פרק ו · פסוק כא
ויאמר דוד אל מיכל כו'. אמר הנה באומרך מה נכבד היום מלך ישראל תפיסתך עלי על שני דברים א' כי תורת ה' לא לי לבדי ולא אעשה כל כך הרעשות יותר מכל שאר אישי ישראל עם שלכל אחד ניתנה התורה. שנית כי הפיזוז וכרכור ושמחה יתירה מרגילין לאדם לקלות ראש ולצאת אל שחוק וליצנו' וסילוק מורא שמים. שלישי שמתבזה לעיני העם וגם שגדולי הערך שבישראל היודעים מעלת התורה אדרבה יפארו את המלך באומרם כי יקרה התורה בעיניו אך קלי הערך והנשים לא יאמרו כי אם שכא' הריקים הוא גם המלך וזהו סוף מאמר מיכל באומרה כי נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים על שלש אלה השיב ואמר על הראשון לפני ה' אשר בחר בי מאביך לצוות אותי לנגיד תחלה על עם ה' ביהודה ואחר כך על ישראל על כן אני חייב לו יתברך מכל שאר ישראל וראוי להורות יותר שמחה בתורתו מכל שאר ישראל עם היות שהתורה לכל איש ישראל היה ועל השנית אמר ושחקתי לפני ה' לומר איני כזולתי שהפזוז וכרכור מוציאין אותו אל קלות ראש אשר העושה כן אין ה' לפניו כי אם אני כי גם ושחקתי לפני ה' אני ועל השלישית אמר ונקלותי עוד מזאת כו' לומר כי הנה רצונו ית' הוא יהיה האדם שפל ונבזה בעיניו נמאס ויצרו של אדם אינו מניחו ומה גם לגבר כדוד המולך על כל ישראל על כן צריך האדם לעשות בעצמו פעולות שפלות למען ע"י כן יהיה שפל בעיני עצמו כי ירגיל עצמו בכך וזה מאמר דוד מי יתן ונקלותי עוד מזאת שהייתי עושה פעולות הוראת קלות הערך והייתי שפל בעיני שהייתי קונה בעצמי מדת שפלות כי ע"י היותי מכוין לכך לא בלבד בעיני גדולי ישראל היודעים מעלת התורה לא תקל כבודי במה שעשיתי כי אם גם עם האמהות אשר אמרת שהן אמהו' עבדי עמם אכבדה כי על טוב הכוונה לא בלבד לא אתבזה בעיניהן כ"א אדרבה עמהם אכבדה ע"י השגחתו ית':