אור ברסלב
משאת בנימין (אייזנשטדט) הדרן א' לסיום משניות (שנת תרל"ח)

משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט

הדרן א' לסיום משניות (שנת תרל"ח)

מסכת חולין.

הנה מנהג כל חכמי לב לתת טעם הגון שיהיו ההתחלה והסיום מאוחדים זה בזה ולהיות נעוץ סופה בתחילתה ובעקבותיהם אלך גם אני לפי קע שכלי לחבר סוף המשניות לתחילתה, ואען ואומר כי הנה ידוע אשר רבינו הק' השלים השס"מ במשנת כורת דבורים ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע כו' וחכמים אומרים אינה כקרקע כו', וגם במשנת חלות דבש מאימתי מיטמאות משום משקה, ב"ש אומרים משיהרהר [כן הוא גרסת הר"ש] וב"ה אומרים משירסק, ושני המאמרים שאחר זה הוספה היא מתלמידיו בכדי לסיים בדבר טוב כמש"כ בספרים. ועפי"ז נאמר בס"ד שרבינו הקדוש בכונה סידר משנה זו של כורת דבורים בסוף המשנה בכדי שתהא מישך שייכי פלוגתת ר"א ורבנן בכורת עם המשנה הראשונה בפלוגתת ר"א ורבנן בענין זמן קריאת שמע, יר"א דסובר כורת ה"ה כקרקע לשיטתו הולך דס"ל זמן קר"ש של ערבית הוא עד סוף אשמורה הראשונה, ורבנן דס"ל עד שיעלה עמוד השחר מדאורייתא, לדידהו אין הכרח לומר דכורת ה"ה כקרקע וממילא דינה כמטלטל כיון שהיא באמת דבר המטלטל, לכך ס"ל דאינה כקרקע.

ונקדים לזה מה שכתב בס' יערות דבש ח"ב דרוש ד' בביאור פלוגתת ר"א ורבנן הנ"ל וממילא רוחא שמעתא בתוספת דברים מחודשים בס"ד, ואלה הדברים הנאמרים שם. המ"א סי' ר"פ הביא קושיא בשם בה"ז על חסידים הראשונים כשהיו טמאים בד"א או במ"מ איך אכלו חולין על טהרת הקודש כו', ותירץ דכל הטעם לאכול על טהרת הקדש, משום סרך תרומה וקדשים הוא, ובימי טומאתו ל"ש כן. ועוד תירץ דאכלו פת הנילוש במי פירות ושתו מנהר ולא נגעו בו כלל עכ"ל. והקשה הוא ז"ל ע"ז לשיטת הפוסקים בסי' קס"ח דבסעודת שבת בעינן פת דוקא ואינו יוצא בפת הבא בכסנין, נשאר קושית המ"א דאינו יוצא לשיטתם בפת הנילוש במי פירות. וכתב ליישב עפ"י מחלוקת רש"י ותוס' פסחים ל"ג וכמה דוכתי דרש"י ס"ל דפחות מכביצה אוכל מקבל טומאה וכן הוא דעת הרמב"ם, והתוס' ס"ל דאינו מקבל טומאה, והנה לשיטת התוס' קושית המ"א בודאי לק"מ דהיו יכולים לאכול פת פחות מכביצה, ובתוך אכילת פרס יאכל עוד להשלים שיעור כביצה פת, אמנם קושייתו היא למ"ד אפילו משהו מקבל טומאה, וע"ז תירץ שפיר דאכלו פת הנילוש במ"פ ולא קשיא הא לכמה פוסקים אינו יוצא בזה בשבת, דהפוסקים אלו יסברו כהתוס' דפחות מכביצה אינו מטמא, עכ"ד. ואגב דאתא לידן ענין זה נימא בה מילתא לתרץ מה שהקשה כאן היע"ד לשיטת התוס' הנ"ל, מהא דאיתא בחולין ק"א ריה"ג אומר עמא שאכל טהור בכרת. טמא שאכל טמא פטור שלא אכל אלא דבר טמא כו' א"ל אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טמאוהו, והרי ראי' ברורה מכאן לדעת רש"י והרמב"ם דבמשהו עמא, דלשיטת התוס' משכ"ל שאכל רק כזית שאינו מק"ט עי"ש שנדחק בישובו. ואנו בעניותנו אמרנו תירוץ מרווח בעז"ה. דהנה המשנ"ל פ"ז מתרומות נסתפק אם אכל תרומה טמאה מדרבנן אם חייב עליה, אי נימא דמתקריא מחוללת ועומדת, או דילמא כיון דמדאורייתא טהור כו', ועי' בספרי הכללים דזה תליא אי איסור דרבנן מקרי ראוי מדאורייתא ועי' במלה"ר בזה, וכתב שהיא מחלוקת תנאים ואמוראים, וכתב שם דריה"ג ס"ל דגם איסור דרבנן מיקרי אינו ראוי מדאורייתא מהא דאיתא בס"פ משוח מלחמה מי האיש הירא, ריה"ג אומר הירא מעבירות שבידו. ר"ע אומר כגון אלמנה לכה"ג, מאי בינייהו, א"ב עבירות דרבנן לריה"ג אף בעבירות דרבנן חוזר, וע"כ דס"ל דאיסור דרבנן מהני לדאורייתא, והנה התוס' בב"ק ק"א כתבו דפחות מכביצה מק"ט מדרבנן וכ"כ בס' שמות בארץ יומא דף ע"ט. והנה התוס' בחולין שם כתבו דהא דקאמרי רבנן כיון שנגע בו טמאוהו, היו סבורין דריה"ג פוטר משום דמחולל ועומד וגמר מתרומה, ועפי"ז מתורץ שפיר קושיא הנ"ל דכיון דגם פחות מכביצה מק"ט מדרבנן ולשיטת ריה"ג מיקרי מחולל ועומד ואם אכלה טמא פטור כנ"ל א"כ אקשו לי' שפיר כיון שנגע כו' והיינו לשיטתו דאיסור דרבנן מהני לדאורייתא. מתורץ גם קושית התוס' שם שהקשו לרבנן דפרכי כיון שנגע בו טמאוהו, היכי משכ"ל טמא שאכל תרומה שיהא ב"מ ולדברינו ניחא דלרבנן משכ"ל שפיר כגון שאכל פחות מכביצה וכקושית היע"ד הנ"ל, ומה שהקשו לו חכמים כיון שנגע בו טמאוהו, הוא רק לריה"ג לשיטתו כנ"ל].

וכתב עוד שם היע"ד דמש"כ המ"א דשתו מי נהר כו' זה צריך ביאור דהא המ"א גופיא לקמן הקשה על השל"ה דהא קי"ל דפה ולשון אינו ביה"ס וא"כ מטמא בפה, וצ"ל דודאי כבר תירץ המ"א דבימי טומאתו ל"ש חולין בטהרה וא"כ צ"ל לתירוץ השני דלא חשש לסברא זו היינו משום דאי מורגל לאכל חולין טמאים אף בימי טהרתו יאכלם, אבל זהו אם נטמא במגע יד וכדומה, אבל אם טהורים באמת עד הגיעו לפיו ובפיו נטמאו א"כ זה אינו במציאות שיטמא הפה אותו דמאין תגיע לשם טומאה כו' א"כ שפיר יכול לעשות כן בימי טומאתו דלא שייך על טומאת פיו סרך לימי טהרה.

ועפי"ז יובן דעת ר"א דס"ל כורת דבורים ה"ה כקרקע, ובשבת צ"ה וכן בב"ב איתא אמר ר"א מ"ט דר"א דכתיב ויטבול אותה ביערות הדבש מה ענין יער אצל דבש אלא מה יער מחובר אף דבש מחובר, ותמוה מה קשה לי' לר"א בקרא הנ"ל הא יערות דבש פי' חלות דבש וא"כ שפיר קאמר הקרא דטבל בחלות הדבש, ולפי הנ"ל יבואר על נכון דיש לדקדק בקרא הנ"ל דבקרא כתיב כי הדבש הולך ע"פ השדה כו' ופי' שהי' זב מן החלות הקרואים יערות על פני השדה ולמה טבל יונתן מטהו בחלות דבש ולא בדבש הזב שהוא יותר טוב מלטבול בחלות דבש המעורב עם פסולת שעוה, וגם למה טבל במטהו ולא בידו, אבל טעם הדבר כך הוא דבגמ' ב"ב אמרינן דחלות דבש הוא אוכל אבל דבש הזב ממנו הוא משקה מז' משקין המכשירין כנודע, וא"כ היכשרו החלות דבש לקבל טומאה, ואם כל אבותינו היו אוכלין חולין בטהרה כדדרשינן מן והתקדשתם, ומצינו בהדי' בשאול וביתו שאכלו חולין בטהרה כמש"כ רש"י ורד"ק עה"פ בלתי טהור, ויהונתן הי' אז טמא למת וא"כ חרד לאכול בטהרה ומה עשה אכל פחות מכביצה ואינו מק"ט, אבל הדבש הזב מן החלות קרוי משקה ומשקה מק"ט בכ"ש וא"כ כשיגיע לפיו יטמאוהו לכך לקח מן החלות דוקא, ואילו לקח בידו הי' נטמאים החלות במגעו לכך התחכם ולקח דוקא בקצה מטהו שהוא פשוטי כלי עץ ואינו מק"ט וא"כ אכלן בטהרה כראוי וא"ש. אך זהו דוקא לשיטת ב"ה דס"ל דחלות דבש קרוי אוכל עד שירסק, אבל לב"ש דס"ל משיהרהר כגרסת הר"ש וא"כ לפי"ז יונתן שהרהר ליקח דבש מיערות הרי קרוי משקה וא"כ בכ"ש מטמא, ור"א הוא מתלמידי ב"ש, וע"כ צ"ל דסמך על תירוץ המג"א הנ"ל הואיל ולא נגע בו רק במעה שהוא פשוטי כלי עץ ומה שטמאו בפיו לית לן בה דל"ש סרך תרומה וקדשים בכה"ג כנ"ל. [ולפענ"ד ביותר יש לומר דר"א לשיטתו דס"ל בפ"ח דתרומות משנה ב' דאם אמרו לו נטמאת או נטמאת תרומה רא"א יבלע, והיינו שהטומאה אירע אחר שהכניסה לפיו כמש"כ הר"ש שם, וא"כ ל"ש למגזר משום סרך תרומה דהיינו שיאכל בימי טהרתו תרומה טמאה דהא בכה"ג דנטמא בפיו מותר לבלוע וליכא למגזר, ועפי"ז יש ליישב דעת רש"י בשבת דף י"ד ד"ה ופסל לי' מקושית מהרש"א שם. וא"כ לפי"ז הי' יכול ליקח אף מדבש שהלך ע"פ השדה והדר קושיא הנ"ל לדוכתה למה לקח מיערות דבש דוקא, אבל יש לומר דהא קי"ל ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא ומה שהוא רה"י או כרמלית לשבת הוא רה"י לטומאה כמש"כ הרמב"ם בה' אבות הטומאה, ורש"י פי' בשבת דיער הוא כרמלית וזה הי' ביער וישראל היו אז בחזקת ט"מ וא"כ כל הדבש הי' בחזקת טומאה כי אין ספק שנגע בו אחד מהעם ולא יהא אלא ספק, מ"מ הוא ספק טומאה ברה"י וספיקו טמא, וא"כ לא הי' יכול ליקח מדבש ההולך ע"פ השדה לזה לקח דוקא מיערות דבש ולר"א ה"ה כקרקע ואינו מק"ט במקומו ובזה מבואר טעמא דר"א דהוא אזיל בשיטת ב"ש דס"ל משיהרהר הרי הוא כמשקה ונסתר תירוץ הנ"ל והי' קשה לי' מה ענין יער אצל דבש דהיינו מפני מה לקח מיער"ד ולא מדבש הזב ע"פ השדה וע"כ משום דיער ה"ה כקרקע ואינו מק"ט וא"ש. אבל רבנן ס"ל דלא חשש יונתן למגע אחרים ואפשר דס"ל כרמב"ם דס"ל יער רה"ר לשבת וה"ה לטומאה והא דנעל מיטר"ד ולא מן הדבש ההולך, משום דאזלי בשיטת ב"ה דס"ל משירסק דוקא, לכן לא לקח מדבש הזב דהוא משקה ונטמא בפיו רק החלות דבש ה"ה כאוכל ואינו מק"ט בכ"ש כנ"ל, לכך טבל ביע"ד דוקא וכל אחד ואחד אזיל לשיטתו וא"ש והדברים ברורים. עכ"ד.

והנה אם כי דברי היע"ד נאמנים ונחמדים מאד מ"מ לפענ"ד לא יצא ידי חובת העיון באיזה דברים. בראש מה שכתב דיער הי' לו דין רה"י הוא תמוה דהא כיון דנכנסו בו רבים כדכתיב וכל הארץ באו ביער כו' ויבא העם אל היער כו' א"כ נעשה אז רה"ר לטומאה ולא עדיף מבקעה דבימות החמה דדרסי בי' רבים ה"ל רה"ר ועי' בב"ב נ"ה, וביותר תמוה כיון דהספק טומאה אירע בעת שהיו בו רבים בודאי מחשב רה"ר לטומאה וזה מבואר בהדי' בנזיר נ"ז קתני שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא כו' אבל הכא ב' נזירים והאי דקאי גבייהו הא תלתא וה"ל ספ"ט ברה"ר. וכן פסק הרמב"ם בפ' ט"ז מה' אבות הטומאה דאף דקיימי ברה"י ה"ל ספ"ט ברה"ר וטהור, והוא פלא, וגם מה שכתב היע"ד אבל רבנן ס"ל דלא חשש יונתן למגע ואפשר דס"ל דיער רה"ר כו', הוא גם כן תמוה דהתם הי' ודאי מגע כיון דכל העם באו ביער והדבש הולך ע"פ השדה בלי ספק נגע בו אחד מהם בידו או בסנדלו שדרש עליו לכה"פ, ולכה"פ הוא קרוב לודאי שנגע בו אחד מהם ובזה אפילו ברה"ר טמא כמש"כ התוס' בנדה דף ה' ד"ה ואם, וז"ל וא"ת פשיטא, וי"ל דלאו אי אפשר כלל אלא כלומר קרוב לודאי כו'

אמנם לענ"ד נראה לומר בזה ע"פ דברי היע"ד הנ"ל דר"א ורבנן דנחלקו בכורת דבורים אזלי לשיטתייהו במאי דנחלקו בטהרות פ"ו מ"ה ובפסחים י' לפי גירסת כל הספרים שלנו דאיתא התם הנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית ואמר הלכתי במקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי באותה שדה ר"א אומר טהור וחכמים מטמאין שהי' רא"א ספק ביאה טהור ספק מגע טומאה טמא. והנה רש"י והתוס' פסחים שם ד"ה ספק ביאה, פירשו דפליגי בס"ס, ונראה לר"י דטעמא דר"א דמטהר בס"ס משום דלא גמרינן מסוטה לטמא ברה"י אלא בחד ספיקא כסוטה אבל תרי ספיקא לא, אבל רבנן ס"ל כיון דמה"ד אפילו בחד ספיקא הי' לנו לטהר כו' עיש"ה.

והנה לכאורה הי' נראה לומר דאזלי לשיטתייהו דר"א דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא כדמצינו בכריתות ח"י דס"ל לר"א דכוי חייבין על חלבו אשם תלוי וכן ס"ל ביבמות דהבא על אשת חרש חייב אש"ת משום דמספקא לן אי אית לי' דעתא צילתא כו' אף דיש לה חזקת פנוי' וא"כ י"ל דהלכה למ"מ למיגמר ספ"ט ברה"י מסוטה אתא דוקא לספק אחד, אבל רבנן דפליגי עלי' התם וס"ל ספד"א מה"ת לקולא וא"כ אף בחד ספק הי' לנו לטהר דאוקמא אחזקת טהרה וא"כ ה"ה בתרי ספיקא כמש"כ התוס' הנ"ל, אבל באמת לא יצאנו בזה ידי חובת הבאור, דהלא הא דמטמאינן ספק טומאה ברה"י לא מתורת ספק' לחוד, כי אם התורה עשאה כודאי כמבואר בסוטה כ"ח ושורפין עלי' תרומה ואם נטמא נזיר בספ"ע ברה"י מביא קרבן טומאה ודאי ועי' בתוס' נזיר נ"ז ד"ה באומר, וא"כ עדיין יקשה לנו מ"ט לא ניחא לי' לר"א סברת רבנן, ואי משום דר"א ס"ל דבכל דוכתא ספד"א לחומרא מ"מ אין זה כ"א מתורת ספק אבל בספ"ט ברה"י הוא מתורת ודאי כנ"ל.

אמנם נלע"ד דבאמת ר"א ורבנן דפליגי בענין הנכנס לבקעה אזלי לטעמייהו בענין ספד"א דפליגי אי מה"ת לחומרא או לא, אך באופן זה. והוא בהקדם גמ' סוטה כ"ח דיליף התם ספ"ע ברה"י מסוטה מה סוטה רה"י אף שרץ רה"י ומה סוטה דבר שיש בו דעת לשאול אף שרץ דבר שיש בו דעת לשאול כו', ושם כ"ט איתא אמר ר"נ אמר רב דבר שיש בו דעת לשאול ואין בו דעת לשאול מהאי קרא נפקא, והבשר אשר יגע בכל עמא לא יאכל, ודאי טמא הוא דלא יאכל, הא ספק טמא יאכל, אימא סיפא כל טהור יאכל בשר, ודאי טהור הוא דיאכל בשר הא ספק טהור לא יאכל, אלא ודאי שמ"מ כאן שיש בו דעת לשאול כאן שאין בו דעת לשאול, ואיצטריך דר"ג אמר רב ואיצטריך למגמר מסוטה כו', והתוס' שם כ"ח ד"ה ברה"ר כתבו וז"ל אבל בהא איכא למתמה אמאי משוינן כו' וי"ל כו' א"נ עיקר הדבר שאבד"ל נפקא לן מוהבשר אשר יגע כו', עי"ש. העולה מתוך דברי התוס' דאי ילפינן דבר שאבד"ל דספיקו טהור מסוטה אזי מוכח דבעינן שתהא דמיא לסוטה לגמרי ולפי"ז ודאי נגע וספק שרץ טהור אף ברה"י [היינו למדס"ל סד"א לקולא מה"ת] אבל למאי דילפינן דבר שאבד"ל מקרא דוהבשר אזי לא בעינן שתהא דמי ממש לסוטה ואפילו ודאי נגע וספק שרץ עמא.

והנה החו"ד בכללי ס"ס כתב לתרץ דעת הרמב"ם דס"ל דכל הספיקות מדבריהם מקושיות הרשב"א והמהרי"ט וז"ל ולפענ"ד נראה דרבינו הוציא דינו מש"ס ערוכה במס' סוטה כ"ט דאיתא התם אמר ר"ג אמר רב דשבד"ל מהכא נפקא כו' כנ"ל, אלמא דכל לישנא דקרא משמעותי על הודאי ולא על הספק ומזה מוכח דשאני בין היכא דכתב רחמנא קום ועשה לשב וא"ת כו' עיש"ה, ומעתה לפי"ז לר"א דס"ל סד"א מה"ת לחומרא ע"כ דלא אמרינן דמשמעות הקרא הוא דוקא על הודאי, ודיוקא דר"ג אמר רב מקרא דוהבשר ליתא, וע"כ הא דנפקא לן דדבר שאבד"ל ספיקו טהור הוא מסוטה וא"כ בעינן שיהי' דומה לסוטה לגמרי וספק שרץ ודודאי נגע אין חילוק בין רה"י ובין רה"ר כיון דלא נפ"ל זאת מסוטה רק בשניהם הדין לר"א דטמא מתורת ספק,

והשתא מובן סברת ר"א דס"ל הנכנס לבקעה כו' דמטהרינן בס"ס הואיל ולא דמי לסוטה כמש"כ התוס', אבל רבנן ס"ל דספד"א מה"ת לקולא ושפיר ילפינן דשבד"ל מוהבשר וא"כ ילפינן מקרא דסוטה אף בדבר שאינו דומה ממש לסוטה כנ"ל ולהכי מטמאין אף בס"ס. ועי' בתוס' ב"ב נ"ה ד"ה ר"א מטהר, שכתבו בשם רש"י דטעמא דר"א דטומאה מסוטה גמרינן וגבי סוטה הוי ספק מגע ולא ספק ביאה דודאי נסתרה כו' אמנם בחד ספק הי' לנו לעמא כדין הספיקות, אכן כיון דאיכא ס"ס טהור. אבל רבנן ס"ל דלא בעינן דומיא דסוטה ממש וא"כ גם בספק ביאה עשאה הכתוב כודאי.

והשתא נעמוד על דעת קדושים בביאור פלוגתת ר"א ורבנן במשנת כורת דבורים דכבר כתבנו דשם בענין היערות, דבש בודאי נגע בו אחד העם ולכה"פ הוא קרוב לודאי, אמנם יש לספק אם הנוגע הוא טהור או עמא דודאי הדעת נותן דלאו כל העם היו טמאים לנפש אף שהכו אז מצב פלשתים מ"מ לא כולם היו אחוזי חרב ובודאי נמצאו בהם כאלה שלא נטמאו לנפש כלל וה"ל ודאי נגע וספק שרץ וזה תליא בפלוגתא אי סד"א מה"ת לחומרא או לקולא והיער ה"ל דין רה"ר כנ"ל. ובזה מובן היטב דעת ר"א דס"ל כורת דבורים ה"ה כקרקע והיינו משום דאזיל לשיטתו דס"ל ספד"א מה"ת לחומרא וא"כ אין ללמוד דשאבד"ל מקרא דוהבשר רק מסוטה וא"כ בעינן שתהא דמיא ממש לסוטה ודאי נגע וספק שרץ אף ברה"ר טמא אף דהילכתא גמירא לה לטהר ברה"ר היינו בודאי שרץ ספק מגע, ולפי"ז היו היערות דבש טמאים מספק, וא"כ יקשה מה תיקן יונתן בלקחו דוקא מיע"ד ולא מדבש הזב הא סוף סוף גם היע"ד טמאים מספק וע"כ דכורת דבורים ה"ה כקרקע ואינו מק"ע, אבל רבנן דס"ל ספד"א מה"ת לקולא ושפיר מטהרינן ברה"ר אף בודאי נגע וספק שרץ ובאמת היו היער"ד וגם הדבש הזב מאותם בחזקת טהרה והא דלקח מיטר"ד כי היכי דלא ליטמאו בפיו מחמת שהם אוכל ואזלי בשיטת ב"ה וכנ"ל ומיושב שפיר ודו"ק היטב.

ועתה נבא העיר לחבר משנה זו עם ריש מס' ברכות מאימתי קורין שמע בערבין כו' עד סוף אשמורה הראשונה דברי ר"א וחכמים אומרים עד חצות כו', ושם דף ט' מבואר דרבנן ס"ל זמן קר"ש עד שיעלה עמה"ש והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק האדם כו', ור"א ורבנן פליגי במשמעותא דקרא ובשכבך דר"א משמט לי' על תחילת זמן שכיבה והוא עד סוף האשמורה הראשונה, ורבנן משמע להו כל זמן שבני אדם שוכבים והוא עד שיעלה עה"ש. הנה ראינו אשר דרך הגמ' לדקדק בכמה דוכתא ולהקשות בפלוגתא כיו"ב דפליגי במשמעות הקרא מכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי מ"ט לא אמר מר כמר, ועי' בפסחים צ"א דפריך ור"י ממאי דלהכי דקאמר ר"ש דילמא כדאמר ר"י הוא דאתא, ומעתה הרשות נתונה גם לנו לדקדק בכה"ג דמנ"ל לר"א לדרוש, על תחילת זמן שכיבה דילמא כרבנן דכל זמן שבני אדם שוכבין משמע, וכן נדקדק על רבנן מ"ט לא משמע להו כר"א. והנה בודאי משמעותא דקרא משמע יותר כרבנן דאם נימא דמשמע הכי ומשמע הכי הלא כלל בידינו תפסת מרובה לא תפסת ומנלן דאתא לכל זמן שכיבה דילמא קאי רק על תחילת זמן שכיבה אלא בודאי דיותר מסתבר למידרש דלכל זמן שכיבה אתא, ומעתה יקשה ביותר על ר"א דלא דריש כרבנן, ונ"ל לומר דר"א הי' לו הוכחה גדולה לשיטתו דע"כ אתא קרא לתחילת זמן שכיבה דאל"כ יקשה עליו לשיטתו קושיא גדולה ובתירוץ הקושיא זו מוכרח לומר לדידי' דזמן קר"ש עד סוף אשמורה הראשונה, ונקדים סוגיא דקדושין ל"ד דבעי התם ללמוד דמ"ע שהז"ג נשים פטורות משום דהוי מצה והקהל ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים, ופריך הניחא למ"ד אין מלמדים אלא למ"ד מלמדים מא"ל. וקאמר רבא התם פפונאי ידעי טעמא דהא מילתא כו' א"ק למען תהי' תורת ה' בפיך הוקשה כל התורה כולה לתפלין כו' ולמ"ד תפלין מ"ע שאין הזג"ר מא"ל ומסיק משום דה"ל מצה שמחה והקהל ג' כתובים הבכ"א ואין מלמדים, והתוס' שם הקשו לאביי דס"ל אשה בעלה משמחה אין כאן ג' כתובים ותירצו דמוקי לקידוש היום בהדייהו ונשים חייבות בקד"ה דב"ת כו'. עי"ש.

והנה בחידושי מהרי"ט הקשה אמאי דבעי רבא למילף דמ"ע שהז"ג נשים פטורות מהקישא דראב"י, הא הך הקישא איצטריך למאי דדרשינן במס' מכות י"א דס"ת בעי עור בהמה טהורה שהוקשה לתפלין בהך קרא יעו"ש. ותירץ דלהמסקנא דהכא באמת לא קאי הך הקישא דראב"י דאתא לכדדרשינן במס' מכות הנ"ל יעו"ש.

והנה קושית המהרי"ט לכאורה לק"מ דהא קי"ל דאין היקש למחצה וא"כ שפיר ילפינן מהך הקישא תרווייהו היינו לענין מותר בפיך וגם לענין מ"ע שהזג"ר נשים פטורות, אכן כאשר התבוננתי ראיתי כי דברי המהרי"ט מוכרחים והוא ע"פ מה שכתבו התוס' במס' יבמות ח' ד"ה רבא, וז"ל מ"ט לא צריכא קרא וכי ל"ל לרבא הקישא דר' יונה, וי"ל דקסבר דלענין איסורי הוא דאקשינהו רחמנא דבהכי איירא קרא ולא לענין היתרא. המתבאר מדבריהם דאף דאין היקש למחצה מ"מ אי ההיקש איירי בענין איסורי ל"ל למילף גם לענין היתרא, ומעתה גם בנידן דידן כיון דעיקר ההיקש איירא בי' קרא לענין איסורי דבעינן מותר בפיך אין ללמוד מזה ג"כ קולא דמ"ע שהז"ג נשים פטורות וע"כ כתירוץ המהרי"ט דהתם במכות הוא לפי המסקנא דהכא דילפינן מג' כתובים.

והשתא לפי האמת דאיצטריך לן הך הקישא לענין מותר בפיך אין לנו ללמוד מזה דמ"ע שהז"ג נשים פטורות וא"כ לא פש גבן לימוד למ"ע שהז"ג כ"א ממצה והקהל דה"ל ב' כתובים ואין מלמדים, ולמ"ד מלמדים מצרף לשמחה בהדייהו וה"ל ג' כתובים ולמ"ד אשה בעלה משמחה מוקי לקידוש היום בהדייהו וה"ל ג' כתובים הבכ"א. ומעתה נחזי אנן האם יש לנו איזה לימוד מהנהו תלתא אנפי לר"א דמ"ע שהז"ג נשים פטורות, דהנה אם באנו ללמוד ממצה והקהל זה לא יתכן לר"א דהנה יש לנו הוכחה רבה דר"א ס"ל ב' כתובים הבכ"א מלמדים, והוא ע"פ מש"כ בס' הכריתות והובא בס' מלה"ר דטעמא דמ"ד ב"כ מלמדים הוא משום דס"ל מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, [נראה דכוונתו אף היכא דאיכא למידרש לא דרשינן] וא"כ אין לדייק מזה דאתא להורות דאין מלמדים די"ל דכן אורחא דקרא אף שיש ללמוד הא' מהשני במה מצינו מ"מ טרח וכתב קרא, והנה בפסחים ע"ז ע"ב מבואר דר"א ס"ל האי כללא דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, וא"כ נסתר תירוצו דגמ' דילפינן ממצה והקהל, גם אין לומר דר"א יסבור דנשים חייבות בשמחה וא"כ איכא ג' כתובים ואין מלמדים דיש לנו להביא ראי' ברורה דר"א ס"ל כאביי דאשה בעלה משמחה, ומנא אמינא לה מהא דאיתא בסוכה כ"ז ת"ר מעשה בר"א שהלך להקביל פני ר"א רבו בלוד, א"ל אלעאי אינך משובתי הרגל שהי' ר"א אומר משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהם ברגל שנאמר ושמחת אתה וביתך, איני והאמר ר"י מנין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל כו' ל"ק הא דאזיל ואתא ביומי' הא דלא אתי ביומי'. והרמב"ם פ"ה מה' ת"ת ה"א הביא הא דר"י סתם ולא חילק כדמחלקינן בגמ' הא דאזיל ואתי ביומי' כו' וכתב הכ"מ דמשמע לי' לרבינו דדוקא ר"א ס"ל הכי לכך כתב להא דר"י סתם ולא חילק ע"כ.

והנה באמת קשה טובא דמנ"ל להרמב"ם דדוקא ר"א הוא דס"ל הכי הא בגמ' לא מצינו שום חולק ע"ז. והנ"ל לומר בדעת הרמב"ם דס"ל דהא דס"ל לר"א לחלק בין אזיל ואתי ביומי' הוא משום דס"ל כאביי דאשה בעלה משמחה ופרש"י אין חובת השמחה תלוי' בה אלא על בעלה שישמחנה משו"ה אי לא אתי ביומי' לא יקבל פני רבו דהא יתבטל ממצוה זו לשמח את אשתו שמוטל עליו וכן מוכח מהקרא שהביא ר"א ושמחת כו', אמנם הרמב"ם אזיל לטעמו דפסק בפי"ד מה' מעה"ק הי"ד דאחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר והוא דלא כאביי כמו שכתב הלח"מ שם א"כ ממילא אין חילוק בין אתא ביומי' ובין לא אתי. וזה ברור. העולה מזה דר"א ס"ל כאביי וא"כ ליכא למחשב לשמחה בהדי ג' כתובים, ועוד יש להוכיח דר"א ס"ל כאביי ע"פ מש"כ בהמקנה כאן דאביי ס"ל יש אם למסורת ור"א ס"ל ג"כ הכי בכריתות י"ח. והשתא לא פש גבן אלא לומר דר"א ס"ל דנשים חייבות בקידוש היום וה"ל ג' כתובים בהדי קד"ה כמש"כ התוס', אכן לאחר העיון נראה דגם זה ליתא דר"א לשיטתו ע"כ סובר דק"ה מדרבנן, ונקדים לזה מש"כ בתשו' רע"א סי' קס"ט שכתב וז"ל די"ל ביסוד מילתא דרבא בברכות כ' דנשים חייבות בקד"ה דבר תורה דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה היינו דס"ל כר"י במנחות ל"ו ע"ב דהשמר דעשה לאו ולתוס' ר"ה דף ו' ד"ה תשמור בודאי ניחא דכל השמר דעשה לאו ואף לתוס' דעירובין צ"ו השמר דעשה היינו בתפלין דהוא ענין שלא להניח תפלין בזה אף דכתב בלשון עשה הוי לאו ה"נ בשמור את יום השבת לקדשו, דהיינו לקדשו לשבות ממלאכה שלא לעשות אבל לר' אלעזר דס"ל במנחות שם דמ"מ גם כה"ג הוי עשה ה"נ בשמור את יום השבת דנכתב בלשון עשה, ועי' ברא"ם בפ' משפטים עהפ"ס ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דהקשה להרמב"ן דס"ל דהשמר דעשה עשה איך דרשינן כל שישנו בשמירה הא שמור ג"כ עשה ונשים פטורות בו וכ"כ הרא"ם בפ' יתרו עה"פ זכור את יום השבת א"כ עכ"פ לר"א לא שייך למידרש כל שישנו בשמירה דהא השמר דעשה עשה והוי עשה שהז"ג דנשים פטורות אלא דרבא ס"ל כר"י כאשר נראה דודאי סובר כן כיון דר"ל ס"ל ביומא פ"א דהשמר דעשה עשה ממילא הדרינן לכללא דכייל רבא ביבמות ל"ד דהלכה בכ"מ כר"י לגבי ר"ל בר מהנהו תלת כו' עי"ש. ועי' בעירובין צ"ו שהקשה הגמ' לרע"ק דס"ל דלא נאמר ושמרת החוקה הזאת, אלא לענין פסח א"כ הא דתנן הפסח והמילה מ"ע הא לאו נמי איכא כדר' אבין אר"א כ"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת, ומשני אפילו תימא רע"ק השמר דעשה עשה כו' ועי' בתוס' שם דזה אתיא אפילו לר"י. אכן להרמב"ם דס"ל בפ"א מה' בית הבחירה ה"ב דאפילו השמר דעשה שהוא בקום ועשה לחוד גם כן הוי לא תעשה לכן כתב שם ואם בטלו שמירה זו עברו בל"ת שנאמר ושמרתם את משמרת הקודש. והנה בח"ס חוו"ד סי' רנ"א הביא קושיא בשם חכם א' על מתני' הנ"ל דהפסח והמילה מ"ע הא מילה נמי ל"ת דכתיב ואת בריתי תשמור ולר"י הנ"ל ולדעת הרמב"ם הנ"ל גם השמר דעשה הוי לאו, והשיב לו דכל פרשת מילה לא מיירא בגדול אלא מזהיר האב למול בניו והאדון על עבדיו וע"ז ליכא כרת ובהא כתיב שמירה דקרא. אך בסוף הפרשה כתיב וערל זכר אשר לא ימול ונכרתה זה הפסוק לבדו מיירא בגדול ואהא לא כתיב שמירה ושם נאמר כרת כו' יעו"ש. ואם כי תירוצו קצת דחוק מ"מ לחומר הקושיא מוכרחין אנו לקבל דבריו. והנה במדרש תנחומא פ' לך איתא שאל אגריפס המלך את ר"א וכי מאחר שה' חיבב את המילה למה לא נתנה בעשרת הדברות א"ל קודם עשרת הדברות הזהיר עליו שנאמר ושמרתם את בריתי וכה"א אם לא בריתי יומם ולילה זו ברית מילה. (ולפי"ז צ"ל דהגירסא במכילתא מהופך "כן צ"ל רא"א זו ברית מילה) ובכאן אין לומר כדברי הח"ס דקרא מיירא בהזהרת האב למול את בנו כנ"ל דהא מקרא זה ושמרתם את בריתי סתמא כתיב ומיירי בין במילת קטנים ובין במילת גדולים א"כ הרי מצינו ל"ת במילה (ואף שבכאן אין משמעות הכתוב הזהרה וציווי מ"מ מצינו כיו"ב דמחשב לי' לל"ת והוא במכות ר"פ אלו הן הלוקין אם לא תשמור לעשות זו ל"ת) אם כן תיקשי מאד לר"א הא דתנן הפסח והמילה מ"ע, ודוחק גדול לומר דר"א יפלוג על המתני' דהא סתמא קתני בלי חולק, ועי' בתוס' ר"ה ו' ד"ה תשמור דנראה להם דוחק לומר דהמתני' אתיא דלא כר"ע, ובהכרח לומר דר' אליעזר יסבור כר"א הנ"ל דס"ל השמר דעשה עשה, והשתא א"א לומר דר"א ס"ל נשים חייבות בקדה"י דב"ת מהקישא דזכור ושמור דהא לר"א שמור דעשה הוי ג"כ עשה וכמש"כ בתשו' רע"א הנ"ל.

וביותר יש לומר דע"כ מאן דס"ל ב"כ הבכ"א מלמדים ס"ל בע"כ דהשמר דעשה עשה, דהנה מ"ד מלמדים נפ"ל שמצות עשה שאין הז"ג נשים חייבות מת"ת ופו"ר ופה"ב כמש"כ התוס' כאן, והנה באמת מצינו בת"ת ג' מצות ל"ת דכתיב רק השמר לך כו' פן תשכח כו' ופן יסורו כו' והאי קרא מדבר בת"ת כמבואר באבות פ"ג מ"ח כל השוכח דבר אחד ממשנתו כו' שנאמר רק השמר לך כו', וכן מבואר בקדושין ל' ומה אני מקיים והודעתם לבניך כו' עי"ש, ובאמת הסמ"ג במצות ל"ת כתב מצות ל"ת שלא לפרוש מה"ת אפילו זקן מופלג שנאמר ופן יסירו מלבבך. ועי' בהשלמת הרמב"ן למנין המצות מצוה ב' ובמג"א שם. ואי נימא דהשמר דעשה הוי לאו איך נוכל למנות ת"ת במספר ג' כתובים למ"ע שאהז"ג הא ת"ת הוי ג"כ ל"ת והוי כמו בל תקיף ובל תשחית שאינם נוהגים בנשים, ועי' בתוס' שבת ע'. ובהכרח לומר דמאן דס"ל ב"כ הבכ"א מלמדים והוצרך לחשוב גם ת"ת בע"כ דס"ל דהשמר דעשה הוי עשה וכן פן הוי ג"כ עשה, ועפי"ז יתיישב לנכון מה שהקשה בתשו' רע"א הנ"ל אמאי דמשנינן משום דהוי מצה שמחה והקהל ג' כתובים, אמאי שייר קידוש היום וביותר לפמש"כ התוס' דלאביי ע"כ ג' כתובים הם מכח קדה"י א"כ בודאי תמוה אמאי נקט הש"ס מאי דאינו לכו"ע ה"ל למינקט קדה"י ולכו"ע. ולפי הנ"ל ניחא מאד דהא אנן קיימינן למ"ד ב"כ מלמדים ובע"כ דס"ל דהשמר דעשה עשה א"כ אין לומר דנשים חייבות בקידוש היום, כמש"כ רע"א הנ"ל, ואי משום דלפי"ז תשאר קושי' התוס' לאביי מא"ל דהא מהשתא ליכא למימר כתירוצם דהא למ"ד מלמדים באמת נשים פטורות מקדה"י וי"ל ע"פ מה שכתבתי לעיל בשם ס' המקנה דאביי דאמר אשה בעלה משמחה ס"ל יש אם למסורת א"כ י"ל דר"י יסבור יש אם למקרא ונשים חייבות בשמחה וה"ל ג' כתובים עם שמחה, וגם זולת זה שערי תירוצים לא ננעלו,

ועל פי זה יתיישב ג"כ מה שהקשה הגאון מהר"ש בנו של רע"א בתשו' הנ"ל לר"י דס"ל השמר דעשה הוי לאו איך הוכיח הגמ' בעירובין צ"ו דהאי תנא הוא, דס"ל שבת וי"ט זמן תפילין, דתניא המוצא תפילין מכניסם זוג זוג כו' ומאי ראי' מזה דילמא ס"ל כריה"ג דממעט להו לשבת וי"ט מקרא דושמרת את החוקה וס"ל כר"י דהשמר דעשה הוי ל"ת לכן נשים חייבות בתפילין, עיש"ה, ולפי הנ"ל ניחא מאד, דהוכחת הגמ' היא מר"י דס"ל ב' כתובים מלמדים וע"כ דס"ל השמר דעשה עשה וא"כ מדמחייב נשים בתפילין ע"כ דס"ל שוי"ט זמן תפילין. ודו"ק. ואין לומר דר"א ס"ל תפילין הוי מ"ע שאהז"ג ומ"מ נשים פטורות מהקישא דת"ת והוי ג' כתובים בהדי תפילין, זה אינו דבהדי' מצינו דר"א ס"ל שבת לאו זמן תפילין והוא בסנהדרין ס"ח נכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו, ועי"ש בפרש"י. ומעתה כיון דכבר הוכחנו דר"א ס"ל ב"כ מלמדים ע"כ ס"ל דהשמר דעשה עשה ותו אין לומר דנשים חייבות בקדה"י מהקישא דזכור ושמור דהא שמור הוא ג"כ עשה כנ"ל, וא"כ אין לנו לימוד אליבא דר"א דמ"ע שהז"ג נשים פטורות דאי משום הקישא דראב"י הא מצריכינן לי' להא דדרשינן במכות דאתיא למן המותר בפיך, וכנ"ל בשם המהרי"ט ואי משום דמצה והקהל ה"ל ב"כ הא ר"א ס"ל ב"כ מלמדים ואין לומר דמוקי לי' לשמחה בהדייהו הא ר"א ס"ל כאביי אשה בעלה משמחה כנ"ל וגם אין לומר דמוקא לי' לקדה"י בהדייהו הא לר"א מוכח דס"ל דהשמר דעשה עשה וכנ"ל, והשתא נתפלא מאד על ר"א מנין לו דמ"ע שהז"ג נשים פטורות.

אמנם נראה דקושיא חמורה הזאת היא הכריחתו לר"א לומר דזמן קר"ש של ערבית הוא סוף האשמורה הראשונה אשר בזה יתיישב לנכון הקושיא הנ"ל ובזה יהי' לו הוכחה להאי דינא דקי"ל מ"ע שהז"ג נשים פטורות. ונקדים לזה מה שכתב מרן הכ"מ ספ"א מה' קר"ש וז"ל יש שואלים מ"ט בשכבך דרשינן כ"ז שבני אדם שוכבים על מטתם וכדאמרינן כו', ולמה לא דרשו כן ובקומך כ"ז שבני אדם קמים דהיינו כל היום, וי"ל דאה"נ דהכי דרשינן לי' ומשו"ה אמרינן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות ואילו לא הי' זמן קר"ש כלל היו ברכותיו לבטלה, אלא משום דקיי"ל דצריך לסמוך גאולה לתפלה ותפלות כנגד תמידין תקנום והתמיד הי' קרב עד ד' שעות וא"כ קודם צריך לקרות קר"ש ולכך הקדימו זמנה ואסמכוהו, אקרא, ובקומך, בשעה שדרך בני אדם קמים ותדע דאסמכתא היא ולא עיקר פירושא דקרא דתלי טעמא עד סוף ג' שעות שכן דרך בני מלכים כו' ואטו בני מלכים מי הוו רובא דעלמא אלא ודאי כדאמרן וכנ"ל עכ"ל. והנה רבינו המג"א והפר"ח סי' נ"ח הרבו להשיב על דברת הכ"מ והנה מצוה עלינו ליישב דעת מרן הכ"מ כי לאו דעת יחידאי היא כי כן הוא דעת התומת ישרים הביאו הפר"ח שם, גם בס' קובץ על הרמב"ם שם כתב שגם דעת רבינו כן הוא ולכן כתב שכל היום קורא בברכותיו והיינו משום דסובר כדעת הכ"מ דכל היום זמן קר"ש מדאורייתא, ולפי"ז גם דעת הר"ר מנוח ודעת המפרשים שהביא הכ"מ שם דס"ל שכל היום לא הפסיד הברכות ס"ל ג"כ כדעת הכ"מ דזמן קר"ש של יום הוא מדרבנן, וכאשר בינותי על דברי המג"א והפר"ח ראיתי כי אין בכל קושייתם כדי השג יד על הכ"מ לפענ"ד וכל השגותיהם יש ליישבם בנקל.

בראש מה שהביא הפר"ח ראי' מרש"י ברכות כ"א שכתב והנ"מ לקר"ש שזמנה קבועה אבל לתפלה שכל היום זמנה צריך למיהדר ומוכח מזה דזמן קר"ש הוא מה"ת דאי מדרבנן הא תפלה נמי זמנה קבועה מדרבנן, אומר אני ולטעמי' מי ניחא דאיך כתב רש"י דתפלה זמנה כל היום הא באמת זמן תפלת שחרית הוא רק עד חצות ולא יאוחר עד זמן מנחה גדולה כמבואר בסי' פ"ט ואחר זה אסור להתפלל, ואין לומר דכוונתו מה"ת זמנה כל היום, דהא רש"י ס"ל תפלה מדרבנן בדף כ"א, אלא ע"כ דכונת רש"י הוא דתפלה יש לה תשלומין ומתפלל מנחה שתים א"כ זמנה כל היום משא"כ קר"ש דאין לו תשלומין עי' סי' נ"ח ועי' בכ"מ פ"א מה' קר"ש שכתב בשם הר"ר מנוח דטעמא הוא דתפלה יש לה זמן יותר מקר"ש שהיא עד ד' שעות. עוד הקשה הפר"ח מהא דתנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה ומשמע דל"ל שכר קר"ש כלל וכן מוכח בגמ' ואם איתא דזמנה מה"ת כל היום נהי דמיקרי עבריינא דעבר אדרבנן מ"מ הא יש לו שכר קר"ש דעדיף מקורא בתורה כו', לענ"ד לק"מ לפ"מ שכ' התוס' בברכות י"א ד"ה תני כו' וז"ל ע"כ פירש הרר"ש דקא מדמה הכי כו' כה"ג גבי קר"ש כו' כיון דלב"ה אין נכון אם עשה כב"ש לב"ה לא עשה ולא כלום עכ"ל ובסוכה ג' כתבו עוד בביאור יותר וז"ל שם ד"ה דאמר, וצ"ל דאיצטריך לאתויי היכא דב"ה מחמירי מדרבנן וב"ש מוקמי לה אדאורייתא אם עשה כדברי ב"ש לא יצא חובתו אפילו דאורייתא, כדאשכחן לב"ש היכא דיתיב אפתחא דמטללתא דגזרי שמא ימשוך אחר שבעה, וקאמר לא קיימת מצות סוכה מימיך דאפילו מדאורייתא לא קיים ומדב"ש נשמע לב"ה עכ"ל.

הנה מבואר מדברי התוס' בהדי' דהיכא דעבר בתנאי המצוה מדרבנן גם מדאורייתא לא יצא, גם מה שהקשה דאי ס"ד דזמנה כל היום מדאורייתא אמאי לא מחייבינן לי' לקרות גם אחר ג' שעות גם זה לק"מ לענ"ד דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת כמש"כ רבינו יונה ריש ברכות והכ"מ ריש הלכות תפלה דלהכי בע"ק אינו מתפלל אף דלהרמב"ם הוי תפלה מה"ת. ומש"כ עוד הפר"ח להשיג על הכ"מ מהתוס' הביאה הכ"מ בפ"א מה' תפלה כשם שנתנה תורה קבע לקר"ש כך נתנו חכמים קבע לתפלה, איני רואה בזה שום השגה דלאו אזמן קר"ש ותפלה מיירי כ"א אמנין התפלות ומטבע התפלה ועי"ש בכ"מ, ומה שהביא עוד מהתוס' פ"ק דשבת גרסינן תמן מפסיקין לקר"ש ואין מפסיקין לתפלה אמר ר' בא ק"ש זמנה קבוע תפלה אין זמנה קבוע, לא מוכח מכאן מידי די"ל כמש"כ בדעת רש"י לעיל דתפלה יש לה תשלומין משא"כ בקר"ש דאין לה תשלומין.

ומה שהקשה המג"א והפר"ח על הכ"מ מברכות כ' נשים ועבדים וקטנים פטורים מקר"ש ופרכינן פשיטא מ"ע שהז"ג היא כו', ואא"ב דאיכא פטור בזמן קר"ש דהיינו מג' שעות ואילך ניחא דקרי לה מ"ע שהז"ג, אא"א דזמן קר"ש של לילה כל הלילה וזמן קר"ש של יום כל היום א"כ ליכא שעת פטורא מקר"ש וכמו כל מ"ע שאהז"ג הוי אלא ודאי כדאמרן. והש"א סי' י"ב השיב על המג"א וכתב קושיא זו לאו כלום היא דאפילו את"ל קר"ש זמנה כל היום וכל הלילה מ"מ כיון דשל יום אין זמנה בלילה ושל לילה אין זמנה ביום אלא עד הנה"ח לחוד הי"ל מ"ע שהז"ג עכ"ד, והנה לענ"ד נראין בזה דעת המג"א והפר"ח וראי' לזה מהא דאיתא בקדושין ל"ד דחשיב התם לת"ת מ"ע שאין הז"ג אף שגם בת"ת החיוב ללמוד ביום ובלילה ואם לא למד ביום אינו יוצא במה שלומד בלילה כי הוא חיוב בפע"צ וזמן חיוב ת"ת של יום נמשך עד הלילה ואין זמנו בלילה ושל לילה אין זמנו ביום, ובפרט לפמ"ש הש"א לעיל מיני' דלהכי נשים פטורות מלהזכיר יצ"מ אף דדרשינן כל ימי חייך לרבות הלילה וא"כ יצ"מ נוהג ביום ובלילה מ"מ כיון דזמן זכירת יצ"מ דיום אין זמנו בלילה ושל לילה אין זמנו ביום ה"ל מ"ע שהז"ג וכנ"ל, א"כ גם בת"ת כתיב פן יסורו מלבבך כל ימי חייך וקאי על ת"ת כמו שהבאתי לעיל בשם הסמ"ג א"כ גם כאן כל מרבה הלילות והר"ז דומה ממש לזכירת יצ"מ ומ"מ חשיב לי' הגמ' למ"ע שאין הזמן גרמא אם כן מבואר בהדי' כדעת המג"א והפרי חדש.

והנה המג"א הנ"ל הביא ראי' לדבריו דכה"ג הוי מ"ע שאהז"ג מהא דסי' ק"ו דתפלה הוי מ"ע שאהז"ג והש"א הנ"ל הבין דכונתו הוא דאע"פ דתפלת שחרית ומנחה אינו נוהג בלילה ותפלת ערבית אינה נוהגת ביום מ"מ כיון דתפלת שחרית ומנחה זמנם כל היום ותפלת ערבית זמנה כל הלילה נמצא זמן כל התפלות נוהג בין ביום ובין בלילה ומצטרפין יחד כל התפלות לעשות תפלה למ"ע שאהז"ג. וע"ז השיג הש"א הא תפלת ערבית רשות, וב' תפלות הוי רק חובה וא"כ אכתי ה"ל מ"ע שהז"ג כיון שאין חובת תפלה נוהגת בלילה, אבל דע שדברי השו"ע מועתקים מהרמב"ם פ"א מה' תפלה והרי הרמב"ם כתב שם מ"ע מה"ת להתפלל בכל יום כו' ואין לה זמן קבוע מה"ת וה"ל מ"ע שאהז"ג כיון דאין לה זמן קבוע. ולפענ"ד דשפיר חזי המג"א לדברי הרמב"ם הנ"ל ומ"מ ראיתו נכונה דהא אף שאין לתפלה זמן קבוע באיזה שעה יתפלל מ"מ יש לתפלה קביעת זמן להתפלל בכל יום פ"א ואם ביטל מצות תפלה ביום זה אינו יוצא במה שיתפלל ביום שלאחריו ומ"מ חשבינן לי' למ"ע שאין הז"ג כיון דמטבע התפלה נוהגת בכל זמן א"כ ה"נ בקר"ש אף שאין של יום נוהג בלילה ושל לילה ביום מ"מ דבין ביום ובין בלילה נוהג דין קר"ש מצטרפין לעשותו למ"ע שאהז"ג וזה ברור. ובחנם נתלבט הש"א בזה.

אמנם השתא חל עלינו ליישב קושי' המ"א והפר"ח על הכ"מ דאיך אמרינן בברכות כ' דקר"ש הוי מ"ע שהז"ג הא ק"ש נוהג כל היום וכל הלילה וכנ"ל. ואחר העיון למדתי ישוב נכון לזה מדברי הפרמ"ג שם דהנה יש להתפלאות על הגמ' דקאמר קר"ש פשיטא מ"ע שהז"ג היא, ואמאי צריך לומר דנשים פטורות מקר"ש מטעם מ"ע שהז"ג הא בהדי' ממעטינן מקרא דולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם, ובאמת הירושלמי הביא הך קרא למעוטי נשים מקר"ש, ועי' בפנ"י כאן. אכן נראה ליישב זה דהא לכמה פוסקים רק פסוק ראשון הוא מדאורייתא והשאר הוא מדרבנן ולכל היותר פרשה ראשונה מדאורייתא ופ' שני' מדרבנן, ולפי"ז אם לא היו חכמים קובעים זמן לקר"ש היו נשים חייבות לכל הפחות בפ' שני' או מפסוק ראשון ואילך אף דקרא ממעטינהו היינו מפ' ראשון אבל מה שחייבו חכמים לקרות אין לפעור בזה נשים והוי כמו כל מצות דרבנן דנשים חייבות אם הם מ"ע שאהז"ג, ולפי"ז לא מקשה הגמ' מידי דהתנא אתא לאשמעינן דאף מפ' ראשון ואילך הן פטורות לזאת הקשה הגמ' דמ"ע שהז"ג הוא וא"כ הן פטורות אף מפ' השני' כמו הלל דפטורות אף שהוא מדרבנן כיון שהוא מ"ע מדרבנן שהז"ג כמו שכ' התוס' כאן, ועפי"ז מתורץ שפיר קושית המג"א והפ"ח דקושית הגמ' אינה מפ' ראשון שהוא מדאורייתא רק מפ' ראשון ואילך שהוא מדרבנן ומקשה שפיר דהא עיקר חיובו מדרבנן ורבנן קבעו זמן וה"ל הז"ג, ודו"ק.

וע"פ זה יש ליישב קושית הפנ"י דלפי מאי דמשני הגמ' סד"א הואיל ואית בה מלכות שמים קמ"ל, מנ"ל לפי האמת דפטורות מק"ש דאי ממצה והקהל דלמא שאני ק"ש הואיל ואית בה מלכות שמים, ולפי הנ"ל ניחא דבאמת נשים פטורות מקר"ש דבפירוש מעטינהו קרא בניכם ולא בנותיכם וכל השקלא וטריא של הגמ' הוא אם הן חייבות מדרבנן מטעם דמפסוק ראשון ואילך הוא מדרבנן, וכיון שהוא מ"ע שהז"ג ממילא נשים פטורות.

ועתה נשית פנינו ליישב דברי הכ"מ במה שתפסו עליו המג"א והפר"ח דלשון ובקומך אינו סובל רק שעת קימה ממש וכל היום אינו נכלל בגדר קימה כ"א בלשון עמידה, משא"כ לשון ובשכבך יש לפרשו או על התחלת זמן השכיבה או כל זמן שבני אדם שוכבים ולכן נחלקו בזה ר"א וחכמים משא"כ בקימה לא נחלק אדם מעולם לומר שהוא כל היום במשמע, ולענ"ד מצינו במקרא דגם לשון קימה הוי כמו לשון עמידה כדמצינו בפ' מעות וקמו כל נדרי' וכן כל קימה שבפרשה ההיא הוא כמו לשון עמידה, וכן יקימך ה' לו לעם, שאין פירושו על התחלת הקמה דהא כבר הם מתוארים בשם זה "כי עם קדוש אתה" אלא פירושו וכונתו שתעמוד במדרגתך זו בשם עם קדוש, והרבה מצינו כיו"ב במקרא. וראי' ברורה לדברינו מהא דאיתא בברכות ד' ושניהם מקרא אחד דרשו בשכבך ובקומך ר"י סבר מקיש שכיבה לקימה מה קימה קר"ש ואח"כ תפלה אף שכיבה נמי קר"ש ואח"כ תפלה וריב"ל סבר מקיש שכיבה לקימה מה קימה קר"ש סמוך למטתו אף שכיבה נמי ק"ש סמוך למטתו, ועי' בפנ"י שם שכתב דעיקר הקישא לאו לענין תפלה לחוד איירי דהא תפלה דרבנן אלא לענין עיקר זמן ק"ש דערבית מתי הוה דאורייתא אי שייך בה זריזין מקדימין כשאר מצות או לא דלריב"ל דעיקר מצותה סמוך לשכיבה והיינו מהקישא עיקר חיוב מדאורייתא הוא סמוך לשכיבה ומשו"ה ל"ש בי' זריזות, ור"י סבר לאידך גיסא דמה קימה שייך בי' זריזין כו' יעו"ש. ומעתה תקשי טובא על המג"א ופר"ח דאי ס"ד דלשון קימה אין פירושו רק על התחלת זמן קימה משא"כ לשון שכיבה דנוכל לפרשו כל זמן שהוא שוכב, א"כ מאי טעמייהו דרבנן דס"ל קר"ש של ערבית עד שיעלה עמה"ש, והיינו משום דס"ל ובשכבך כ"ז שבנ"א שוכבים משמע, אמאי לא נימא דמקיש שכיבה לקימה מה קימה הוא תחלת זמן קימה אף שכיבה כן, וכדעת ר"א דהא לשון שכיבה משמע הכי ומשמע הכי ואין היקש למחצה אלא ודאי דגם לשון קימה כ"ז שבנ"א עומדים על רגליהם במשמע, וזה ראי' ברורה לדעת הכ"מ הנ"ל, ומעתה אחרי אשר אישרנו וקיימנו דעת הכ"מ יצא לנו לדעת דזמן קר"ש של שחרית תליא בזמן קר"ש של ערבית דאי נימא דזמן קר"ש של ערבית הוא עד אשמורה הראשונה דהיינו בשעה שבנ"א שוכבים היינו הולכים לשכב, א"כ ממילא מפרשינן גם ובקומך דקאי על תחלת זמן העמידה וממילא הוי קר"ש מ"ע שהז"ג, משא"כ אי נימא כדעת חכמים דובשכבך כ"ז שב"א שוכבים משמע, כן מפרשינן ובקומך כ"ז שבנ"א עומדים על רגליהם במשמע וממילא הוי קר"ש מ"ע שאין הז"ג וכנ"ל.

וע"פ זה יתיישב לנו לנכון מה שהקשינו לעיל מנ"ל לר"א דמ"ע שהז"ג נשים פטורות, דהא לשיטתו נסתרו כל ההוכחות שבגמ' שם, דהנה התוס' בקדושין שם בד"ה ונילף מת"ת, הקשו אדרבה אית לן למילף ממורא לחיוב דהא כל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן. ואמר הר"מ דמסברא אית לן למימר דמת"ת איכא טפי למילף כיון דמצינו דנשים פטורות ממצוה יקרה וחביבה כת"ת דין הוא שתהינה פטורות בכל מ"ע שאהז"ג. והנה בפ"ק דברכות י' איתא א"ר מני גדול הקורא קר"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה, ומעתה כיון דכבר הוכחנו דלר"א הוי ק"ש מ"ע שהז"ג ומצינו שפטרם הכתוב בהדי' דכתיב בניכם ולא בנותיכם א"כ סברא הוא דמק"ש אית לן למילף לפוטרם בכל מ"ע שהז"ג כיון שהן פטורות ממצוה יקרה וחביבה כק"ש שהיא גדולה אף מת"ת, וכסברת הר"מ הנ"ל, ואין לומר דהא ע"כ במסקנא לא קאי הך סברא דהא חזינן דנשים פטורות מת"ת אף שהיא מצוה יקרה וחביבה, ז"א דאין ראי' מת"ת לר"א לשיטתו דס"ל בסוטה כ' כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות מטעם שנכנס בה ערמימות ואף בתורה שבכתב אסור ללמדה לכתחילה כמבואר ביו"ד סי' ר"מ ס"ו, משא"כ בקר"ש שהיא קבלת עול מ"ש וגדולה מת"ת ומ"מ פטורות מכש"כ בכל מ"ע שהז"ג, ועפי"ז יצא לנו טעם נכון בדעת ר"א דס"ל ק"ש עד סוף האשמורה הראשונה, והיינו דלשיטתו מוכרח לומר כן כי היכי דלהוי ק"ש מ"ע שהז"ג וילפינן שאר כל המצות שהז"ג במכש"כ מק"ש דפטורות וכנ"ל.

והנה בקדושין שם אמרינן למ"ד ב"כ הבכ"א מלמדים ס"ל דנשים פטורות מפו"ר וה"ל ג' כתובים ת"ת ופו"ר ופה"ב וכמש"כ התוס' שם ד"ה משום כו', וביבמות ס"ה אמרינן מנה"מ דאשה אינה מצווה על פו"ר אמר ר' אלעאי משום ראב"ש אמר קרא ומלאו את הארץ וכבשוה איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש, אדרבה וכבשוה תרתי משמע, אמר ר"נ ב"י וכבשה כתיב, ר"י אמר מהכא פרה ורבה ולא קאמר פרו ורבו עכ"ל הגמ'. והנה בירושלמי לא הובא כאן רק דברי ר"א דילפינן מן וכבשה, וכן רש"י בשבת קי"א והברטנורא כאן הביאו ג"כ האי ילפותא ולא הביאו הא דר"י דמפיק מן פרה ורבה, ומשמע דלא ס"ל לטעם דרב יוסף וטעמא דהא מילתא נ"ל דבאמת ראית ר"י אינה מכרעת מלבד מש"כ מהרש"א כאן די"ל דלפי שעם יעקב לבד נתייחד הדיבור ע"כ נאמר בלשון יחיד, עוד נ"ל דאינה ראי' כלל מדלא כתיב פרו ורבו, דהא בודאי גם ר"י מודה דהאי קרא נאמר בברכה ולא בציווי כמש"כ המהרש"א כאן דהא בהאי קרא כתיב ויברך אותו כו' וכן בפ' ויחי כתיב ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך כו' רק דיוקא דר"י מדלא קבע הכתוב ברכה לנשים ודאי דלא מיפקדו אפו"ר, ובאמת יש לדחות ע"פ מאי דאיתא ברכות נ"א הכי א"ר יוחנן אין פרי בטנה של אשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש שנאמר וברך פרי בטנך פרי בטנה לא נאמר אלא פרי בטנך, תנ"ה כו', א"כ מעתה ל"ק מ"ע לא נאמר פרו ורבו דלא צריך הכתוב לברכן בפע"צ דנכללין בברכתו של יעאע"ה כדחזינן בברכה דלא נאמר אלא פרי בטנך, וזה ברור. ואף דאנן קי"ל דמשגר כוס ברכה לדביתהו כי היכי דתתברך, מ"מ לא פליג על הא דר"י והמתניתא רק לתוספת ברכה הוא ועי' ברבינו יונה שם, והשתא לא נשאר לנו ללמוד דנשים פטורות מפו"ר רק מקרא דוכבשה כתיב, ועי' במהרש"א כאן דר"י ב"ב דריש וכבשוה כמו שאנו קורין והוא לשון רבים ותרתי משמע וחכמים ס"ל דוכבשה כתיב שהוא לשון יחיד וזה תלוי אם יש אם למקרא או למסורת, והנה בכריתות י"ח איתא איתמר רב אסי אמר חתיכה אחת שנינו, חייא בר רב אמר חתיכה אחת משתי חתיכות שנינו, במאי קמיפלגי ר"א סבר יש אם למסורת מצות כתיב וחייא בר רב סבר יש אם למקרא מצוות קרינן יעו"ש, ועי' בשו"ת מהרי"ט חי"ד סי' א' כתב דבזה פליגי דר"א סובר ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ולא בעינן איתחזק איסורא, ומ"ד דבעי ב' חתיכות ס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא עי"ש, העולה מזה דמאן דס"ל ב"כ הבכ"א מלמדין ע"כ דנפ"ל מ"ע שאהז"ג נשים חייבות מתלתא קראי, ת"ת ופו"ר ופה"ב וע"כ דמוכח מזה דיש אם למסורת וא"כ ספד"א מה"ת לחומרא וכנ"ל.

ובאופן אחר היותר נאה יש להוכיח, דמאן דס"ל ב"כ הבכ"א מלמדים ס"ל ספד"א מה"ת לחומרא, דהנה בהגהות כסא דהרסנא לס' ב"ר סי' קנ"ד הקשה קושיא חמורה בענין זה וז"ל מתפלאים אנחנו על הרמב"ם והראב"ד והרשב"א וכל הבאים אחריהם דאישתמיט להו מקרא מבואר, רק עץ אשר תדע כו' הרי שאמר הכתוב בהדי' דדוקא בשאתה יודע מותר לך וזרות גדולה היא שבכל רבותינו הפוסקים אין רואה ואין מקיץ על הכתוב הזה לעורר עליו ולומר בו טעם דדוקא כאן הדין כן ולא זולת כו', וגם על הרמב"ם הקשה מ"ט שתק להשמיענו דבהאי ענינא מיהת דב"ת ובכל הפלפולים לא יכולתי להזיז השאלה ממקומה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דודאי מותר וספק אסור וצ"ע עכ"ל. גם אנכי הקשיתי קושיא זו מדעתי זה רבות בשנים].

וראיתי בשו"ת שו"מ שדחה לקושיא זו כלאחר יד דכאן הוא ספק חסרון ידיעה אם הוא עץ מאכל או אילן סרק ולא מחשב לספק כמש"כ הפוסקים ומשו"ה ספיקו אסור דב"ת עי"ש. ולענ"ד ריפא קושיא החמורה זו על נקלה דודאי אי הספק בזה הוא באופן שהוא ספק חסרון ידיעה לא הוצרך הכתוב להשמיענו לאסור בספיקו דמהיכי תיתי להתיר דספק חסרון ידיעה אינו ספק וכמש"כ הר"ן והמרדכי דדעת שוטים אינו דעת כיון דאפשר למיקם עלה דמילתא, אלא ודאי דהכתוב מיירא אף באופן שהוא ספק לכל העולם ובכה"ג הוי ספק, וכמו שכתב הט"ז ביו"ד סי' צ"ח סק"ו יעו"ש, ומשכ"ל בזה ספק חסו"ד לכל העולם כגון אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא רובע הקב זיתים ודקל שהוא עושה קב תמרים וכמו שכתב הרמב"ם פ"ו מה' מלכים ה"ט והוא מהגמ' ב"ק צ"א עיש"ה דנראה ברור דמאי דאסור למקצצי' הוא מחמת ספק שאין אנו יודעין אם אולי גם בשנה האחרת יטעון קבא דודאי אם יבא אלי' ויאמר שדקל זה לא יטעון קבא הי' מותר לקוצצו ורק מחמת ספק הוא, ולא שייך בזה לומר דאוקמא אחזקתי' דהוחזק לטעון קבא, דז"א לפמש"כ הרמב"ם להאי דינא באילן שהזקין וכנ"ל דודאי החזקה שלו עשוי' להשתנות לגריעותא ואינו שייך לומר אוקמי' אחזקי' כמש"כ בכל ספרי הכללים, רק מטעם ספק אתינן עלה לאסור לקוצצו וספק זה הוא חסרון ידיעה לכל העולם דמי יודע אם בשנה האחרת יטעון קב או פחות, ועל אופן זה אתא קרא לאסור בספיקו וזה ברור ויציב. ונראה דלזה כתב הרמב"ם כגון אילן שהזקין וכנ"ל משום דאם בתחילת צמיחתו אינו טעון קב אסור לקוצצו דשמא יטעון עוד קבא בשנים האחרות, רק לאחר שהזקין דאם אינו טעון עתה קב בודאי יוגרע עוד כחו בשנים האחרות אז מותר לקוצצו וזהו בכלל אשר תדע כי לא כו' ועפי"ז חוזר וניעור קושית הכסד"ה בעוצם תקפה.

וע"פ מה שכתבנו נתיישב לנו כמין חומר דרשת הברייתא שהובא שם בב"ק תניא נמי הכי רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק ועי' פרש"י שם דה"ק אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא קחנו ואפילו של מאכל הנה כל מעיין ישר נוראות יתפלא על המראה הפלא ופלא מנ"ל להתנא לדרוש דבר זה שהוא היפך הפשט לגמרי ואין יסודות הדרש זה הוטבעו במקרא זה, ואם מחמת יתורא דאשר תדע, הלא מצינו, לומר דאתא למיסר בספיקא וכנ"ל, ואף אם לא ניחא להתנא דאתא להכי מכל מקום לא הי' לו להוציא הכתוב מידי פשוטו ולמדרש היפך הכונה הפשוטה, במקרא והתנא הוא בסכינא חריפא מפסקא לקרא לכאורה. ובאמת הרמב"ם שם לא הזכיר דלבנות מצור מותר לקצוץ אילן מאכל ומדבריו מוכח דס"ל דאף לבנות מצור אסור ועי' בלח"מ שם ה"ט שכתב דהרמב"ם מפרש להברייתא דלא כפרש"י אלא בעץ מאכל שהזקין ואינו טוען קב, ולפי"ז נחה דעתנו מעט שאינו היפך כונת הכתוב רק עדיין קשה טובא דהיכא רמיזא לדרש זה בקרא זה, ולפי דברינו הנ"ל ניחא מאד דהך דרשא מתאימה עם פשט הכתוב ודא ודא אחת היא דהכתוב אתא להורות דבספיקא אסור וכנ"ל דבעינן שיהי' נודע כי לא עץ מאכל הוא והתנא בא לגלות לנו פשט הכתוב דלא נטעה לומר דאשר תדע אתא למעט בספק חסרון ידיעה אם הוא עץ מאכל או לא וכבר סתרנו דבר זה לעיל לזה הראנו התנא לדעת דהפירוש רק עץ אשר תדע "זה אילן מאכל" והיינו דהא דממעט הכתוב בספק באילן מאכל משתעי דוקא ובגוונא דכתבינן לעיל כגון שהוא עתה טעון קבא וספק לנו אם גם בשנים הבאות יהי' כחו אז ככחו עתה לטעון קבא אז אסור למקצצי' וכדעת הרמב"ם והלח"מ הנ"ל ולענ"ד הוא דבר אמת בס"ד.

והנה ע"פ דברינו אלה יתיישב לנכון קושית כסד"ה שהקשה מ"ט השמיט הרמב"ם דבהא מיהת ספיקא אסור מה"ת וכנ"ל דבאמת כתב הרמב"ם בהדי' דספיקא אסור בזה דהא הביא להך דרבא דדקלא דטעון קבא אסור למקצצי' וכבר כתבנו שזהו רק מחמת ספק אם יטעון עוד קבא ובודאי גם דעת הרמב"ם דספק זה הוא מה"ת ואינו נכלל במש"כ הרמב"ם בה' אבות הטומאה דכל הספיקות שכתבנו הם מדרבנן כי לא הזכיר בכאן שדבר זה אסור מספיקא שאז הדרינן לכללא דכייל הרמב"ם דספיקות מדרבנן רק כתב סתמא והיינו משום דהכתוב ממעט להך ספיקא בהדי' ועשאו הכתוב כודאי וכדאמרינן לגבי סוטה וכנ"ל ועי' בפר"ח שנזכיר לקמן. אכן קושיא הראשונה של הכסד"ה מ"ט לא נילף מזה גם בעלמא דספיקא אסור מה"ת קמה וגם נצבה.

אמנם נראה לי לתרץ גם קושיא זו, והוא בהקדם מש"כ הפר"ח בסי' ק"י בכללי ס"ס וז"ל וא"ת הא דתניא בת"כ לה יטמא מטמא הוא על הודאי ואינו מטמא על הספק וכי איצטריך קרא למעוטא ספיקא הלא בלא"ה לדעת הרשב"א אסור מה"ת, אבל להרמב"ם ניחא דאתא קרא לאיסורא לאפוקא שאר ספיקא דעלמא, ותירץ המהרי"ט דהכא אשמעינן דלקי אספיקא, א"נ כיון דלה יטמא מצוה סד"א מספק נמי נחמיר עלי' דנטמי לה קמ"ל, ול"נ לתרץ דעיקר קרא איצטריך להיכא דהחזקה מסייע לטמא כגון אשתו שנתגרשה ספק גרושין מהו דתימא נוקמא אחזקתה וליטמא לה קמ"ל עכ"ל.

הנה הפר"ח והמהרי"ט הסיבו פני הקושיא הזו על רשב"א אבל להרמב"ם ניחא להו ואנחנו לא נדע מדוע לא קשה להו גם להרמב"ם דהא לכאורה לדעתו קשה טפי דנילף מכאן לכל ספק איסור שאסור מה"ת ובזה לא שייך תירוצו דהפר"ח הנ"ל דמכש"כ יקשה לפי"ז טפי, ואף אי נימא דהרמב"ם למד דספיקא מותר מה"ת מהא דספק ממזר וכמש"כ הפר"ח מקודם, מ"מ קשה הא קי"ל בכל דוכתא לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ויש ללמוד טפי מלה יטמא לחומרא. וצ"ע. אולם שתי הקושיות הנ"ל בצירופם יתורצו לנכון דכיון דכתבה לנו התורה ב' מקראות דספד"א מה"ת לחומרא היינו מקרא דרק עץ אשר תדע, וכן בקרא דלה יטמא, א"כ שוב דיינינן להו כדין ב"כ הבכ"א ואין מלמדים וממילא ספיקא מותר, דילפינן מספק ממזר וכדעת הרמב"ם. וכה"ג כתב הפר"ח מקודם להקשות על הרמב"ם יעו"ש ואדרבה יש להקשות כזה על הרשב"א כיון דה"ל ב"כ ואין מלמדים א"כ יהי' ספיקא מותר מה"ת, ואולי ס"ל דלה יטמא מפקינן לשאר דרשה בת"כ שם דאינו מטמא לה ולחברתה כו',] אמנם זהו רק למ"ד ב"כ הבכ"א אין מלמדים אבל למ"ד מלמדים באמת נוכל ללמוד מהנהו תרי קראי דספר"א מה"ת לחומרא. [ואין להקשות דה"ל ג' כתובים למ"ד יש אם למסורת ומחוייב אש"ת בחתיכה אחת משום דמצות כתיב, זה אינו דהא ליכא יתור בקרא אדרבה המסורה חיסרה אות אחת ואין זה נכלל בגדר ג' כתובים, וגם אין להקשות דל"ל אשר תדע ולה יטמא נילף מאש"ת, ז"א דהא הנהו חמירי טפי ועשאו הכתוב כודאי וכנ"ל וכמש"כ הפר"ח הנ"ל, ועי' בתוס' שבת ע' שכתבו דאין לומר דחריש וקציר ולא תבערו ה"ל ג' כתובים כיון דלא נכתבו כולן בלשון עשה או בלשון לאו ועי"ש במהרש"א, וה"נ דכותי']

ומעתה ע"פ הצעות הנ"ל נבא ליישב קישור הסיומא דמשניות לתחילתה דהיינו שר"א דס"ל זמן ק"ש של ערבית עד סוף אשמורה הראשונה בע"כ ס"ל דכורת ה"ה כקרקע אבל רבנן דס"ל כל הלילה הוא זמן ק"ש אין הכרח לומר דדינו כקרקע. והוא ע"פ מש"כ לעיל דקשה מנ"ל לר"א למדרש דבשכבך אתחילת זמן שכיבה, דילמא כרבנן דכ"ז שהוא שוכב במשמע והכי מסתבר טפי ובפרט דבהאי קרא דולמדתם אותם כו' נכלל גם ת"ת כבקדושין הנ"ל ובת"ת באמת זמנו כל היום וכל הלילה וע"כ לומר דר"א מוכרח לומר כן דאל"כ יקשה לשיטתו מנ"ל דמ"ע שהז"ג נשים פטורות אי ממצה והקהל הא ס"ל ב"כ מלמדים, ואי נימא דמוקי לשמחה בהדייהו הא ס"ל אשה בעלה משמחה ואי משום דמוקי קדה"י בהדייהו הא לר"א מוכרח לומר דחיוב נשים בקדה"י מדרבנן הוא וכנ"ל, וע"כ דנפ"ל מקר"ש שהיא מצוה יקרה וחביבה ואפ"ה פטורות הן ה"ה לשאר מצות עשה שהז"ג ואי נימא כחכמים דעד שיעלה עמה"ש שוב ה"ל אין הז"ג. וממוצא הדברים הנ"ל מוכח דס"ל ב"כ הבכ"א מלמדים, וגם ממקומו הוא מוכרע דס"ל הכי, דהנה לעיל פריך ונקיש תפלין למזוזה ומשני תפלין לת"ת איתקיש בין בפ"ר ובין בפ"ש למזוזה בפ"ש לא איתקיש, והא"ח הקשה מאי פריך ונקיש למזוזה לפי סברת הר"מ הנ"ל סברא למילף מת"ת, ותירץ דהתם פריך לפי המסקנא דילפינן מ"ע שאהז"ג נשים חייבות מת"ת פו"ר ופה"ב, וש"מ דליתא לסברת הר"ם, אכן לפי שכתבנו לעיל דק"ש עדיף מת"ת, ומק"ש ילפינן לכל הז"ג וא"כ קשה ל"ל היקשא תפלין לת"ת בפ"ש נילף לפטורא מק"ש דאיתקש בפ"ר וע"כ צ"ל דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וא"כ מוכח מזה דס"ל ש"כ הבכ"א מלמדים וכנ"ל, וכל זה לר"א דק"ש הוי הז"ג, אבל רבנן דס"ל מ"ע שאהז"ג הוא ומ"מ נשים פטורות ושאר מ"ע שאהז"ג חייבות שמ"מ דליתא לפי המסקנא לסברת הר"מ ושפיר איצטריך היקשא דתפלין לת"ת גם בפ"ש, ושפיר י"ל דס"ל ב"כ הבכ"א אין מלמדים ולפי"ז יקשה לר"א מנ"ל דבאין הז"ג נשים חייבות וע"כ נפ"ל משלשה כתובים ת"ת ופו"ר ופה"ב דאין מלמדים, ומוכח דס"ל אשה אינה מצווה על פו"ר ומנ"ל זאת וע"כ משום דס"ל וכבשה כתיב והיינו דיש אם למסורת. וא"כ חייב אש"ת אף בחתיכה אחת ומוכח מזה דספיקא לחומרא מה"ת, או כמו שכתב דמ"ד ב"כ מלמדים מצינן למילף מקרא דרק עץ אשר תדע ומלה יטמא דספיקא לחומרא וכיון דהוכחנו דר"א ס"ל ספיקא לחומרא לפי"ז לא מצינן למילף דדבר שאבד"ל דספיקו טהור ברה"י מקרא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, טמא ודאי הוא דלא יאכל הא ספק יאכל כו' והיינו משום דבכל מקום דברה תורה על הודאי וכמש"כ הח"ד זה אינו למ"ד ספד"א לחומרא וכנ"ל וע"כ דנפ"ל מסוטה דדוקא דבר שיבד"ל ספק טמא כמו שהוכחנו לעיל מדברי התוס' סוטה, ולפי"ז היערות דבש והדבש, שהלך ע"פ השדה היו בחזקת טומאה דאף דהיער הי' רה"ר מ"מ כיון דה"ל ודאי נגע וספק טמא, וא"כ קשה מדוע לא לקח יונתן רק מיע"ד ולא מהדבש, ולאיזה ענין משמיענו הכתוב זה, דהשתא אי"ל בשביל שלא יטמאו הדבש הזב בפיו שדינם כמשקה, ז"א דגם היע"ד היו טמאים מספק ומאי נפ"מ. ומוכרח לומר לפי"ז דכורת דבורים ה"ה כקרקע ואינה מקבלת טומאה משו"ה הקפיד לאכול מן הכורת. אמנם לרבנן דס"ל ק"ש כ"ז שכיבה א"כ בטל כל הבנין הנ"ל ושפיר ס"ל ספד"א מה"ת לקולא וא"כ אף ודאי נגע וספק טמא ברה"ר טהור ולפי"ז היו כל הדבש בחזקת טהרה דה"ל ס"ט ברה"ר וא"כ אין ראי' מזה דכורת ה"ה כקרקע ואינה מק"ט, והא דהקפיד דוקא לאכול מן יע"ד היינו משום דדינם כאוכל וכשיטת ב"ה ואינם מק"ט בפחות מכביצה ולא נטמאו בפיו משא"כ הדבש וכדברי היע"ד הנ"ל, כי יונתן הי' אוכל חולין בטהרה, ודו"ק בכל זה היטב.

ולדברינו הנ"ל נוכל לומר טעם נכון על מה שסידר התנא דברי ריב"ל קודם ר"ש ב"ח אע"ג דקשיש מיני', ועי' בתויו"ט כאן. דהנה מהרש"א בסנהדרין ק' כתב דריב"ל דנפ"ל מקרא דעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, היינו משום דהכתיב הוא אוהבי בלשון יחיד, אבל לפי הקרי אוהביי לא מוכח דלכל צדיק וצדיק, וממילא מוכח דריב"ל ס"ל יש אם למסורת, ולכן סידר התנא מאמר ריב"ל בראשונה משום דמאמר זה מישך שייך למקודם לפי מה שכתבנו דר"א ע"כ ס"ל דספיקא מה"ת לחומרא וע"כ ס"ל יש אם למסורת ור"א אזיל בשיטת ב"ש, וידוע דלעתיד תהיה הלכה כב"ש, לזאת הורה לנו ריב"ל "עתיד" הקב"ה להנחיל כו' והיינו דאז תהא הלכה כב"ש ואם כן יש אם למסורת ולפי"ז מוכח דלכל צו"צ בפע"צ ינחיל ש"י עולמות, ושפיר מקושרים דברי ריב"ל למשנה הקודמת. ודו"ק.

ובאופן היותר נאות נ"ל לומר בהמשך משנת כורת דבורים בפלוגתת חכמים ור"א לתחילת הש"ס משנה בפלוגתת ר"א וחכמים בענין זמן ק"ש של ערבית, והוא ע"פ שיטת המג"א והפר"ח הנ"ל באופן ראשון דזמן ק"ש של שחרית לכו"ע הוא רק בשעת קימה ממש ופלוגתייהו רק בזמן ק"ש של ערבית במלת ובשכבך דיש לפרשו בשתי משמעות וכנ"ל. כי ראיתי אשר שיטת המג"א והפר"ח ממקום קדוש מחצבתה ומצאתי תנא דמסייע להו, הוא רבנו הרא"ש בתוספותיו הובא דבריו בפירוש מבעל ספר חרדים על ברכות ירושלמי, וז"ל שם ז"ל תוספת הרא"ש עד סוף האשמורה ראשונה בהכי פליגי, ר"א סבר בשכבך כ"ז שעסוקין בשכיבה דומיא דובקומך דלא משמע כולה יומא אלא כל זמן שעסוקין בקימה, ור"ג סבר האי כמשמעותי' והאי כמשמעותי' ובשכבך משמע שפיר כ"ז שאדם שוכב אבל ובקומך לא משמע אלא בשעה שהוא קם עכ"ל, והוא ממש כשיטת המג"א הנ"ל.

אמנם צריכים אנו להבין באיזה סברא פליגי ר"א ורבנן, דאמאי ניחא לי' לר"א לומר דובשכבך דומיא דובקומך, ורבנן לא ניחא להו לאפוקי קרא ממשמעותי', ועוד יש להבין לפי מאי דאמרינן שם דף ד' ושניהם מקרא אחד דרשו ובשכבך ובקומך, מ"ס מקיש שכיבה לקימה כו' ומ"ס מקיש שכיבה לקימה כו' והפני יהושע כתב שם דהוא היקש גמור וכנזכר לעיל, אם כן יקשה לרבנן מ"ט לא ס"ל דובשכבך דומיא דובקומך וילמד סתום מן המפורש דהא היקש גמור הוא ואין היקש למחצה. ונ"ל לומר בזה דר"א ורבנן אזלי לשיטתייהו דהנה מצינו בהיקש שצריך להיות מופנה כדאיתא ביומא נ"ה אמר ראב"י לא יאמר למטה בשעיר דלא צריך דגמר ממטה דפר, למה נאמר לאקושי על ללפני כו', וכ"כ בספרי כללים, או שיהי' מוכח דלהקישא אתא, ועי' יבמות ד' אב"א משום דמוכת אב"א משום דמופנה כו', ומהשתא נחזי אנן איך מצינו להקיש שכיבה לקימה דהיקש זה אינו לא מוכח ולא מופנה דהא בשכבך ובקומך תרווייהו צריכי לגופייהו לחייבו בק"ש בזמן שכיבה וקימה, וגם אינו מוכח דהא במקומם נכתבו ואי אפשר להפסיק ביניהם.

ובישוב דבר זה נ"ל דהנה בגמ' מקשי מ"ש דתנא דערבית ברישא ליתני דשחרית ברישא, ועי' בתוס' שם שפירשו כדאשכחן גבי תמיד דכתיב של בקר תחילה, ומשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך כו' ויש להבין מ"ע דקרא גופי' דכתב בשכבך תחילה ואח"כ ובקומך ולא כתב כמו גבי תמיד של בקר תחילה ומ"ט מהפך הסדר בזה, ועי' מהרש"א שם ד"ה א"ה, דכתב וכן צ"ל למאי דמתרץ אקרא קאי ול"ק אקרא גופי' מ"ש דבתמיד מקדים של בקר, דבקרא ליכא קפידא באיזה שמקדים עכ"ל, ומילתא דתמיהא טובא לומר כן דהכתוב אינו מדקדק באיזה שמקדים, והתנא מדקדק טפי מהקרא, ובאמת בכמה מקומות בש"ס ילפינן הלכתא גבורתא מסדר הכתובים כמו כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה, וכן גבי אביו ואמו קלל וכן בכמה מקומות עד אין ספורות ילפינן כמה דינים מסידור הכתובים. ועי' בח' הרשב"א שם ד"ה ילפינן מברייתו של עולם שכ' ובתוס' פירשו דאקרא דובשכבך ובקומך קא מהדר כלומר וקרא גופי' דאקדים כו', ואינו מחוור בעיני כלל דליכא למימר בקראי יליף מברייתו של עולם עכ"ל, והשתא הקל"ד מ"ט אקדים קרא שכיבה לקימה, עוד צריכים אנו להבין מפני מה לא ניחא לי' להמתרץ בתירוץ קמא דאקרא ובשכבך ובקומך קאי, ותירץ דיליף מבש"ע, דודאי עדיף טפי לומר דקאי אקרא דמדבר בענין ק"ש מלומר דיליף מבש"ע, ומה ענין בש"ע לקר"ש וכן הקשו המפרשים.

ובישוב כל הקושיות הנ"ל נלפענ"ד לומר ע"פ מש"כ התוס' פסחים מ"ג ע"ב ד"ה סד"א, וז"ל תימה לר"י היכי ס"ד למדרש הכי אדרבה איפכא יש לדרוש דלחומרא מקשינן, ואור"י דס"ד דאורחא דקרא דסיפא מפרש לרישא משו"ה אמר דבאכילת מצה תלוי דכתיבא בסיפא עכ"ל. וע"פ סברת התוס' הנ"ל ראיתי למי שמתרץ קושית התוס' ב"ק ע"ט ד"ה נתנו כו', וז"ל אבל ק"ק היכי יליף רבא שם דף ע"א מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר, דילמא דוקא כשסבור שהיא שלו כיון דליכא יתור עכ"ל. ולפי הנ"ל ניחא, דהנה הא דלא ניחא לרבא ללמוד מאו לרבות את השליח כמו דבי ר' ישמעאל שם משום דס"ל דבעינן או לחלק, ועי' בתוס' שם ד"ה או, אמנם עדיין מצינו לומר דאו מיותר ואי משום דלא נימא דבעינן תרווייהו א"כ לכתוב קרא ומכרו וטבחו דהשתא ל"ל עד דמכרו וטבח לי' דכיון דמכרו מאי נפ"מ אי טבח לי' אח"כ הא כבר יצא מרשותו, אולם כיון דדרשינן וטבחו או מכרו להקישא מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר, לא מצי לכתוב בהיפך, משום דאורחא דקרא למדרש מסיפא לרישא והסיפא מפרש לרישא לכך כתב וטבחו או מכרו, והשתא איכא יתור מחמת ההיקשא דאי לאו ההיקשא הומ"ל ומכרו וטבחו ולא צריך או כנ"ל, ומתורץ בזה קושית התוס' שפיר דודאי איכא יתור בהאי היקישא ונכון.

ומעתה נחזור לעניננו לתרץ מה שהקשינו לעיל מנ"ל לר"א להקיש שכיבה לקימה הא אינו לא מוכח ולא מופנה, וע"פ סברת התוס' הנ"ל ניחא מאד, דכבר הקשינו לעיל על הקרא גופי' דמקדים הכא שכיבה לקימה ומ"ש מתמיד דמקדים בקר לערב וכמו שהקשו הרשב"א ומהרש"א, אכן לר"א א"ש דהקרא אתא להורות מה קימה לא משמע כולו יומא אלא בשעה שהוא קם אף שכיבה בשעה שעוסק בשכיבה וכמש"כ לעיל בשם הרא"ש, וכיון דאורחא דקרא דסיפא מפרש לרישא מוכרח לכתוב בקומך בסוף לפרש על בשכבך שהוא זמן שעוסק בשכיבה ומתורץ קושיא הנ"ל, דהשתא הוי שפיר האי הקישא מוכח מגופי' דקרא דלהקישא אתא דאל"כ קשה לכתוב בקומך ובשכבך כמו גבי תמיד שמקדים בקר לערב. וא"ש.

אולם לפי"ז יקשה לרבנן דלא ס"ל דמקשינן שכיבה לקימה וס"ל האי כמשמעותי' והאי כמשמעותי' א"כ יקשה כנ"ל לכתוב בהיפך כמו גבי תמיד דמקדים בקר. וליישב זאת נ"ל ע"פ מה שראיתי בהגהות שבסוף ס' טהרות בשם הגאון משולם זלמן אשכנזי זצ"ל די"ל הא דתנא ערבין ברישא משום שלפי סדר השנים כשאדם נעשה בר מצוה מתחיל תיכף כשנכנס לליל השייך לשנת י"ד שנים ואז חל עליו תיכף מצות קר"ש מדאורייתא וא"כ נכנס לחיוב ק"ש מדאורייתא תחילה בלילה, לכך תנא ערבית ברישא שהיא ראשונה בזמן לחיוב האדם מדאורייתא, ובזה יש לכוון כונת הגמ' ואב"א יליף מבש"ע דכתיב ויהי ערב ויהי בקר, והיינו משום דהא דידעינן דהיום הולך אחר הלילה הוא משום דילפינן מבש"ע כדאיתא בחולין פ"ג וא"כ נעשה בר מצוה בכניסת הלילה, וק"ש של ערבית מוקדם בזמן. עכ"ד.

ולפי"ז אף אנו נאמר טעם לשבח במאי דפתח הקרא בשכיבה משום דחיובה באה לאדם מקודם בזמן וכנ"ל והשתא אין שום הוכחה בקרא דאתא להקישא, והא דקאמר בגמ' ד' מקיש שכיבה לקימה, אסמכתא בעלמא היא. דתפלה מדרבנן ולא כהפנ"י ובאמת כן הוא הסכמת הפוסקים שבכניסת ליל השייך לשנת י"ד נעשה בר מצוה עי' בסמ"ע וש"ך ח"מ סי' ל"ה וב"ח וט"ז ומ"א או"ח סי' נ"ג. אכן ר"א דס"ל דמקשינן שכיבה לקימה והיינו משום דאקדים בשכבך וכנ"ל יסבור כדעת הלחם חמודות ר"פ בא סימן דאינו נעשה ב"מ עד שישלים י"ג שנה מעל"ע לשעות וא"כ לא מצינו לומר כנ"ל וע"כ להורות דמקשינן שכיבה לקימה. ועפי"ז יש ליישב דברי התוס' שהביא הרשב"א הנ"ל דאקרא בשכבך ובקומך קא מהדר כלומר וקרא גופי' דאקדים מבש"ע, יליף, והוא דחי להו וכתב ואינו מחוור בעיני דל"ל בקראי יליף מבש"ע, ועוד מאי ואב"א, וכוונתו דלא שייך לומר דהקרא בשכבך נמשך אחר הקרא ויהי ערב, דאין הקרא זה כפוף ומשועבד לקרא הראשון לכתוב דוקא כסדר הזה ומאי מקרא חסר אי הוה מקדים בקר ברישא ול"ש לומר יליף כו' רק אתנא דצריך לשמור סדר הכתוב, אכן לפי דברינו יתיישבו דברי התוס', דאין כונת הגמ' דהקרא יליף רק סדר הכתוב מקרא ראשון, רק כונתו כפי מה שבארנו לעיל, והבן, ומיושב נמי הא דקאמר ואב"א והוא משום דלתירוץ קמא דקאי אליבא דר"א לק"מ על הקרא כנ"ל אכן בתירוץ ב' דמוקמינן לרישא דלא כר"א וא"כ יקשה על הקרא גופי' לזה מתרץ דיליף מבש"ע וכונתו דילפינן משם דהיום הולך אחר הלילה ומיושב בזה הקרא.

וע"פ זה יש לנו ליתן תבלין בהבנת דברי התוס' ד"ה א"ה שכתבו וז"ל אא"ב דסמיך אקרא דובשכבך א"כ אינו מקפיד קרא אלא אק"ש אא"א סמיך אקרא דבש"ע א"כ קפיד אכל מילי א"כ סיפא כו' עי"ש, ודבריהם קשים להולמם לכאורה דמה"ת לומר דקרא לא קפיד אלא אקר"ש דמאי נשתנה קר"ש משאר מילי ואמאי לא נימא כיון דגלי בק"ש ה"ה בכל מילי. אכן לפי דברינו יתיישב כמין חומר דכבר כתבנו דשני התירוצים שבגמ' הם מכוונים כנגד ב' האוקימתות שבגמ' שם ע"ב אי רישא ר"א או לאו ר"א ולתירוץ קמא דסמיך אקרא דובשכבך והוא אליבי' דר"א וקרא גופי' דאקדים הוא משום דאתא להקיש שכיבה לקימה וכנ"ל א"כ אין ללמוד מהאי קרא לשאר מילי להקדים ערב לבקר דבק"ש גופי' לא משום עדיפותי' דערב אקדמי' כ"א משום הקישא ורק בק"ש נמשך התנא אחר סדר הכתוב ולא בשאר מילי דאין טעם להקדים ערב לבקר, אכן לתירוץ שני דאתיא אליבא דרבנן דל"ל הך הקישא רק הכתוב נקיט כסדר הזמן שמחייב האדם במצות ק"ש וכנ"ל א"כ זה שייך בכל מילי ומקשה שפיר אי הכי סיפא דקתני כו' וא"ש.

וע"פ הדברים האלה נעמוד בס"ד על כונת התוס' ד"ה מברך שתים, ירושלמי ושבע ברכות הוו כנגד ז' ביום הללתיך כו', ועמדו המפרשים מה בעו תוס' בזה דהביאו הירושלמי, ובפרט דה"ל להביא להירושלמי במתני' לקמן י"א כי התם עיקר והכא אגב גררא נקיט, וביותר תמוה כי בירושלמי שם איתא מקודם טעם אחר בשם ר' סימן כדי להשוות מדת יום ולילה יעוש"ה, ואמאי השמיטו התוס' להא דר' סימן, אכן לפי דברינו מיושב היטב דהא כתבנו דקושית הגמ' היא כיון דאקרא דמעשי בראשית סמיך דמיני' שמעינן דהיום הולך אחר הלילה וא"כ יש להתחיל בכל מילי בערב וכנ"ל, ולזה פריך שפיר ליתני דערבית ברישא, אמנם באמת ל"ש להקשות כן רק במצוה דאורייתא או דדברי קבלה דמקודם שנכנס הלילה אינו מחוייב רק מדרבנן מחמת חינוך ובפנות היום ובכניסת הלילה נתוסף עליו חיוב מדאורייתא או מדברי קבלה, אבל במצוה דרבנן לא נתוסף עליו שום חיוב דגם קודם הלילה הי' מחויב מדרבנן, ולפי"ז לא פריך הגמ' מידי מהא דבשחר מברך, דהתם הוא רק מדרבנן, לפיכך הביאו התוס' את הירושלמי דשבע ברכות ילפינן מקרא דשבע ביום הללתיך וכיון דמקרא אתיא דינו כמו דברי קבלה, ועי' בסמיכת חכמים כאן, וא"כ נתוסף עליו חיוב בכניסת הלילה, וא"ש.

ואחרי הדברים והאמת האלה נפתחו לנו שערי אורה להבין דברי הגמ' לקמן י"א דאיתא שם מ"ט ב"ש לא אמרו כב"ה, אמרי לך ב"ש א"כ נימא קרא בבקר ובערב מאי בשכבך ובקומך, בשעת שכיבה ממש ובשעת קימה ממש. והנה הפנ"י והצל"ח עמדו בזה דהכי ה"ל להגמ' למימר נימא קרא בערב ובבקר כסדר הכתוב, עי"ש שנדחקו בזה ובמסורת הש"ס שם רוצה להגיה כן אכן באמת קשה לשבש הספרים ויתיישב זאת עם מה שהקשו המפרשים עוד דאיך יתכן לכתוב בבקר ובערב דא"כ הא"מ דזמן קר"ש של שחרית הוא עד חצות או עד ד' שעות כדאיתא ר"פ תפה"ש, ותירצו דה"ל לכתוב בבקר בבקר דאז שמעינן דחלקהו לב' בקרים וכדאיתא שם כ"ז וכן תירץ בש"א. אכן הקשו עוד דאיך יתכן לומר לב"ש נכתב בבקר ובערב דא"כ הא"מ זמן קר"ש של ערבית כל הלילה כרבנן ואיך יפלגו ב"ש על ר"א הא אמרינן דר"א מתלמידי ב"ש הוא, ועי"ש בצל"ח הביא דבירושלמי מקשה מב"ש לר"א וכן הוא בתוס' ביצה ונדחקו בזה, יעו"ש.

אולם לענ"ד יתיישב כ"ז באופן נאות ומרווח בע"ה, דהנה בתפא"י בח' בנו הגאון כתב בטעמא דב"ש דלדידהו הפירוש של בשכבך ובקומך הוא שנכלל בתיבות אלו ב' כונות, א' הזמן של ק"ש, ב' האופן איך יקרא, דרך שכיבה וקימה, וע"כ צ"ל כן דאל"כ למה לא נאמר בערב ובבקר כו' יעוש"ה. ולענ"ד אף בלא הוכחה זו שפיר שמעינן הנך תרי משמעות כיון דפשטא דקרא משמע הכי, ומשמע הכי א"כ שקולין הם ויבאו שניהם וכמו דאיתא בב"ק ג' עי"ש וכה"ג מצינו בכמה דוכתי דמחד קרא ילפינן ב' דברים היכא דשקולין הם וכמו דאיתא בפסחים ס"ז במועדו אפילו בשבת במועדו אפילו בטומאה, וכן איתא ביומא עתי אפילו בשבת עתי אפילו בטומאה וכן בת"כ על הפסוק לה יטמא כו' דרשינן כמה דרשות מהאי קרא דהי מינייהו מפיק. וזה ברור. והנה התפא"י שם אות כ' כתב. נ"ל דלב"ש לא יקרא שכוב מדאינו דרך כבוד וא"כ גם בזה פליגי ב"ה ומקילי דקורא כדרכו אפילו שכוב רק מדאינו דרך כבוד אסור לכתחילה ע"כ. וביאור דבריו הוא דלב"ש דהקרא נכתב בדרך ציווי שיקרא דוקא דרך שכיבה, א"כ א"א לומר בכונת הקרא שיקרא דרך שכיבה ממש כשהוא מושכב על צדו דזה ידעינן דודאי לא יתכן שיקפיד הכתוב שיקרא דוקא דרך בזיון וכמו שכתב רש"י לקמן י"ג שמקבל עליו מ"ש דרך שררה וגאוה, ובע"כ דכונת הכתוב שיקרא כשהוא מוטה על צדו דאינו דרך בזיון, אבל לב"ה דמשמעות הכתוב להתיר שיקרא כדרכו שפיר שמעינן אפילו כשהוא שוכב ממש מותר לקרות מדאורייתא ולא קפיד קרא בזה רק מדאינו דרך כבוד אסור לכתחילה, ונ"ל לומר דזה תליא בפלוגתת ר"א ורבנן במשמעות הקרא דבשכבך, דלר"א דמפרשו בשעה שהוא עוסק בשכיבה שפיר יתפרש כב"ש שיקרא כשהוא מוטה על צדו ולא כשהוא שכוב ממש, אבל לרבנן דס"ל בשכבך כ"ז שהוא שוכב ממש, א"כ מוכח בהדי' דאף בשעה שהוא שוכב ממש יכול לקרות קיש, ומעתה שוב לא מצינו לומר כב"ש דקרא קפיד שיקרא דוקא כשהוא שכוב דלא יתכן לומר שיקפיד קרא דיקבל עליו עמ"ש בדרך גאוה ושררה, ולא סגי בלא"ה, ולפי"ז דייקו ב"ה בלשונם הצח, א"כ למה נאמר בשכבך, בשעה שבנ"א שוכבים והיינו דס"ל כרבנן וא"כ מגופי' דקרא נסתר דעת ב"ש וכנ"ל. ולפי"ז אתיא ב"ש כר"א וב"ה כרבנן. ודו"ק. ומעתה נשוב למה שהתחלנו ליישב לישנא דגמ' א"כ נימא קרא בבקר ובערב, והיינו דב"ש אזלי לסתור דעת ב"ה דכל הלילה זמן קר"ש ובשכבך כ"ז שהוא שוכב משמע, דא"כ לכתוב קרא בבקר ובערב, דיהי' משמעותי' כל הלילה, ולפי"ז שפיר יכול הכתוב להקדים בבקר כמו שנכתב גבי תמיד דמהשתא לא הוצרך להפוך הסדר משום הקישא וכנ"ל, אלא ודאי מוכח דבשכבך משמעותי' בשעה שעוסק בשכיבה וא"כ ל"ה יכול לכתוב בערב דא"כ הי' משמע כל הלילה, ובדיוק נכתב בשכבך מקודם משום הקישא דשכיבה לקימה ומשום דאורחא דקרא למדרש מסיפא לרישא, ושפיר שמעינן מיני' ב' הפירושים, א', בזמן, ב' באיכות. דשקולין הם ויבאו שניהם, וב"ה אפשר דס"ל דגם משעלה עמהש"ח יכול לקרות ק"ש דערבית דמקרי שעת שכיבה, וא"כ לא יתכן לכתוב בערב. ודו"ק היטב.

העולה מדברינו אלה דלר"א דס"ל דמקשינן שכיבה לקימה בפשוטו ניחא הא דאקדים הכתוב שכיבה לקימה משום דלהיקשא אתא ואורחא דקרא דסיפא מפרש לרישא, אכן לרבנן דלא מקשי, לכאורה יקשה מפני מה היפך הכתוב מסדר תמיד וע"כ צריכים אנו לומר משום דק"ש של שכיבה חיובה לאדם באה קודם בזמן אז כשנעשה בר מצוה, ומנ"ל דהיום הולך אחר הלילה משום דילפינן מברייתו ש"ע. והשתא יתיישב בטו"ט ודעת מה שהקשיתי לעיל מדוע נאיד המתרץ מתירוצו א' ותירץ אב"א יליף מבש"ע שאין לו שייכות לק"ש וכנ"ל, דהנה לקמן ג' איתא קשיא דר"א אדר"א, תרי תנאי אליבא דר"א, ואב"א רישא לאו ר"א היא. ולפי"ז יאמר כך דהני ב' תירוצים שתירצו על קושיתם מ"ש דתנא ערבין ברישא המה מכוונים נגד ב' התירוצים בגמ' הנ"ל אי מוקמינן לרישא כר"א או דלא כר"א היא, מחזה מול מחזה, והוא דתירוצא קמא סובר דכולה מילתא דר"א היא, וכבר כתבנו דלר"א מדוקדק מאד מאי דכתב בשכבך ברישא משום דובקומך מפרש לרישא כאורחא דקרא, ולזה תירץ תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך והגמ' בתירוץ ב' סובר דרישא לאו ר"א היא והשתא אינו מספיק תירוץ א', דאכתי תקשי על הקרא גופי' מ"ש דכתב בשכבך ברישא וכנ"ל, ובהכרח לומר דנפ"מ לענין ב"מ ומנ"ל דהיום הולך אחר הלילה וע"כ משום דילפינן מבש"ע, ולזה תי' יליף מבש"ע, והיינו משום דמבש"ע ילפינן שפיר דהיום הולך אחר הלילה וא"כ במכוון נקט התנא בערבין ברישא משום שהיא מצוה ראשונה כשנעשה ב"מ וקודם בזמן, ובזה יתורץ הקרא גופי' דנקט בשכבך ברישא וכנ"ל ודו"ק היטב.

והנה ביסוד הא מילתא דלא בעינן מעל"ע לענין ב"מ רק בכניסת ליל שנת י"ד נעשה ב"מ, מקורו הוא מדברי התוס' נדה מ"ז ע"ב ד"ה כולן מעל"ע, וז"ל בפ"ב דזבחים כ"ה אמר דשעות פוסלות בקדשים וכן בבתי ערי חומה כדמשמע בערכין ל"א ולא דמי לאחרינא כדאמרינן דלא בעינן מעל"ע לשעות כו', ובערכין ל"א ד"ה מיום ליום, כתבו התוס' במס' נדה מ"ז פירש הרב ר' אלחנן דדוקא בבתי ערי חומה בעינן מעל"ע לשעות וכן בקדשים, משנ"ל פ"ב מה' אשות] אבל אינך דהתם בכולהו לא בעינן מעל"ע לשעות, רבבתי ע"ח דוקא הוא רגלי קרא אבל אינך לא, אבל התוס' כאן כתבו ה"ה בכולהו בעינן מעל"ע לשעות דילפינן כו', והנה ליישב דעת ר' אלחנן נ"ל דס"ל דקדשים דילפינן בזבחים כ"ה דשעות פוסלות מדכתיב יהי' כל הוויותיו לא יהי' אלא בן שנה דגם בזריקה בעינן שיהי' בן שנה וכן גבי בתי ע"ח ילפינן מדכתיב ימים תהי' גאולתו כדאיתא שם וא"כ הו"ל ב"כ הבכ"א ואין מלמדים ואפילו בג"ש אין מלמדים כמבואר בזבחים נ"ז, ועי' בפרש"י שם שכתב בהדי' דאפילו בג"ש א"מ. וכ"כ התוס' לעיל י"ד ד"ה איבעיא, ואף לפי מה שכתבו שם משום דמצינו למילף מקדיש את ביתו ממקדיש שדה אחוזה בג"ש ולא ילפינן שמ"מ דאפילו בג"ש א"מ, וכ"כ התוס' בפסחים ס"ד ד"ה אתיא, יעוש"ה, מ"מ גם בכאן מצינו למילף חד מחברי' בג"ש דשנה שנה וכמש"כ התוס', וא"כ כיון דכתב דבעינן מעל"ע לשעות גבי כל חד וחד שמ"מ דהוי ב"כ הבכ"א ולא ילפינן.

וראיתי במשנ"ל פ"ב מה' אישות הלכה כ"א שגם הוא ישב על מדוכה זו, וכתב שם דהתוס' דפליגי על ר' אלחנן ס"ל דאיצטריך תרי קראי חד בקדשים וחד בבתי ע"ח משום דחולין מקדשים לא ילפינן כדאיתא בכמה דוכתא. וכתב עוד שם, ואפשר דמבתי ע"ח ילפינן כל היכא דלא אזלינן בתר שנות עולם בעי מעל"ע לשעות, ובנין אב שבכולן בע"ח יעוש"ה,

והנה לכאורה דבריו תמוהים דנהי דחולין מקדשים לא ילפינן, הא קדשים מחולין ילפינן וכדאיתא בפסחים מ"ה ואכתי ה"ל ב"כ הבכ"א דלא לכתוב בקדשים וילפינן מחולין היינו מבע"ח, ומצאתי שהקשה כן בס' ערוך לנר בנדה מ"ז עי"ש, אכן באמת לק"מ דלא דמי להא דפסחים דשם ילפינן שפיר קדשים מחולין היינו לענין חומרא דהיתר מצטרף לאיסור וילפינן במכש"כ דקדשים חמירי מחולין, משא"כ כאן הא דבעינן מעל"ע דשעות הוא קולא וכמש"כ המשנ"ל שם מקודם, וז"ל ונמצא שדבר זה הוא קולא לגבי קדשים דא"ל האי דינא תיכף כשנכנס ר"ח ניסן היה נפסל הכבש כו', ובחנם נתלבט בזה ס' ערוך לנר שם. אכן לענ"ד ק"ל בהיפך דבכאן שפיר מצינו למילף חולין מקדשים דהא רש"י כתב בפסחים שם ד"ה חולין, להחמיר לא גמרי מדין קדשים דדין קדשים להיות חמורים עכ"ל. ואם כן זהו דוקא להחמיר, אבל להקל שפיר מצינו למילף אף חולין מקדשים בקל וחומר הכא קולא היא לגבי קדשים וכנ"ל, ועי' במלה"ר ערך חולין מקדשים שכתב גם כן הכי וכן כתב בס' ערוגת הבושם יו"ד סי' צ"ג עי"ש, וצע"ג. ומלבד זאת א"א לומר בדעת התוס' דס"ל דלא הוי קדשים ובתי ע"ח ש"כ הבכ"א וכנ"ל, דאם כן אמאי הוצרכו התוס' לומר דילפינן בכולהו מעל"ע מג"ש שנה שנה הא גם בבנין אב מבע"ח מצינו למילף וכמש"כ המשנ"ל, ובודאי חילוק גדול יש בזה דאי ילפינן דוקא מג"ש לא מצינו למילף רק בשדה אחוזה וע"ע בערכין דכתיב בהו שנה, אבל שבבן ושבבת לפרקין דיוצא דופן לא מצינו למילף דלא כתיב בהו שנה, וכ"כ המשנ"ל שם להלן, אבל אי ילפינן בבנין אב מבע"ח, ילפינן לכולהו, ואם כן הדק"ל איך מצינו למילף מג"ש, הא מש"כ הבכ"א אף בגזירה שוה אין מלמדים.

תוכן העניינים

משאת בנימין (אייזנשטדט)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה