מרבה לספר על הגדה של פסח· רבי ידידיה טיאה ווייל
מגיד · פסח מצה ומרור
פסקה א
רבן גמליאל הי' אומר וכו' כ"ה הגי' במשנה ר"ל שהי' רגיל לומר כן בליל פסח. דאי' כגירסתינו ר"ג אומר משמע דיש מי שחולק עליו מדלא קתני אמר ר"ג כל וכו' אלא הואיל דאמר תמיד כן בכל ליל פסח שצריך להזכיר אמירת הטעם בשע' עשית המצוה כדכתי' בפיך ובלבבך לעשותו. ואם אומר הטעם הוא בפיך ואח"כ בלבבך. ועל זה קאמר בכל דור ודור חייב אדם לראו' עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. ואחר זה הוא לעשותו שמקיים אכיל' מצוות הללו. ואמר שלא יצא י"ח לאו לעיכוב קאמר דוודאי בדעבד יצא ידי מצוה אף בלא אמירה. אלא המצוה בשלימות וכראוי שיאמר הטעם על כל מצוה ומצוה. ואפש' דהי' מחול' ר"ג עם התנאי' י"ג ור"א ור"ע דהם אומרי' דמצוה לספר ביציא' מצרי' היינו רק מה שאירע לנו במצרים העבודה הקשה ועשר מכו'. אבל טעם המצוות לא מחויבים לומר לכך פליג עליהם דצריך לומר נמי טעמי מצוו' ולכך הגי' ר"ג אומר ניחא. אמנם ירא שמים יוצא ידי שניהם ואנו אומרים הכל. או די"ל דר"ג סובר דלא דיברה התורה כנגד ד' בנים דהא שאלת חכם על ענין יציאת מצרים לא מפורש בתורה רק אכל תורה בכללה לכך מפרש דלא צריך לשאלת הבן רק הוא עצמו שואל לפני הבנים על פסח על שום מה לזה אמר ואמרת' זבח פסח. וכן שאר שני פעמי' שנזכר בתורה בשאלת מה הוא על מצה ומרור:
ידי חובתו מפרשי' התוס' מדכתיב ואמרתם זבח פסח הוא פי' באמירה שצ"ל פסח זה. ואיתקש מצה ומרור לפסח עכ"ל ולענ"ד הדיוק דה"ל למכתב ואמרתם פסח הוא ולמה נאמר זבח. אלא דכוונ' הכתוב ואמרת' על הזבח הטעם פסח הוא לה'. ואינך מצה ומרור יליף בהיקשא ועו' יש לפרש הקרא. כי רמז לשם. דמקחו מבעשיר הוא יו"ד. אכילתו ה' ימי' אחריו הוא ה"י ולזה אמר הללו י"ה. בוי"ו סיון נתנה התורה הוא וי"ו וחמשה חומשי תורה הוא ה"י אחרונה ונשלם השם וזהו זבח פסח לה':
פסקה ב
פסח שהי' אבותינו וכו' ויש להבין מהו שאלתו הלא מפור' הצוה בכתוב. ועוד למה מביא סיפא דקרא ויקוד העם וישתחוו. והנראה דבשלה"י פסחים תנן בירך ברכת הפסח פטר את של זבח והקשה בקול רמז הא חגיגה הי' נאכל קודם לשל פסח דהא פסח נאכל על השובע ותוס' כ' לעיל דף ע' בשם ירושלמי דזהו הטע' דמביא חגיג' י"ד ונכנס בדוחקי' וראה דמצאתי ראיתי בכל בו דף נ"ד ע"ג דהא דתנן בירך על הפסח פטר את של זבח ואם הי' אוכלו אחר החגיגה היאך יפטרוהו דהא פסח נאכל על השובע כדי שלא ישברו בו עצם אלא ש"מ שמתחילה הי' מברך (על של פסח בתחילת הסעודה מעט) כמו שאנו עושין במצב. ואח"כ היו אוכלין אותו על השובע כמו שאנו אוכלין כזי' מצה באחרונה עכ"ל הרי דהיו אוכלין מן הפסח שני פעמים בתחילת הסעודה ובסוף הסעודה ועמ"ש לקמן בזה ובגמ' דף קי"ד משמע דקודם שמזגו כוס שני היו מביאין לפניו גופו של פסח ע"ש. וזהו שאלתו על שום מה אוכלין אותו שני פעמי'. והתשובה לזה דבקרא כתיב והי' כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת לכם והיה כי יאמר עליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרת' זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו ופרשי' ויקד העם על בשור' הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם. הרי שהי' אכילת פסח שתי בשורו' אחת מיד הגאולה. ועוד בשורה אחת באחרונה שיבאו לארץ ישראל. ולכך נמי אכלו הפסח בשתי אכילות בראשונה ואחרונה ולזה נמי נאמר שני פעמי' ויקו' על בשורה שעכשיו וישתחוו על בשורה שני':
פסקה ד
מצה זו שאנו אוכלים על שום מה. קשה מאי שאלתו הלא מפורש הצוה של השם בקרא ובסידור על קלף תי' דפסח מצרים לא הי' רק יום אחד. אבל לדורות שיהי' שבעת ימים הוא מטעם כי גורשו מארץ מצרי' עכ"ל ואין זה מספיק דהא בפ' החודש הזה וכו' כתיב שבעת ימים מצות תאכלו ואי אמרת דהקב"ה יודע העתיד והצוה הי' על העתיד א"כ קושי' מעיקרא ליתי'. ועוד דהא הטעם דמצה מפורש הא לחמא עני' די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים דהוא לחם עני שדרכו בפרוסה. ונלע"ד דעיק' השאלה על המצה שאוכלין עם הפסח באחרונה. ולדידן כזי' אפיקומן למה אוכלין אותו הלא כבר יצאנו ידי חובה באכילת מצה בראשונה שהוא זכר לאכילת עני שאוכלין ומברכין על פרוסה דדרכו של עני בפרוסה. לזה בא התשובה על שום שלא הספיק בצק' להחמיץ עד שנגלה ממ"ה הקב"ה וגאלם וכו' ומצות אפיקומן מורה על הגאולה הצפון. והנה בש"ע סי' תע"ד כ' בשם מהרי"ו דיש להגביה המצה הפרוסה כשאומר מצה זו שהוא כלחם עני אבל מהרי"ל בשם מהר"ש כתב דיש להגביה המצה העליונה השלימה הרומז לגאולה אבל הפרוסה הוא לחם עני ועיין בס' שיח יצחק לבעל אפי רברבי. ולענ"ד יש להגביה אותו פרוסה הצפון לאפיקומן ואפשר דהיא נקראת לחם עוני. וראיתי במהרי"ו שכ' דיש להגביה הפרוסה משו' לח' עוני עכ"ל ור"ל דחלק שני' שהוא טמון נקרא לחם עוני שהיא קיימת לאחר גמר כל המצות ולכן יש להגיה בש"ע שהוא לחם עוני ונכון:
פסקה ו
מרור זה שאנו אוכלי' על שום מה. וקשה הלא השיעבוד הי' קודם לגאולה ואנו מקדימין המצה על שם גאולה קודם למרור שהוא זכר לשיעבוד ואיפכא מסתברא. והרמב"ם בסדר הגדה באמת מהפך הסדר. אמנם עדיין ק' דאנו מברכין תחילה על מצה ואח"כ על מרור (ודוחק לומר דדווקא בזמן הזה עבדינין כן במצה דאוריית' ומרור דרבנן דלא מצינו שבזמן בה"ק קיים לא עבדינין הכי) ועוד בקרא נמי מקדים מצה למרור דכתיב על מצות ומרורי' יאכלוהו. ועוד קשה התשובה מהמרור ג"כ סימן לגאולה. אמנם נר' עפ"י מ"ש השל"ה דלא היו יכולים ישראל לגאול ממצרים עד שהיו ס' ריבוי כמנין אותיו' בתורה ועיקר הגאולה הי' בשביל קבלת התורה ע"ש שהאריך הנה הכתוב אומר כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וא"כ קושי' השיעבוד הי' ממהר גאולתם וקבלת התורה ובאשר גאולה של שיעבוד ע"י פרו ורבו הי' ניכר בקבל' התורה שהוא חג שבועו' זמן מתן תורתינו לכך אחרוהו לאחר מצות וזה היא תשובה למרור ע"ש וימררו את חייהם. ומפני זה כן ירבה וכן יפרוץ וזכו לקבלת התורה. ועמ"ש לעיל בפסקא מה נשתנה:
פסקה ז
בכל דור ודור וכו' כל זה מדברי ר"ג דהא קשה למה מצה בזמן הזה דאוריית' ומרור דרבנן הא שניהם זכר ליציאת מצרים מ"ש מצה ומ"ש מרור. אמנם לזה י"ל דמצה הוא זכר לגאולה שלא הספיק וכו' וכל אדם מחויב לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים לפיכך הכתוב קבעו חובה אף בזמן הזה משא"כ במרור דהוא על שם שמררו חייהם. ואנו ובנינו לא היו בקושי השיעבוד (ואע"ג דכתבתי דמרור מורה על קבלת התורה הלא הי' מודעא רבה לאוריית' עד שקבלו בימי אחשורוש) ודרש מדכתי' אשר עשה לי בצאתי ממצרי'. ואע"ג דדרש למעלה לי ולא לו לתשובת הרשע. אפשר דדרש מדכתיב בצאתי ממצרים דה"ל למכתב לי ביציא' מצרים. אלא דאתי הקרא להורות שיראה עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. אך דיש להבין למה יראה עצמו בי"מ הלא כבר עברו יותר מאלפים דור ומה טובה הי' לנו בזה הגאולה. לזה מפרש דעיק' הגאולה לא הי' משום שיעבו' לחוד. אלא משום ביאת ארץ ישראל ולבנו' בי' הבחירה לכפ' על נפשינו ובפרט לפמ"ש דמצה זו קאי על אפיקומן דרומז על גאולה העתידה דנקרא צפון בירך ולזה הכתוב קבעו חובה דכתיב בערב תאכלו מצות ורמז לזה והי' לעת ערב יהי' אור:
לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים וקשה דלא הל"ל רק לראות כאלו הוא יצא ממצרים ותיבת את עצמו הוא למותיר. ונר' דהכוונה דלאורה הוי מפרשינן דלכך צריך להודות משום דבן ויוצאי ירכו צריך לברך על נס שנעשה לאביהן כדאי' בברכות פרק הרואה ובש"ע סי' רי"ח. ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו משועבדים לפרעה במצרים והוי כאלו הוא יצא ממצרי' מצד ראי' בעלמא. לכך אמר לראות עצמו לאו מצד אבות לבנים אלא כאלו הוא בפועל ממש יצא ממצרים: