משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
הדרן רביעי.
אמר ריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צו"צ ש"י עולמות כו' אמר רשב"ח לא מצא הקב"ה כו', והנה אמרנו ליתן המשך לשני המאמרים הללו שיהיו אגודים זל"ל ומתוך הדברים רוחא שמעתא להיות סוף המשנה לתחילתה כאשר יהי' האופן בתוך האופן בעז"ה, ע"ד הפלפול.
דהנה בחשבון ש"י עולמות העלו בספרי הדרוש שהם נגד התרי"ג מצות וז' מצות דרבנן בס"ה תר"ך מצות כמנין כת"ר והם מגבילים נגד תר"ך אורות עליונים, וכבר אמרו חז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, נמצא כי האדם אינו פועל בעבודתו רק מחצה ומחצה השני' נעשה ע"י עזרו של הקב"ה לכך מגיע לו להאדם אשר עבד מחצה מן תר"ך שהם ש"ו עולמות, אולם בעניותינו לא יתכן לומר שהקב"ה מגרע שכר הצדיק ע"י ששולח לו עזרתו מקודש כאשר כתב בדרשות מהר"י מינץ על הפסוק ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, דהכונה הגם דמעשה המצות שהאדם עושה נעשה ע"י עזר הש"י מ"מ משלם לו שכרו משלם כמו שעשה האדם הכל, ומבואר סתירת דברים הנ"ל, לזאת יתכן לענ"ד לומר בזה ענין אחר והוא עפמש"כ בב"ד ד"י על המדרש אמר ר"ח אין מלך המשיח בא אלא ליתן לאומות העולם ב' מצות כגון סוכה ולולב, אבל ישראל לומדים תורה מהקב"ה שנאמר וכל בניך למודי ה' כו' כו', ומדקדק על הלשון דאמר "כגון" אשר הנראה מזה כי יש הרבה מהמצות דומיהן א"כ נשאר לנו לדעת איזה המה המצות המתדמים להם כו', עיש"ה מה שכתב לבאר זאת.
והנה המורם מדבריו כי מצות התורה נחלקות לשתי בחינות, חלק אחד המה באו לבטל יצרא דע"ז אשר שרשו נטועה בנפש ובדעת האדם, להיות האדם כחני ואפשרי לנטיה גם בזה באמונות ודעות, וחלק השני מהמצות המה מגבילים נגד יצרא דעבירה אשר שרשו בחומרייתו וכח התאוני הנטועה בנפש הצומחת. והנה האדם בעשותו מצות ה' המכוונים לבטל יצרא דע"ז אשר בזה מתקן נפשו השכלית וצורתו האצולה משמי מעל, הנה שכרו אתו, כי ע"י מעשיו נבראים שמים החדשים הרוחנים, ולעומת מעשה המצות המכוונים לבטל יצרא דעבירה אשר בזה מתקן חומרייתו וגויתו עי"ז נבראים ארץ החדשה והמה ארצות החיים כמבואר בזה"ק ובשארי ספרים. והשתא מובן החשבון של ש"י עולמות כי ע"י שמקיימים הצדיקים תר"ך מצות ה' הנה מכל שתי מצות המכוונים נגד שמים וארץ יברא עולם אחד רוחני, ובס"ה הם ש"י עולמות, וא"ש היטב.
אולם להבין איך יתכן לתת לכל צו"צ ש"י עולמות הלא בפרטן אי אתה מוצא שיקוים כל התרי"ג מצות ע"י איש אחד, לזאת כתבו הספרים דלזה בא רשב"ח למלאות דברי ריב"ל בהגדילו איפת השלום דע"י השלום נעשו כל ישראל כאיש אחד ומה שמקיים אחד אחת ממצות ה' נחשב כאילו כולם קיימו המצוה וזאת נעשה ע"י קשר האחדות והשלום.
אבל לכאורה עדיין אינו מספיק דהלא יש כמה מצות שא"א בזה"ז לקיימן כלל כמו הקרבנות וכדומה, א"כ גם בכללן א"א מוצא שיתקיים כל התרי"ג מצות, והלא ריב"ל הי' אחר חורבן הבית, אשר ע"כ נראה יותר לומר דאפשר לקיים כל התרי"ג מצות ע"י לימוד התורה כדאיתא במגילה, ל"א, א"ר אמי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ כו' אמר לפניו רבש"ע תינח בזמן שבהמ"ק קים כו' א"ל כבר תקנתי להם סדרי קרבנות כ"ז שעוסקים וקוראים בהם מעלה אני עליהם כו', וכה"ג איתא בזבחים כל העוסק בפ' הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבם. ועתה צא ולמד לכל המצות אשר א"א לקיימן בזה"ז, דע"י עסק התורה והגיון מצוותי' נחשב להם כאילו קיימים ומחשבתם הטהורה ועקימת שפתיהם בעסק התורה חשוב כמעשה.
ובזה נכון מאד המשך מאמר ריב"ל למשנה הקודמת חלות דבש מאימתי מטמאות משום משקה בש"א משיהרהר ובה"א משירסק, והנה לב"ש חשיב הרהור כמעשה וידוע דלעת"ל יהא הלכה כב"ש כמבואר בזה"ק, לזאת בא ריב"ל לומר דלפי"ז מגיע שפיר לכל צו"צ ש"י עולמות ע"י הגיונם ועסקם בתורה וטוהר מחשבתם אשר משתוקקים מתי תבוא אלה המצות לידם ויקיימום ומחשבתם כמעשה. וא"ש.
אולם עדיין אינו מספיק דברינו אלה והעצה היעוצה לצאת בלימוד התורה ידי קיום המצות, ע"פ מש"כ בס' דעת קדושים להקשות על הגמ' מגילה הנ"ל מחגיגה סוף המס', המזבח של שלש אמות גבוה כו' וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה', פתח במזבח וסיים בשלחן. ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו בזמן שבהמ"ק קים מזבח מכפר על אדם ובזמן שאין בה"מ קים שלחנו של אדם מכפר עליו, ופרש"י בהכנסת אורחים, א"כ משמע דלא סגי בעסק פ' הקרבנות רק שלחנו של אדם בהכנסת אורחים מכפר עליו, ותירץ דבאמת תרוויהו צריכי להיות נחשב להם כאילו הקריבום, דהנה בהקרבנות יש ב' ענינים היינו חלק גבוה שהוא לחמו של מזבח בהיותם מקריבים עליו זבחי הקרבנות, וחלק השייך לכהנים אשר גם בזה תלוי הכפרה כדאיתא בפסחים נ"ח ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, והנה בחלק הגבוה של הקרבנות יתכן שפיר לצאת יד"ח ע"י עסק פ' הקרבנות אשר בזה מקבל הקב"ה הגיון לבם וריח ניחוח אמרי פיהם תמור חלבים ודמים הניתן על המזבח לכפר, אבל בחלק השייך לכהנים בודאי לא סגי בלימוד פ' הקרבנות דמה ימריצום עסקם בפ' הקרבנות הלא הכהנים אינם שביעים בזה, לזאת ניתן שלחנו של אדם בהכנ"א לכפר עליו ותרוויהו צריכי, ובזה יישב קושית המג"א בהא דאיתא סי' א' דיאמר עולה קודם לפ' חטאת עי"ש כי דבריו חמודים.
הנה ממוצא דבריו נדע ונשכיל כי לא יתכן לצאת בלימוד התורה רק יד"ח המצות שבין אדם למקום ולא שבין אדם לחבירו ואי לא עביד לא מהני עסק התורה, וא"כ איך איפוא יקוימו המצות שבין אדם לחבירו כגון מצות הדיינים לדון בכל משפטי התורה וכדומה לזה אשר אין ביד כ"א לקיימם רק באנשים פרטים. אולם בזה נכון הדבר תירוץ הספרים הנ"ל דע"י האחדות והשלום אשר כל ישראל חברים כאיש אחד, כל מי שמקיים המצוה זוכה ומזכה אחיו עמו להיות חשוב כאילו כולה קיימו וכגוונא דמצינו ביומא פ"ו דבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו, והדברים האלה הם מתעצמים בכונת התנא רשב"ח לא מצא הקב"ה כו' כי בלעדי השלום לא יתכן קיום המצות והשכר הכרוך בעקבם בשמרם עקב רב כי כל איש פרטי בעצמו אינו כדאי לקבל כל הברכות וכנ"ל, והדברים נכונים.
אמנם להבין מאין הוציא התנא דרשתו שהשלום הוא כלי המחזיק ברכה מקרא דה' יברך את עמו בשלום, עי' באפק"י דרוש נהר שלום ושארי ספרים שכתבו דהכונה שהמקרא מצייר את השלום כאלו הוא כלי בית קיבול הברכות והש"י מריק שפעת ברכותיו אל תוך השלום, וזהו יברך את עמו בשלום והיינו אל תוך הכלי המחזיק ברכה והוא השלום, או יאמר כי ה"בית" של בשלום הוראתו כמו בעבור כאשר כתבו בעלי ההגיון כיו"ב ויהי' פירושו דקרא שה' יברך את עמו בעבור השלום. ואנחנו לא נדע איזה רמז מצא התנא במקרא זה לפרשו כן ועל מה אדני הדרוש הזה הוטבעו כי מה מקרא חסר אם נפרשו כפשוטו שברכה אחת היא שיברכם בשלום ממש וכמו דמצינו בברכת כהנים וישם לך שלום אשר בזה א"א לפרש באופן אחר מכפי פשוטו.
ואפתח אנא פתחא לנפשאי בע"ה דהתנא הי' קשה לו במקרא זה שהוא נדרש על מתן תורה כדאיתא בזבחים קט"ז דרישא דקרא ה' עוז לעמו יתן קאי על נתינת התורה וא"כ איך הקדים הכתוב נתינת התורה לברכת השלום והלא איפכא שמענו בעת מת"ת דכתיב ויחן שם ישראל ופרש"י וכן הוא במדרש שהיו כולם בלב אחד כאיש אחד, אבל שאר החניות היו בתלונה ובמחלוקות, וזה הי' הכנה לנתינת התורה, ובזה תירצו בספרים קושית המדר"ת שם ולמה לא ניתנה התורה כשיצאו ממצרים לא כך אמר למשה בהוציאך את העם ממצרים כו', אר"י בר שלום כו' אף כך כשיצאו ממצרים היו בהם בעלי מומין מן השעבוד אמר הקב"ה אמתין להם עד שיתרפאו ואח"כ אתן להם את התורה, אמנם תירוץ המדרש הזה לא יתכן לדעת ר' יהושע בן לוי דאיתא שם מקודם סי' ח' אמר ריב"ל אמר הקב"ה אינו דין שאתן תורתי לבעלי מומין מה עשה רמז למלה"ש וירדו ורפאו אותם כו' והדקל"ד למה המתין, וע"כ צריכים אנו לתרץ משום דשאר כל החניות היו במחלוקות ול"ה ראויים מצד זה ליתן להם התורה עד זמן ההוא שחנו בלב אחד כאיש אחד ואז הוכשרו לקבל התורה, אשר ע"כ מצא התנא מקום לדרשתו דהכונה ה' עוז לעמו יתן והוא נתינת התורה, וכן ה' יברך את עמו בשלום, הי' הכל בעבור השלום, או פירושו בתוך הכלי המחזיק ברכה, והוא השלום, אשר הי' סבה ראשיית לקבלת התורה ולכל הברכות הבאות בגללה, וא"ש.
ולכאורה יש לדחות דברינו אלה מהא דאיתא בע"ז ג' דאמר ר"ל מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעב"ר ואמר אם בני מקבלין את תורתי מוטב וא"ל אחזיר אתכם לתו"ב, ופרש"י ה' דהששי יתירא וכתבה בסוף מעב"ר לדרשה זו והכי משמע יום הששי של ששה בסיון שעתידים ישראל לקבל התורה, ע"כ. ומעתה מנ"ל לרשב"ח ללמוד דמדהמתין הקב"ה בנתינת התורה עד חדש השלישי הוא מטעם שלא היו מוכשרים מקודם כנ"ל דילמא משום כי כן יסד המלך בתחילת מעב"ר שתנתן התורה בעת ההיא בו' בסיון, ואי"ל משום שצפה הקב"ה שבאותו זמן עתידין ישראל להחזיק במעוז השלום בלב אחד, הא הבחירה ניתנה חפשית ומה"ט לא נתגלה קץ של אחישנה התלוי בכשרון מעשה הדור כדאיתא בסנהדרין מאי כי יום נקם בלבי, לבי לפומי לא גלי, ואיך גילה הקב"ה למעב"ר שבעת ההיא עתידין ישראל להיות בשלום.
אמנם הדבר נכון מאד, דהנה התוס' שם ד"ה יום הששי כתבו, תימה למ"ד בז' בחדש נתנו עשרת הדברות, מאי יום הששי, עי"ש, ותירוצם אינו מספיק לכאורה, אולם הצל"ח שבת פ"ז וס' נחלת עזריאל בע"ז שם שניהם לד"א נתכוונו לתרץ תמיהת התוס' דהא רש"י בחומש כתב שני פירושים בההיא דהששי, א' הנ"ל, והשני יום הששי שכולם תלוים ועומדים ע"מ שיקבלו ישראל חמשה חומשי תורה ולזה רמז בהוספת ה"א בששי בגמר מעב"ר, עיש"ה, וא"כ למ"ד בז' בסיון נתנה תורה יפרש כפי' זה דהא רומז על חמשה חומשי תורה, וששה היינו ששת ימי בראשית נמצא דלא נתייחד זמן ידוע על קבלת התורה ובכל זמן שתהי' הקבלה יתקיים התנאי אבל אי נימא כפי' השני א"כ הי' התנאי דוקא על ו' סיון ומה שקיבלו קודם לזה לא מהני, עי"ש. ומעתה יתיישב לנכון דעת רשב"ח דיסבור כפי' זה של רש"י דלא נתייחד זמן על קבלת התורה, וא"כ אמאי לא נתן הקב"ה לישראל התורה תיכף משיצא ממצרים וע"כ משום שלא היו מוכשרים לקבלת התורה מחמת העדר השלום וא"כ איך הקדים הכתוב בכאן נתינת העוז שהוא התורה לברכת השלום וע"כ דפירושא דקרא בשלום הוא בעבור השלום ומוכח דשלום הוא הכלי המחזיק ברכה לישראל, והנה הנך שני פירושים של רש"י נלע"ד דתליא בפלוגתא דרשב"ג ורבי שבת קט"ו קט"ז דאיתא שם ת"ר ויהי בנסוע הארון פ' זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ומלמטה לומר שאין זה מקומה, רבי אומר לא מן השם הוא זה אלא מפני שספר חשוב הוא בפע"צ כמאן אזלא הא דא"ר שמואל ב"נ אר"י חצבה עמודי' ז' אלו ז' ספ"ת כמאן כרבי, כו' עי"ש, וא"כ לדעת רבי א"א לפרש כפי' רש"י דקאי על ה' חומשי תורה, וע"כ כפי' השני של רש"י דהוא תנאי על ו' בסיון, אולם לדעת רשב"ג יתפרש שפיר כפי' הראשון דהא קאי על ה' חומשי תורה.
והנה בס' זכר יהוסף שבת שם כתב בשם חותנו דרב ורשב"ג אזלי לשיטתם ע"פ מש"כ הרמב"ן בנימוקיו לחומש פ' בהעלותך שמ"מ יש ב' פורעניות סמוכות זל"ז, מ"מ הפסיק בין פורעניות ראשונה לשני' כדי שלא יהיו ג' פורעניות סמוכות זל"ז ויעשו מוחזקים לפרעניות ח"ו, והנה כ"ז א"ש לרשב"ג דס"ל ביבמות ס"ד ע"ב דבשלש זימנא הוה חזקה אבל לרבי דס"ל בתרי זימנא הוה חזקה מה הועילה ההפסקה אכתי איכא ב' פורעניות וע"כ מוכרח לטעמי' לומר ז' ספ"ת הן ואזדי לטעמי' עכ"ד, ודפח"ח, ולפי דרכינו למדנו מזה דרשב"א דס"ל ע"כ כפי' הראשון דההא קאי על ה' חומשי תורה והוא כרשב"ג ע"כ ס"ל ג"כ דבתלתא זימנא הוה חזקה.
והנה המפרשים הקשו לדעת רשב"ג דס"ל בג' זימנא הוה חזקה ומתיר לאשה שמתו ב' בעלי' להנשא לשלישי ומקשו מהא דיהודה אמר פן ימות גם הוא כאחיו ופרש"י מוחזקת היא שימותו בעלי' הרי דבתרי זימנא הוה חזקה, והנלענ"ד לתרץ דבאמת גם רשב"ג דס"ל תרי זימנא ל"ה חזקה מ"מ ס"ל ג"כ דחששא מיהא הוה ומידי ספיקא לא תפוק שמא תתחזק וגדולה מזו אמרו ביו"ד סי' קפ"ט דחוששת לוסת שלא קהנים רק פ"א, וכיו"ב כתב בקרן אורה שם, והא דשריא לרשב"ג להנשא לשלישי היינו משום דכיון דלא איתחזר:
ולא הוה שכיחא היזקא כולי האי שרי במקום מצות נשואין דשומר מצוה לא ידע דבר רע וכמו דאמרינן ברשרים ח' אר"א שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן, וכיו"ב ראיתי בתשו' הרי"מ ליישב הא גבי מילה לא חיישינן כ"א בדאיתחזק בתרי זימני וסת חוששת לפ"א, ותי' כ"כ דמשום מצות מילה אין לחוש בפ"א אבל בוסת דאי תתחזק ליכא מצוה דהא מוזהרים לפרוש מנשותיהם סמוך לוסתן ע"כ חיישינן גם בפ"א. וכ"ת א"כ מאי חשש יהודה פן ימות כאחיו במקום מצות יבום הא עדיין לא נתחזקה, אך הדבר נכון לפמש"כ בתשו' נוב"י חא"ע סי' יוד ליישוב הא דדחה אותה יהודה עד יגדל שלה, ועי' פירש"י כתב דבאמת קי"ל כרבנן דקטן רשאי ליבם ולא חיישינן למיעוטא שמא ימצא סרים כי איתא ביבמות, אך חמירא הכנתא מאיסורא כדאיתא בחולין ט' דלא אזלינן בתר רוב בזה, ואמרינן ביומא לא הלכו בפק"נ אחר רובא, א"כ שפיר חשש יהודא בעד שלה הקטן שמא ימצא סריס ואין כאן מצות יבום וחשש לסכנה דקטלנית אבל בתר שיגדל וימצא בו סימני גדלות ואיכא מצות יבום אז לא חיש דשומר מצוה לא ידע דבר רע וכמש"כ מהרלב"ח דבמקום מצות יבום ל"ח, עי"ש עוד. ובתשו' שו"מ וכן בתשו' ש"א תירצו דכיון דעדיין הי' קטן לא חל עליו המצוה עי"ש בדבריהם. והנה לכאורה עדיין יש לעורר על מה שהתיר רשב"ג להנשא לשלישי משום מצות נשואין לפמש"כ בתשובה אינני זוכר כעת שם הס'] דר"א דס"ל ביבמות מזל גורם ס"ל ג"כ מעין גורם. הא אמרינן בפסחים ע"ב דמעוברת שלא בזמן עונה ליכא מצות עונה, וביבמות כ' אמרינן דגזרינן באלמנה לכ"ג ביאה ראשונה אטו ביאה שני', א"כ אמאי ל"ח כאן רשב"ג מלהנשא אטו הביאות שלא בזמן מצוה והרי חמירא סכנתא מאיסורא.
והנ"ל לומר דבאמת ענין זה דומה להא דאיתא בפסחים שם דאר"א שלוחי מצוה אינם נזקין לא בהליכתן ולא בחזירתן, הרי דבחזירתם דליכא מצוה מ"מ הבטיחה התורה שילך וימצא אהלו בשלום והטעם דחזרה דהאי הליכה היא דאי לאו דהבטיחה לו התורה שלא יוזק גם בחזרה הי' נמנע מלעלות לרגל והחזרה צורך הליכה הוא ואינו דומה להא דאמר מקודם שמא תאבד לו מחט אחר בדיקה וילך לעיוני בתרה, דשם אין שייך לחוש שיהי' נמנע מלבדוק שמא תאבד לו מחט, כמובן, המורם מזה דדבר הרשות הנמשך מפאת המצוה יש בטחון גם ע"ז שלא יוזק ח"ו, א"כ ה"נ לא חייש רשב"ג על הביאות הרשות כי מי יכול לברר איזה הוא זמן המצוה ואימתי, וא"ש. והנה הגם דבגמ' שם פסק כרבי בנשואין ובמלקיות, היינו משום דחיישינן לדעת רבי דבתרי זימני הוה חזקה וא"כ הוה קביע היזקא אבל לדעת רשב"ג דלא הוה רק ספיקא וכנ"ל, מהני שפיר המצוה להגן עליו ושומר מצוה ליד"ר וכנ"ל, ולא מצינו חולק ע"ז על רשב"ג.
ובאמת יש ידים מוכיחות לדעת רשב"ג בסברא הנ"ל, מקראי דיהודא דאמר עד יגדל שלה, ואיך לא חש על ביאות שאינן של מצוה וע"כ כדאמרן, ואם כי רש"י בחומש שם פירש שהי' דוחה אותה בקש, אך כבר כתב עליו הרמב"ן ולא ידעתי למה יתבייש יהודה לומר שהיא אסורה לשלה, וגם תירוץ הרמב"ן בזה איני מבין ולכאורה הוא דחוק. אך כ"ז צריכים אנו לסבול הדוחק רק לשיטת רבי ואז גם ביבום אסורה להתייבם כמו שמסיק בתשו' ח"צ סי' א' ורש"י קאי לדעת רבי כדפסקינן ביבמות בנשואין כרבי, אמנם לדעת רשב"ג נכון הדבר בפשוטו דלאחר שיגדל שלה הי' באמת דעת יהודה להשיאה לו מחמת מצות יבום דהמצוה תגן עליו וכנ"ל,
והנה בפסחים שם ח' קאמר על הא דר"א כמאן כה"ת דתניא איסי ב"י אומר כלפי שאמרה תורה ולא יחמוד איש את ארצך מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חי' מזיקתה, בנ"א שאין דרכם לזוק על אחת כמה וכמה אין לי אלא בהליכה בחזרה מנין ת"ל ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שתלך ותמצא אהליך בשלום וכי מאחר דאפילו בחזרה בהליכה ל"ל לכדר' אמי דא"ר אמי כל מי שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל ע"כ. ובתוס' פסחים דף ג' ד"ה מאלי', כתבו גבי ריב"ב שלא עלה לרגל משום דלא הי' לו קרקע, מבואר מזה דמי שאין לו קרקע פטור גם מפסח ועי' בקה"י בזה. והנה בתשו' ח"ס חאו"ח סי' קכ"ד הביא קושיא חמורה ע"ז ע"פ מה דאיתא בשבת קל"א ושוין שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו חייב חטאת מ"ט אלא אמר רנב"י הואיל ובידו להפקירן מ"ט דמכשירי פסח דוחין שבת לר"א הא בידו להפקיר הקרקע ויהא פטור מן הפסח, ותירץ דר"א לטעמי' דס"ל במתני' ערכין כ"ח ע"א דאם החרים כל נכסיו אפילו בדיעבד אינם מוחרמין וה"ה להקדיש והפקיר כו'. ושוב כתב לדחות הא דר' אמי הנ"ל מהא דפסח גופי' אס"ד דמי שאין לו קרקע פטור מפסח א"כ איך אמרה תורה פסח דוחה שבת לפקור נכסיו ולפטור, וכה"ג פריך בפ' ר"י לענין קצה"ע, אע"כ מדכתב רחמנא במועדו דפסח דו"ש שמ"מ דבכה"ג נמי חייב בפסח כו' עי"ש.
ואנחנו בעניותינו אמרנו כבר במק"א דאין מוכרח דר"א יסבור דאינו יכול להפקיר כל נכסיו ורק בחרמים גלי קרא אליבי' דר"א ואין בו אלא חידושו והראי' משבת קכ"ז א"ל כך הי' הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, ומשמע דהוא הי' ר"א אביו של ר' הורקנוס, הרי חזינן דס"ל דיכול להקדיש כל נכסיו וכן דקדקתי שמועה זו בערכין שם דס"ל דדוקא בחרמין אינו יכול להחרים כל נכסיו, ואכ"מ להאריך. גם מה שתירץ בס' באר אברהם דר"א ס"ל בפסחים ע"ז דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ואף היכא דאיכא למדרש לא דרשינן וא"כ לר"א לא מוכח הא דר' אמי מהא דוכי מאחר דאפילו בחזרה בהליכה ל"ל, דאפשר לומר טוכל"ק, וכתבתי כבר לדחות זאת מהא דקדושין ד' אמר אביי כו' הכא חד גופא כו' עיש"ה, וא"כ ה"נ חד גופא הוא וכיון דימצא אהלו בשלום בחזירה ממילא נשמע שלא יוזק בהליכה, וזהו ברור. גם מה דרצה הח"ס לומר דרנב"י דס"ל טעמא הואיל ובידו להפקירן פליג על רא"מ, לכאורה קשה לומר כן דסתמא דגמ' מייתא להא דרא"מ.
אולם לענ"ד אין קושיא כל עיקר דודאי לא דמי דחיית שבת אצל קרבנות ציבור לדחית שבת אצל המצות דס"ל לר"א בשבת שם דמכשיריהם דו"ש, דהא קי"ל ביומא מ"ו דשבת הותרה בציבור ולמ"ד הותרה לא מהדרינן לעשות בלא חילול שבת כמו למדס"ל טומאה דחוי' דלא מהדרינן אטהורין כדאיתא ביומא ו' ע"ב א"כ מכש"כ דלא אמרינן דיפקיר נכסיו ויפטור לגמרי מקרבן פסח, אולם בשארי המצות דס"ל לר"א דדוחין שבת הוא רק דחי' ולא היתר וכמו שכתבו התוס' ק"ל ע"ב ד"ה שלא ברצון, דהיכא דאפשר לקיים שניהם לא דחי א"כ בהא אתיא שפיר סברת רנב"י הואיל ובידו להפקירן ויפטור מהמצוה לכך לא דחי. וא"ש על נכון אין אונס.
העולה מכ"ז דאליבא דר' אמי מוכרחין אנו לומר דשבת הותרה בציבור גם לגבי קרבן פסח, והנה בהאי מילתא אי שבת הותרה או רק דחוי' כמו טומאה, העלה בתשו' נוב"ש בדרשותיו דזה תליא במה שכ' התוס' ר"פ אלו דברים דפליגי תנאי אי ילפינן היתר שבת לגבי קר"פ ממשמעות מועדו או דילפינן בג"ש מפסח כדאיתא התם. עיש"ה ודבריו נכונים. וע"פ דבריו היה נלע"ד ליישב דעת הרמב"ם פ"ו מ"ה תומ"ס ה"ז דפסק כמתני' מנחות ע"א נקצר שלא כמצותו כשר ודוחה אה"ש, והקשה הלח"מ שם וכן הש"ך יו"ד סי' רס"ב דהא בגמ' שם ע"ב מסקינן דרבי דס"ל נקצר שלכ"מ כשר ס"ל דאינו דוחה שבת עי"ש.
והנ"ל לומר בזה דהנה שם רוצה הגמ' לומר דרבי ס"ל כאידך דר"ש דאמר בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה כו' ודחי ש"ה שכבר דחתה שחיטה אה"ש, עי"ש בפרש"י, ובזבחים ל"ב איתא אמר רב יוסף קסבר עולא רובן ט"מ ונעשו זבים הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן ומסיק רבא שם איפכא מסתברא מצורע היתרא הוא להא אישתראי ולהא לא אישתראי טומאה דחוי' היא מ"ל חד דחוי' מ"ל תרי דחיות ע"כ, ומעתה נחזי אנן לרבא דבהיתרא ל"א הואיל, א"כ ודאי ל"ש דחיית הגמ' מנחות שם שה"ת הואיל ונתנה שבת לדחות אצל שחיטה, הלא שחיטה היתרא היא ונימא להאי אישתרא הואיל וא"א לשוחטו אלא במועדו ולהא לא אישתרי לענין הקטר חלו"א דיכול להקטירן כל הלילה, ואין סברא לחלק בין זל"ז כמובן.
אולם הגמ' דחי שפיר דהא קאי התם אליבי' דרבי ורבי יליף התם ע"ב לפסח דדחי שבת מבמועדו א"כ דחי שפיר לשיטתו דע"כ ס"ל דשבת דחוי' אצל פסח דנימא שאני התם שכבר דחתה שחיטה אה"ש דהא הך מילתא דר"ש הביא הגמ' פסחים ס"ח אמתני' הקטר חלו"א דוחין שבת דמיירי בפסח וכיון דלרבי שבת דחוי' אצל פסח כנ"ל א"כ דחי שפיר ש"ה שכבר דחתה שחיטה אה"ש דמ"ל חד דחי' ומ"ל תרי, אולם למאן דיליף מג"ש מתמיד א"כ שבת הותרה אצל פסח וליתא להאי דחי' ש"ה כו' דלהא אישתראי ולהא לא אישתרי וכנ"ל וע"כ דהטעם משום דחביבה מצוה בשעתה וא"כ יתכן דהרמב"ם יסבור ג"כ דשבת הותרה אצל קרפ"ס ואם כי בפ"א מה"פ כתב קרא דמועדו, אך י"ל דדרשה פשוטה נקט כדרכו וע"כ הוה עטמא משום חביבה כו' וע"כ פסק שפיר נקצר שלכ"מ כשר ודו"ש.
ובדברינו הנ"ל עמדנו להבין מחלוקת רבנן ור' יוסי במנחות צ"ט גבי סידור לחה"פ, ע"ש, ע"פ דברי תשו' פרי יצחק ס"ס כ"ח, הבאנו דבריו באריכות לעיל הדרן ב' אופן ב' עיש"ה, ותוכן דבריו שם דהא דדחי שם במנחות ש"ה שכבר דחתה שחיטה אה"ש אתא אליבא דר"י דס"ל בשבת קל"ג דפירש נמי גמר מילתא הוא וכולה חדא מילתא היא, ה"נ לענין הקטר חלו"א אבל אליבא דרבנן דפליגי עליו ל"ש לומר זאת, ועי"ש מה שתירץ בזה דעת הרמב"ם הנ"ל, ולפי מה שהעלינו לעיל דהך מילתא דהקטר חלו"א נקרבין בשבת ואינו ממתין עד שתחשך הוא מטעם חביבה מצוה בשעתה, או מטעם שכבר דחתה שחיטה אה"ש, תליא בהא אי שבת הותרה אצל קרבן פסח או רק דחוי' וכנ"ל, לפי"ז י"ל דר' יוסי ס"ל שבת דחוי' כדס"ל גבי טומאה בפסחים ע"ח, ואמאי דחי הקטר חו"א שבת, ע"כ משום דכבר נתנה שבת לדחות וע"כ צ"ל דכולה חדא מילתא היא, ולפי"ז ה"ה לגבי לחה"פ אפילו סילק הישנה שחרית וסידר החדשה ערבית הר"ז תמיד דחדא מילתא היא וכנ"ל, אבל רבנן דפליגי עלי' יסברו דשבת הותרה אצל קר"פ וא"א לומר כטעמא משום שכבר דחתה שחיטה כו' אולם לשיטתם א"ש ה"ט דד"ש משום חביבה מצוה בשעתה, א"כ אין הכרח מהקטר חו"א דכולה חדא מילתא היא, וע"כ סוברים קרא כמשמעו נדרש שיהא תמיד ממש עם לחה"פ. ודו"ק היטב. העולה מן המקובץ דמאן דס"ל שבת הותרה אצל קר"פ ע"כ ס"ל כרבנן דלחה"פ וכאמור.
והנה כבר הבאנו לעיל הדרן ב' אופן ב' דברי אגודת אזוב דהך פלוגתא בברכות כ"א אי ק"ש דאורייתא או דרבנן תליא בפלוגתא דתנאי שם במנחות צ"ט אי מקיים מצות לא ימוש ספה"ת כו' בק"ש שחו"ע כרשב"י או מחוייב ללמוד כל היום והלילה ממש כרי"ש, עיש"ה,
ובהתאסף המון דברי חמודות אשר הבאנו לעיל יתחברו ויתלכדו סוף המשנה לתחילתו והוא, דרבינו רצה להורות לנו הדרך ישכון אור דק"ש דאורייתא ע"כ סיים המשנה במאמר רשב"ח ומזה נרדפה לדעת זאת, ותוכן הדברים הוא בהא דס"ל לרשב"ח דשלום הוא כלי המחזיק ברכה ודריש תיבת בשלום היינו בתוך השלום, וקשה מנ"ל לדרוש כן דילמא בפי' כפשוטו דוברכם בשלום, ועכצ"ל דלמד ממ"ת שהמתין הקב"ה מליתן עד שחנו כולם בלב אחד כאיש אחד, וקשה דילמא לאו משום ה"ט רק משום דהתנה עם מעב"ר וזמן מוגבל הי' דוקא על ששה בסיון, וע"כ דס"ל כפי' א' שברש"י דהא קאי על ה' חומשי תורה וששי קאי על ששת ימי בראשית, וע"כ דס"ל כרשב"ג דויהי בנסוע אינו ספר בפע"צ, רק נכתב כאן להפסיק בין פורעניות. וקשה הא אכתי איכא ב' פורעניות, וע"כ דס"ל בתלתא זימני הוה חזקה וקשה ע"ז מקרא דיהודא דאמר פן ימות, וע"כ דספיקא הוה גם בשתי פעמים, וקשה איך התיר להנשא לשלישי וכן איך קאמר עד יגדל שלה בני, וע"כ משום מצות נשואין ושלוחי מצוה אינם נזוקין וגם בביאת הרשות אין חשש דשלוחי מצוה אנ"ז לא בהליכתן ולא בחזירתן ויליף מקרא דוהלכת לאהליך, וא"כ קשה וכי מאחר דילפינן דאפילו בחזירתן בהליכה לכש"כ ול"ל קרא. ועכצ"ל דאתא לכדר"א דמי שאין לו קרקע פטור לעלות לרגל, וקשה ע"ז קושית הח"ס אמאי פסח דוחה שבת הא בידו להפקיר קרקעו ויפטור מפסח, וע"כ דס"ל שבת הותרה אצל פסח, וא"כ א"א בטעמא דהא דהקטר חלו"א דוחין שבת משום דנתנה שבת לדחות דאימא להא אישתראי ולהא לא אישתראי, וע"כ הטעם משום חמ"צ בשעתה א"כ אינו מוכח מזה דכולה חדא מילתא וגמר שחיטה היא, וא"כ גבי סידור לחה"פ בעינן דוקא טפחו של זה בצד טפחו של זה, וא"כ ה"ה גבי מצות לא ימוש החיוב ללמוד כל היום והלילה ממש ולא סגי בקביעת עתים של שחו"ע ובשכבך ובקומך לא קאי על ד"ת רק על קר"ש ממש וא"כ מוכח דק"ש דאורייתא וא"ש דפתח התנא בחכמה מאימתי קורין את שמע דתנא אקרא קאי בשכבך ובקומך. ודו"ק היטב...