מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר
פתיחה בדברי אגדה · דף ד.
גמרא רבא דייק מסיפא טעמא דבא ומצאו ששחט אבל יוצא ונכנס שפיר דמי. אין להקשות מנ"ל לרבא להוכיח זאת דהא מצינו למידק הכי. דבבא ומצאו אם אינו חותך לו כזית בשר אסור לאכול משחיטתו משא"כ ביוצא ונכנס יש חילוק. דאם איתא קמן צריך שיחתוך לו כזית בשר ונותן לו. ואי ליתא קמן שרי בדיעבד. ז"א דהא כתבו התוס' לעיל דף ג' ע"א בד"ה אבל בא ומצאו ששחט וכו' דס"ל לרבא דבבא ומצאו ששחט נמי דינא הכי כיון שיכול לברר ע"י כזית בשר יש לו לברר. אבל אי ליתא לכותי קמן מותר לאכול משחיטתו וק"ל:
שם בגמרא אמרו לי' רבנן לרבא תני' דמסייע לך חמצן של עוברי עבירה וכו' הנה בספר אשל אברהם כתב בסוגי' זו. וז"ל הנה ר"ת פסק והובא דבריו בטור א"ח סימן תמ"ג שפחה שקנתה ירקות בחמץ של ישראל לאחר שעה ששית והתיר ר"ת. וראייתו מחמץ של עוברי עבירה דמותר מיד מפני שהן מחליפין אלמא החליפין מותרין וכתב האשל אברהם על זה ולכאורה הוא תמוה דלפי המסקנא דאתי' כר"ש הוא חמץ דרבנן אבל בדאורייתא נוכל לומר חליפי חמץ אסור אף לאחרים ועלה על רוחי לפרש מה דאמר מי קתני שאני אומר וכו' דמ"ל דאי ר"ש היא והוא רק מדרבנן. הל"ל שאני אומר כי אף דהוא ספק מותר. ודוחק לומר דאתא לאשמועינן דאפילו בדרבנן אמרינן בודאי מכ"ש בדאורייתא דהרי לא בא אלא לתת טעם אמאי חמצן של ע"ע מותר ובזה מספיק הטעם שאני אומר ומספק אבל לר"י דס"ל דהוא דאורייתא ודאי צריך למיתנא מפני וכו' דבדאורייתא צ"ל ודאי וא"כ אי אתי כר"ש הל"ל רבותא טפי שאני אומר דסמכינן אספק. וזה שאמר ותהוי נמי ר"ש כלומר אם תרצה לומר כר"ש צ"ל דאתי' נמי כר"י. ואזי א"ש דלא קתני שאני אומר. ולרווחא דמילתא מסיים התרצן אף לשיטתך דס"ל דאתי' כר"ש לחוד איש ומה בדרבנן מכ"ש וכו' ובזה צדקו דברי ר"ת ויפה הורה דלאחרים מותר דעיקר שנוי' מדקתני מפני ולא קתני שאני אומר ש"מ דע"כ ר"י היא. ע"ש באורך. ודבריו דחוקין מאוד דלפי פירושו הו"ל לתרצן למינקט בהאי לישנא הא ע"כ אתי' נמי כר"י מדלא קתני שאני אומר וכו' גם מ"ש אח"כ האשל אברהם דלרווחא דמילתא מסיים התרצן. אף לשיטתך דס"ל דאתי' כר"ש לחוד א"ש ומה בדרבנן לא שביק היתירא וכו' הוא דחוק מאוד דהא לפי דבריו קאמר התרצן עצמו מתחילה. דלא מצי אתי' כר"ש לחוד. דא"כ ה"ל למיתנא שאני אומר החליפו. ונ"ל ליישב קושית האשל אברהם על ר"ת לפמ"ש הפני יהושע בסוגי' הלז בגמרא ותהוי נמי ר"ש. וז"ל לפ"ז דהך ברייתא אתי' ככ"ע כיון דאפילו לר"ש מותר דלא שביק היתירא ואכיל איסורא דרבנן. כ"ש לר"י מותר דודאי מחליפין דלא לאכול איסורא דאורייתא. וא"כ יש לתמוה על כל הפוסקי' שלא הביאו דין זה כלל בהלכות חמץ. ותירץ הפ"י דהא למאי דמסיק לאתוי סייעתא לרבא ממה דקתני מפני שמחליפין דודאי מחליפין ואתי' כר"ש. דמה בדרבנן לא שביק היתירא וכו' מכ"ש בדאורייתא אזי הך סייעתא הוא קושי' לרבא דמה קמ"ל רבא בשחיטה במומר אוכל נבילות. דהוי דאורייתא דאמרינן לא שביק התירא וכו' הא מלת' דפשיט' הוא דהא אפילו בדרבנן לא שביק התירא. אלא על כרחך דלקושטא דמילתא מוקי רבא הך ברייתא כר"י דאוסר חמץ של ישראל מדאורייתא. ומש"ה מחליפין בשל נכרים והיינו לרש"י אפילו בפת גמור. דחמץ של נכרים מותר לאחר הפסח וכ"ש דא"ש לר"ת דמפרש בבצק. והשתא הוי הברייתא ממש כמימרא דרבא משא"כ לדידן דק"ל כר"ש דאפילו חמצו של ישראל אחר הפסח ליכא איסורא דאוריית' אפילו באכילה. ולא מיתסר אלא מדרבנן משום קנסא. זהו קיל גבי' ואזי לא אמרינן בי' דלא שביק התירא וכו' ע"ש באורך ולפי דבריו דמש"ה לא הביאו הטור וש"ע ושאר פוסקים דין זה דאמרינן בדרבנן לא שביק התירא. משום דאכן פסקינן כרבא במומר אוכל נבילות דדוקא בדאוריית' אמרינן לא שביק התירא ולא בדרבנן. לפ"ז מתורץ קושית האשל אברהם על ר"ת דלפ"מ דקיי"ל כרב' אזי ע"כ מוקמינן הברייתא דוקא כר"י דס"ל דהוא דאורייתא. ואזי מוכח דבדאוריי' החליפין מותרין וק"ל:
אך על דברי הפ"י הנ"ל יש להקשות מ"ש דלקושטא דמילתא מוקי רבא הברייתא כר"י דאוסר חמץ של ישראל מדאורייתא ומש"ה מחליפן בשל נכרי והיינו לרש"י דאיירי בפת גמור דשל נכרי מותר לאחר הפסח. א"כ מה יענה הפ"י לקושי' תוס' בפסחים דף כ"ט ע"ב בד"ה הדר בי' רב אחא וכו' וגם הרשב"א בחידושיו על חולין כ"כ. ולדברי הפ"י הקושיא במ"ע האיך מצי אתי' כר"י ואיירי בפת גמור. דאזי הוא חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח. א"כ לר"י מה מועיל שמחליפין. דהא ס"ל לר"י דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. ואזי אין לומר לרבא כתירוץ רשב"א בחולין ותוס' בפסחים שם שת שתי' דס"ל להני רבנן דסברוה כרב אחא בר יעקב בפסחים דף כ"ט דיליף שאור דאכילה משאור דראיי'. דהא רבא פליג התם בהדי' ארב אחא בר יעקב דאיתא התם האוכל שאור של נכרי שעבר עליו הפסח לדברי ר"י. רבא אמר לוקה. רב אחא ב"י אמר אינו לוקה רבא אמר לוקה לא יליף ר"י שאור דאכילה משאור דראי'. ורב אחא ב"י אמר אינו לוקה יליף ר"י שאור דאכילה משאור דראיי'. ובאמת התוס' והרשב"א תירצו שפיר דהני רבנן דסברוה סבירא להו כדהוי סבר רב אחא ב"י מעיקרא דיליף שאור דאכילה משאור דראיי' וא"כ מ"ל דהני רבנן דאמרי לרבא תני' דמסייע לך מייתי ראי' להך דינא דהכא דרבא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא והם הביאו ראיי' לפי שיטתם דסברי אף לפי האמת יליף ר"י שאור דאכילה משאור דראי' ובהך דינא דרבא בפסחים דאמר האוכל שאור של נכרי שעבר עלין הפסח לדברי ד"י לוקה בזה לא ס"ל כוותי' דרבא אבל על הפ"י שכתב דרבא גופי' ס"ל כהנך סברוה הקושי' במ"ע ונ"ל לתרץ קושי' תוס' והרשב"א על הא דסברוה וכו' דהנה יש להקשות על מה דקאמר הש"ס אלא הדר בי' מההיא דמנ"ל דמההיא דיליף שאור דאכילה משאור דראי' הדר בי' דלמא מהך תירוצו דמוקי הברייתא דהאוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ש קא הדר בי'. אח"ז מצאתי בספר צל"ח שהקשה ג"כ קושי' זו ומתרץ דמוטב לומר דהדר בי' מההיא דיליף שאור דאכילה משאור דראי' כדי להשוות המחלוקת לדינא בין רבא לרב אחא ב"י מאוכל חמץ של ככרי שעבר עליו הפסח. אח"כ מדחה התירוץ הלז. וכתב אלא דלפי מ"ט התוס' דהנך סברוהו בחולין גבי חמץ של ע"ע ס"ל כס"ד דרב אחא ב"י דיליף ר"י שאור דאכילה משאור דראי' א"כ מה הרווחנו אם רב אחא ב"י לא פליג על רבא אעפ"כ פליגי עלי' הנך סברוהו עכ"ל ע"ש ולפע"ד מצינו לתרץ הכי דמצינו למימר לפי דלא ידעינן איזה מימרא שאמר רב אחא ב"י תחילה על כן ניחא לי' להש"ס טפי לקיים הך תירוצא דרב אחא ב"י ולהחמיר ולומ' דהדר בי' מההי' דיליף שאור דאכיל' משאור דראי'. דזה הוא קולא גדולה לרש"י להתיר חמץ של נכרי באכילה בפסח עצמו ולתוס' בהנאה ע"ש בפסחים בתוס' ד"ה בדין הוא וכו' שהוא דבר חדש אשר לא מצינו כלל. אבל להנך רבנן דסברוהו מצינן למימר דנ"ל טפי לומר סמי חדא מקמי תרתי דהיינו חדא מאי דאוקי מתני' כר"י ויליף שאור דאכילה משאור דראי' והשנית דגם בואזדו לטעמייהו פליג עם רבא וקאמר בהדי' הכי זהו תרתי והך דס"ל דלא יליף הוא רק חדא ואזי ס"ל לרבנן דסברוה דרב אחא ב"י הדר בי' מהך תירוצא דמוקים הברייתא דמעל ולא מעל דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ש דבלא"ה הך תירוצא דוחק לומר דתרוויי' ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי דלא כחכמים בב"ק דהלכה כוותיי' והשת' אין אנו צ"ל כתירוץ התוס' והרשב"א דסברי כדס"ד דרב אחא ב"י אלא דסוברים כמסקנת רב אחא ב"י אך אכתי אינו מתורץ הקושי' הנ"ל על הפ"י מ"ש דלקושטא דמילתא מוקי רבא הברייתא בר"י. דמש"ה מחליפן בשל נכרי בפת גמור של נכרי. דמשום דחמץ של נכרי מותר לר"י לאחר הפסח וכמ"ש רש"י ז"ל הא לרבא לשיטתו בפסחים דפליג ארב אחא ב"י וס"ל דלא יליף ר"י שאור דאכילה משאור דראי' אזי אינו מועיל מה שמחליפן בשל נכרי דהא לר"י חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור אפי' בהנאה אך יש לתרץ דהפ"י לשיטתו אזיל. שמתרץ תי' אחר על קושית התוס' ורשב"א ז"ל הנ"ל שכתב בתוס' ד"ה מותר מיד וכו' לתרץ קושי' הנ"ל על סברוה הכי דמצינו למימר דס"ל להנך רבנן דסברוהו כחזקי' דדוקא לא יאכל משמע הנאה ואזי מוקי הך קרא דלא יאכל אמסתבר טפי על תוך זמנו אבל לא תאכל ולא תאכלו אשר מוקי ר"י חד לפני זמנו וחד לאחר זמנו. משמע רק איסור אכילה ולא איסור הנאה לחזקי'. והא דס"ל לר"י דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה היינו משום דיליף במה הצד בק"ו מערלה ומכלאי הכרם ומחמץ תוך זמנו שאסורין בהנאה. הצד השוה שבהן שנעבדה בהו עבירה ואסורין בהנאה אף אני אביא חמץ לאחר הפסח שנעבדה בו עבירה ואסור בהנאה. וא"כ לפ"ז לא שייך הך טעמא אלא לענין חמץ דישראל משא"כ בחמץ דנכרי שלא נעבדה בו עבירה א"כ אין לאסרו אלא באכילה מקרא דלא תאכלו הא בהנאה שרי לאחר זמנו דלא תאכלו איסור הנאה לא משמע ע"ש בפסחים בפ"י בד"ה מני מתני אי ר"י וכו' שכתב זאת שם בהדי' ואזי הנך סברוה דהכא שפיר סברו כחזקי' דהא בלא"ה רוב הפוסקים סוברים כחזקי' והפירוש מותר מיד בהנחה ע"ש לפ"ז לק"מ על דברי הפ"י הנ"ל דשפיר מצי סבר רבא כרבנן דסברוה דאתי' הברייתא כר"י וכחזקי' ומותר מיד פירושו בהנאה ודו"ק: