מרבה תבונה· רבי יהושע איזיק שפירא
עבודת היום · וכעת נראה לי לבאר באופן אחר
והוא כמו דאיתא בתמורה (דף כ"ג) גופא אמר רב הונא אמר רב הכל מודים שאם משך אחת והקריבה שהשני' מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים ואמרינן לך התכפר בשאינה אבודה ואבודה מתה ורבנן סברי עשו תקנה בקדשים ואמרינן לך התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה מתיב רב משרשי' ולא עשו תקנה בקדשים והתני' יאכלו מה תלמוד לומר מלמד שאם היה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע יאכלוה מה ת"ל שאם היה אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהא נאכלת על הגסה מאי לאו אפי' רבי לא רבנן וא"כ לרבי לא עשו תקנה בקדשים וא"כ אפילו נמלך בב"ד אומרים לו לך התכפר בשאינה אבודה ואבודה מתה (ועיין תוס' שם בד"ה דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים) וכתבו תימא כו' וכי מאבדין קדשים בידים כיון דבידיו לתקן ותירצו כיון שיש ריוח בדבר כגון דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה דאמרינן לי' התכפר בטובה וכחושה תמות אלמא היכא דאיכא קצת תועלת סובר רבי דלא עשו תקנה בקדשים וכן פסק הרמב"ם פ"ד מה' פסולי המקודשין כהא דרב הונא:
והנה איתא בירושלמי (פ"ט דפסחים) אית תניי תני מצוה להקריב את הראשון אית תניי תני מצוה להקריב את הב' ותני שמואל כן בורר את היפה שבהן והג' ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים בט"ז ור' ליעזר אומר הוא עצמו קרב שלמים בט"ז אתי דרבי כר' אליעזר (פי' רבי דסובר דבחטאת תמות ע"כ אמר ר' אליעזר הוא עצמו קרב שלמים והוא כמו דאיתא פסחים (ד' צ"ז) אמר שמואל כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים). וא"כ כיון דר"א סובר כרבי א"כ סובר דלא עשו תקנה בקדשים ואומרים לו התכפר בשאינו אבודה ואבודה מתה ולא עשו תקנה בקדשים וא"כ חזינן דאפילו בבא לימלך אומרים לו ב"ד לך התכפר בשאינה אבודה ואבודה מתה וא"כ לא קשי' נמי על דר' הילא דאמר דאינו משתלח אלא אחרון בלבד וה"נ יש קצת ריוח בדבר כמו שביארתי שידעו ע"י ג' הגרלות אם הם זכאים או לא כמו שביארתי:
אך לפי מה שביארתי צריך לבאר דמהו הראי' דהא חמש חטאות מתות הלכתא גמירי לה וכן אמרינן בב"ק (ד' ק"י) אלא מעתה חטאת שמתו בעלי' תיפוק לחולין כו' לא אפרשה אמרי חטאת שמתו בעליה הילכתא גמירי לה דלמיתה אזלא אך זה יתבאר עפ"י מה שביארתי בספרי נועם ירושלמי על הירושלמי (פ"ק דשבת ה"א) נחמן בריה דר' שמואל בר נחמני כו' חמש חטאות מתות רצו ב"ד לבטל מבטלין אמר ר' חייא בר אידא הדא דאת אמר שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה אבל ליקרב ע"ג המזבח אין חטאת מתה קריבה והירושלמי הזה הוא תמוה דכיון דהלכתא גמירי לה איך יבטלו ב"ד וביארתי שם דאם רצו ב"ד לבטל והוא ע"י תנאי ב"ד שיהי' מתנין דאם יארע באופן שתהי' מחטאות המתות יפלו לנדבה ולא יהי' חטאת מתה וכמו דאיתא בירושלמי (רפ"ז דשקלים) ויש חטאת קריבה עולה כו' אמר חזקי' בשם רשב"ל תנאי ב"ד הוא על המותרות שיקריבו עולות וביארתי שם דלשיטת הירושלמי הוא אפי' בקרבן יחיד נמי ועיין שם שהארכתי בזה והבאתי ראיות מהירושלמי ומהש"ס דילן שע"י תנאי ב"ד יוכלו לעשות שלא יהי' חמש חטאות מתות והיינו משום תקנת קדשים וע"כ אמר ר' חייא בר אבא הדא דאמר שלא ידחה למיתה ויפלו לנדבה אבל ליקרב ע"ג המזבח אין חטאת מתה קריבה:
וע"ז אמר ר' מנא הן דאת מקשה על דר' יהודה קשיתי' על מתניתא דתנינן תמן ולד חטאת שמתו בעליה ימותו ויש אדם מימר למיתה משעה ראשונה פי' וא"כ הי' יכולים לעשות תקנה בדבר ע"י תנאי ב"ד שלא ימותו ואעפ"כ תנינן דחמש חטאות מתות ולא עשו תקנה בזה וכן הכא נמי יכול להגריל ג' זוגות והאחרון משתלח כמו שאומר ר' הילא ולא קשי' על ר' הילא:
ובזה איפשר לבאר הא דאמר ר' יהודה לא בבליים היו אלא אלכסנדריים הי' וא"כ הי' לגנאי על שהי' תולשים את שערו אבל ע"י ג' הגרלות הי' משתלחין וא"כ הי' תקנה בדבר שהיו מתכפרים מיד וע"ז אמר לו ר' יוסי תנוח דעתך שהנחת את דעתי והוא משום דר' יוסי סובר דלא כר' יהודה דכולם משתלחין והוא משום דאם אחד היה משתלח קשה ויש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה והוא משום דעשו תקנה בקדשים ור' יוסי סובר דלא עשו תקנה והאחרון משתלח ואעפ"י שאין תקנה כל כך בזה והוא משום דלא עשו תקנה בקדשים וא"כ לא הי' משתלח אלא אחרון וא"כ לא היה פעולה בזה ע"י ג' הגרלות על ג' זוגות כיון שאינו משתלח אלא האחרון בלבד:
ובזה ניחא נמי ההיא דמנחות (ד' ק') תני' נמי הכי ר' יוסי אומר לא בבליים הן אלא אלכסנדריים היו ומתוך ששונאים את הבבליים היו קורין אותם על שמן אמר לו ר' יהודה תנוח דעתך שהנחת את דעתי והוא דלפי מה שביארתי סובר ר' יהודה דעשו תקנה בקדשים וא"כ לפי מאי דאיתא בתמורה (דף כ"ג) מתיב רב משרשי' ולא עשו תקנה בקדשים והתניא יאכלו מה תלמוד לומר שאם היה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע כו' מאי לאו אפי' רבי לא רבנן וא"כ ר' יוסי דסובר דלא עשו תקנה בקדשים ע"כ היו אוכלין אותו כשהוא חי והתקנה הוא שלא יבוא לידי נותר ואע"ג שהוא ממילא הוי נותר אעפ"כ כיון דלא עשו תקנה בקדשים ע"כ היו אוכלים אותו כשהוא חי וע"ז אמר ר' יהודה תנוח דעתך שהנחת את דעתי פי' שרוצה לומר שהיו אלכסנדריים. והוא מפני שהמעשה הזה הוא גנאי והוא דר' יהודה לטעמי' שסובר דעשו תקנה בקדשים וע"כ סובר ביומא דכולם משתלחין א"כ היה גנאי יותר במה שאכלו כשהוא חי דהא סובר כרבנן דעשו תקנה בקדשים וכמו דאיתא בתמורה שהיו אוכלין עמה חולין כדי שתהא נאכל על השובע ואם היה אכילה מרובה אינם אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהא נאכלת על הגסה ומכש"כ כשהוא חי וכמו שכתבו התוס' במנחות (דף מ"ח) ד"ה חטא בשבת בשביל שתזכה בשבת תימא יזרוק כדי לאוכלן חי דכה"ג תנן בפ' שתי הלחם (דף צ"ט) ויש לומר דאין זה זכות וע"כ אמר ר' יהודה תנוח דעתך והוא משום דר' יהודה רוצה יותר לומר שיהיו אלכסנדריים מפני שהוא בבלי היה ולהבבליים מגונה הוא במה שאכלו כשהוא חי והוא משום דסובר כחכמים דעשו תקנה בקדשים:
ועוד איפשר לומר דע"כ אמר ר' יהודה תנוח דעתך שהנחת את דעתי והוא דר' יוסי סובר דהוי גנאי לבבליים שהיו אוכלים בשר חי אבל אעפ"כ אין זה גנאי כל כך והוא כמו שכתבו התוס' במנחות (דף ק') ומה שאומרים אותם לגנאי על שאוכלין את השעירים חיים אע"ג דמצוה קא עבדי שלא יבואו לידי נותר לפי שהרגילו עצמם כמו כן לאוכלם חיים אף בכל השנים משום דמיחזי כרעבתנותא וכמו שכתבו התוס' במנחות (דף מ"ח) דאין זה זכות כל כך וא"כ מוטב שיבוא לידי נותר מלאכול חיים והוא כמו דאיתא בירושלמי סוף עירובין על הא דתנן שרץ שנמצא במקדש כהן מוציא בהמיינו שלא לשהות את הטומאה דברי ר' יוחנן בן ברוקה ור' יהודה אומר בצבת של עץ שלא להרבות את הטומאה כו' אמר לו ר' יוחנן בן ברוקה לא נמצאת משהא בטומאה כו' אמר לו מוטב לעבור על מצות ל"ת שלא באת לידן ממצות ל"ת שבאת לפני אמר ר' יוסי בר בון אתי פלוגתא כאילין דתנינן תמן כו' תמן תנינן הניתנים במתנה אחת שנתערבו בניתנין במתנות הרבה כו' וא"כ לר' יהודה מוטב שישהא בטומאה והוא עביד מעשה משיעשה מעשה וירבה בטומאה והכי נמי מוטב שיבוא לידי נותר משיעשה מעשה לאוכלם חיים וע"כ אמר לו ר' יהודה תנוח דעתך שהנחת את דעתי:
והנה צריך לבאר עוד על מה ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע בנדה (דף ס"ט) וכמו שביארתי דהשאלה היה לענין שהיו אומרים שצריך להביא ג' שעירים וגם יתבאר בזה הא דאיתא בנזיר (דף ס"ו) אמר רב נחמן מאי ליעביד ר' יהושע לדקי' דלא ליסרי' והוא כמו שביארתי בספרי מרבה עצה (מאמר ה') לתרץ קושי' הט"א על הרמב"ם שפסק דטומאה דחוי' היא בציבור וגם צריך לומר שסובר דאם אינו על מצחו אינו מרצה דהא פסק דחייב אדם למשמש בתפליו כל שעה ק"ו מציץ וא"כ הא דכתיב תמיד כו' היינו שלא כו' וא"כ כיון דטומאה דחוי' הוא בציבור ובזמן שאינו על מצחו אינו מרצה וא"כ קשה מכה"ג ביוה"כ וביארתי שם דהקושי' של ר"ש הוא מהא דאמרינן ביומא (דף ס"ז) בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין קרען להוציא את אימוריהן ופרש"י וחזר לו התנא לסדרו הראשון שהוא מסדר עבודת כה"ג וקתני בא לו אצל פר ושעיר העומדים לישרף אחר שמסר את המשתלח למי שהוא מוליכו בא לו אצלם וקרעם והוציא את האימורים ואיתא בגמ' שם והקטירם כו' אלא אימא להקטירם ע"ג המזבח (ופירש"י שם והקטירם בתמי' וכי עכשיו הוא מקטירם והלא עודנו לבוש בגדי לבן ועדיין עליו לקרות הפרשה בבגדים הללו ואח"כ יטבול וילבש בגדי זהב לאילו ואיל העם ויטבול שניה להוציא כף ומחתה ויטבול שלישית למוספין ואימורי חטאת הללו כו'):
והנה התוס' הקשו בזבחים (דף ק"ה) על הא דבעי ר"א פרים ושעירים הנשרפין מהו שיטמאו אוכלין ומשקין בפנים כבחוץ מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי או לא (ופירש"י מהו שיטמאו בפנים אוכלין ומשקין הואיל ועדיין לא הגיעו להיות מטמאין טומאה חמורה לא מטמאי טומאה קלה או דלמא הואיל וסופו לטמא לכשיצאו מטמאין) בתר דבעי הדר פשטה מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי וכתבו התוס' בד"ה מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי או לא ואם תאמר אם מטמא בפנים א"כ יטמאו את האימורין וי"ל דמחוסר חתיכה פשיטא דהוי כמחוסר מעשה ולא נטמאו בשעת פרישתן דמיירי בניתזין בכל כחן ובירושלמי גרסינן בסוף פ' שני שעירים מהו שיטמאו בגדים בלא הכשר ובלא טומאה חמורה השיב ר' שמואל קפודקי' מעתה יטמאו אימורים אלא כשפירשו ואפי' תימא דלא פירשו וכהדא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות ממנו:
והנה אמרינן בירושלמי (פ"ו דיומא ה"ו) בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין קרען להוציא את אימוריהן נתנו במגס והקטירן כו' ובגמ' בא לו אצל פרו כו' אנן תנינן בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין אית תניי תני בא לו אצל כה"ג לקרות ופי' הפ"מ אית תני במתניתין מיד לאחר שילוח של שעיר כו' אית תניי תני איכא תנאים ששנו לאחר השילוח בא לו כה"ג לקרות ואח"כ בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין אמר ר' חנני' קראי מסייע למתניתין והמשלח את השעיר לעזאזל מה כתיב ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אמר ר' מנא ואפילו כאהן דתנינן תנא בריי' אתי' היא כאנש דסליק מטברי' לציפורא עד דהוא בטברי' אמרינן בציפורי הוא יתיב ופי' הפ"מ דהא דכתיב בתרי' ואת פר החטאת לא שיהא זה מיד אחר שלוחו של שעיר הוא דקאמר אלא דומה לאדם דסליק מטברי' לציפורא ובעוד שהוא בטברי' אומרים עליו בציפורי הוא יושב כו' ואף כאן אף שלא הגיע הזמן להוציא אימוריהן ולשלח לבית השריפה עד אחר קריאת הפרשה קורא המקרא את פר החטאת כלומר כשיגיע הזמן יעשה כך וא"כ יוכל לתרץ הכתוב אפי' כהאי תנא ברא:
וצריך לבאר דלמה הוצרך התנא ברא לדחוק ולפרש הכתוב דהא דכתיב ואת פר החטאת ואת שעיר כשיגיע הזמן אמאי לא מפרש כתנא דמתניתין דהיינו מיד ע"כ נראה לי דלתנא ברא הוקשה דלמה יקרעו להוציא את אימוריהן הא האימורין יטמאו דכיון דסופן לטמא טומאה חמורה מטמא אוכלין ומשקין ואף שיקטירם אח"כ עכ"ז הוא מטמא את האימורין א"כ היה יותר טוב שיקרעו את הפרים ושעירים הנשרפין לאחר שילבש בגדי זהב ואז הציץ מרצה וע"כ אומר אית תניי תני בא לו כה"ג לקרות ואח"כ קורען ומוציא את האימורין וא"כ יכול להיות בבגדי זהב וכמו דאמרינן בירושלמי רפ"ז דיומא ר' יסא בשם ר' יוחנן רצה עובדה בבגדי זהב רצה עובדה בבגדי לבן ועיין בפ"מ ובק"ע ועיין ביומא (דף ס') צורך פנים כפנים דמי וא"כ לתנא ברא דקורען ומוציא את אימוריהן היינו לאחר קריאת הכה"ג א"כ יכול להיות בבגדי זהב וא"כ הציץ מרצה אבל לתנא דמתניתין דתנן קורען ומוציא את אימוריהן קודם קריאת הפרשה והכהן גדול עודנו לבוש בגדי לבן ואין הציץ מרצה:
וא"כ אתחלתא דטומאה היינו בלא ציץ והתוס' כתבו ביבמות (דף צ') בד"ה והא הכא כו' תימא דבהקומץ רבה (דף כ"ה) ובפסחים (דף פ') פריך להו אהדדי ומשני רבינא ורב שילא חד אמר טומאה בין בשוגג בין במזיד זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וחד אמר איפכא כו' ונראה לר"י דבהא פליגי דמר סבר בטומאה איכא למיקנס במזיד דהוי אתחלתא דפסולה ולא עביד מצוה בשעה שמטמא ומר סבר בזריקה שייך למקנס טפי שמקריב דבר טמא לגבוה וזילא מילתא טפי וא"כ הכא נמי בשעה שהוא נוטלן עדיין לבוש בבגדי לבן ואין הציץ מרצה:
ובזה יתבאר הא דאמרינן ביומא (דף ז') דתנן ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דברי ר' שמעון ר' יהודה אומר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה אמר לו ר' שמעון כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה אמר לו ר' יהודה הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בציבור אבל ר' שמעון סובר דטומאה דחויה היא בציבור דכה"ג ביוה"כ יוכיח והוא ממה שאמרה תורה שיקרע פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין כשהוא עדיין לבוש בגדי לבן וא"כ קשה דהא מטמא את האימורים משום שסופן לטמא טומאה חמורה וע"כ מטמא טומאת אוכלין ואמאי לא יקרע פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין לאחר שהוא לבוש בבגדי זהב ור"ש סובר דטומאה דחוי' היא בציבור וא"כ מוכח מזה דהציץ מרצה בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו:
ובזה תירצתי שם קושית התוס' ביומא (דף ז') שכתבו לא ידענא מאי ראיה מייתי מיוה"כ דאפילו כשאינו על מצחו מרצה דילמא לעולם אינו על מצחו אינו מרצה ויוה"כ היינו טעמא כיון דלא איפשר להיות על מצחו כו' אבל לפי מה שביארתי היה הקושי' דאמאי קורעין מתחילה בשעה שהוא לבוש עדיין בבגדי לבן הא יכול להמתין ולקורען אח"כ ועיין שם בספרי מרבה עצה (מאמר ה') שהארכתי בזה:
אך מ"מ צריך לבאר דלהירושלמי דמשני על הא דפריך אלא מעתה יטמאו האימורים ומשני כשפירשו או שאינו מטמא לחזור ולהטמאות ממנו וכיון דלהירושלמי מיבעי ליה אם מחוסר יציאה כמחוסר מעשה מאי טעמא לא פשטוה מהא דאם מחוסר יציאה לא הוי כמחוסר מעשה א"כ יטמאו האימורים בשעת נטילתן וא"כ אמאי לא היה קורען עד לאח"כ כיון שאין זמן הקטרתו אלא בטבילה שלישית למוספין ואימורי חטאת:
ע"כ נראה לי דהטעם הא דקורעין אחר שילוח של שעיר והוא מפני האימורין שלא יסריחו אם לא היו קורעין וכמו דאמרינן דשבת (דף ק"ט ז') ת"ר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח עד החזה דברי ר' ישמעאל כו' וחכמים אומרים מפשיטין את כולו בשלמא לר' ישמעאל כו' דהא איתעביד ליה צורך גבוה אלא לרבנן מ"ט אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן דאמר קרא כל פעל ה' למענהו והכא מאי למענהו איכא רב יוסף אמר שלא יסריח שהעור מחממו ומסריחו ואין זה כבודו להיות פרס אוכלי שולחנו מגואל מאי בינייהו איכא בנייהו דמנח אפתורא דדהבא ופרש"י שאינו מוטל בבזיון אבל לשמא יסריח חייש:
וע"כ היה ממהרין מיד אחר שילוח השעיר ואח"כ היו קורעין ומוציאין את האימורים שלא יסריחו והוא משום שאם מונחים בעור וגם הפרש בתוכם וכמו דכתיב על עורם ועל בשרם ועל פרשם א"כ יסריחו האימורים וע"כ היו ממהרים לשלוח השעיר המשתלח וכמו שאומרין האלכסנדריים מה שהי צפירא דין וחובי דרא סגיאין ואח"כ היו קורעין ומוציאין את האימורים והוא שלא יסריחו וכמו דאמרינן בפסחים (דף נ"ח) במאי קא מפלגי במיכמר בשרא קמיפלגי ר' ישמעאל סבר חיישינן למיכמר בשרא ור"ע סבר לא חיישינן למיכמר בישרא וכתבו התוס' דחיישינן למיכמר בשרא הואיל ואין הדחת קרביו דוחה שבת:
והא דמוציא האימורין אחר שילוח השעיר ולא קודם הוא כמו דאיתא בירושלמי (פ"ה דפסחים ה"ו) קרעו להוציא את אימוריו נתנם במגס והקטירן ע"ג המזבח כו' כתיב והזה ממנו מכולו וכתב הק"ע הכי גרסינן ויז ממנו גבי מילואים כתיב ודרשינן ממנו מכולו ולא ממקצתו אמר ר' אבינא ומלבד מזבח שלם ופי' שצריך שיהא הזבח שלם בשעת הזיית הדם ולפיכך לא קרעו עד אח"כ שבא להוציא את אימוריו (ועיין שם בק"ע) וא"כ לא היה יכול לקורען מתחילה ולקורען אח"כ וליטול את האימורים נמי לא היה יכול והוא שלא יסריחו האימורין וע"כ אמרינן ביומא (דף ס"ז) בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין קרען והוציא את אימוריהן נתנם במגס והקטירן ע"ג המזבח ופריך הגמ' והקטירן כו' וכי עכשיו הוא מקטירן והלא עודנו לבוש בבגדי לבן ועדיין עליו לקרות הפרשה בבגדים הללו ואח"כ יטבול וילבש בגדי זהב לאילו ואיל העם ויטבול שנית להוציא כף ומחתה ויטבול שלישית למוספין ואימורי חטאת וע"ז אומר אלא אימא להקטירן ע"ג המזבח והא שהיה קורען ונוטל האימורים היינו שלא יסריחו וע"כ הי' קורעים אף שהוא לבוש עדיין בבגדי לבן וא"כ נטמאו האימורים קודם אך שהיו ניתזין בכל כחן ולא נטמאו בשעת פרישתן וא"כ קשה לר"מ שסובר דטומאת בית הסתרים מטמא וכן לרבינא דאמר בפסחים (דף פ"ה) דחיבורי אוכלין לאו חיבור הוא וכדמפרתי דמי ועיין תוס' שם בד"ה טומאת בית הסתרים ובתוס' ד"ה ולבונה כו' אך הוא משום שלא יסריחו:
וע"כ אמרינן בירושלמי (פ"ו דיומא ה"ו) בא לו אצל פרו אנן אנן תנינן בא לו אצל פר ואצל שעיר הנשרפין אית תניי תני בא לו כה"ג לקרות אמר ר' חנינא קרא מסייע למתניתין והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו מה כתיב בתרי' ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אמר ר' מנא ואפי' כאהן דתני תנא בריי' אתיא היא כאנש דסליק מטברי' לציפורי עד דהוא בטברי' אמרי בציפורי יתיב:
וצריך לבאר עוד למאי כתבי' רחמנא קרא הכי אך הענין הוא שהיה צריך מיד להוציא האימורין בשביל שלא יסריחו וע"כ כתיב מיד שצריך לקרוע אך העיכוב הוא בכדי שיטול האימורים לאחר שבא לו כה"ג לקרות ואז הוא בבגדי זהב דהציץ מרצה ע"כ מאחרין בהאימורין:
וע"כ אמרינן בירושלמי (פ"ה דחגיגה ה"ב) ר' יוסי בר בון בשם ריב"ל בכל יום כה"ג מתלבש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר כו' ר' עקיבא בשם ריב"ל לא היה עושה כן אלא בשבתות ויו"ט אית תניי תני הציץ מרצה על מצחו ואית תניי תני אפי' בזוית מ"ד הציץ מרצה על מצחו והיה על מצחו תמיד מאן דאמר אפי' בזוית מהדא דיוה"כ מאן דאמר הציץ מרצה על מצחו מסייע ליה לר' יוסי בר בון (פי' דבכל יום כה"ג מתלבש בכליו והוא בכדי שיהא הציץ מרצה) מאן דאמר אפי' בזוית מסייע לי' לר' עקיבא (פי' דכיון דמרצה אפי' הוא בזוית ע"כ לא היה מתלבש בכליו אלא בשבתות ויו"ט) וע"כ איפשר דהא דאומר בירושלמי (פ"ו דיומא ה"ו) אית תניי תני בא לו כה"ג לקרות כו' יהיו מחולקים בזה אם הציץ מרצה על מצחו דווקא או אפי' בזוית דלתנא דמתניתן הציץ מרצה אפי' בזוית וע"כ הי' נוטלים מתחילה האימורין ולתנא דברייתא אינו מרצה אלא על מצחו וכמו דאמרינן בחגיגה אית תניי תני כו' אך כל זה אי אמרינן דמחוסר יציאה לאו כמחוסר מעשה דמי אבל לפי שיטת הש"ס דילן זבחים (ד' ק"ה) דאמרינן בתר דבעי הדר פשטה מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי וא"כ לא נטמאו האימורין ועיין בספרי מ"ע (מאמר ה'):
ולפי"ז אם יגרילו ג' הגרלות על ג' זוגות וא"כ זה בודאי דאם קורען קורע כולם כאחת והוא דכיון דבשעיר א' אינו קורע עד לאח"כ משום דבעינן שיהיה הזבח שלם וא"כ לא היה קורע רק אחר כל המעשים כולן והוא דלענין האימורים הוי כולם כחד וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ה דיומא ה"ד) על הא דאיתא שם הגריל ג' זוגות ליתן מאחד על הבדים מא' על הפרוכת מא' על מזבח הזהב איזה מהן משתלח כו' על דעתי' דר' זעירא שלשתן משתלחין כו' חברי' אמרי נתפגל זה נתפגל זה אבדו אימוריו של זה מזין על אימוריו של זה וא"כ יתאחרו האימורין עד אחר כל העבודות וא"כ יסריחו האימורים:
וא"כ איפשר דהא דאיתא בירושלמי הגריל ג' זוגות ליתן מאחד על הבדים היינו דווקא במקדש ראשין דאמרינן ביומא (דף כ"א) וזה אחד מעשרה נסים שנעשו בביהמ"ק לא הפילה אשה מריח בשר הקודש ולא הסריח בשר הקודש מעולם וא"כ האימורין נמי אין מסריחין וע"ז איפשר לומר שזהו דווקא במקדש ראשון אבל לא במקדש שני וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דיומא ה"ד) ולא מן הנסים שנעשו בביהמ"ק (פי' שלא ראה כה"ג קרי ביוה"כ ולמה היה צריך שמירה) אמר ר' אבין על שם לא תנסון כו' אמר ר' יוסי בר בון כאן בראשון כאן בשני וע"כ איפשר דלענין נס זה היה ג"כ חילוק בין מקדש ראשון למקדש שני:
והנה בירושלמי (פ"ו דשקלים ה"ג) איתא י"ג שולחנות היו במקדש ח' של שייש בבית המטבחיים שעליהן מדיחין את הקרביים י"ב במערב כו' תני של כסף כו' ר' יוסי בשם ר' שמואל כו' לית כאן של כסף מפני שהוא מרתיח לא כדין תני זה א' מן הנסים שנעשו בביהמ"ק שכשם שהי' מניחין אותו חם כך הי' מוציאין אותו חם שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו ריב"ל אמר אין מזכירין מעשה נסים וצריך לבאר דמ"ט לא הביא הכא דר' יוסי בר בון דזה הוי דווקא במקדש ראשון אבל לא במקדש שני וא"כ מ"ט לא מתרץ נמי הכא הכי (ועיין בתוס' מנחות (דף צ"ט) ד"ה א' של כסף ברוב ספרים גרסינן של שייש וכן מוכח במסכת שקלים פרק י"ג שופרות דתנן י"ג שולחנות הי' במקדש שמונה של שייש כו' וא' של כסף ושנים באולם א' של שייש וא"של זהב ואמר בגמ' תני של כסף ר' אחא ור' מייאשא כו' לית כאן של כסף מפני שהוא מרתיח לא כדין תני זה א' מן הנסים שהיו במקדש שכשם שהי' מניחין אותו חם כך מוציאין שנא' לשום לחם חם ביום הלקחו ריב"ל אמר אין מזכירין מעשה נסים כו' משמע דכולה סוגי' אשולחנות של אולם קיימא דמיוחדים ללחם ולא אשולחנות דבית המטבחיים ובמערבו של כבש דמיוחדים לאיברים ומיהו בכל הספרים כתוב שם במשנה ובמסכת תמיד מייתי כו' א' של כסף וא' של זהב בשולחנות של אולם ואין לדחות דרוצה לומר כי היכי דאיכא נס אלחם הכי נמי אאיברים דא"כ ה"ל לאתויי מתניתין דמסכת אבות (פ"ה מ"ה) לא הסריח בשר הקודש מעולם) ולפי מה שביארתי איפשר לומר דאאיברים לא מקשה מהא דלא הסריח בשר הקודש מעולם דאיפשר לומר דזה הי' בבית ראשון וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ק דיומא ה"ד) ולא מן הנסים שהי' נעשים בבית המקדש הן אמר ר' אבין על שם לא תנסון את ה' אמר ר' יוסי בר בון כאן בראשון וכאן בשני ועיין תוס' ישנים תימא כיון דפריך השתא מנסים שהי' בבית ראשון כגון ארון ומגדים דשלמה כו' וע"כ לא פריך אהא דתנן י"ג שולחנות הי' בביהמ"ק ח' של שייש בבית המטבחיים שעליהן מדיחין את הקרביים כו' משום דאיכא למימר דזה הי' במקדש ראשון אבל לא במקדש שני (והרע"ב כתב במשניות שקלים (פ"ו מ"ג) על של שייש מניחין את האיברים אחר הניתוח מסדרין אותן על השולחן עד שיטלום הכהנים ולא עשאום של כסף או של זהב דהא אין עניות במקום עשירות לפי שהזהב והכסף מרתיחים ומסריחים והשייש מצנן ושומר הבשר שלא יסריח ולא הי' סומכין על הנס שלא הסריח בשר הקודש מעולם אך א"כ אמאי לא פריך בירושלמי ע"ז קודם שתירץ ריב"ל דאין מזכירין מעשה נסים ע"כ נראה לי שהוא כמו שביארתי דאיפשר שהי' בבית ראשון וע"כ פריך מהא דכתיב לחם חם ביום הלקחו וזה הי' אף בנוב וא"כ בודאי דעדיף ביהמ"ק השני שהוא קדושת עולמים מהמשכן שבנוב ועוד דהא אמרינן בחגיגה (דף כ"ו) תני הזהרו שמא תגעו בשולחן ומנורה כו' ותיפוק לי דכלי עץ העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת לא מטמא כו' הוא נמי מיטלטל מלא וריקן דאמר ר"ל מאי דכתיב על השולחן הטהור מכלל שהוא טמא ואמאי כלי עץ העשוי לנחת הוא ואינו מקבל טומאה אלא מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים אלמא דבבית שני נמי הוה הנס ועיין בהגהות הגר"א שמגי"ה לית כאן של שייש מפני שהוא מקרר (פי' דלמה לא תני בברייתא כמו דתני במתניתן של שייש הוא לפי שהשייש מקרר כו') ולחם הפנים צריך שיהא חם וע"ז מקשה מהקרא דלחם חם דמיירי בנוב וא"כ הוי בבית שני נמי או מפני שמטבילין אותו והא דמקבל טומאה הוא מפני שמגביהין אותו ומראין אותו א"כ הוי בבית שני נמי (ועיין תוס' זבחים (דף צ') שלמים של אמש חטאת ואשם של היום שלמים של אמש קודמים והוא משום דשלמים של אמש אין להם היתר אכילה אלא עד הלילה וחטאת ואשם של היום עד הבוקר ולא כמו שפי' בקונטריס דהטעם הוא משום דזלזול הוא להשהותם כל כך שצורת הבשר מתקלקלת) ובפסחים (דף נ"ח) אלא אמר רבא כסידורו בחול כך סידורו בשבת כו' במאי קמיפלגי במיכמר בישרא קמיפלגי ר' ישמעאל סבר חיישינן למיכמר בישרא ור"ע סבר לא חיישינן למיכמר בישרא וכתבו התוס' חיישינן למיכמר בישרא הואיל ואין הדחת קרבי' דוחה שבת כדאמר בפסחים (דף ס"ה) ואף דלא הסריח בשר הקודש מעולם אך איפשר שזה הי' במקדש ראשון ועוד איפשר דרבא לטעמי' דלא סמכינן אניסא וכמו דאיתא בפסחים (דף ס"ד) איתמר אביי אמר ננעלו תנן ורבא אמר נוטלין תנן מאי בינייהו איכא בינייהו למסמך אניסא אביי אמר נועלין תנן וכמה דעיילו מעלו וסמכינן אניסא רבא אמר נוטלין תנן ולא סמכינן אניסא וע"כ אמר רבא דחיישינן למיכמר בישרא לר' ישמעאל:
ובזה יתבאר הא דכתיב (מלאכי א') ואתם מחללים אותו באמרכם שולחן ה' מגואל הוא וניבו נבזה אכלו דלפי מה שביארתי איפשר שאמרו שזה הנס שלא הסריח בשר הקודש מעולם וכן האימורים זה הי' בבית ראשון אבל בבית שני הסריח בשר הקודש וכן האימורים ע"ז אמרו שולחן ה' מגואל הוא וניבו נבזה אכלו ועוד איפשר שאמרו שולחן ה' מגואל הוא וכמו דאמרינן בשבת (דף קכ"ג) דתנן לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחין את השבת וע"כ הי' אומרים ששולחן ה' מגואל הוא שהלחם הפנים יכולים להתעפש והוא מפני שרצו להחמיר בענין מוקצה בשבת וכמו דאמרינן (שם) אמר ר' אליעזר קנים ומקלות גלוסטרא קודם התרת כלים נשנו דבבית ראשון לא הי' נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים:
ובזה יתבאר הא דאמרינן בשבת (דף נ"ה) אמר ר' שמוחל בר נחמני אמר ר' יונתן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה כו' אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים מתוך ששהו את קיניהן שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהן הכתוב כאלו שכבום ובספרי מרבה עצה (מאמר כ') ביארתי במה שפירש"י ששהו את קיניהן שהי' מסרבין להקריב שום קרבן אלא בקושי כדכתיב גם בטרם יקטירון את החלב וכשהי' זבות ויולדות באות ממקום אחר לשילה ולהקריב את קיניהן והם הי' משהין מלהקריב והנשים לא הי' יכולים לסמוך עליהם והי' שוהות שם ולא הי' חוזרות אצל בעליהן והקשיתי שם דמאי מייתי רש"י שהי' שוהים את קיניהם שהיו מסרבין להקריב כדכתיב גם בטרם יקטירון את החלב כו' דאיך נרמז בזה שהי' משהין את קיניהן דהא לא כתיב רק שהי' נוטלים חלקם טרם יקטירון את החלב עיין שם מה שביארתי שם:
וכעת נראה לי דאיפשר לומר דהא דכתיב גם בטרם יקטירון את החלב היינו שהיו אומרים שרוצים לאכול הבשר תחילה והוא דחיישי למיכמר בישרא והקרבנות צריך לאוכלם כמו דכתיב למשחה לגדולה כו' והי' אומרים אע"ג דצריך לחוש לאימורין אך באימורין דלגבוה סלקי בזה יהי' הנס שלא יתקלקלו אבל בבשר שהם צורך הכהנים דילמא יתקלקל הבשר והי' אומרים שמתכונים למצוה וכמו דאמרינן בפסחים (דף נ"ט) ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וע"כ חיישי למיכמר בישרא כמו דאיתא בפסחים (דף נ"ח) ר' ישמעאל סבר חיישינן למיכמר בישרא והאימורים בשביל שהוא חלק גבוה בודאי לא יתקלקל אבל לא בבשר וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ה דפסחים) ר' ישמעאל מאחר שעה לפילפולו ופי' הפ"מ דמאחר שעה אחת שלא יתבקע הבשר ע"י חימום ולי נראה שהוא כמו זילזולו וכן איתא בירושלמי (רפ"ק דמעשר שני) ר' יודן בשם ר' הילא ד"ה היא מפני פילפולו וכתב המפרש מהרא"פ דגרסינן מפני זילזולו וע"כ הי' אומרים לישראל שכונתם לשם מצוה דחיישי למיכמר בישרא והאימורים לא יסריחו מפני שהוא חלק גבוה וע"כ הוי כמו שנטמאו האימורים או שאבדו כמו דאיתא בפסחים (דף נ"ט) וע"כ כתיב תנה בשר לצלות לכהן דהיינו למשחה לגדולה ועוד שלצלי לא הי' צריך שהי' כל כך בכדי שיקטיר במהרה את האימורין:
אך כיון ששהו את קיניהן דהיינו חטאת העוף של היולדות ואיפשר שהי' שוהין לאחר הזאת דמן ולא הי' אוכלים הבשר מיד והנשים לא הי' חוזרות לבעליהן עד שהכהנים אוכלים הבשר וכמו דאמרינן בפסחים (דף נ"ט) אמר לי' ר"א לרב כהנא והא כמה דלא מתקטרי אימורים כהנים לא אכלי בשר כו' ופי' רש"י דבעלים לא הוה להו כפרה ועדיין מחוסר כיפורים הוא ואיך יאכל בקדשים וא"כ אמאי לא הי' ממהרים לאכול הבשר דהא בחטאת העוף אין למזבח אלא דמה וא"כ מוכח שלא הי' כונתם לשם מצוה: