אור ברסלב
משאת בנימין (אייזנשטדט) הדרן ב' לסיום משניות (שנת תרמ"ג)

משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט

הדרן ב' לסיום משניות (שנת תרמ"ג)

הדרן א' לסיום משניות (שנת תרל"ח)

בסיומא דמשנה אמר ריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות כו', ואמרנו לחבר ולשלב מאמר זה לתחילת המשנה מאימתי קורין שמע בערבין כו', שיהי' סופו נעוץ בתחילתו והסגנון יהי' כך דריב"ל בא לתרץ שיטתו דס"ל בריש ברכות דף ד' דבערבית תפלה ואח"כ ק"ש, ויהי' קשה עליו ממתני' דריש ברכות ולזאת חתם המשנה בדברי ריב"ל דבזה יתיישב דעתו, והנה שם בברכות מצינו תרי לשונות בטעמו דריב"ל אב"א קרא ואב"א סברא, ולהך טעמא דסברא יהא משולב ריש המשנה לסופו, ולה"ט דקרא יהא משולב סוף המשנה לתחילתו

דהנה בס' סדר זמנים להגאון מהר"י אייזיק הקשה לדעת ריב"ל דס"ל תפלות באמצע תקנום א"כ קשה אמאי התחיל התנא בק"ש הי' לו להתחיל בדין הפלת ערבית שהיא קודמת לק"ש בסידורא דיומא, ועי"ש מש"כ בזה, ולכאורה הי' אפשר לומר דריב"ל ס"ל כר' יהודא דתפלת המנחה עד פלג המנחה ומאז מתחיל זמן תפלת ערבית וכמש"כ התוס' ריש ברכות, והתנא רצה לסדר דיני חובת היום כסדר מצאת הככבים עד סוף היום, ובפרט למש"כ בהגהות המשניות בשם הגאון מהר"ש זלמן זצ"ל דלכך התחיל התנא בערבית ברישא משום דאדם כשנעשה בר מצוה מתחיל עליו החיוב במצות ערבית דהיינו מצה"כ, וכבר דברנו באריכות בזה לעיל בהדרן א' עי"ש. ולפי"ז מוכרח התנא להתחיל בדין ק"ש דזמנה נמי מצה"כ ולא בתפלה שזמנה מפלג המנחה ואז עדיין לא נכנס לשנת הי"ד ואין חיובא דתפלה רמי עלי', אבל באמת זה אינו לפמש"כ במראה הפנים על הירושלמי פ' תפה"ש כ"ע בטעמא דר"י דס"ל תפלת המנחה עד פה"מ ומאז מתחיל זמן תפלת ערבית דס"ל תפלות אבות תקנום ויעקב אבינו ע"ה התפלל ת"ע מבעוד יום כמש"כ התוס' ברכות כ"ז ד"ה יעקב, והא ריב"ל ס"ל שם דתפלות כנגד תמידים תקנום, ותפ"ע הוא כנגד אברים ופדרים שנקטרים כל הלילה א"כ זמן תפ"ע היא ג"כ מצה"כ, וגם אי"ל דריב"ל יסבור כמ"ד תפ"ע רשות לכן לא פתח בת"ע שהיא רשות דהתנא רוצה להתחיל ראשית לימודים במצוה חיובית שנתחייב האדם בה תחילה ראש וראשון בעת שנעשה בע"מ, והיא ק"ש, דהא כתב הצל"ח שם דצ"ל דריב"ל ס"ל כר"ג דאמר תפ"ע חובה דאל"כ הי' לנו להקדים כו' עי"ש, ואם כי בגמ' כ"ז. דייקו ממתני' דתפ"ע אין לה קבע דס"ל תפ"ע רשות, אך ביע"ד כתב דלמ"ד תפ"ע כל הלילה אין זה דיוק דנוכל לומר דהא דתפ"ע אין לה קבע, היינו שאין לה זמן קבוע בלילה ויכול להתפלל עד שיעלה עמה"ש, למ"ד דבערבית א"צ לסמוך גאולה לתפלה וכן ס"ל לריב"ל, ועוד אני אומר דאף למ"ד תפ"ע רשות אינו מתורץ בזה דהרי התוס' בדף כ"ו ד"ה טעה כתבו דהא דאמרינן תפ"ע רשות היינו לגבי מצוה אחרת והיא עוברת, אבל לחנם אין לו לבטלה, וכ"כ התוס' ביומא פ"ז עי"ש, ומעתה הקושיא הנ"ל במקומה עומדת שהי"ל להתנא להתחיל בדין תפלה כנ"ל.

אולם אשכחנא פתרא ליישב הקושיא הנ"ל בס"ד לפי מה דאיתא בירושלמי ריש ברכות ספק קרא ספק לא קרא נשמעיני' מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא יד"ח וקודם לכן לאו ספק הוא ואת אמרת צריך לקרות, אולם לענין תפלה אמר בירושלמי שם ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל, וא"כ ה"ה בהתפלל בין השמשות אינו חוזר ומתפלל, ונלע"ד דאף לכתחילה רשאי להתפלל ביה"ש דה"ל ספיקא דרבנן ולקולא ועי' ברא"ש פ' ערבי פסחים ס"ס מ' שכ' ופי' ר"י דנראה בספק חשיכה יכול לברך וא"צ להמתין עד שיהי' ודאי לילה כיון דהוה ספד"ר, וא"כ כיון דאמרינן דהתנא רוצה להתחיל בערבית משום סדורא דיומא שהוא מצה"כ או משום דתחילת חיוב המצות בעת שנעשה בע"מ הוא מצה"כ, אבל בספק חשיכה נראה דפטור מן המצות לפמ"ש הצל"ח ברכות כ"א ד"ה מ"ט דבספק אם אכל כזית אף לדעת הרי"ף דס"ל כזית דאורייתא מ"מ אינו חוזר ומברך שהרי הספק אם הוא נתחייב כלל, העמידנו על חזקתו עי"ש, א"כ ה"נ לענין בע"מ בספק חשיכה הוא פעור עדיין מן המצות שספק הוא אם נתחייב כלל, וגם ביה"ש לא מקרי איקבע איסורא לפי דעת התוס' בכריתות י"ז ע"ב ד"ה מדסיפא, וגבי שבת ויום חול מצינו למשכח תרי חתיכות כגון שעשה מלאכה ביה"ש וגם איקבע איסורא שעשה מלאכה ביה"ש קרוב ליום חול דאיקבע איסורא כל היום כו' עי"ש, וא"כ בתחילת כניסת ליל שנת י"ד דלא איקבע איסורא וחיובא אמרינן העמידנו על חזקתו ופטור מהמצות, ומעתה בהכרח להתחיל בדין ק"ש דוקא שזמנה מצה"כ דוקא ואז מתחיל חיובא למי שנעשה בע"מ והקורא ביה"ש לא ייד"ח, משא"כ אם הי' מתחיל בדין תפלה א"כ הי' צריך לשנות דיכול להתפלל ביה"ש וא"כ ל"ה כסדר חיובא דיומא וגם ל"ה שמעינן האי מילתא דחיוב בע"מ מתחיל תחילת הלילה שהוא מצה"כ אשר באמת היא הילכתא רבתא, וכבר הארכנו בזה לעיל בהדרן א' לבאר מחלוקת הפוסקים בזה עיש"ה. וא"ש.

אמנם במאי דכתבנו דבהתפלל ביה"ש א"צ לחזור להתפלל אף למ"ד תפ"ע מצה"כ ואף לכתחילה יכול להתפלל ביה"ש וכנ"ל יש לדון בזה לכאורה לפמ"ש הצל"ח דף כ"א בהא דר"י א"ש ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר יקורא מ"ט ק"ש דרבנן וז"ל וי"ל ומה בכך דק"ש דרבנן הלא נתחייב בק"ש וספק אם נפטר מחיובי' או לא א"כ אין ספק הקריאה מוציא מידי ודאי חיוב והר"ז דומה לספק דרבנן היכא דיש לו חזקת חיוב או ספק איסור דרבנן ויש לו חזקת איסור דלא אמרינן בזה ספד"ר לקולא כמבואר בש"ך בכללי ס"ס כלל כ', וכתב דזה תליא בשני תירוצי התוס' פסחים ט' ד"ה כדי, דלתי' א' דוקא בדאורייתא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי ולתי' השני גם בדרבנן אמרינן כן עי"ש, ולכן נראה ראי' ברורה למש"כ הנוב"י סי' ס"ה חיו"ד לחלק בין הפסקים בין איסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת אז אמרינן ביש לו חזקת איסור ספיקא לחומרא אבל באיסור שהוא לגמרי דרבנן ואין לו עיקר מה"ת אז אפילו בחזקת איסור סד"ר לקולא, וא"כ הכל נכון, דבדיקת חמץ יש לו עיקר מה"ת שהרי אם לא ביטל עובר בב"י וכן מעשר אפילו הכניסו במוץ, לכן לא אתא ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן, אבל ק"ש לדברי ר"י א"ש שהיא מדרבנן אין לה עיקר מה"ת כלל, לכן שפיר אתא ספק קרא ומוציא מידי ודאי חיוב עי"ש. ושם בצל"ח ד"ה ספק, הקשה להרמב"ם דס"ל בריש הלכות תפלה דחיוב תפלה מ"ע של תורה והיינו להתפלל בכל יום, רק נוסח התפלה ומספר הברכות הם מדרבנן, א"כ ה"ל תפלה מצוה דרבנן שיש לה עיקר מה"ת, וא"כ בספק התפלל אמאי אינו חוזר ומתפלל, והנלע"ד שאף להרמב"ם דתפלה יש לה עיקר מה"ת מ"מ בנוסח הברכה אין לו עיקר מה"ת וכיון שזה נסתפק אם התפלל עכ"פ כבר אמר ק"ש וברכותי' שיש בהם תפלות ובקשות ג"כ, כבר אין לו להתפלל בנוסח התפלה דברכות הללו שבתפלה אין להן עיקר מה"ת עיש"ה. ולפי"ז לריב"ל דס"ל תפלות באמצע תקנום ובערבית תפלה ואח"כ ק"ש, א"כ בספק התפלל או התפלל ביה"ש הי' צריך לחזור ולהתפלל דהא תפלה יש לה עיקר מה"ת להרמב"ם, ואין לומר כתירוץ הצל"ח דכבר יצא בברכות ק"ש שיש בהם ג"כ תפלות ובקשות, ז"א לשיטת ריב"ל דס"ל בערבית תפלה ואח"כ ק"ש ועדיין לא אמר ברכות ק"ש, וגם אי"ל דכיון דכבר התפלל ביום יצא יד"ח מה"ת דאין מנין התפלות מה"ת רק פעם אחת ביום, דהמעיין ביע"ד ד' צ' יראה דחיוב התפלה מתחיל בלילה שהוא תחילה ואם התפלל בלילה יצא יד"ח ביום שלאחריו אבל לא בהיפך עיש"ה, ולפי"ז הדק"ל דהתנא יכול להתחיל בדיני תפלה דגם חיובא דתפלה מצה"כ וביה"ש לא ייד"ח, ועכצ"ל דריב"ל ס"ל דתפלה דרבנן לגמרי ואין לה עמה"ת כלל וכדעת הרמב"ן ושארי פוסקים שחולקים על הרמב"ם, ובספק התפלל או התפלל ביה"ש ייד"ח וכנ"ל.

והנה בברכות שם ד' איתא תרי טעמי בפלוגתא דר"י וריב"ל דר"י ס"ל איזהו בעוה"ב זה הסומך ק"ש ש"ע לתפלה, וריב"ל ס"ל תפלות באמצע תקנום וקאמר בגמ' במאי קמיפלגי אב"א קרא ואב"א סברא, אב"א קרא בשכבך ובקומך ר"י סבר מקיש שכיבה לקימה מה קימה ק"ש ואח"כ תפלה כו' וריב"ל סבר מה ק"ש סמוך למטתו כו', והנה הפנ"י כתב שם דהך דרשה הוה אסמכתא דתפלה מדרבנן ואפילו לדעת הרמב"ם דתפלה מדאורייתא מ"מ ענין התפלה וזמן התפלה ל"ה אלא מדרבנן כו', אלא עיקר היקשא לאו לענין תפלה לחוד אלא דנפ"מ נמי לענין עיקר זמן ק"ש דערבית אי שייך בה זריזין מקדימין כשאר מצות או לא, דריב"ל ס"ל עיקר חיובה סמוך לשכיבה ומשו"ה ל"ש בה זריזות ור"י סבר לאידך גיסא מה קימה שייך זריזות בה ה"ה לשכיבה ובהא איפלגו נמי אי הוה קודם ק"ש או אח"כ כו' עי"ש.

אכן הדבר קשה לענ"ד לומר כן, דודאי לא נתנה התורה זמן לק"ש לכל אחד ואחד לפי דעתו מתי שירצה לשכב [דא"כ אמאי אסרו חכמים לאכל קודם קר"ש ש"ע הא עיקר מצותה סמוך לשכיבה] אלא דזמן שכיבה לכל הוא וכיו"ב אמרו בפסחים ה' ואימא כל חד וחד כי שחיט, זמן שחיטה לכל אמר רחמנא, וא"כ זמן שכיבה האמור בתורה הוא מצה"כ ול"ש לומר בזה דעיקר חיובה סמוך לשכיבה, דלאו בשכיבה תלי' מילתא אלא בזמן שקבע הכתוב, וכ"כ אי"ל דעיקר הך דרשה הוה אסמכתא, דהא כל אסמכתא הנמצא בגמ' הוא שחז"ל חידשו הלכה מסברא רק הם אסמכוהו אקרא וא"כ לא חידש הגמ' באמרו אב"א קרא דהא גם להאסמכתא דקרא צריכים אנו מקודם לבא לסברא, וכבר אמר דבסברא פליגי ומאי חידש בקרא שמביא, אולם הנלע"ד לומר דודאי האי היקשא ל"ה אסמכתא רק דרשה גמורה ואתיא כדעת הרמב"ם דתפלה דאורייתא. ומה שהקשה הפנ"י הא מנין התפלות לכו"ע ל"ה מדאורייתא, הדבר נכון לפי מאי שהבאנו לעיל בשם היע"ד דחיוב תפלה מתחיל מבלילה והיום שלאחריו הולך אחר הלילה א"כ משכ"ל שיתפלל שחרית וערבית שניהם מדאורייתא דהיינו היכא דלא התפלל בלילה שמקודם צריך להתפלל ביום מדאוריי' וא"כ בלילה מתחיל חיוב חדש מדאורייתא, וא"ש הך דרשה דר"י מקיש לקימה מה קימה ק"ש ואח"כ תפלה דכיון דפירש הכתוב דיקרא בזמן קימה צריך לקרות תיכף ואח"כ תפלה וה"ה בערבית, וריב"ל ס"ל מקיש לקימה מה קימה ק"ש סמוך למטה כו' וא"ש, אולם לפי"ז חו"נ הקושיא הנ"ל אמאי לא התחיל התנא בענין תפלה ש"ע, הא מהשתא אי"ל דבתפלה יוצא גם ביה"ש, דס"ל עיקר חיובא דתפלה הוא מדרבנן, דהא לפי מאי דאמרינן השתא ס"ל לריב"ל דתפלה עיקר חיובה מדאורייתא וא"כ הרי יש לתפלה עקמה"ת ואינו ייר"ח בהתפלל ביה"ש וכנ"ל בשם הצל"ח וצ"ל דלפי ה"ט אב"א קרא ס"ל כאידך תירוצא דר"י בתוס' פסחים הנ"ל וכן פסק הפר"ח בכללי ס"ס שלו ס"ק ע"ו עי"ש שהביא ראי' ברורה לזה, א"כ כאן בתפלה יוצא נמי ביה"ש דנוסח התפלה הוא מדרבנן ויוצא מדאורייתא בברכות ק"ש שיקרא אח"כ וכמש"כ הצל"ח שם, ואף דיש לדון בזה כיון דנולד הספק בשעה דהוה דאורייתא דהא לריב"ל תפלה קודם לק"ש וא"כ בהתפלל ביה"ש ועדיין לא קרא ק"ש אינו מועיל מה שיקרא אח"כ דנולד הספק בשעה דהוי דאורייתא, אולם באמת מצינו להרמב"ם דס"ל דמועיל גם במה שנעשה אח"כ דרבנן דהא פסק בהנהו בעיי דפסחים ככר בפי חולדה ועכבר נכנס ויוצא כו' דמבטלו ודי, וכתב הב"י בסי' תל"ח דס"ל לרבינו דאף בלא ביטלו מקודם מועיל שיבטלו אח"כ אף דנולד הספק בדאורייתא, והר"י מסיק שם דגם דעת הטור כן. וכן פסק המחבר בסי' תל"ט ס"ב ובסי' תמ"ב ס"ח עיי"ש.

ומעתה לפי"ז מוכרחים אנו לומר דס"ל לריב"ל דעיקר מצות ק"ש הוא מדאורייתא דאי נימא דס"ל כר"י א"ש דק"ש דרבנן והא דכתיב בשכבך ובקומך בד"ת כתיב והיינו כמו שפירש רבינו יונה דמדאורייתא מחויב לקרות איזה דב"ת ורק דרבנן בחרו לקרות ק"ש, א"כ קשה אמאי לא יצא הקורא קודם לכן היינו ביה"ש וכדאיתא בירושלמי דהא ודאי משמע דאף דקרא פרשת ציצית בלילה ודאי, מ"מ צריך לחזור ולקרות השתי פרשיות שקרא ביה"ש, ועוד דאפילו קרא גם פר' ציצית ביה"ש, מ"מ הא ודאי דצריך לחזור ולקרות פרשת ציצית אף לר"י אמר שמואל לשיטת ר"ש בתוס' שם, ואף לדעת התוס' דא"צ לקרות פ' ציצית כ"א אמת ויציב, מ"מ הא באמו"ו יש כמה פסוקים מד"ת ויצא בזה יד"ח מדאורייתא דמחויב לקרות איזה דב"ת בזמן שכיבה וקימה, א"כ אמאי צריך לחזור ולקרות פרשת קר"ש, אלא ע"כ מוכרח דס"ל לריב"ל ק"ש עצמה היא דאורייתא, והנה מהך ברייתא הקורא קודם לכן לא יד"ח ליכא לאקשויי לר"י א"ש הנ"ל דאיכא למימר דאיהו ס"ל כדעת הראב"ד בעור סי' תל"ח דבביטל אח"כ לא מהני וצריך לחזור ולבדוק וכנ"ל, וא"כ לא מהני גם כאן מה שיקרא בלילה פ' ציצית ואמו"י, אולם לדעת ריב"ל דהוכחנו דס"ל דמהני בכה"ג א"כ אמאי הקורא קודם לכן לא ייד"ח וע"כ ס"ל ק"ש דאורייתא, ומה שכתב הצל"ח דריב"ל ס"ל ע"כ דק"ש דרבנן מדמקדמי' לתפלה ואח"כ ק"ש ואם איתא דק"ש דאורייתא הי"ל להקדים ק"ש שהיא מצוה דאורייתא, לענ"ד אין מזה ראי' לפמש"כ הצל"ח בעצמו שם דתפלה היא תדיר לגבי ק"ש שחיובה ג' פעמים ביום א"כ היא קודמת כדאמרינן בר"פ אלו דברים דלב"ה ברכת היין קודם לקדה"י מפני שהיא תדירה ואף דקדה"י מדאורייתא שמ"מ דתדיר קודם אף לדאורייתא וכ"כ הש"א בסי' ב'.

ועפי"ז נראה דהנפ"מ בין הני תרי לישני דאב"א קרא, וסברא דאב"א סברא ס"ל עיקר תפלה מדרבנן וא"א למילף מהך קרא, ולה"ע דקרא ס"ל לריב"ל עיקר תפלה היא מה"ת ושפיר ילפינן מקרא, וזאת תליא בשני תירוצי התוס' בפסחים הנ"ל ובפלוגתת הש"ך והפר"ח הנ"ל, ונ"ל דפלוגתתם תליא בהנך ב' לישני דריש ברכות אי רישא דמתני' דהיינו משעה שהכהנים כו' אתיא כר"א או רישא לאו ר"א היא, דהנה זה ברור דהתנא דמתנת סימנא על זמן ק"ש משעה שהכהנים כו' לא יהיב סימנא רק על דבר שהוא לזמנינו לדעת מזה זמן ק"ש, ולא יתכן דיהיב סימנא אזמן שהי' בהמ"ק קיים שאינו בזמנינו. והנה מצינו דר"א ס"ל תרומה בזה"ז מדרבנן מהא דאיתא בביצה ג' עיגול בעיגולין עולה, ועי' בתוס' שבועות ע"ז ד"ה דכולי שכתבו דר"א דס"ל עולה ס"ל תרומה בזה"ז מדרבנן, וא"כ אי נימא דרישא ר"א ואפ"ה, לא אכלי כהנים בתרומה עד צאת הכוכבים ולא שרי' להו למיכל ביה"ש מטעם ספק דרבנן לקולא, וע"כ כיון דתרומה יש לה עקמה"ת וגם איתחזק איסורו של הכהן הטובל, לא אזלינן בספיקו לקולא וכדעת הש"ך והנוב"י והצל"ח הנ"ל, אולם להך לישנא דקאמר רישא לאו ר"א היא נוכל לומר דס"ל כדעת הפר"ח דבמילתא דרבנן אף שיש לו עקמה"ת אזלינן בספיקו לקולא אף דאיתחזק איסורא והא דלא אכלי בתרומה עד צה"כ הוא משום דס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא.

ומעתה נשית פנינו לחבר מאמר ריב"ל שבסוף המשנה עתיד הקב"ה כו', לריש משנתינו, והסגנון יהי' כן דהי' קשה על ריב"ל דס"ל תפלות באמצע תקנום אמאי לא התחיל התנא בתפלא וכנ"ל ועכצ"ל דס"ל דתפלה יוצא באמת אף קודם צה"כ והיינו ביה"ש, לכן פתח בדין ק"ש שאינו יוצא ביה"ש רק מצה"כ והיא מצוה ראשונה הבאה לאדם בשעה שנעשה בר מצוה וכנ"ל, אך א"כ מוכח מזה דתפלה אין לה עקמה"ת דאל"כ אינו יוצא גם בתפלה קודם צה"כ, ולהוכיח זה דתפלה מדרבנן סיים ריב"ל מאמרו עתיד כו' דמזה יהי' מוכח דתפלה עיקרה מדרבנן.

והנה טרם נבא העיר אמינא מילתא לחבר מאמר ריב"ל עתיד כו' למאמר רשב"ח לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום ויתיישב בזה מה שהקשה שם בתוי"ט מדוע הקדים דברי ריב"ל לרשב"ח הא קשיש מיני' דריב"ל, והי' להתנא להקדים מאמר רשב"א, והנלע"ד לומר בזה דהנה ביבמות ס' איתא תניא רשב"י אומר גיורת פחותה מבת ג' שנים ויום א' כשרה לכהונה שנאמר וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם והרי פנחס היה עמהם, ורבנן החיו לכם לעבדים ולשפחות, אמר ריב"א אמר ריב"ל הלכה כרשב"י עי"ש. ונלע"ד דריב"ל דפסק כרשב"י אזיל לשיטתו דס"ל בסוף עוקצין עתיד הקב"ה להנחיל ש"י עולמות לכל צו"צ, דהנה יש לנו להבין במאי פליגי רשב"י ורבנן, ומנ"ל לרשב"י לפרש להיתר נשים דילמא באמת רק לעבדים ולשפחות כרבנן. והנראה בזה דהנה הא דכתיב החיו לכם לכאורה תיבת "לכם" מיותר הוא דמילתא דפשיטא דרשאים לכובשם לעול"ש דהא אפילו נכרי מישראל קונה בכיבוש מלחמה כדילפינן בגיטין ל"ח מוישב ממנו שבי וכש"כ ישראל מנכרי ובודאי קנו אותם לעול"ש, אולם נוכל לומר דלכם אתא למעוטא דדוקא כדי להחזיקם לשפחות יכולים להחיותם אבל לא לשלחם לנפשם, ויהיה נדרש "לכם". כמו לכם דכתיב גבי י"ט הוא לבדו יעשה לכם ודרשינן לכם ולא לנכרים בביצה ובמגילה עי"ש, ה"נ כן אמרינן החיו לכם בשביל צרכיכם להחזיקם לעול"ש אבל להחיותם בשביל עצמם כדי לשלחם לנפשם אינם רשאים, אולם יש להבין לדעת ר' עקיבא בסוטה ג' לעולם בהם תעבודו מצוה והמשחרר עבדו עובר בעשה א"כ לא איצטריך הך קרא להורות דאינם רשאים להחיותם בכדי לשלחם לנפשם חפשי, הא בלא"ה אסור, וכל דאי לא כתב קרא, ובהכרח לומר דרבנן דמפרשי החיו לכם לשפחות ס"ל כר' ישמעאל שם לעולם בהם תעבודו רשות, אולם רשב"י ס"ל כרע"ק רבו מצוה, ולא צריך קרא דלכם לשפחות כנ"ל, וע"כ דהחיו כו' אתא להורות שמותר ליקח מהם נשים, ובזה נגלה לנו טעם פלוגתתן דרשב"י ורבנן דפליגי במחלוקת דר"י ורע"ק כנ"ל, [ובזה יש לחבר האי מילתא דרשב"י לאידך רשב"י שם דקברי נכרים אינם מטמאים, עי' בדול"צ בזה ד' מ"ח ע"א].

והנה המהרש"א בסנהדרין ק"א כתב על מאמר דריב"ל עתיד כו' לכל צו"צ, מקרא להנחיל לאוהבי יש, אע"ג דקרינן לאוהביי לשון רבים וא"כ מנ"ל דלכל צו"צ בפרט, אך הכתיב הוא "לאוהבי" לשון יחיד ולמד מהמסורת דלכל צו"צ ינחיל ש"י עולמות.

והנה בכריתות י"ח איתא פלוגתא לענין אשם תלוי אי בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות היינו איקבע איסורא ואז חייב אש"ת או אפילו מחתיכה אחת, וזה תליא אי יש אם למקרא אז מצוות קרינן ובעינן תרי חתיכות, ואי יש אם למסורת מצות כתיב וחייב אפילו בחתיכה אחת ספק חלב ס' שומן, והרמב"ם בה' שגגות פסק שמ"ד משתי חתיכות שנינו ומהרי"ט ח"ב ס"א כתב דבזה תליא מחלוקת הקדמונים אי ספד"א מה"ת לחומרא או מן התורה לקולא רק מדרבנן לחומרא, דמאן דאמר חתיכה א' שנינו וחייב אש"ת ס"ל ספד"א מה"ת לחומרא ולא בעינן איקבע איסורא, אולם מ"ד משתי חתיכות שנינו ואינו חייב רק באיקבע איסורא ס"ל מה"ת לקולא עי"ש. ומעתה ריב"ל דדריש המסורת אוהבי כנ"ל ס'"ל דיש אם למסורת וממילא ס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא.

והנה המהרי"ט והפר"ח סי' ק"י הקשו מהא דדריש בת"כ לה יטמא, מטמא על הודאי ואינו מטמא על הספק ולמ"ד ספד"א מה"ת לחומרא מאי צריך קרא הכא, פשיטא, ותירץ הפר"ח דצריך לאסור בספק אף דלה יטמא מצוה והא"מ דיטמא מספק כדי לקיים המצוה קמ"ל קרא דלה יטמא דעל הודאי מטמא ולא על הספק, וזהו תירוץ העיקרי של הפר"ח ועל שארי התירוצים יש להשיב עליהם. ובסוטה שם מבואר טעם פלוגתת רי"ש ור"ע בענין לעולם בהם תעבודו ולה יטמא, אי רשות או מצוה תליא בזה אי אמרינן מקרא שנאמר בתורה ונשנה לא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה או לא עי"ש, א"כ הנך שני דברים תלויים זה בזה דאי לה יטמא מצוה, ה"ה לעולם כו'. ומעתה הדרן למילתן דריב"ל דפסק כרשב"י ביבמות אזיל לשיטתו במה דאמר עתיד כו' והוא כיון דכתבנו דמוכח מזה דריב"ל ס"ל יש אם למסורת א"כ ס"ל ספד"א לחומרא מה"ת, וקשה ל"ל לה יטמא למעט ספק, כקושית המהרי"ט והפר"ח, וע"כ צ"ל כתירוצו של הפר"ח דאיצטריך למאי דס"ל לה יטמא מצוה כנ"ל, וע"כ דלא אמרינן פרשה שנאמרה כו', וא"כ ה"ה לעולם בהם תעבודו מצוה, א"כ א"א לומר החיו לכם לעול"ש ולהורות דאינם רשאים לשלחם לנפשם דהא בלא"ה אסור לשחרר עבדו וע"כ דאתא החיו לכם לנשים כרשב"י לכן שפיר פסק ריב"ל כרשב"י ואזיל לשיטתו כנ"ל.

אולם לפי"ז קשה הילכתא אהילכתא דאנן פסקינן כר"ע דלה יטמא מצוה וכן לעולם בהם תעבודו מצוה כמבואר ביו"ד סי' רס"ז ס"ע ע"ע וסי' שע"ג ס"ב וגם פסקינן דגיורת פחותה מג"ש אסורה לכהן כמבואר באהע"ז סי' ו' ס"ח א"כ החיו "לכם" למאי אתא, אולם מצינו ליישב ע"פ מאי דאיתא בזבחים ק"א אמר ר"א אמר ר' חנינא לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת כו', ר' אשי אמר עד ששם שלום בין השבטים כו', וא"כ הדבר נכון לפי ההלכה ולא סתרי הפסקים אהדדי, דהפוסקים יסברו כר"א דהוא בתראה דלא נתכהן פנחס עד ששם שלום בין השבטים א"כ אף אם נפרש כרשב"י לכם לנשים מ"מ אין ראי' מזה דגיורת מותרת לכהן מהא דפנחס הי' עמהם, דס"ל כר"א דעדיין לא נתכהן פנחס, ומ"מ איצטריך קרא להיתר נשים דהא"מ כיון דבאה לישראל תקלה על ידן לא תהיינה מותרות לנשים קמ"ל החיו לכם אף לנשים, ועי' בדול"צ ד' מ"ז בהג"ה מבן המחבר מה שתירץ עי"ז קישור ב' מאמרי רשב"י שם זל"ז עי"ש. והנה בזבחים שם פריך למ"ד לא נתכהן עד ששם שלום בין השבטים, הא כתיב והיתה לו כו' ומשני ההוא לברכה הוא דכתיב, ופרש"י בשרו שלא תפסוק כהונה מזרעו אבל עדיין לא נתכהן. ומהרש"א שם הקשה ע"ז דמ"מ כיון דלא זכה לכהונה אלא משום שלום וכאן רק בשרו על כך, מאי האי דקאמר קרא תחת אשר קנא, דמשמע דבשביל מעשה שעשה לזמרי זכה לכך ויש ליישב עכ"ד, ונלע"ד ליישב בפשוטו דבאמת נתברך אז בקנאו קנאת ה' בברית הכהונה, אבל לא הי' מוכשר להחזיק הברכה כמאמרו של רשב"ח לא מצא כו' ואז במעשה זמרי נתקוטטו עליו השבטים בשביל שהרג נשיא שבט מישראל כמש"כ התוס' שם, עד ששם שלום בין השבעים ואז נעשה כלי המחזיק ברכה ע"י השלום.

ומעתה יתבאר המשך מאמר של רשב"ח למאמר ריב"ל, ע"פ מה שכתבנו דריב"ל ס"ל יש אם למסורת, וא"כ ס"ל דהחיו לכם היינו לנשים, וקשה לפי"ז הא קי"ל דלא כרשב"י, וע"כ דלא נתכהן פנחס עד שעשה שלום בין השבטים, וקשה הא כתיב במעשה זמרי והיתה לו כו' תחת אשר קנא, וע"כ דההוא בברכה כתיב והיינו כמש"כ דאף דנתברך אז בברית הכהונה מ"מ לא נתכהן עד ששם שלום ואז נעשה כלי המחזיק ברכה ע"י השלום, וזהו שסיים רשב"ח אדברי ריב"ל שמדבריו מוכח לפי פסק הלכה שלא מצא הקב"ה כלי המחזיק ברכה לישראל אלא השלום. ודו"ק.

והנה בסוטה שם ג' פליגי ר"י ור"ע בהני תלת מילי, וקנא את אשתו, לה יטמא, ולעולם בהם תעבודו, אי רשות משמע או מצוה, וטעם השלשה דברים הללו אחד הוא, ואחרי אשר הוכחנו לעיל דבהני תרי מילי, לה יטמא, ולעולם בהם תעבודו חובה, כן ה"נ ס"ל וקנא את אשתו חובה, ובתוס' שם הביאו הירושלמי ריש סוטה דאמר שם דר"א ס"ל וקנא א"א חובה ור"י ס"ל רשות, אתיא דר"א כב"ש דאמרי לא יגרש אדם אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר, מצא בה דברים כעורים, לגרשה אינו יכול שלא מצא בה ערוה, לקיימה אינו יכול שמצא בה דברים כעורים, לפום כן הוא אומר חובה, ודר"י כב"ה דאמרי אפילו הקדיחה תבשילו, לפום כן הוא אומר רשות רצה לקנאות מקנא רצה לגרש מגרש, עי"ש ובפ"מ סוף גיטין, ובסוף גיטין צ' הביאו התוס' את הירושלמי שהקשו על ב"ש ל"ל לאו דמחזיר גרושתו הא כבר אסורה היא משום סוטה, ומשני לעבור בלאו ועשה [כן הוא הגירסא בירושלמי וכן גרס אא"ז פמ"א]. והנה בישועות יעקב אהע"ז ריש ה' גיטין הקשה איך יחול איסור מחג"ר על איסור סוטה הא אין איסור חל על איסור, ותירץ ע"פ דברי תוס' שבועות כ"ג ד"ה דמוקא, דלאו חל על עשה, והיינו משום דלאו הוא איסור חמור נגד עשה, ומשו"ה חל שפיר הלאו דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה על עשה דמחזיר סוטתו, העולה מזה דמ"ד וקנא א"א חובה ע"כ דס"ל כב"ש וע"כ ס"ל דאיסור חמור חל על איסור קל, והנה בפסחים ל"ה במשנה אלו דברים שאדם ייד"ח בהם בפסח כו' ולא בטבל, ובגמ' שם ת"ר יכול ייד"ח בטבל שלא נתקן כל צרכו, ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום ב"ת חמץ יצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ אלא משום ב"ת טבל, ואיסורא דחמץ להיכן אזיל, אמר ר"ש הא מני ר"ש דאמר אאחע"א כו' עי"ש. והנה זה ודאי דאיסור חמץ הוה חמור לגבי טבל דחמץ אסור בהנאה משא"כ טבל, ואיסור הנאה חשיב איסור חמור וכמש"כ התוס' בחולין ק"א ד"ה איסור כולל עי"ש, ועכצ"ל דס"ל דאין אחע"א אפילו חמור על קל, אמנם לפי מאי דקיימינן השתא דחמור חל על קל, א"כ קשה אמאי אינו ייד"ח בטבל ועכצ"ל דטעמא אחרינא הוא משום דהוי מצהב"ע וכמש"כ רש"י שם בגמ' ד"ה טבול מדרבנן ואפ"ה מצהב"ע היא, ועי' בתוס' סוכה ל' ד"ה משום שהקשו ל"ל קרא דאינו ייד"ח בטבל תפ"ל משום מצהב"ע, וראיתי בשו"ת שאילות שמואל סי' ח' שכתב לתרץ די"ל דבאמת עיקר הסברא לכתחילה הוא מה"ת דאיך יקיים מצוה לכתחילה בעבירה שהקב"ה שונאה ומקיים מצוה מדבר אשר לא ציוה רק בדיעבד שקיים המצוה בעבירה י"ל דאין עבירה מבטלת כח המצוה, אמנם כיון דמצות צריכות כונה א"כ ל"ש כונת המצוה שיצא מה שציוה לו ה' את אשר לא ציוהו לקיים המצוה בפרט זה, וכונתו בעלה בזה רק המעשה קיים בלי כונה כו', עי"ש, ומעתה י"ל כונת המצוה אשר נגד רצון ה' לא מיתפס כונתו כלל א"כ הוי כמו בלי כונה, ומעתה במצה דלא בעינן כלל כונה, כשיטת הרמב"ם פ"ו מה' חו"מ וכסברת הר"ן דה"ל כמו מתעסק בחלבים ועריות דחייב שכן נהנה, א"כ בדיעבד יוצא כו' עי"ש. המתבאר מדבריו דהא דמצהב"ע תליא במצות צריכות כונה, דאי נימא מצות צריכות כונה אינו יוצא במצהב"ע דיעבד דה"ל כמו בלא כונה, ומעתה לפי מאי דאמרינן כמאן דס"ל אחע"א באיסור חמור ע"כ הא דאינו ייד"ח בטבל הוא משום מצהב"ע והיינו דס"ל מצות צר"כ אפילו במידי דאכילה, והיינו כמש"כ המ"מ שם וכן פסק השו"ע סי' תע"ה ס"ד דהא דכפאו לאכול מצה יצא, היינו שידע שהיום פסח ושזה מצה אבל הי' סבור שזה יום חול או שזה אינו מצה לא יצא א"כ ה"נ במצהב"ע כיון דבטל כונתו ה"ל כסבור זה אינו מצה ולא ייד"ח.

והנה הרמב"ם ריש ה' תפלה פסק דתפלה מ"ע מה"ת כו' שנאמר ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבורה שבלב זו תפלה וע"י בכ"מ שם שהרמב"ן השיג עליו והעלה דתפלה היא מדרבנן, וראי' בס' פ"ב פ' ואתחנן שכתב בשם היפ"מ דיש להקשות על הרמב"ם דילמא ולעבדו בכל לבבכם קאי על שאר מצות שצריכין כונת הלב כמש"כ באמת הרמב"ן הכי, ותירץ דהרמב"ם קאי לשיטתו דס"ל דמצות אינן צריכות כונה דפסק בה' חו"מ דכפאו לאכול מצה יצא ואף דבה' לולב פסק דצריך כונה מתרץ המ"מ דיש חילוק בין מצוה דאית בי' מעשה דאין צריך כונה ובין דלית בי' מעשה עי"ש עכ"ד.

ומעתה יתחברו סוף המשניות לתחילתו, דריב"ל בא לתרץ שיטתו דס"ל תפלות באמצע תקנום וקשה אמאי לא פתח התנא בתפלה, לזאת סיים במאמרו עתיד כו' לכל צו"צ ושמ"מ דס"ל יש אם למסורת כנ"ל, וספד"א מה"ת לחומרא, וע"כ ס"ל בהני תלת מילי דסוטה ג' דהוו חובה, כנ"ל בשם הפר"ח, וע"כ דס"ל כב"ש דלא יגרש כו' כמ"ש בירושלמי, ושמ"מ דס"ל אחע"א באיסור חמור כתירוץ היש"י ובחמץ של טבל לא ייד"ח במצה מטעם מהב"ע, וע"כ דס"ל מצ"כ אף במידי דאכילה, ומנלן דמצ"כ היינו משום דילפינן מולעבדו בכל לבבכם כמ"ש הרמב"ן וא"כ אין לנו קרא על תפלה, וה"ל מצוה שאין לה עקמה"ת ויצא ביה"ש וא"ש דלא פתח בה התנא, והתחיל בק"ש דמתחיל מצה"כ דוקא ונפ"מ לענין ב"מ כנ"ל, לכך פתח פיו בחכמה מאימתי קורין את שמע בערבית, ודוק היטב.

תוכן העניינים

משאת בנימין (אייזנשטדט)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה