולדת שכן הותרה מכללה וע"כ צ"ל דס"ל כהך תנא דפליג על תנא דבר"י דמוקי לה בזב בעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט ומאי עד אשר יטהר עד דמייתא כפרה וא"כ דמיירא האי קרא בבר כפרה וכתיב גבי' ובא השמש וטהור, שמ"מ דכפרה לא מעכבא, אך קשה דמנ"ל דבזב בעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר, ואי"ל מדרשה דת"כ אהרן עצמו מנין ת"ל והוא כנ"ל, ואיך משכ"ל גבי אהרן שנעשה מצורע וכנ"ל, הא יש לפרש דמשכ"ל בח' למילואים שנעשה אז מצורע דאמרינן הואיל ואישתרי אישתראי דאז הי' עדיין למשכן דין במה ואין שילוח מחנות בבמה וע"כ צ"ל דס"ל דשמיני למילואים הי' בח' ניסן והי' לו אז דין משכן גמור ומצינו למימר דהך תנא דפליג על תדבר"י הוא ר' עקיבא בר פלוגתא דר"י דס"ל ח' למילואים הי' בח' ניסן כמש"כ לעיל בשם המזרחי ולפי"ז לא פרק משה את המשכן בכל ז' ימי המילואים מאז הקימו בר"ח וא"כ מתקיים שפיר הקרא ופתח אה"מ תשבו שבעת ימים וקרא ומפתח אה"מ לא תצאו ש"י כמשמעו שהיו יושבים שם בלא הפסק וכמו שפירשו הרמב"ן והאע"ז הנ"ל, וא"כ גם לענין ת"ת דכתיב לא ימוש סה"ת הזה מפיד כו' הוא כמשמעו דמחוייב להגות כל היום והלילה בכל זמן הפנאי בלי הפסק וכדעת ר"י וא"כ שוב א"א לפרש האי קרא בשכבך ובקומך בדברי תורה היינו שמחוייב ללמוד בזמן שכיבה וקימה איזה ד"ת וכמו שכתב רבינו יונה אהך דר"י אמ"ש דבאמת מחוייב ללמוד תמיד כל היום והלילה ואינו יוצא בקביעות עתים אלו, וא"כ ע"כ דהאי קרא קאי לק"ש דוקא ומוכח מזה דק"ש דאורייתא ומיושב שפיר ענין סמיכות זו מאימתי קורין את שמע משעה שהכהנים כו' דמזה נקח לנו דרך להתבונן דקר"ש דאורייתא. ודו"ק היטב כי הוא כפתור ופרח בעזה"י.
ועל פי מה שהעלינו להוכיח דמתני' ס"ל דק"ש דאורייתא ודבר זה תלוי בהא דאינו יוצא בת"ת בק"ש או בפרק אחר שחו"ע וא"כ ע"כ בשכבך ובקומך לא קאי את"ת דהא בת"ת אינו יוצא בקביעת עתים הללו, רק קאי אק"ש. וגם בס' פרמ"ג א"ח סי' נ"ח כתב דרבנן דר"ג דס"ל ק"ש ש"ע עד מצות משום הרחקה ע"כ ס"ל נמי ק"ש דאורייתא, והוא ע"פ מה דאיתא בא"ח שם מחלוקת אי יש לק"ש תשלומין וכתב הפרמ"ג שם דדבר זה תלוי אי ק"ש מה"ת אין לה תשלומין אבל אי ק"ש דרבנן יש לה תשלומין דומיא דתפלה דהם אמרו והם אמרו, ובזה פליגי רבנן ור"ג דרבנן דס"ל דעשו הרחקה וסיג עד חצות שמא יאנס ולא יקרא ס"ל דאין לק"ש תשלומין והוא מעות לא יוכל לתקון לכך עשו סייג ומוכח דס"ל ק"ש מה"ת, ור"ג דס"ל עד שיעלה עמה"ש וס"ל דלא עשו סייג לק"ש היינו משום דס"ל ק"ש דרבנן וא"כ יש לה תשלומין וא"צ לעשות הרחקה וסייג דאי יאנס ולא יקרא יש לה תשלומין, עי"ש ובמלה"ר. הנה בזה יתיישב לנו קושיא חמורה שהקשה בשו"ת שאג"א סי' ד' על פרש"י דפי' במתני' על הא דא"כ למה אמרו חכמים עד חצות, בק"ש ובאכילת קדשים, והקטר חלבים ואברים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל, ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה וה"נ תנן בפ"ב דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים. ע"כ. והקשה הש"א שם וז"ל ואיני יודע מאי דחקו לרש"י לפרש כן דפשטא דמתני' משמע דהא דקאמר א"כ למה אמרו חכמים עד חצות אהקטר חלבים נמי קאי, ועוד אי טעמא דנקט במתני' הקטר חלו"א אינו אלא להודיע שדבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה ה"ל לאתויי נמי הכא קצה"ע דנוהג כל הלילה כדתנן התם במגילה בהא ל"ל דס"ל לר"ג כמ"ד במנחות ע"ב דנקצר שלא כמצותו כשר ואם נקצר ביום הבאת העומר נמי כשר ולפי"ז אין קצה"ע מדבר הנוהג בלילה דיום ולילה שוין הן לקצירתו, הא ליתא שהרי מ"ד נקצר ביום כשר ל"ל הא דר' ישמעאל דדריש לקרא בחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצה"ע שהיא מצוה ודוחה את השבת כדאמרינן התם אס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה שבת ונקצור מע"ש אלא מדדחי שבת שמ"מ דפסול, וע"כ דריש לקרא כר"ע לענין חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית ניליף מיני' לתוספת שביעית מה"ת כדאמרינן במ"ק ד', והרי מסיק שם ר"א דר"ג ובית דינו שנמנו על ב' פרקים אלו וביטלום ל"ל דר"ע אלא דרשי לקרא בחריש ובקציר כר"י ומדדתי קצה"ע את השבת לר"ג, שמ"מ דס"ל נקצר שלא כמצותו פסול ואין זמן קצירתו אלא בלילה, עכ"ל עי"ש עוד בזה. אולם לפי הצעתינו יתיישב בע"ה, דהנה הרמב"ם פ"ז מה' תומ"ס פסק דנקצר שלא כמצותו כשר ומ"מ דוחה את השבת, והלח"מ שם וכן הש"ך יו"ד סי' רס"ב הקשו עליו דזהו נגד הסוגיא דמנחות שם עי"ש, ואיך אחז החבל בתרי ראשין, וראיתי בשו"ת פרי יצחק סימן כ"ח שכתב בזה דבר נכון ומתקבל ליישב דעת הרמב"ם, דס"ל לרבינו דאף דנקצר ביום כשר, מ"מ דוחה שבת משום חביבה מצוה בשעתה, וכמו שרצו במנחות שם לומר אליבא דרבי דס"ל כאידך דר"ש דתניא ר"ש אומר בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלו"א כשרים כל הלילה ואינו ממתין להם עד שתחשך אלא דדחי הגמ' שם דש"ה שכבר דחתה שחיטה את השבת ופרש"י כיון שניתנה שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקערה משום חביבות מצוה בשעתה, ונ"ל לומר ביסוד הדבר הזה הא דקאמר ש"ה שכבר דחתה שחיטה את השבת הנה כל עיקר דבר זה מישך שייך לסוגיא דשבת קל"ג דמבואר שם בברייתא המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה ובין על ציצין שאין מעכבין את המילה, פירש, על ציצין המעכבין חוזר על ציצין שאין מעכבין אינו חוזר, מאן תנא פירש אינו חוזר כו' אלא אמרי נהרדעי רבנן דפליגי עלי' דר' יוסי היא דתנן ארבעה כהנים נכנסים כו' אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה משום שנאמר לפני תמיד ר"י אומר אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זה תמיד ופרש"י שם ומה אני מקיים תמיד שלא ילין שלחן בלא לחם ולרבנן אי שקלי ושבקי והדר מסדרי לא מקרי להו תמיד אלא התחלה אחריתא וגבי פירש נמי כי הדר אתא מילתא אחריתא ולר"י כי שבקי והדר מתחלי נמי תמיד הוא דחדא מילתא היא, ה"נ פירש חוזר דכולה גמר מילתא הוא עכ"ל, ולפי"ז נראה דהא דדחי במנחות שם ש"ה שהרי דחתה שחיטה את השבת אתא אליבא דר' יוסי דס"ל דפירש נמי גמר מילתא הוא וכולה חדא מילתא היא וכמו דלר"י אף בפירש חוזר אף על ציצין שאין מעכבין משום דכולה חדא מילתא היא ה"נ לענין הקטרת או"פ הוה חדא מילתא וכיון שניתנה שבת לדחות אצל שחיטה ניתנה נמי לדחות אצל הקטרת או"פ אף דאין מעכבין דכשירין אף בלילה ודומה לציצין שאין מעכבין דלר"י אפילו בפירש חוזר דכולה חדא מילתא היא כנ"ל. והא דדחי הגמ' אליבא דר' יוסי משום דכל דברי הגמ' סובבים דראבר"ש ורבי ס"ל כר"ש דהם תלמידיו כדפריך בגמ' שם ורבי לאו תלמידי' דר"ש הוא? והנה במנחות איתא אר"א מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פ' אחד שחו"ע קיים מצות לא ימוש ואמר ר' יוחנן משום רשב"י אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחו"ע קיים לא ימוש ומבואר דס"ל לר"ש כר' יוסי גבי לחה"פ דפירש לא הוה התחלה אחריתא, לכן דחי הגמ' שפיר שכבר דחתה שחיטה את השבת, אולם אליבא דרבנן דפליגי אר"י וס"ל טפחו של זה בצד טפחו של זה והיינו משום דס"ל דאם יסלק ואח"כ יניח החדשה הוה התחלה אחריתא ואין זה תמיד ולסברתם בפירש בציצין שאין מעכבין אינו חוזר משום דהוה התחלה אחריתא, אף שכבר דחתה מילה את השבת א"כ ה"ה נמי לענין הקטרת או"פ ל"ה ראוי לדחות שבת אף שכבר דחתה שחיטה את השבת דהא הקטרת או"פ נמי הוה התחלה אחריתא ואינו גמר מילתא של שחיטה וכיון דאין מעכבין כפרה אינו ראוי לדחות שבת רק דדחי שבת מטעמא דחביבה מצוה בשעתה, ומעתה מיושב דעת הרמב"ם הנ"ל דאזיל לשיטתו דפסק כרבנן דר' יוסי גבי לחה"פ וכן פסק גבי מילה דפירש אינו חוזר בשבת משום דפירש הוה התחלה אחריתא ואינו גמר מילתא ולפי"ז הא דכבר דחתה שחיטה את השבת אינו מועיל לענין או"פ וע"כ הא דהקטרת או"פ ד"ש ואינו ממתין עד שתחשך היינו מטעמא דחביבה מצוה בשעתה א"כ ה"ה לענין קצה"ע אף דנקצר שלא כמצותו כשר מ"מ ד"ש משום דחביבה מצוה בשעתה. עכ"ד.
וע"פ זה מיושב לנכון קושית הש"א הנ"ל דהנה ברור דר"ג השיב לבניו לפי דעת חכמים ולמה אמרו חכמים עד חצות כו' והנה לדעת חכמים דאמרי עד חצות ע"כ דס"ל ק"ש דאורייתא וכמו שכתבנו בשם הפרמ"ג, וקשה מנ"ל דק"ש דאורייתא דילמא בשכבך ובקומך בד"ת כתיב כדס"ל לר"י אמ"ש וע"כ היינו טעמא דס"ל כר' ישמעאל דחיוב ת"ת הוא כל היום והלילה ממש וכנ"ל בשם אג"א, וא"כ ה"ה לענין לחה"פ ס"ל כרבנן דר' יוסי טפחו של זה בצד טפחו של זה דאם יסלק הישנה ויסדר אח"כ החדשה אין זה תמיד והיינו משום דהוה התחלה אחריתא וכנ"ל א"כ ה"ה לענין או"פ דדחו שבת א"א לומר דטעמא משום דכבר דחתה שחיטה את השבת דהא הקטרה מילתא אחריתא היא ואינה גמר מילתא דשחיטה וע"כ הא דדחי שבת הוא משום דחביבה מצוה בשעתה א"כ ה"ה לענין קצה"ע אף דנקצר שלא כמצותו כשר מ"מ ד"ש מטעם חבמב"ש וכמו שפסק הרמב"ם, וא"כ א"ש דלא חשיב קצה"ע דס"ל לרבנן דנקצר שלא כמצותו כשר וכנ"ל, ודו"ק.
והנה ע"פ דברינו הנ"ל יתבאר לנכון שאלת בני ר"ג ותשובתו להם, ועי' בדו"ח רע"א שפי' דנסתפקו אי מה דאמרו חכמים עד חצות הוא מדינא משום דעד חצות בנ"א עוסקים לילך לשכוב והא דס"ל לר"א עד סוף אשמורה הראשונה [דבודאי לא פליגי במציאות עד מתי הוא זמן שכיבה בשיעור מופלג כזה, וכדאמר בגמ' ד' חכמים כמאן ס"ל אי כר"א ואי כר"ג, לימרו כר"א או לימרו כר"ג] הוא מדין הרחקה בעלמא, או דר"א מדינא קאמר, והא דס"ל לרבנן עד חצות ע"כ כר"ג ס"ל דכ"ז שבנ"א שוכבים משמע והא דאמרי עד חצות הוא משום הרחקה, והשיב להם ר"ג ורבנן כותי ס"ל, והביא להם ראי' ולא עוד כו' והיינו כיון דממנ"פ מוכח סברת הרחקה או בדר"א או בדרבנן מסתבר יותר דטעמייהו דרבנן משום הרחקה כיון דמצינו להם הרחקה כזו בשאר דברים כו' עכ"ד הנעימים. אולם עדיין אינו מספיק דהא בהני דברים דמייתא ר"ג לא מצינו חולק עליהם ואולי גם ר"א ס"ל בזה הרחקה ועדיין אינו מוכח דמאן ס"ל סברת הרחקה בק"ש.
אמנם לפי דברינו הנ"ל יתיישב כמין חומר בס"ד, דהנה כבר כתבנו לעיל בשם הפרמ"ג דפלוגתייהו דר"ג ורבנן תליא בזה דר"ג ס"ל ק"ש דרבנן ויש לה תשלומין ול"ש למיעבד הרחקה אבל רבנן ס"ל ק"ש דאורייתא ואין לה תשלומין ושפיר עבדו הרחקה לפי שאין לה תשלומין. והנה לעיל העלינו דמגופי' דמתני' מוכח דק"ש דאורייתא, אולם בגמ' סוף ע"ב איכא תרי לישני אי רישא ר"א אי רישא לאו ר"א עי"ש, וא"כ י"ל דהיינו דנסתפקו בני ר"ג [דידוע דגם בזמן התנאים הראשונים כבר היו מסודרים כמה משניות] דאי נימא דרישא ר"א קאמר לה וא"כ ס"ל דק"ש דאורייתא נוכל לומר דבין לר"א ובין לרבנן דפליגי על ר"ג ס"ל דזמן שכיבה עד חצות רק דר"א עביד הרחקה משום דס"ל ק"ש דאורייתא, ורבנן ס"ל עח"צ ולא עבדו הרחקה דס"ל ק"ש דרבנן וכנ"ל וא"כ אין יכולים לקרות אחר חצות משום תשלומין כיון דלא היו אנוסים, או דנימא רישא לאו ר"א היא ובאמת ס"ל לר"א דזמן שכיבא הוא עד סוף האשמורה ראשונה ולא עביד הרחקה לק"ש משום דס"ל יק"ש דרבנן, אולם לפי"ז יהא מוכח דרבנן ס"ל דזמן שכיבה הוא כל הלילה והא דאמרי עח"צ הוא משום הרחקה כיון דרישא דמתני' אתיא כרבנן וא"כ ס"ל ק"ש דאורייתא ומסתמא עבוד הרחקה וע"כ דס"ל ק"ש כל הלילה, רק משום הרחקה אמרו עח"צ, ועוד דלא פליגי אר"א בשיעור זמן שעוסקים לשכוב וכנ"ל.
והשיב להם ר"ג דרבנן כותי ס"ל והיינו דמוכח דס"ל דק"ש דאורייתא וע"כ דעבדו הרחקה וכמו אינך מילי דמייתא וע"כ הא דאמרי עח"צ הוא משום הרחקה, והביא להם ראי' דס"ל לרבנן ק"ש דאורייתא הוא ממה דאמרו הקטר חלו"א וכל הנאכלים ליום ולילה אחד מצותן עד שיעלה עמה"ש, וקשה אמאי לא אמרו ג"כ קצה"ע וכקושית הש"א וע"כ דס"ל דנקצר שלא כמצותו כשר, וקשה א"כ אמאי דחי שבת נקצרי' מער"ש כקושית הש"א, דבודאי לא פליגי אר"ג דס"ל קצה"ע ד"ש דהא גם בית דינו נמנו עם ר"ג וביטלו שני זמנים אלו כדאמר במ"ק, וע"כ דס"ל דבחריש ובקציר אתא לקצה"ע דדוחה שבת, וא"כ קשה אמאי ד"ש נקצרי' ע"ש, וע"כ משום דס"ל דמשום חביבה מצוה בשעתה ד"ש כמו הקטר חלו"א שכשרים כל הלילה ואינו ממתין להם עד שתחשך, אך קשה דילמא ש"ה שכבר דחתה שחיטה אה"ש כדפריך במנחות ע"ב וע"כ דס"ל דהקטר חלו"א הוה התחלה אחריתא ואינו גמר מילתא דשחיטה והוי כמו ציצין שאין מעכבין את המילה שאם פירש אינו חוזר והיינו דס"ל כרבנן דר' יוסי דס"ל טפחו של זה בצד טפחו של זה וכנ"ל בשם פרי יצחק, וא"כ ס"ל גם לענין ת"ת דבעינן שיקיים קרא כדכתיב ומחוייב ללמוד כל היום והלילה וע"כ דס"ל דקרא בשכבך ובקומך קאי אק"ש ולא קאי על דב"ת דהא בת"ת אינו יוצא באמת בקביעת עתים הללו וע"כ דס"ל ק"ש דאורייתא, וא"כ מוכח מזה דרבנן כוותי ס"ל והא דאמרו עח"צ הוא משום הרחקה ויכולים אתם לקרות קודם עמה"ש. ודו"ק.
ומעתה נשית פנינו למסילה לחבר מאמר רשב"ת לראש משנתינו מאימתי קורין את שמע, דהנה אחרי אשר הוכחנו בעליל דהתנא דהשמיענו אגב אורחא דכהנים אכלי בתרומה מצה"כ וכפרה לא מעכבא, הודיע לנו בזה דק"ש דאורייתא וכנ"ל באורך, ונחזור מעט על הראשונות שהעלינו דדרשה של הת"כ אהרן עצמו מנין כו' אין לזה מקום כ"א בשנאמר כפי התירוץ של הדול"צ דמשכ"ל בכ"ג שנעשה מצורע באופן שהי' מתחילה ספק זב לקרבן כגון שראה שני ביהש"מ ואינו יכול להביא כפרתו דחולין בעזרה דאורייתא אף במליקה וא"כ אסור בקדשים לעולם ולפי"ז אם נולד בו נגע רואין את נגעו בכדי להביא לידי חיוב קרבן ויפקיר נכסיו ויביא קרבן עני ששוה לכפרתו של זב ויטהר משניהם לאכול בקדשים וקלקלתו תקנתו כנ"ל באורך, והשתא חל עלינו חובת ביאור לבאר דעת הדול"צ ולסלק המסילה מהמבוכות אשר מצאנו בזה.
הנה בהגהות הגאון בה"מ שם הקשה עליו מהא דאיתא בכריתות ט' דזה צ"ע מסוגיא דשם זאת תורת היולדת מלמד שמביא קרבן אחד על יולדות הרבה יכול על הלידה ועל הזיבה ת"ל זאת כו', מבואר שם כיון דלידה וזיבה ב' ענינים הם אינה פוטרת עצמה בקרבן אחד א"כ גם זב ומצורע אינו נפטר בקרבן אחד כו', ולפענ"ד דבריו אין להם שחר דאמת אינו נפטר בקרבן אחד אבל מ"מ מותר לאכול בקדשים שהביא כפרתו על אחד מהם והשאר עליו חובה דומיא דאשה שיש עלי' ה' לידות ודאות כמבואר שם במשנה ד"ח והרי שם מסקינן בגמרא דכו"ט לטבילות דמי, דמי שצריך כמה טבילות וטבל פ"א נטהר בזה, וגם ממקומו הוא מוכרע דפריך שם ד"ט דל"ל קרא דאינה מביאה קרבן אחד על הלידה ועל הזיבה אלא מעתה אכלה דם וילדה ה"נ דאינה מביאה אלא קרבן אחד, ומסיק דקרא אתא על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת, ומאי פריך דאימא דקרא אתא לענין דאינה נטהרת בקרבן אחד דלא נימא דדמי לאשה שיש עלי' ה' לידות ודאות, אלא ודאי דהגמ' פסיקא להו דנטהרת בקרבן אחד ולק"מ.
אולם בעיקר דברי הדול"צ מה שכתב דבמליקת עוף שיש בזה משום חולין בעזרה מדאורייתא יש לנו להתבונן דזה נגד דברי הרמב"ם פ"ב מה' שחיטה ה"ב שכתב השוחט חבע"ז אותו הבשר טהור ואסור בהנאה כו' אבל הנוחר בעזרה והמעקר והשוחט ונמצא טריפה כו', הרי אלו כולן מותרים בהנאה עכ"ד, הרי מבואר דנוחר ומעקר אין בו משום חבע"ז, א"כ חטאת העוף הבאה על הספק מה איסור יש בזה להביא כפרתו דאי נימא דאינו מחוייב להביא קרבן ה"ל נומ"ע ואין בזה משום חבע"ז. איברא דהשטה"מ שם הקשה תימה גדולה על הרמב"ם ממש"כ רבינו בפ"א מה' מחו"כ ה"ז האשה שלא הוחזקה עוברה והפילה ולא ידעה מה הפילה אם נפל שחייבת עליו קרבן או דבר שאינה חייבת עליו קרבן הר"ז ספק יולדת ומביאה קרבן ואין חטאתה נאכלת, וכן שתי נשים שהפילו ב' נפלים נפל אחד ראוי להקריב עליו ונפל אחד פטורה עליו ואין אחת מהן מכרת נפלה כל אחת משתיהן מביאה קרבן מספק ואין חטאת משתיהן נאכלת שחטאת העוף הבאה על הספק נשרפת שמא אינה חייבת ונמצא חטאת זו חולין שנשחטו בעזרה שהן אסורין בהנאה כמו שבארנו בה' שחיטה עכ"ל. והיא תימה שהרי כפי מה שפסק בה' שחיטה דנותר ומעקר מותר בהנאה, דנשרפת שמא חבע"ז הם, ואמאי הא אפ"ה מותרים בהנאה דזה לאו שחיטה היא אלא מליקה. ונשאר בתימה. הרי מצאנו בזה סתירה בהרמב"ם.
והנלע"ד ליישב דעת הרמב"ם על נכון בעזה"י והוא בשנדקדק בדבריו דפלגינהו להא הילכתא לתרי בבא, האשה שלא הוחזקה כו' הר"ז ספק כו' וכן ב' נשים כו' וכאן סיים שמא אינה חייבת ונמצא חטאת זו חבע"ז כו' ומדוע לא כתבם הרמב"ם בחד בבא והרי במשנה בכריתות שם נקטינהו התנא בחד בבא. והנה עוד נתקשה הכ"מ בה"ש שם על הרמב"ם על מה שפסק דהשוחט ונמצאת טריפה מותר בהנאה והוא כר' שמעון בקידושין נ"ח, וצריך טעם למה לא פסק כחכמים דס"ל שם דאסור בהנאה, והשטה"מ שם כתב ליישב ע"פ מה דאמרינן בפרק כסה"ד דף פ"ה ראה רבי דבריו של ר"ש בכסה"ד ושנאה בלשון חכמים, ואמרינן דה"ט משום דכתיב אשר יאכל וא"כ ה"נ כיון דכתיב וזבחת ואכלת משמע דבראוי לאכילה הוא דאסר קרא, עכ"ד. ולענ"ד יש לעורר ע"ז דא"כ אמאי לא סתם רבי כר"ש גם לענין חולין שנב"ע מה"ט דאמרן ואדרבה משמע מדסתם השוחט חולין בעזרה בקדושין שם משמע בודאי דאף בנמצאת טריפה אסור בהנאה.
אמנם אילו הייתי כדאי הייתי אומר דחולין בעזרה אינו ענין להא דכסה"ד דבאמת מצינו גבי חולין בעזרה מקרא כולל יותר לאסור אף בשחיטה שאינה ראוי' והוא מהא דאמרינן בפסחים כ"ב אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנב"ע, ופרש"י שם והכי משמע אותו שנאסר משום חוץ למחיצה, אתה משליך לכלב דהא מהאי קרא ובשר בשדה נפ"ל איסור מחיצה אבל יש לך אחר הנאסר משום מחיצה ואי אתה משליכו לכלב, ע"כ. ולפי"ז מהאי קרא משתמע שפיר לאסור חשנב"ע אפילו בשחיטה שאינה ראוי' דומיא דרישא דקרא דמיירי שהוציא עובר את ידו ושחט את אמו דלא מהני להאי אבר שחיטת אמו ולא הוי גבי' שחיטה כלל והוי כנבלה א"כ דכוותי' בחולין בעזרה אף דהוי שחיטה שאינה ראוי' כלל אסור בהנאה דודאי מיעוטא דקרא, אותו כו' מיירי דומיא דאיירא גופי' דקרא, ודכוותי' אמרינן ביבמות ע"ד דילפינן דשמן של מעשר מותר לסוכו מהא דכתיב לא נתתי ממנו למת, למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי ומ"נ סוכה, וה"נ דכוותי', וזה ראי' גמורה דדין חשנ"ב הוה אף בשחיטה שא"ר.
אמנם מש"כ הרמב"ם דהשוחט ונמצאת טריפה מותר בהנאה נלע"ד לומר דה"ט משום דאין איסור חשנ"ב חל על איסור טריפה ואף דאיסור חשנ"ב הוא איסור הנאה מ"מ לא מיקרי איסור מוסיף כמש"כ התוס' חולין ק"א כאשר הבאנו לעיל ואזיל בזה הרמב"ם לטעמי' שפסק בפ"ז מה' חו"מ דאין אדם יוצא יד"ח באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל, והיינו מטעמא דפסחים ל"ה את שיש בו משום חמץ יוצא בו משום מצה כו' ואוקים כר"ש דס"ל אאחע"א, ואף דאיסור חמץ הוא משום הנאה נמי אסור מ"מ אינו חל על איסור טבל וכ"כ הלח"מ שם דהרמב"ם ס"ל בזה כר"ש, [ויש לעיין בנקודה הנפלאה להרמב"ם בזה] ומעתה שפיר פסק הרמב"ם לענין חשנב"ע דנמצא טריפה מותר בהנאה ומטעמא דאינו חל איסור חשנב"ע על איסור טריפה וכדאמרן.
והנה האי סברא דאמרן יש בו כדי ליתן טעם גם על הא דכתב הרמב"ם דנותר ומעקר אין בו משום חולין בעזרה, דהנה זהו דבר פשוט דהא דנומ"ע בעזרה אסור בהנאה משום חשנב"ע היינו היכא דנוחר כל הסימנים ועשה אותה נבלה דומיא דוזבחת דאמרינן בריחוק מקום אתה זובח וא"א זובח בקירוב מקום. אבל אם עשה אותה רק טריפה כגון שניקב בה הסימנים בודאי לא נאסרה משום חבע"ז, דעדיין הבהמה חי' ואם גמר אח"כ שחיטתה בחוץ לא מיתסר ומכש"כ לפ"מ דאמרינן בקדושין דילפינן מושחטו ושחט אותו כו' לאסור חולין בעזרה בודאי בעינן דומיא דושחט והיינו היכא דנחר כל הסימנים ולא בעשה רק מעשה טריפה, ולפי"ז תיכף שהתחיל לנחור בעזרה אז נעשה טריפה ועדיין לא נאסרה משום חבע"ז ואח"כ כשגמר לנחור שוב אינו חל איסור חבע"ז על איסור טריפה וכנ"ל [ומכש"כ לפמש"כ הפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה דבהמה ועוף יש בהם עשה דאינה זבוחה עד שישחטו כראוי ושם העלה בדעת הרמב"ם דאין איסור לאו חל על עשה עי"ש, א"כ לא חל איסור חבע"ז על עשה דאינו זבוח] ומעתה שפיר פסק הרמב"ם דנומ"ע בעזרה ושוחט ונמצא טריפה מותרים בהנאה ומטעם דאמרן. אולם לפי"ז קשה מהא דהוכחנו לעיל דנומ"ע יש בו משום חבע"ז מהא דדריש אותו אתה משליך כו' וכנ"ל ולפי הנ"ל אין מציאות שיהי' נומ"ע משום חבע"ז דהא אאחע"א, וגם עדיין לא השבנו מה דהרמב"ם סותר עצמו ממש"כ בה' מחו"כ דבחטאת העוף הבאה עהס"פ אסורה משום חבע"ז ונלע"ד ליישב הכל בטוטו"ד ע"פ מה דתניא במס' נזיר כ"ט איסי ב"ר יהודא אומר מנין לחטה"ע שהיא באה על הספק ואינה נאכלת ת"ל והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר מה זכר מביא על הספק אף נקבה מביאה על הספק, [ופרש"י דזכר מביא אש"ת באכל ספק חלב וכמו כן נקבה מביאה חטה"ע בספק זבה או יולדת עי"ש] אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה מביאה קרבן ונאכל לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה ששני איסורים מאי שני איסורים איסור נבלה ואיסור חבע"ז כו' עי"ש. והתוס' שם העלו דדרשה גמורה היא מהא דקי"ל דכל דוכתא דחטה"ע באה עהס"פ שהרי מליקת העוף הוי כשחיטת חולין ועי' בס' ב"ר בביאור דברי התוס'. המתבאר מזה דאי נימא דבחטאת העוף הבאה עה"ס אין בו משום חבע"ז, אף בודאי הוה מקשינן לגמרי נקבה לזכר דיהי' נאכל ג"כ ורק משום דיש בזה ב' איסורין נבילה וחבע"ז לפיכך לא מקשינן רק לענין הקרבה ולא לאכילה, ולפי"ז אי נימא דאין בזה משום חבע"ז שוב יהא נאכל ג"כ כמו בזכר וא"כ שוב יש מקום לאיסור חב"ע לחול בזה דהא אין בזה מעתה משום נבלה דכבר למדנו שיהי' נאכל ואחרי דחייל איסור חבע"ז ממילא חייל ג"כ איסור נבלה דאז חיילו שניהם בב"א ואינו נאכל משום דיש בזה שני איסורים, ומעתה איסור חבע"ז מתלי תלי וקאי דכ"ז דאסור משום נבלה אינו חייל איסור חבע"ז ורק לאחר דנפקע האיסור דנבלה משום מצות אכילת הקרבן אז שפיר חייל איסור חבע"ז, ואז מצאו שני האיסורים מקום לחול בב"א, ואיסור בת אחת לכו"ע חל, ודו"ק היטב בסברא זו העמוקה, וסברא זו למדתי מדברי תשו' הרי"מ חי"ד סי' י"ט ד' כ"ח ב' שכתב כיוב"ז ליישב התוס' קדושין ל"ת, עש"ה.
ומעתה מיושב היטב דעת הרמב"ם בפ"א מה' מחו"כ הנ"ל שכתב דבחטה"ע הבאה עה"ס יש בזה משום חבע"ז ואסור בהנאה, והיינו נמי מטעמא דאמרן דהא חטה"ע הבאה עה"ס ילפינן מהיקשא הנ"ל ואי נימא דאין בזה משום חבע"ז אז שוב אין בו ג"כ לאו דנבלה דמקשינן לי' לגמרי לזכר ואז שוב חייל איסור חבע"ז וחלו שניהם ב"א, ומה מאד מדוקדק בזה לישנא דרבינו הנ"ל דפלגינהו בתרי בבא, דהרמב"ם לגרמי' הוא דעביד הכי דפסק בפ"ו משגגות שאינו חייב אש"ת רק היכא דאיקבע איסורא עי"ש ולפי"ז צ"ל דהא דאשה שלא הוחזקה עוברה מביאה חטה"ע ובכאן לא הוי איקבע איסורא כלומר חיובה רק מתקנת חכמים כדי להכשירה לאכול בקדשים וכמ"ש רש"י בכריתות ד"ח במשנה, וברמב"ם בכ"ד, וא"כ באופן זה בודאי אין חטאתה נאכלת אף אי ל"ה בזה רק איסור אחד דנבלה ובזה בודאי לא חייל איסור חבע"ז על איסור נבלה, אולם בחלוקה השני' דמיירי ב"ב נשים שילדו כו' והוה איקבע חיובה ובזה הן מביאות כפרתן מדאורייתא מהיקשא הנ"ל ושפיר יש מקום לחול איסור חבע"ז וכנ"ל באורך, ומיושב בזה שפיר דברי הרמב"ם בפ"ב מה' שחיטה ודפ"א מה' מחו"כ דלא סתרי אהדדי וכנ"ל. ומיושב ג"כ מה דעמדנו לעיל דאיך חייל הא אאחע"א, ולהנ"ל ניחא דיש מקום לחול באופן דאמרן. ודו"ק.
ומעתה דברי הדול"צ הנ"ל תריץ יתיב דשפיר כתב דספק זב לקרבן אינו יכול להביא כפרתו דהיינו קרבן עופות מספק שמא חשנב"ע, דכבר הוכחנו דגם דעת הרמב"ם כדעת התוס' דיש במליקה משום חבע"ז. איברא אי קשיא לי הא קשיא לי על דבריו במאי דכתב דספק זב לקרבן אינו יכול להביא כפרתו רק על צד הדוחק משום חשנב"ע ואסור בקדשים לעולם, והדבר קשה טובא דהא איפלגו בכריתות י"ח רב ור"א בהא דתנן במתני' ספק אכל חלב מביא אש"ת, רב ס"ל חתיכה אחת מב' חתיכות שנינו אבל בחתיכה אחת אינו חייב אש"ת, ור"א אמר אף בחתיכה אחת חייב אש"ת, והמהרי"ט והפר"ח כתבו דזהו בעצם המחלוקת שבין הרמב"ם והרמב"ן, עם הרשב"א וסיעתו בספיקא דאורייתא, אי מה"ת לחומרא או מדרבנן דלמאן דס"ל חתיכה אחת ס"ל מה"ת לחומרא ומדס"ל מב' חתיכות ס"ל מה"ת לקולא, והעלה המהרי"ט שם דאף באיסור כרת ספיקו לקולא, ומעתה נחזי אנן היעמדו דברי הדול"צ לכל חד מהדעות הנ"ל דלמאן דס"ל חתיכה אחת שנינו בודאי אין מקום לדבריו דהא התורה התירה לו להביא כפרתו אף בספק דלא איקבע איסורא ומה יש לחוש בזה אם יביא כפרתו, וכיו"ב אמר בזבחים ל"ג ליעול ולסמוך דרחמנא אמר כו' עי"ש, ולמאן דס"ל חתיכה מב' חתיכות שנינו ולדידי' אינו יכול להביא אש"ת רק באיקבע איסורא, הא להאי דעה מותר לאכול בקדשים דספד"א מה"ת לקולא.
אולם הנלע"ד ליישב זאת ע"פ מש"כ בס' חוט המשולש סי' ב' במחודשים שם דכתב דלטעמא דרבא אליבא דרב דבעי ב' חתיכות הוא משום דיש אם למקרא ומצוות קרינן אינו פטור בחתיכה אחת רק מאש"ת מגזה"כ אבל בודאי מדאורייתא אסור אף בחתיכה אחת וכן לטעמא דר"ז אליבא דרב דאפשר לברר איסורו הוא רק לפוטרו מאש"ת משום דאש"ת לא בא רק להגן משא"כ לענין שאר ספיקות מאי נפ"מ אם אפשר לברר אי לא והוי מדאורייתא לחומרא, אבל לטעמא דר"נ דהטעם הוא משום דאיקבע איסורא וזהו סברא דהאיסור חמור מצד זה, א"כ י"ל דהיכא דלא איקבע איסורא מדאורייתא מותר לגמרי עי"ש, וכה"ג כתב בס' מלה"ק ערך ספיקא אות ז', והנה באמת י"ל אף למאן דס"ל דבעינן איקבע איסורא מ"מ ספד"א לחומרא אף בלא איקבע איסורא והא דבעינן כאן איקבע הוא דוקא לענין אש"ת מגה"כ דצריכים אנו לקיים המקרא והמסורת היכי דלא מכחשי אהדדי והיינו באופן דהיו מתחלה שתים ונשאר רק אחד ובזה מתקיים המקרא והמסורת יחד כמש"כ בס' מלה"ר עי"ש באורך, וא"כ לכולהו מ"ד ס"ל השד"א לחומרא ומאן דס"ל לקולא טעמא אחרינא אית לי'. ועפי"ז יתיישב לנכון דעת הדול"צ הנ"ל ודבריו יש להם מקום למאן דבעי מב' חתיכות וזולת זאת לא מחוייב אש"ת ומ"מ לדידי' ספיקא מה"ת אסור, וכן לפמש"כ דאף דמ"ד בעינן איקבע איסורא מ"מ מצי סבר דספיקא אסור מדאורייתא א"כ משכ"ל בספק זב לקרבן היכא דלא הוה איקבע איסורא, ועי' בתוס' בכריתות שם ד"ה מדסיפא, דבעשה מלאכה בהש"מ לא הוה איקבע איסורא כ"א בעשה במצ"ש אבל לא בעשה בהש"מ של כניסת השבת דלא איקבע איסורא, וא"כ ה"ה בראה בהש"מ לענין זב דבעינן למספק שמא הי' בו מקצת מן היום ומקצת מן הלילה ל"ה איקבע איסורא וכה"ג ספיקא טובא שיש למצא דל"ה איקבע איסורא ולא אחת מב' חתיכות ואז אינו יכול להביא כפרתו דלא עדיף מאש"ת דהא מאש"ת מייתינן לי' בהיקשא דלזכר ולנקבה וכנ"ל, ומ"מ אסור לאכול בקדשים מה"ת דספיקא דאורייתא לחומרא וכ"כ אסור להביא כפרתו מספיקא דחשנב"ע דמליקה בעוף כשחיטה בבהמה כנ"ל בשם התוס' וא"כ אין לו תקנה לטהור לאכול בקדשים רק בשנולד לו נגע דרואין נגעו בכדי שיהא יכול להביא כפרתו אחת על שתיהם.
והנה המהרי"ט והפר"ח הקשו למדס"ל ספד"א מה"ת לחומרא, מהא דמצינו בת"כ דדריש לה יטמא, על הודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק, ומאי איצטריך הכא קרא לאסור ספיקא הא כל ספיקא אסור מה"ת, ותירץ הפר"ח דאיצטריך קרא הכא לאסור דלא נימא דמשום מצוה להטמאות דקי"ל לה יטמא מצוה והא"מ דרשאי לטמאות אף בספיקא קמ"ל קרא דאסור מתבאר מזה דמאן דס"ל ספד"א מה"ת לחומרא ע"כ דס"ל לה יטמא מצוה, אולם הפר"ח כתב עוד לתרץ קושיא הנ"ל דאיצטריך קרא לאסור אפילו היכא דאיכא חזקה להיתרא כגון זרק לאשתו גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה אף דה"ל לאוקמה אחזקתה דלא נתגרשה וא"כ מותר לה לטמאות קמ"ל קרא לאסור, ולפי"ז אין ראי' לענין לה יטמא מצוה, אמנם אי נימא כן יש לנו הוכחה וראי' מבוררת יותר דמאן דס"ל דספד"א מה"ת לחומרא ע"כ ס"ל לה יטמא מצוה.
[ובזה יש לחבר ריש משנה למאמר ריב"ל וע"פ שיטתו דס"ל ק"ש דאורייתא ועפ"מ דמשמע ממהרש"א הנ"ל דדריש מקרא ומסורה].
דהנה הט"ז באהע"ז סי' ג' הביא בשם תשו' הרשב"א שהקשה לו חכם אחד על הא דאיתא בת"כ פ' אמר יאמר לאמו מת"ל לאביו מה אמו שהיא מתחללת כו' אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין ת"ל ולאביו, והקשה החכם הנ"ל דאי נימא דלאו אביו הוא ה"ה ממזר ואין הוא כהן ואינו מוזהר על הטומאה ומאי צריך קרא לרבות לאביו, והשיב הרשב"א דלא צריך קרא לענין שמותר לטמאות רק שמצווה לטמאות דקי"ל לה יטמא מצוה והא"מ דמשום דהוא אביו רק ע"פ חזקה אינו מצווה לטמאות קמ"ל ולאביו ע"כ, והנה לכאורה תירוץ זה אין מוכרח דמצינו לתרץ דקרא אתא באמת לענין איסור טומאה והא דצריך קרא לזה מיירי באופן כזה שאשה שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת לשני ושניהם היו כהנים וילדה ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון ואיירי באופן שנשאת לשני קודם י"ב שנים ויום אחד, וביבמות י"ב אמרינן ר"ז אמר אין בנים בלי סימנים, וכתבו שם בתוס' אור"י דצריך לפרש דאין עיבור בנים של בני קיימא מצוי בלא סימנים ומיהו זימנין אתו כו' עי"ש, ולפי"ז בודאי צריך לתלות הולד בשני דמראשון אינו מצוי להתעבר קודם שנות גדלות, וצריך לזה קרא אף דאינו אביו ודאי כמו אמו כ"א ע"פ רוב, ומ"מ כהן כשר הוא והא"מ דאסור לטמאות לו קמ"ל דמותר, או איפכא משכ"ל לפ"מ דאיתא ביבמות ל"ז דרוב נשים יולדות לט' והוי בן ט' לראשון ומותר לטמאות לו ואי לאו קרא הא"מ כיון דאינו בודאי כמו אמו אסור ואיצטריך קרא להיתר
אולם באמת ז"א לפי תירוץ הפר"ח דלמאן דס"ל ספד"א מה"ת לחומרא איצטריך קרא לה יטמא דאינו מטמא עה"ס אף היכא דאיכא חזקה להיתרא. וא"כ ה"ה בהנך גוונא אסור לטמאות לשניהם דומיא דחזקה דלא מהני ואף דמצינו דרוב עדיף מחזקה מ"מ כיון דגלי קרא דבעינן ודאי ולא מהני חזקה ה"ה דלא מהני רוב, ודומה למש"כ התוס' בפסחים י' ד"ה ספק, כיון דמן הדין אפילו בחד ספיקא הי' לטהר דאוקמא אחזקת טהרה ואפ"ה טמא ה"ה אפילו בתרי ספיקא עי"ש, וס"ס דומה לרוב כמש"כ הש"ך בכללי ס"ס וה"נ כיון דהחמירה התורה דלא מהני חזקה ה"ה רוב לא מהני, ועי' בשמ"ק ב"מ דף ו' בענין קפץ אחד מן המנויין, שכתב כיון דבעי עשירי ודאי לא מהני נמי רוב ולא הותר רק באביו באופן שאין ריעותא לפנינו דבזה לא חיישינן דילמא לאו אביו הוא, וכן צ"ל לפ"ד השט"מ דלא תקשי היכי משכ"ל עשירי ודאי דילמא טריפה הוא והא בהאי קרא כתיב אשר יעבור תחת השבט ודרשינן פרט לטריפה שאינה עוברת] ומה"ט סתמו הפוסקים ולא חילקו בזה, אולם למאן דס"ל ספד"א מה"ת לקולא מצינו שפיר לתרץ כנ"ל והא דמיעט רחמנא דאינו מטמא עה"ס היינו בספק השקול אבל ברובא להיתרא מותר ולפי"ז אינו מוכרח תירוץ הרשב"א הנ"ל, והשתא מוכרח לומר דמאן דס"ל ספד"א לחומרא מה"ת ע"כ דס"ל לה יטמא מצוה מדאיצטריך ולאביו לענין דמחויב לטמאות וכנ"ל, והרשב"א אזיל לשיטתו דס"ל ספד"א מה"ת לחומרא א"כ נסתר התירוץ שלנו וע"כ תירץ דאתא קרא לענין חיוב ומצוה.
והנה בדול"צ דף מ"ח ד' כתב בהא דפליגי רשב"י ורבנן ביבמות ס' דרשב"י ס"ל קברי נכרים אין מטמאים באהל והא דכתיב כל הורג נפש דילמא איקטל מישראל חד, ורבנן פליגי עליו עי"ש, וכתב שם להוכיח דלא כרשב"י והוא מדנאמרה פרשה זו ואתם חנו מחוץ למחנה כו' במלחמת מדין ולא במלחמת סיחון ועוג ושארי מלחמות הקודמות, מוכח דלא כרשב"י ובאמת נכרים מטמאים והוא דבאמת כבר נאמרו דיני טומאת מת בפ' פרה ביום שהוקם המשכן ול"ה צריך להזהירם מחדש בשעת מעשה ולכך במלחמות הקודמות י"ל מעשה שהי' כך הי' שנהרגו גם מישראל ולא הוצטרך להזהירם אך כאן במלחמת מדין שלא נפקד מהם איש ופן יעלה על רוחם לטעות בהאי דינא דנכרים אינם מטמאים לכך הוצרך להזהירם מחדש כל דיני טומאות להורות שכולם נוהגים אף במתי נכרים וא"כ מוכח דלא כרשב"י, אמנם נוכל לתרץ דעת רשב"י דנשנית כאן בשביל דבר שנתחדש בה מה שאינו מבואר בפ' פרה והוא דכאן נאמר אתם ושביכם ודריש בספרי מה אתם בני ברית אף שביכם בנב"ר להורות דנכרים אין מקבלים טומאה, ונשנית האי פרשה אף שכבר נאמרה בפ' פרה בשביל דבר שנתחדש בה כנ"ל, והנה דבר זה אי אמרינן פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש פליגי בזה ר"ע ורי"ש ולמאן דס"ל לה יטמא רשות ס"ל כן אבל מ"ד מצוה ע"כ דלא אמרינן דלא נשנית אלא בשביל כו' עכ"ד עי"ש. העולה מזה דמאן דס"ל לה יטמא מצוה ע"כ דלא כרשב"י מדנשנית פרשה זו במלחמת מדין וע"כ להורות דקברי נכרים מטמא' אולם לפי"ז יקשה מה שהקשה שם בה"מ בשם חותנו הגאון מהר"פ מהא דאיתא בסנהדרין ק"ו דפנחס בעצמו הרג לבלעם במלחמת מדין וכן איתא בתרגום יונתן בפ' מטות ששלף חרבו והרג לבלעם, ולפי"ז קשה איך נטמא במת דחרב ה"ה כחלל ומוכרח כדעת רשב"י דנכרים אינם מטמאים, אך מהא לא תברא די"ל דמאן דס"ל קברי נכרים אינם מטמאים ס"ל כרב אשי בזבחים ק"א דלא נתכהן פנחס עד שעשה שלום בין השבטים, וכבר כתבנו דהגמ' שם פריך והא כתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, ומשני ההוא לברכה, ומהרש"א שם הקשה ע"ז דהא משמע מקרא דתחת אשר קנא כו' דבשביל מעשה שעשה לזמרי זכה לכהונה, וכתבנו במק"א ליישב דבאמת נתברך אז, בשעת מעשה בקנאו קנאת ה', לכהונה, רק שעשה אז מריבה עי"ז בין השבטים עליו וכמו שכתבו התוס' שם שהיו השבטים מבזים אותו על שהרג נשיא שבט מישראל א"כ לא הי' עדיין כלי מוכשר להחזיק הברכה כמו שאמר רשב"ח לא מצא הקב"ה כלי כו', ולזאת לא נתכהן עד ששם שלום בין השבטים ואז נעשה כלי מוכשר לקבל הברכה.
וממוצא כל הענינים שנתבררו לעיל נבא הלום לחבר סוף המשנה במאמר רשב"ח לא מצא כו' לראש המשנה מאימתי קורין כו' ויחדיו יהיו תמים אל ראש אחד פונים ובקנה אחד עולים בעזה"י, והוא דכבר כתבנו דהנא הסמיך דין אכילת כהנים בתרומה מצה"כ וכפרה לא מעכבא לדין ק"ש להוכיח מזה דק"ש מדאורייתא, והיינו משום דקשה מנ"ל דכפרה לא מעכבא ואי"ל מקרא דמייתא אביי אליבא דתנא דבר"י מדכתיב עד מלאת ימי טהרה כיון שמלאו ימי' טהורה, קשה דילמא שאני יולדת דהותרה מכללה בימי טוהר לפי ההלכה דקי"ל כרב והכי איפסק הילכתא דמעין אחד הוא ל"ש לקולא ול"ש לחומרא, [וע"פ דברינו לעיל בזה הענין בסוגיא דיבמות יתיישב לנכון קושית התוס' על רש"י בריש ברכות דפריך הגמ' על הברייתא דתניא ובא השמש וטהור ביאת שמשו מעכבתו לאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו כו' וממאי דהאי ובא השמש כו' דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהור טהור גברא, ופרש"י שם שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו, והתוס' שם הקשו תימה לפירושו לפרוך אההיא דנגעים העריב שמשו אוכל בתרומה מנ"ל דביאת שמשו הוא כו', ולפי הנ"ל ניחא דבאמת על ההיא דנגעים ליכא למיפרך דאיכא למימר דאתיא כתנא דבר"י דילפינן דכפרה לא מעכבא מיולדת מדכתיב עד מלאת ימי טהרה כיון שמלאו ימי' טהורה, אבל אהך ברייתא דיליף מובא השמש כו' דכפרה לא מעכבא ולדידי' לא ילפינן מיולדת דאיכא למיפרך מה ליולדת שכן הותרה מכללה, רק מקרא דובא השמש ילפינן שפיר, דהאי קרא בבר כפרה כתיב וס"ל כהתנא דפליג על תדבר"י ופריך לפי"ז שפיר דילמא האי וטהור טהור גברא בהבאת קרבנותיו, ומשני רבה ב"ש שפיר א"כ לימא קרא ויטהר והיינו להאי תנא דמוקי לי' לקרא בכך כלומר בבר כפרה ומאי עד אשר יטהר עד דמייתא כפרה א"כ מאי שני קרא דלבתרי' וכתיב וטהור, לכתוב ויטהר כמו בקרא דלעיל דמשתעי בכפרה אלא שמ"מ וטהור טהור יומא הוא, ומיושב בזה קושית התוס' ד"ה א"כ, ועוד יש לנו ליישב שאר קושית התוס' ודקדוקים בסוגיא ע"ד זה אלא שאין כאן מקום להאריך בזה].
ועכצ"ל דס"ל כהתנא דפליג עלי' דתדבר"י ומוקי לי' לקרא דאיש איש מזרע אהרן כו' בזב בעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט דבני מייתא כפרה נינהו וע"ז קאי הכתוב ובא השמש וטהור, אלמא דכפרה לא מעכבא, ומנ"ל דקרא מיירא בהכי וע"כ מדרשא דת"כ אהרן עצמו מנין כו', ולא משכ"ל רק בשהי' ספק זב לקרבן א"כ ע"כ מיירא קרא בבר כפרה, אך קשה הא אפשר לאוקמי' קרא בשמיני למילואים דחל בר"ח והי' לו אז דין במה וכנ"ל וע"כ דס"ל דמילואים התחילו בר"ח ניסן ולא נפרק המשכן כלל ול"ה לו דין במה א"כ בעינן ופתח אה"מ תשבו ש"י קרא כדכתיב בלא הפסק, וה"ה לגבי ת"ת בעינן שילמוד תמיד כמשמעותי' דקרא ולא סגי בקביעת עתים של שחו"ע א"כ מוכח מזה דק"ש דאורייתא וכנ"ל, וכ"כ יש להוכיח להיפך אליבא דריב"ל דס"ל תפלות באמצע תקנום ויליף מקרא ובשכבך ובקומך וע"כ דתפלה יש לו עקמה"ת, וקשה אמאי לא פתח התנא בדין תפלה וצ"ל דבתפלה יוצא בהש"מ ולא בעי דוקא מצה"כ וכמי שהעלה הפר"ח, ולפי"ז צ"ל דהא דאינו יוצא בק"ש בהש"מ היינו משום דק"ש דאורייתא.
ולפי"ז צ"ל הא דלא מוקי לקרא בשכבך ובקומך את"ת מדס"ל דמחוייב ללמוד כל היום והלילה מאין הפוגות, וקשה הא גבי ישיבת אהרן ובניו כתיב נמי ופתח אה"מ תשבו ש"י ומפתח א"מ לא תצאו ואפ"ה לא ישבו כ"א שחו"ע דהא בכל יום הי' משה מעמיד את המשכן ומפרקו וכנ"ל, ועכצ"ל דס"ל דהמילואים התחילו בר"ח ניסן ולא נתפרק כלל מאז הוקם, ולפי"ז ל"ה להמשכן כלל דין במה וא"כ קשה הא דדריש בת"כ אהרן עצמו מנין דא"א מעתה לאוקמא בשמיני למילואים דהי' לו דין במה וכנ"ל וע"כ צ"ל דמשכ"ל בספק זב לקרבן דאז רואין נגעו בשביל תקנתו לאכול בקדשים וכנ"ל א"כ מיירי קרא בבר כפרה א"כ מוכח מקרא דובא השמש וטהור דכפרה לא מעכבא, וא"ש דהסמיך התנא דין אכילת כהנים בתרומה דכפרה לא מעכבא נדין ק"ש דהא בהא תליא ומהא דק"ש דאורייתא ניליף שפיר דכפרה לא מעכבא.
אולם קשה מאי דהקשינו לפי תירוץ זה דאי ס"ל חתיכה אחת שנינו א"כ שפיר מצי מייתא כפרתו עה"ס ואי ס"ל שתי חתיכות שנינו א"כ סד"א מה"ת לקולא ומצי לאכול בקדשים מספיקא אף שלא יביא כפרתו ע"פ דין דאורייתא, וצ"ל דס"ל כטעמא דרבא דיש אם למקרא ובעינן ב' חתיכות שיהי' בעת אכילה אז חייב באש"ת ומ"מ ס"ל ספד"א מה"ת לחומרא כנ"ל בשם חה"מ וס' מלה"ר, אמנם אי נימא סד"א לחומרא מה"ת תקשה קושית הפר"ח ל"ל לה יטמא דאינו מטמא עה"ס תפ"ל דסד"א מה"ת לחומרא וצ"ל כתירוץ הפר"ח דסלקא דעתא אמינא משום דלה יטמא מצוה מותר לטמאות מספיקא קמ"ל קרא דאסור, אולם אי נימא כתירוץ השני של הפר"ח דקרא אסור לאסור אף היכא דאיתחזק להיתרא, ונסתרה הוכחה הנ"ל אבל לפי"ז יהי' לנו ראי' מדברי הרשב"א דלה יטמא מצוה וכנ"ל באורך וממנ"פ מוכח דע"כ ס"ל לה יטמא מצוה, ולפי"ז צ"ל דלא ס"ל כר"י דפרשה שנאמרה כו' אלא בשביל דבר שנתחדש בה וכדאיתא בסוטה ג' וא"כ קשה קושית הדול"צ על רשב"י דס"ל ק"נ אינם מטמאים באוהל אמאי לא נאמרה פ' זו מקודם ואי"ל בשביל דבר שנתחדש בה תתחטאו אתם ושביכם, דאנן קי"ל דלא אמרינן זה, וע"כ מוכח דלא כרשב"י וק"נ מטמאים אך לפי"ז קשה הא דהקשה מהר"פ איך נטמא פנחס בשעה שהרג את בלעם וצ"ל דס"ל לפום הך סברא כר"א בזבחים דלא נתכהן פנחס עד ששם שלום בין השבטים, וקשה ע"ז קושית הגמ' הא כתיב והיתה כו' וצ"ל כתירוץ הגמ' דההוא לברכה, והיינו כדפירשנו דבאמת באותו מעשה שקנא לשם ה' נתברך תיכף בברכת הכהונה אך לא הי' עדיין מוכשר לקבל הברכה עד שעשה שלום בין השבטים וכנ"ל, ומעתה סיים רשב"ח שפיר לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, ושפיר נעוץ סופו בתחילתו דמרישא דש"ס מאימתי קורין את שמע כו' מוכח הא דכלי מחזיק ברכה הוא השלום. ודוק היטב כי הוא כפתו"פ.