פרק כ · פסוק לה
ואיש אחד מבני הנביאים כו' ראוי לשים לב מה צורך היתה הבאה זו אל הענין וגם למה עשה שלא יכיר המלך בו בהכירו אותו ולא נגש אליו לדב' לו דברי נבואתו בלי התנכר ובלי משל. ועוד כי למה על כן יומת והלא אין מלקין אלא אם כן מתרין ועוד כי אין המשל דומה לנמשל כי אל אחאב לא אמר שישקול כסף כי אם החליט גזרת מות בלבד ובמשל יש פדיון. אך הנה ארז"ל כי כאשר נגש אליו הנביא נאמר ויגש אליו איש האלהים ויאמר אל מלך ישראל ויאמר כה אמר ה' הקשה ר' יוחנן מאי ויאמר ויאמר שני פעמים אלא שניתן לידרש כי האמירה ראשונה היא אם יבא לידך בן הדד אל תרחם עליו כו'.
ונבא אל הענין והוא כי אם היה אומ' לו שליחותו בלי שום הקדמה יען אשר שלחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו לא יאמין כי יאמר הן אמת שבדבר ה' אמרו לי שלא ארחם עליו אך אין ראוי על זה עונש מיתה שתהיה נפשי תחת נפשו על כן הורה הנביא במה שנתפרסם אז לעיני כל הבאים מהמלחמה שעם המלך שצוה אל רעהו הרגני נא למען יראו המלך והעם משפט הבלתי מכה את אשר יצוה הנביא בדבר אלהים להכות ולא יכנו כי האיש אשר אמר אליו הנביא בדבר ה' הכני נא ולא הכהו המיתו האריה למען יראה המלך והעם כי משפט מות לבלתי מכה את אשר יצוה השם להכות ולא יכה. כי בזה יבין המלך כי גם לו משפט מות אשר נצטוה מהנביא בדבר אלהים יכה את בן הדד ולא המיתו כי בן מות הוא כי הנה נצטוה כמאמר רבי יוחנן שכתבנו.
ואחר שידעו הכל כן רצה להודיע נבואתו אל המלך כי על ששלח את בן הדד תהיה נפשו תחת נפשו וירא והנה עדיין היה יכול המלך להשיב כי לא נאמר לו כי אם אל תרחם עליו ומשמעו שיאסרנו במשמר וכיוצא בו על כן רצה להורות לו איך בפיו ובשפתיו יודה איך לא הונח שהיה כך היה בן מות והוא בהמצאה אשר עשה להתנכר ולשאול אם הוא שנאמר לו שישמור איש אחד במלחמ' ואם לאו שתהיה נפשו תחת נפשו או ככר כסף ישקול ושלא במתכוין הלך מעיניו שלא שמרו כראוי מה משפטו אמר לו כן משפטיך אתה חרצת כלומר שהוא גם הוא לא יונח שמה שאמר לו הוא יתברך שלא ירחם עליו לא היה להכותו נפש כי אם לבלתו שלחו הרי הוא חייב מיתה כי כן משפטו הוא חרץ ואינו יוכל לומר כי שם היה תנאי והיתה נפשך תחת נפשו ובנושא שלו על בן הדד לא היה תנאי כי על כן הקדים לו ענין מפורסם מהאיש שעבר על דברי הנביא להכותו מכה בעלמא עם שלא היה בה מות כי אם צער ועל שלא עשה הומת וא"כ גם כל עובר מצות הנביא בשם ה' הוא בן מות והרי הוא כאלו תנאי בפירוש אז גלה לו הדבר בפירוש כי הוא האיש וכאשר אמר הוא לנביא כי כן משפטו הוא חרץ כך הוא כן משפטו שהוא חרץ כאומר לנביא כן משפטיך כו' ועל כן התנכר לאמר לו מה שנצטוה לשמור האיש ולא שמרו כי רצה שהמלך יאמר המשפט בפי' מן הטעם האמור ואם היה מכירו לא היה משיב דבר כי יבין כי עליו הוא מדבר כי הלא ידע אשר הוא היה שעל ידו מת אשר צוהו בדבר ה' להכותו ולא הכהו ומת ועתה יראה שאלה זו יבין כי שני העניינים אחד ושעליו הדבר ועל כן התנכר ולא העביר האפר עד אחרי כן שרצה לפרש הענין וגם מה שהזכיר ענין הככר כסף היה ג"כ לבל יבין פשר דבר עד יגלה לו כי בנושא שלו אין כסף ועכ"ז אין המלך יכול להשיב הנה גם אני אשקול ככר כסף כי זה כיון הנביא באו' יען שלחת את איש חרמי כו' לומר כי שם הודה המלך כי על ששלא במתכוין ברח האיש היה לו פדיון אך אתה ששלחתו בידך אין פדיון כי אם והיתה נפשך תחת נפשו ועמך שלא מיחו תחת עמו והן אמת שאם כאשר אמר הנביא לאיש ההוא הכני נא לא היה ממאן והיה מכה אותו גם שלא היה הדבר נראה בעין עונש העובר על דברי נביא על פי ה' אך לא יבצר מלהורות כי אין לעבור מפי הנביא בדבר ה' כי הנה רעהו של הנביא לא אמר איך אעשה וחטאתי כי המכה את חבירו נקרא רשע כי הוראת שעה היא ובן מות הוא העובר אלא שעל ידי מה שמיאן נראה העונש בחוש: