פרק א · פסוק כב
מדם חללים כו' הנה עד כה דבר על שאול עתה ידבר על שניהם יחד שאול ויהונתן ועל פי דרכו יתן טעם שני לדחות עון נוב אצל העונש הלזה והוא כי דרך המוכחים לומר לשכנגדו לו יונח שדברך אמת אשיב על הנחתך ואח"כ מכחיש הנחתו מכח קושיא אחרת על דרך זה אמר דוד הנה מה שכל החי יתן אל לבו הוא עון נוב המית את שאול במלחמה ועל זה אמר בתחלה אם יונח שכך הוא כי הצבי ישראל שהוא שאול על במותיך חלל שהוא עון נוב הלא כמו זר נחשב שאם כן איך נפלו גבורים עתה עוקר ההנחה ואחרת עמה והוא כי א' משתי סיבות יחשוב איש א' ההשגחיית וא' טבעיית ההשגחיית הוא מחמת דם חללי הכהנים והטבעי' הוא כי מראות נפילת טובי גבוריו רפו ידי שאול ויהונתן וירך לבבם ונפלו.
אמר כי לא יתכן לא טעם זה ולא זה ובראשון היחל ואמר מדם חללי' הם הכהני' או מחלב גבור' הם מבחר גבוריו שראה שנפלו כד"א חלב הארץ חלב כליו' חטה ועל כן הרך לבם ונפלו אי אפשר כי אם הוא מדם חללי' קשת יהונתן שלא חטא בהם לא היה נסוג אחוה ואם מהטעם השני מחלב גבורים חרב שאול לא תשוב ריקם כי אדרבה יחס לבבו כי גבור היה לנקום נקמת גבוריו על כן כלל הדברים הוא כי אין לבו לבכות עליהם כי המה הלכו למנוחות עולם העליון ואין לבכות כ"א לאובדים שנשארו לאנחות והוא כי יש בוכה את המת על עצמו שהוסר מן העולם ויש על ההנאה שהיה לו ממנו ויש על האובדים שחסר מהם צדיק שהלך למנוחות ועזבו אות' לאנחות אמר כי על עצמ' אין לדאג.
כי הנה שאול ויהונתן הנאהבי' לשמים והנעימי' לבריות רצה הק"בה יתאחדו במחיצה א' כאחת לע"ה ושמא תאמר כי אלו זכו לא היו מתים כאחת שתראה מות של אכזריות לז"א אדרבה מחמת חיבתם היה וזהו בחייהם ובמותם לא נפרדו והוא מעין מאמרנו על רות עם נעמי שאמרה כי המות יפריד ביני וביניך והוא כי שם כתבנו שכיונה נעמי באומרה יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי שהוא כי הנה ארז"ל כי מה שעשו עם המתים הוא נתין תכריכיהם וגם ידענו מחכמי האמת כי נפש הוא נעש' מלבוש לנפש צדיק בעליתו אל המנוחה העליונה וע"ד זה תהיה נפש גיורת מלבוש אל נפש צדקת וזה יהיה מאמר נעמי יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים שהוא כי כאשר עשיתם להם מלבושים כך תעשו אתם מלבושים לנפש צדקת ויהיה עמדי שתלבש בכם באופן תהיו עמדי למעלה ולא נתקיים בשתיהן רק באחת שעל כן נכתב חסר ה"א וכשראתה רות כי כן והיתה מתאמצת ללכת אתה והיא אמרה לשוב אל עמה ואל אלהיה אמרה בסוף דבריה אל תחשבי כי אולי לא אהיה צדקת כמוך ועל כן תעצור לדחותני דעי כי כה יעשה לי אלקים כו' לומר אשר אמרת יעש ה' עמכם חסד כו' להיות מלבוש לנפש צדקת ושיהיה עמך אם בערפ' לא יתקיים בי יתקיים כי כה יעשה לי אלקים כמאמרך וכה יוסיף כי עמך אהיה בעה"ז ובע"ה כי רק המות בלבד הוא שיפריד ביני וביניך כי לא יהיה מפריד רק המות כי מיום מות הראשונה משנינו עד השנית נפרד אך לא אח' היות שנינו שמה כי אז נעמדה יחד.
ובזה נבא אל הענין אמר דוד הנה רצה ית' יהיו יחד שאול ויהונתן בעה"ז ובע"ה ולא בלב' שמחיצתן א' כי אם שגם לא יתפרדו מיום מות זה עד יום מות זה כי אם שגם המות לא יפריד כי ימותו כאחת באופן שבחייהם ובמותם לא נפרדו ושמא תאמרו והלא אחר ששניהם צדיקים היה טוב שימות יחד שבחייהם ובמותם לא יפרדו ויותן מותן ביד ה' ולא בחרב אויב לזה אני אומר מנשרים קלו כו' והוא ע"ד מה ששמעתי אומרים על מה שארז"ל שאמ' משה לפני הב"ה כשראה תורת רבי עקיב' וראה מיתתו אמר זו תורה וזו שכרה אמר לו הב"ה כך עלה במחשבה.
ושמעתי כי פירושו הוא שתוק ואל תתמה כי ע"י היות מיתתו כך זכה ועלה למעלה במעלה עליונה ודקה המתייחסת אל מחשבה מה שלא היה משיג אם היה מת מיתת עצמו וע"ד זה ארז"ל שאמר שמואל לשאול אם תמות ביד פלשתי' תזכה שמחר אתה ובניך תהיו עמי במחיצתי ושעל כן הלך הוא והוליך בניו כמוליכם לחופה וזה יאמר דוד אל תתמהו אם מתו ביד פלשתים עם היותם צדיקים כי הנה על ידי כן מנשרים הפורחים למעלה מכל עוף כנף ויותר מהפרש קלות לעלות שיש לנשר על יתר עופות קלו לעלות מעלה מעלה שהוא עד מחיצת שמואל השקול כמשה ואהרן ושמא תאמר איך יתכן וכמה אשמות מנו חכמים לשאול עם אשמת נוב עיר הכהנים לז"א ומאריות גברו והוא כי הנה גדולה גבורת הגבור הכובש את כעסו מהנוקם את נקמתו כי על כן לא ערבו לאנשי כנסת הגדולה דברי ירמיה ולא דברי דניאל שא' השמיט הגבור וא' הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו שרואה וכובש אפו כי זה גדול מהלוחם ומתנקם וכן הוא בשאול ויהונתן שאומר לו שמואל אם תקבל ברצון ליפול ביד פלשתים תזכה להיות מחר עמי במחיצתי מיד קבל ולקח בניו לחרב כמו שמוליכם לחופה והוא יתב' קבץ פמליא של מעל' ואמר להם ראו בריה שיש לו בעולמי שאדם הולך לחופה ואינו מוליך בניו מפני העון שאול הלך ליפל בחרב ומוליך בניו עמו ואין ספק כי כבוש את יצרם לעשות כן גבורה תחשב יותר מגבורת אריה כמדובר כי על כן שיבחם ה' ואמר ראו בריה וכו' כי על כן נמחלו כל אשמותם לעלות מיד למחיצת שמואל הנביא וז"א תדע למה מנשרים קלו לעלות ולא עיכבו אשמותם על כי מאריות גברו במה שכבשו את יצרם ללכת עם בניו ליפול בחרב. וכן יורה מאמר ז"ל במה שתלה שמואל היותם מחר במחיצתו אל נפלו ביד פלשתים ויצדק בזה אומרו מחר כלומר בלי עכוב זמן לנכות חלאת דבר עד עלותם למחיצתו הגדולה: הרי שאין לבכות את הצדיק על אבדן עצמו וגם לא על הטעם השני שהוא על העדר ההנאה שהיתה לנו ממנו.