מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר
פתיחה בדברי אגדה · דף ב.
תוס' בד"ה הכל שוחטין כתוב בהלכו' א"י דנשים לא ישחטו וכו' ואין נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחילה כדאמרינן בפרק כל הפסולין וכו'. הנה בי"ד סימן א' ס"א כתב הרמ"א בשם האגור י"א שאין להניח נשים לשחוט וכו' וא"כ לפי שיטת הרמ"א קושית התוס' במקומה עומדת. ונ"ל דמ"ל מסברא דדוקא באין אחרים רואין אותן. אזלא ישחטו נשים לכתחילה. אבל באר"א בודאי מותרין לשחוט לכתחילה משום דאינו אלא חומרא בעלמא. ואזי אתי שפיר. דלא משני משום דבעי למתנא נשים משום דניחא לי' טפי לאוקמא מתני' דכל הפסולין ששחטו בכל גוונא. אפילו באחרים ר"א. דבכה"ג נשים שוחטות לכתחילה. משום הכי משני משום דבעי למתנא טמא במוקדשין דאפילו באר"א לכתחילה לא משום שמא יגע בבשר. דהא רבה בר עולא מוקי לקמן וכולן ששחטו בטמא במוקדשין. אלמא דטמא במוקדשין אפילו באחרים ר"א רק בדיעבד שרי דהא קתני ששחטו דיעבד. אח"כ מצאתי שבספר כרתי ופלתי מתרץ כה"ג. והוא מוסיף על זה וכתב דבשחיטת קדשים בכל עת אחד עומד על גביו. דהא צריך כהן לקבל הדם ע"ש. ובאמת זה אינו מוכרח. די"ל דמילתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי' דדעת הכהן על קבלת הדם אבל אינו משגיח אם נשחט הרוב או לאו. או אם דחק הסימנין בסכין ועבד דרסה והראי' לזה דלפי דבריו דבקדשים תמיד אחרים ר"א תקשי הא כתבו התוס' לקמן ע"ב ד"ה שמא יגע בבשר וכו'. אי גמי נקט הכא שמא יגע בבשר משום דבעי למימר אם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה פי' דה"א דאינו נאמן באמירת ברי לי. משום דרוב פעמים אינו יכול ליזהר מליגע כמ"ש התוס' בד"ה דליתא קמן וכו' משום הכי איצטריך לאשמועינן הכא דאם אמר ברי לי נאמן לפ"ז קשה אמה דמשני ואב"ע התם עיקר הכא איידי דתנא טמא בחולין תני נמי טמא במוקדשין. ל"ל למימר איידי. הא בלא"ה איצטריך לאשמועינן הכא. דאם אמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה דמהתם לא מוכח מידי. דמ"ל דמה"ט התם כשר בדיעבד משום דהוי אחרים ר"א התם בקדשים אבל באין אר"א כשאומר ברי לי אינו נאמן. משום דרוב פעמים אינו יכול ליזהר מליגע לכן איצטריך לאשמועינן הכא. א"ו דזה אינו מ"ש דמיירי התם דוקא באר"א אלא ס"ל להש"ס הכי מדקתני במתני' סתמא בודאי מיירי התם בכל גוונא אפילו באין אר"א. וא"כ הא דקתני התם שהשחיטה כשרה בטמאים באין אר"א. ע"כ משום דאמר ברי לי לכן הוצרך לתרץ איידי. אך קשה לפי דברי הנ"ל דהרמ"א והאגור מתרצים קושית התוס' מפרק כל הפסולין דהתם מיירי בכל גוונא אפי' בעומד ע"ג. ובעע"ג מותרין לשחוט נשים לכתחילה באינו עע"ג רק בדיעבד שחיטתן כשרה. א"כ קשה על אביי דמוקי מתני' בעע"ג ל"ל לאוקמי כלל בכותי ובעע"ג. דאזי צ"ל בבא דחותך כזית בשר ונותן לו דלא נזכר כלל במתני' והעיקר חסר. טפי ה"ל לאוקמי מתני' בעע"ג ובנשים ובלא תיקון כלל. דהכל שוחטין אפילו נשים. במד"א באחר עע"ג אבל באינו עע"ג לא ישחטו ואם שחטו שחיטתן כשרה. וכמו כן קשיא לרבא דל"ל לאוקמי בכותי וישראל יוצא ונכנס ובתיקון דחותך כזית בשר ה"ל לאוקמי בלא תיקון ובנשים. ולפי המסקנא דלקמן דקאמר רב אשי לא מוקי כאביי מתני' בכותי ובעע"ג משום דקסבר כותיים גירי אריות הם קשי' טפי. דאכתי הוה מצי לאוקמי מתני' בכה"ג בישראל עע"ג ובנשים. אמנם זהו דוקא לשיטת המהרש"א לקמן דף ג' ע"ב ברש"י ד"ה מומחין הן הלכך לא בעי למבדקי' דמקשה המהרש"א על הב"י דלפ"ז הו"ל לאוקמי מתני' הכי הכל מומחין שוחטין לכתחיל' ושחיטתן כשרה בדיעבד אף אם אין יודעין בו שיודע ה"ש. דקושית המהרש"א היא לאוקמי' מתני' בלא שום תיקון אזי קשה ג"כ קושי' הנ"ל דהו"ל לאביי ורבא ורב אשי לאוקמי מתני' בנשים בלא שום תיקון. אבל לפמ"ש הט"ז בי"ד ריש סימן א' ס"ק ג' דמש"ה מוקי הנך אמוראי מתני' בכה"ג דבדיעבד יש לו תיקון דהיינו תיקון דחותך כזית בשר. או תיקון דאמר ברי לי שלא נגעתי ותיקון דבודקין סכינו ותיקון דבודקין אותו אם אינו יודע ה"ש כל חד לפי תירוץ שלו. משום דמשמעות המשנה הכי. דבדיעבד צריך עוד להצטרף איזה דבר לאותו הכשר ע"ש באורך אזי לק"מ קושי' הנ"ל דמש"ה לא רצו הנך אמוראי לאוקמי מתני' בנשים משום דשחיטתן כשרה בנשי' הוא בלי שום תיקון. אך לפמ"ש התבואת שור אזי לפי שיטת הט"ז ג"כ קשה דהנה כ' הדרישה דלא חיישינן בנשים לעילוף כלל רק הטעם מחמת שדעתן קלות ואינן נאמנות על השחיטה ולכן יש להכשיר לעצמה דלא חשידא לאכול נבילות. כ"א אלפני עור לא תתן חשודה. כדאמר גבי כותי דאסור לאחרים. וע"ז כתב התבואת שור דלדבריו יש תקנה לאחרים בחותך כזית בשר ונותן לה אזי הקושי' במ"ע ואת"ל דלא קשי' לאביי ורבא משום דבנשים נמי צריך תיקון וא"כ לא איכפת להו אי מוקי בכותי או בנשים. עכ"פ הקושי' הנ"ל על רב אשי במק"ע. דהו"מ רב אשי לאוקמי בכה"ג בנשים דהכל שוחטין אפילו נשים במד"א ששוחטת לעצמה אבל לאחרים לא תשחוט ואם שחטה חותך כזית בשר ונותן לה. אכלה מותר לאכול משחיטתה וכו'. ואפילו לדעת הפרי מגדים שכתב ריש סימן א' במשבצות זהב וז"ל ואם שחטו נשים דיעבד כתב השמלה חדשה סימן א' ס"ג במקום שאין נשים שוחטות איתרע רוב דידהו ובמקום שנשים שוחטות יש להניחם על מנהגם וכתב ע"ז הפר"מ ואני אומר אם לא בדקו להן סכין כיון דבדיקת סכין טורח רב הוא דמי' לבדיקת חמץ דאי הוי ד"ת לא הוו נאמנות. ולקמן סימן קכ"ז סעיף י"ג היכא דאתחזק איסורא אסור וה"ה שחיטה אתחזק איסורא עכ"ל. וא"כ לפ"ד אין להתיר שחיטתן של נשים בדיעבד אם לא בדקו להן סכין. אזי אפילו אחרים ר"א לא מהני אם שחטה אפילו לעצמה. דדלמא בסכין פגומה שחטה וכדפריך הגמרא על רב אשי. כי אר"א מאי הוי דלמא בסכין פגומה שחיט. וא"כ לא מצי לאוקמי בנשים. דהכל שוחטין בעע"ג דהא לא מהני אפילו בעע"ג. דדלמא בסכין פגומה שחטה עכ"פ תקשי לפ"ד הפר"מ הנ"ל על אביי. דקאמר הש"ס לקמן דאביי לא אמר כרב אשי משום דלא ס"ל הא דרבא. דמ"ל לאביי ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון שחיטתן פסולה. והא דקתני בברייתא הכל שוחטין אפילו ישראל מומר צ"ל דאביי מוקי הך בריית' במומר לע"א כרב ענן דס"ל מומר לע"א מותר לאכול משחיטתו. אבל במומר לאכול נבילות לתיאבון כיון דדש בי' כהתירא דמי' לי'. כדקאמר הש"ס לקמן ושחיטתו אסורה. אזי לשיטת הפר"מ אכתי תקשי על אביי דהוי לי' לאביי לאוקמי כרב אשי ובנשים דהכל שוחטין אפילו נשים בעע"ג במד"א כשבדקו להן סכין. אבל אם לא בדקו להן סכין לא ישחטו, ואם שחטו בודקין הסכין אחריהן. נמצאת יפה מותר לאכול משחיטתן ואם לאו אסור לאכול משחיטתן. ואזי דאחר עע"ג וגם בדקו להן סכין א"צ התיקון להיות חותך כזית בשר:
וסיפא וכולן ששחטו קאי אחש"ו. ונראה לתרץ קושי' הלז לפמ"ש לקמן לתרץ קושי' תוס' דף ג' ע"ב בד"ה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. דז"ל התוס' שוחטין אף לכתחילה אבל אין לפרש דבדיעבד הוא דהוי שחיטתן כשרה אע"פ שאין אר"א. ולא מצי לאוקמי מתני' הכי משום דקשי' לי' וכולן. דהא לאביי ורבא ורב אשי לא מתוקם נמי וכולן אלא אחש"ו עכ"ל. ונ"ל לתרץ קושית התוס' דלעולם מצ"ל דדוקא בדיעבד שחיטתן כשרה ולק"מ. דהא יש להקשות מה פריך הגמרא על אביי ורבא ורב אשי מ"ט לא אמרי כרבינא הלא ניחא להם טפי לאוקמי באוקימתייהו למר בכותי ולמר במומר מה דאיתא בהדי' בברייתא דלקמן ת"ר שחיטת כותי מותרת וגם מייתי הגמרא לקמן הברייתא הכל שוחטין אפילו כותי אפילו ערל אפילו ישראל מומר. ורב אשי לא מוקי כאביי בכותי כהך ברייתא משום דס"ל בכותי כאידך תנא דפליג אברייתא דס"ל כותיים גירי אריות הן. ואביי לא מוקי לי' במומר כהך ברייתא משום דס"ל דאין הפי' בברייתא מומר אוכל נבילות לתיאבון דמומר אוכל נבילות לתיאבון שחיטתו פסולה כיון דדש בי' כנ"ל אלא ה"פ מומר לע"א כנ"ל דדרך הברייתא לפרש המתני' מש"ה מפרשו מתני' כהברייתא משא"כ אי הוי מוקי כרבינא דבודקין אותו זה לא מצינו בשום ברייתא ואדרבה מצינו להיפוך בברייתא דלקמן מצא תרנגולת שחוטה דס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן דרבינא ס"ל דפליגי תנאי בזה כמ"ש התוס' ד"ה אם שחטו אבל אינהו ס"ל דאיכא למדחי כדדחי הגמרא לקמן דלא פליגי תנאי כלל. וכ"ע ס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן. מש"ה לא מוקי כרבינא. ונ"ל לומר דקושית הגמרא על אביי ורבא ור"א אינו כפשוטו דנוקמא כרבינא דע"ז בודאי מ"ל דניחא להו טפי לאוקמי כאוקימתייהו כדקתני בברייתא בהדי' וכנ"ל אלא עיקר קושי' הגמרא כמ"ש בחידושי הרשב"א בד"ה כולהו כרבינא וכו' וז"ל אע"ג דקשי' להו וכולן ששחטו משום דל"ק אלא לישנא בעלמא ולרבינא קשי' דינא עכ"ל והשתא מ"ל דהגמרא מקשה דנוקמא כרבינא כדי להרויח בזה הקושי' דוכולן ששחטו. ואעפ"כ מתרץ הגמרא דניחא להו טפי תירוצם כמ"ש הרשב"א הנ"ל דאזי ל"ק אלא לישנא בעלמא משא"כ לרבינא קשי' דינא דהך דינא דרבינא הוא נגד הברייתא דמצא תרנגולת וכו' לפ"ז מתורץ קושי' התוס' דלעולם לא אמרינן רוב מציין אצל שחיטה מומחין הן אלא בדיעבד ולא מצי לאוקמי מתניתן הכי משום דקשי' להו וכולן דהשתא אין לומר הא לדבריהם נמי קשי' וכולן. א"ו דקאי על חש"ו. ז"א דמ"ל דמש"ה לא רצו לאוקמי בכה"ג משום דאכתי יהי' קשה הקושי' על וכולן. ואזי לא הוו מרויחין כלום בהך אוקימתא אזי ניחא להו טפי לאוקמי כאוקימתייהו מה דתני בהדי' בברייתא דלקמן. ולא כאוקימתא דרבינא שהוא דוחק דהוא נגד הברייתא דמצא תרנגולת שחוטה ולפי דברי הנ"ל יש לקיים דברי הפר"מ להחמיר. דנשים אינן רשאין לשחוט אפילו באחר עע"ג דהשתא מתורצת קושי' הנ"ל על הפר"מ דאיך קאמר הגמ' דאביי לא אמר כר"א משום דלא ס"ל הא דרבא אלא דשחיטתו פסולה. הא אכתי קשה דהו"ל לאביי לאוקמא כרב אשי בכה"ג בנשים דהכל שוחטין אפילו נשים כשבודקו להן סכין כנ"ל. ז"א דאזי לא הוי אביי מרויח בזה כלום דאכתי יהי' קשה וכולן ששחטו אהייא דלא מ"ל דקאי על נשים בשלא בדקו להן סכין דא"כ תקשי כקושית הגמרא אי דאיתא לסכין לבדקי' השתא ואי דליתא לסכין כי אריא מאי הוי. דלמא בסכין עגומה שחטה וע"כ יהי' מוכרח לומר דקאי וכולן אחש"ו ואזי ניחא לי' לאביי טפי לאוקמא כתירוצו בכותי דזהו מה דתנא בהדי' בברייתות לקמן הכל שוחטין אפילו כותי וכו' וגם ת"ר שחיטת כותי מותרת שלא תאמר רבי לא שנאה ר' חיי' מנ"ל מלאוקמא בנשים מה דלא מצינו בשום ברייתא. ואין להקשות לפי דברי הפר"מ הנ"ל דנשים אפילו בעע"ג בדיעבד שחיטתן פסולה כשלא בדקו להן סכין משום דאינן נאמנות על בדיקת סכין. א"כ הא דקתני במתני' דכל הפסולין שהשחיטה כשרה בנשים הו"ל למיתנא בהדי' ובלבד שבדקו להן סכין וכדקתני בטמאים ובלבד שלא יגע בבשר. ז"א לפי מה דאיתא בפסחים דף ל"ו ע"א לישה נהי דבזריזין ליתא במקום זריזין איתא ופירש"י ז"ל שם וכיון דבעזרה איתא חזו לה כהנים ומלמדין אותה להיזהר שלא תחמיץ וכמו כן מ"ל הכא אע"ג דבחולין אין נשים שוחטות אפילו באריא דאינן נאמנות משום דבדיקת סכין טורח רב הוא. מ"מ בקדשים מותרין לשחוט משום דהבהמה בעזרה א"כ חזו לה כהנים ומשגיחין על בדיקת סכין היטב. או הכהנים עצמן בודקין הסכין ואז אינו צריך למיתנא ובלבד שבדקו להן סכין דודאי כהנים זריזין הן ומשגיחין על בדיקת סכין. ותו דכמה ממונים היו בלשכות בית החליפות לצורך בדיקת סכין וכמ"ש הפני יהושע בתוס' ד"ה הכל שוחטין אבל בטמאים צ"ל ובלבד וכו' משום דרוב פעמים אינו יכול ליזהר מליגע כמ"ש התוס' אבל לעולם בחולין שפיר מצ"ל להחמיר כהפר"מ דאפילו באר"א שחיטתן פסולה אם לא בדקו להן סכין ובזה נדחין ג"כ דברי הכר"ופ שכתב דמה"ט לא מוקי בנשים משום דאזי ואם שחטו מיותר דאי לאשמועינן דבדיעבד מותר כבר קתני בזבחים שהשחיטה כשרה בנשים דלפ"ד אין ראי' כלל מקדשים ודוק:
תוס' בד"ה שמא יקלקלו בגמרא דייק וכו' וקשה לפי' דהא מסיפא שמעינן לה וכולן ששחטו ואחרים ר"א וכו' עכ"ל ולפענ"ד יש לתרץ קושי' התוס' על רש"י דהנה כתב הש"ך בסימן א' ס"ק כ"ה וז"ל דע דמדברי ב"י משמע דקטן היודע לאמן את ידיו או מומחה מותר לכתחילה לשחוט כשאחרים עע"ג והיכא שאינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה מותר בדיעבד כשאחרים עע"ג וכו' אבל המהרש"ל בפ"ק דחולין סימן ה' והדרישה האריכו לפסוק דאפילו יודע לאמן ידיו או מומחה ואחרים עע"ג אינו מות' אלא דיעב' אבל ביודע לאמן ידיו וגם הוא מומח' מסיק המהרש"ל ביש"ש דמותר ליתן לו לכתחילה לשחוט באר"א. ובאינו מומחה ואינו יודע לאמן ידיו ס"ל להמהרש"ל ודרישה והב"ח. דאפילו באר"א פסול בדיעבד ומטעם דהוי כמעשה קוף בעלמא והנה מ"ל דרש"י ז"ל ס"ל דליכא חילוק כלל דאפילו במומחה ויודע לאמן ידיו אסור לכתחילה כמו בחדא לטיבותא דהיינו מומח' לחוד או יודע לאמן ידיו לחוד וגם ס"ל דחש"ו שווין להדדי בכל גוונא. דהפר"מ כתב בסימן א' אות כ"ה בשם השמלה חדשה ותבואת שור וז"ל כתב השמ"ח סכ"ח ובתב"ש אות מ"ח דוקא קטן פסול באין אומן דלית לי' כח גברא ולא הוי בכלל וזבחת הא חרש ושוטה אף הסמ"ג מתיר באין אומן דיש להם כח גברא ע"ש ומכ"ש דמ"ל דלא גרעו חרש ושוטה מקטן. ושווין הן דשחיטתן כשירה בדיעבד באר"א. אם יודעין לאמן ידיהן או מומחין. ואע"פ שאחרים ר"א אעפ"כ אסורין לכתחילה אפילו בתרתי לטיבותא דהיינו יודע לאמן ידיו ומומחה. לפ"ז מתורץ קושית התוס' על רש"י. דמ"ל דאיצטריך לאשמועינן רישא וסיפא באר"א. דברישא אשמועינן דאפילו בב' מעלות דהיינו ביודע לאמן ידיו ומומחה. אעפ"כ לכתחילה לא. ובסיפא אשמועינן רבותא לענין דיעבד דאפילו בחד מעלה דהיינו במומחה ואינו יודע לאמן ידיו או אינו מומחה ויודע לאמן ידיו מותר בדיעבד באר"א. וא"כ איצטריך רישא דאי תני סיפא לחוד הוי מוקמינן סיפא במסתבר דהיינו ביודע לאמן ידין ומומחה דאזי מותר דיעבד באר"א. אבל בחדא מעלה דהיינו באינו יודע לאמן ידיו והוא מומחה או יודע לאמן ידיו ואינו מומחה. ה"א דאפילו באר"א בדיעבד פסול מש"ה איצטריך רישא דשמא יקלקלו לאורוי בשתי מעלות דאף עפ"כ אין מוסרין להן חולין לכתחילה אזי מוכח מיתורא דסיפא מיירי בחדא לטיבותא' דאפילו אינו יודע לאמן ידיו רק הוא מומחה או איפכא מותר בדיעבד באר"א. אח"כ מצאתי בספר יש"ש סימן ג' שמפרש ג"כ הכי דברי רש"י בקצרה. וז"ל שבא להשמיענו לנו שאין מוסרין להן לשחוט לכתחילה באר"א אפילו ביודעים לאמן ידיהם ולא כמ"ש הרא"ש דקטן מומחה ויודע לאמן ידיו דמותר לשחוט לכתחילה עכ"ל ולפי דברי הנ"ל מצינן לתרץ מה שיש לדקדק על אביי ורבא ורב אשי שהקשה הש"ס עליהם הקושי' של ששחטו אהייא למה לא אכפת להו בקושית הש"ס הנ"ל והאיך מצאו אנשי חיל ידיהם לתרץ קושי' זו. וי"ל הכי דמ"ל דהמקשה לא ידע אכתי לדייק היוד דשמא יקלקלו דהא כתבו התוס' לדעה הי"מ דרבא לא דייק שמא יקלקלו וכמו כן מ"ל דהמקשה לא דייק הכי ואזי מיירי הרישא בשאין אר"א ונראה לי' להמקשה מסברא כדעת הרש"ל והדרישה והב"ח דבתרתי לריעותא שחיטתן פסולה אפילו אר"א משום דהוי כמעשה קוף בעלמא ולפ"ז מיירי רישא וסיפא. בחד גוונא בדאיכא מעלה. דברישא באין אר"א שחיטתן פסולה בין בחדא מעלה בין בב' מעלות ובסיפא אשמועינן דאם אר"א בין בחדא מעלה ובין בב' מעלות שחיטתן כשירה בדיעבד. ואזי דרישא וסיפא מיירי בחד גוונא פריך המקשה שפיר ואם שחטן מבעי' לי'. אבל לפי המסקנא דדייק רבא שמא יקלקלו וכמו כן מ"ל דאביי ורב אשי כמי דייקו הכי וא"כ קשה קושי' התוס' הא מסיפא שמעינן לה. וחזי מ"ל דנ"ל לאביי ורבא ורב אשי כדעת הב"י. דאפילו בתרתי לריעותא שאין להם מעלה כלל אפ"ה שחיטתן כשרה בדיעבד אם אר"א וסבירא להו נמי דאפילו בתרתי לטיבותא אין מוסרין להם חולין לכתחילה אפילו אר"א וכמ"ש לעיל לדעת רש"י ז"ל ואזי לק"מ קושי' התוס' דרישא אשמועינן אפילו בתרתי לטיבותא אין מוסרין להם חולין לכתחילה לשחוט אע"פ שאחרים ר"א. ובסיפא אשמועינן דאפילו בתרתי לריעותא שחיטתן כשרה בדיעבד באר"א ואזי לא קשה קושית הגמרא אליבייהו דאג הוי תני ואם שחטו ה"א דרישא וסיפא מיירי בהך גוונא שיש להן מעלה דברישא אשמועינן דאפילו בב' מעלות אין מוסרין להן חולין לכתחילה באר"א ובסיפא אשמועינן דבחדא מעלה שחיטתן כשרה בדיעבד באר"א אבל בתרתי לריעותא שאין להן מעלה כלל. ה"א דשחיטתן פסולה לדעת רש"ל והב"ח הנ"ל מש"ה איצטריך למיתני הלשון וכולן לאורוי דבכל גוונא חש"ו אפילו בשאין להן מעלה כלל ששחטו שחיטתן כשרה. ודוק:
באופן אחר יש לתרץ דלרש"י לא קשה כלל קושי' התוס' ויתורץ בזה שינוי הלשון ברש"י דלקמן דף י"ב מפרש רש"י בדברי רבא דקאמר ש"מ אין מוסרין להן חולין לכתחילה לשחוט אפילו אחרים עע"ג ובעמוד ב' באוקימתת דרבה בר עולא בד"ה דיעבד נמי לא שמא ישהו כתב רש"י ז"ל וז"ל ולקמן דף י"ב מפרש אמאי נקיט שמא יקלקלו לשון עתיד לאשמועינן שאין מוסרין להן חולין לכתחילה ואפילו באר"א. ושינה לשונו ולא כתב ואפילו אחרים עע"ג ונראה לתרץ ע"פ מ"ש התוס' לקמן בדף י"ב הנ"ל ד"ה מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה תימא דמשמע הכא וכו' וי"ל בגדול עע"ג היינו שמלמדין אותן לעשות לשמה אע"ג בריש פרקין דף ג' קרי לאר"א גדול עע"ג עכ"ל ועיין מ"ש המהרש"ל ומהר"ם לפ"ז מצינן לתרץ הכי דנראה לי' לרש"י ז"ל דיש לפרש אר"א בתרי גוונא לפעמים בעע"ג וכמ"ש התוס' ולפעמים באר"א בעלמא וקשי' לי' לרש"י ז"ל ל"ל לרבא לאוקמא לקמן מתני' בדוחק דאתי' כיחידאה דוקא כר' נתן הא מצי אתי' נמי כרבנן. והא דקתני במתני' וכולן ששחטו ואר"א הפי' הוא שעע"ג דאזי הם בני כוונה וכמו דקרי בריש פרקין לאחרים ב"א עע"ג ומש"ה שחיטתן כשרה אך נ"ל לרש"י ז"ל דרבא לשיטתו אזיל. דמפרש רישא שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו ש"מ אין מוסרין להן חולין לכתחילה לשחוט אפילו באר"א וא"כ קשה ל"ל הך. הא מסיפא שמעינן לה כקושית התוס' ונראה לי' לרש"י ז"ל לתרץ קושית התוס' הכי דברישא אשמועינן רבותא בלכתחילה ובסיפא אשמועינן רבותא בדיעבד. ברישא אשמועינן אפילו הנך אר"א עע"ג דאזי הם בני כוונה אפ"ה אין מוסרין להם חולין לכתחילה לשחוט שמא יקלקלו ובסיפא אשמועינן רבותא לענין דיעבד דאפילו באר"א בעלמא ואין עע"ג אפיה בדיעבד שחיטתן כשרה משום דלא בעינן כוונה לשחיטה. ואזי לק"מ ארבא דשפיר דיוק רבא מכח יתורא דהני תרתי בבי דמתני' דהסיפא וכולן שחטו מיירי באר"א בעלמא ואין עע"ג דאזי לאו בני כוונה נינהו ואפ"ה שחיטתן כשרה וא"כ ע"כ אתי' כר' נתן דס"ל דלא בעינן כוונה לשחיטה ואזי ג"כ לק"מ קושי' התוס' על רש"י ז"ל. אחר זה ראיתי בספר תבואת שור בריש ספרו שמתרץ כה"ג קושי' תוס' על רש"י ז"ל ובלי הוכחה הנ"ל וז"ל בתוס' ד"ה שמא וקשה לפי' ויש ליישב עם מה שכתבו התוס' בעצמן דף י"ב ד"ה מאן תנא דאחרים ר"א היינו ראי' בעלמא ועע"ג היינו שמזהיר אותן וכו' ואי מסיפ' ה"א דהא דפסלינן היינו דומי' דדיעבד שאחרים ראו אבל אם האחרים רוצים לעמוד עליהם ולהזהיר אותם וללמדם האיך יעשו כשר לכתחילה קמ"ל משנה יתירה שמא יקלקלו דמועדין הן לקלקל ולא יועיל האזהרה והיינו דשינה רש"י מלשון המשנה דף י"ב ונקיט בלשון אחרים עע"ג עכ"ל והנה לדבריו תיקשי על רש"י ז"ל קושי' הנ"ל. דמי הכריחו לדחוק ולפרש דברי רבא הכי דאתי לאשמועינן דאין מוסרין להן חולין לכתחילה בעע"ג דאזי עיקר דינא. דאתא רבא לאשמועינן חסר מן הספר הרי אמורא צריך לפרש דבריו והל"ל בהדי' אין מוסרין להם חולין לכתחילה אפילו באעע"ג. וטפי הו"ל לרש"י ז"ל לפרש כפשוטו דאין מוסרין להן חולין כלל. דשמא יטעו העולם להכשיר שחיטתן כפי' ר"ת דדברי רבא סתמא סובלין עפי הך פירוש דאין מוסרין להן חולין כלל וכמ"ש היש"ש. תו קשי' על דבריו דאכתי הך קושי' הנ"ל על רש"י ז"ל במ"ע. דלמה שינה רש"י ז"ל לשונו בדף ב' ע"ב בד"ה דיעבד נמי לא שמח ישהו לפרש מאי דקאמר רבא ש"מ אין מוסרין להם חולין לכתחילה באר"א ולא כתב באחרים עע"ג דהא ע"כ הפירוש הכי בדברי רבא עע"ג וא"כ הו"ל לרש"י ז"ל גמי לפרש כן בדף ב' ע"ב כדלקמן דף י"ב אבל לפי דברינו הנ"ל אתי שפיר דרש"י ז"ל הוכיח דע"כ הפי' דאין מוסרין להן חולין לכתחילה לשחוט באר"א דהיינו בעע"ג ודלא כפי' ר"ת דמיירי רישא באין אר"א והפי' אין מוסרין להן חולין לכתחילה לשחוט היינו אפילו כדי להשליך לכלבים. דאי כפי'ר"ת דמיירי רישא באין אר"א הקושי' הנ"ל על רבא דהוי לי' לאוקמא מתני' כרבנן במ"ע ומש"ה כתב רש"י ז"ל לקמן דף י"ב אמימרא דרבא דלרבא לשיטתו אין מוסרין להן חולין לכתחילה ואפילו אחרים עע"ג דהא דבאחרים ר"א כשירין דוקא בדיעבד דמוכח מסיפא וברישא. אתי לאשמועינן הדין דלכתחילה לא דאזי מוכח דע"כ אתי לאשמועינן דאפילו בעע"ג לכתחילה לא כנ"ל. אבל בדף ב' ע"ב ד"ה בדיעבד נמי לא כתב רש"י ז"ל שאין מוסרין להן חולין לכתחילה אפילו באר"א סתמא. ולא נקט דוקא בעע"ג משום דדוקא לאביי ורבא ורב אשי דלא קאי סיפא וכולן ששחטו אלא בחש"ו אזי מוכרחין אנו לומר מכח קושי' התוס' הא מסיפא שמעינן לה דרישא אתי לאשמועינן דבעע"ג אין מוסרין להן חולין לכתחילה לשחוט אבל בדף ב' הנ"ל בד"ה דיעבד נמי לא דמפרש רש"י זאת לפי תירוץ רבה ב"ע דאז לא מוכח מסיפא כלום הך דבחש"ו דוקא בדיעבד שחיטתן כשרה באר"א ולא לכתחילה דהא מ"ל לרבה בר עולא דדיעבד נקיט משום טמא במוקדשין כמו שכתבו התוס' ד"ה שמא יקלקלו הנ"ל אזי אין אנו מוכרחין לומר דאשמועינן ברישא דאין מוסרין לבן חולין לכתחילה לשחוט דוקא בעע"ג דהא איצטריך לאשמועינן דאפילו באר"א לכתחילה לא דהא מסיפא לא מוכח מידי כנ"ל מש"ה מפרש רש"י כפשוטו דאתי לאשמועינן ברישא אין מוסרין להן לכתחיל' לשחוט אפילו אר"א וכלשון המתני' ודוק.
בא"ד וניחא השתא דבאין אר"א עסקינן ברישא לכאור' הוא שפת יתר דהא לר"ת אשמועינן ענין אחר וכבר מתורץ שפיר קושי' התוס' ולפענ"ד אפשר לפרש מ"ש התו' וניחא השתא וכו' הכי. דנ"ל לתוס' מה שמפרש רש"י ז"ל דברי רבא אין מוסרין להן חולין לכתחילה אפילו אריא הוא דוחק וכמ"ש היש"ש הנ"ל שדברי ר"ת ישרים דהוי לי' לרבא למימר זאת בהדי' דהפי' במתני' אפילו אר"א דאמורא צריך לפרש דבריו וכנ"ל. וזה הוא כוונת התוס' וניחא השתא דבאין אר"א עסקינן ברישא ואזי אין צריך רבא לפרש כלום. דס"ל לר"ת דפשיטא דבאר"א ודאי מותר למסור להן להשליך לכלבים וכמ"ש הש"ך בסימן א' ס"ק כ"ז וז"ל אבל בעע"ג י"ל דכ"ע מודו להט"ו דמותר למסור לו להשליך לכלבים כשהוא מומחה או יודע לאמן ידיו משום דאז בדיעבד שחיטתו כשרה עכ"ל וזה הוא לשיטת רש"ל ודרישה והב"ח הנ"ל אבל לשיטת הב"י אפילו באינו יודע לאמן ידיו ואינו מומחה מותר למסור להן להשליך לכלבים דהא להב"י בכה"ג שחיטתו כשרה בדיעבד וק"ל:
תוס' בד"ה התם כדקתני טעמא וכו' ומה שפי' נמי במסקנא גבי דאי דיעבד תרתי דיעבד ל"ל אין בראה וכו' דהו"מ למתני הכל ממירין והממיר סופג את הארבעים ועוד דבריש תמורה פריך הכל ממירין לכתחילה ולא שהאדם רשאי דיעבד ומשני התם ר"י וכו' והו"ל לשנויי דתני לי' משום וסופג מ' עכ"ל. ונ"ל לתרץ ב' קושיות אלו על רש"י ז"ל דמצינן לפרש הכי מ"ש רש"י דמש"ה קתני ולא שהאדם רשאי להמיר. משום דבעי לאסוקי וסופג את המ' לאשמועינן דלוקין על לאו שאין בו מעשה דאין הפירוש כמו איידי דמשום דבעי לאסוקי וסופג את המ' תני גמי לא שהאדם רשאי להמיר איידי דא"כ הו"ל לרש"י ז"ל למימר בהדי' איידי דתני וסופג את המ' תני גמי לא שהאדם רשאי להמיר אלא מ"ל דהכי פירושו. דקשי' לי' לרש"י ז"ל על פי' ר"ת קושית התוס' וקשה לפירושו דקאמר יהי' לרבות שוגג כמזיד מש"ה אינו נראה לי' פי' ר"ת אלא מפרש הכי משום דבלא"ה בעי לאסוקי לאשמועינן הדין דסופג את המ' דלוקין על לאו שאין בו מעשה. ואזי מיירי הסיפא במזיד מש"ה איצטריך למתני משנה יתירה לא שהאדם רשאי להמיר וכו' ולק"מ הך קושי' של התוס' על רש"י ז"ל דהו"ל למתני הכל ממירין והממיר סופג את המ'. דאי הוי תני הכי ה"א דרישא איירי בגוונא דסיפא במזיד. וה"פ הכל ממירין אחד אנשים ואחד נשים דהיינו בדיעבד מתפיס התמורה אצלם במזיד וסופג מ' עליו אבל בשוגג לא מתפיס התמורה כלל. מש"ה תני משנה יתירה לא שהאדם רשאי להמיר דאזי קשה תרתי דיעבד ל"ל. א"ו דרישא אתי לאשמועינן דהכל מתפיסין בתמורה אפילו בשוגג. והסיפא לא שהאדם רשאי להמיר וכו' מיירי במזיד ואי לא הוי תני משנה יתירה דסיפא. ה"א דרישא ודאי איירי במזיד דהא קתני עלה והממיר סופג את מ' מש"ה אצטריך למתני הכל ממירין לאורויי שוגג דס"ל לרש"י ז"ל להיפוך מדברי ר"ת ז"ל דלר"ת הכל אתי לאורויי אפילו מזיד ולרש"י ז"ל עיקר הכל לאורוי שוגג דל"ל לרש"י ז"ל הך סברא דארבעים בנתפי' ונשר דזה שייך דוקא התם בתודה שנתערבה בתמורתה וכו' נמי המהר"ם ז"ל ולפ"ז מתורץ ממיל' קושי' ב' של התוס' דהוי לי' לשנויי התם דתני לי' משום וסופג את המ'. דלפי דברינו הנ"ל אינו פירושו דמשום וסופג את המ' תני נמי לא שהאדם רשאי. איידי. אלא משום דאצטריך למתני וסופג את מ' בסיפא איכא למטעי דרישא נמי איירי דומי' דסיפא במזיד מש"ה אצטריך למתני תרתי דיעבד לאורויי שוגג. וזהו שמתרץ ר"י באמת. הכי קתני הכל מתפיסין בתמור' אפילו שוגג דל"ת דאיירי דוק' במזיד דומי' דסיפא ודוק:
רש"י בד"ה אפי' ר"י לא קאמר וכו' דאם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה. א"נ כיון דאפרשה תו לא הדר בי' הקשה לי אחד מן המשכילים לפי מה דאיתא בגמ' דר"ה דף ו' ע"א דילפינן מקרא דמוצא שפתיך תשמור וכו' ג"כ נדבה דדרשינן התם נדבה כמשמעו כדמוקי התם בגמ' דאפילו הך נדבה דאפריש ולא אקריב עובר עלי' בבל תאחר א"כ קשה על מ"ש רש"י ז"ל דאינו חייב באחרוותה. א"נ כיון דאפרשה תו לא הדר בי' מה הועיל בזה דמה בכך:
הא לענין דעובר עלי' בב"ת שוה נדבה לנדר. וא"כ אכתי איכא למיחש לתקל' דבל תאחר וא"כ בודאי יותר טוב שאינו בודב כל עיקר דשמא יעבור עלי' בבל תאחר. והנה לכאורה מצינו לתרץ הני דנראה לי' לרש"י ז"ל מדפליג הש"ס לר"י בין נדר לנדבה ע"כ צריך לומר דר"י ור"מ בהא פליגי דר"י ס"ל בהך נדבה דקאמר הרי זו דאפריש ולא אקריב לא שייך כלל בל תאחר משו' דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא. כדס"ד שם בר"ה דף הנ"ל דקאמר וצריכא וכו' וקרא דמוצא שפתיך תשמור דכתיב בי' נדבה בהדי' מוקי ר"י בהך נדבה כתירוץ רבא שם כגון דאמר הרי עלי עולה ע"מ שאינו חייב באחריותה דהוי כנדר לפי שאמר הרי עלי עולה. כמ"ש התוס' שם בד"ה חד דאמר ולא אפריש וכו' ואינך קראי מיירי בנדר דאמר ולא אפריש. והגזרה שוה דברייתא דף ה' ע"ב דנאמר כאן נדר ונאמר להלן אם נדר או נדבה מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו דמיותר ואזי ע"כ לאורוי דאפילו אהך נדבה דאמר הרי זו דאפריש ולא אקריב נמי עובר בב"ת מצ"ל דהך ברייתא לא אתי כר' יהודה דר"י לא קבל כלל הך ג"ש מרבו אבל ר"מ ס"ל דאפילו בהך נדבה דאפריש ולא אקריב נמי עובר בב"ת כהמסקנא בגמרא שם דף הנ"ל מש"ה ס"ל לר"מ דבנדבה גמי אסור. דמצי אתיא לידי תקלה דב"ת אך אכתי תקשי עמ"ש רש"י ז"ל דאם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה דהך טעמא שייך גמי אהך נדבה דתירוץ רבא. דאמר הרי עלי ע"מ שאינו חייב באחריותה והא זה אינו דהא אך נדבה מוכח מקרא דמוצא שפתיך תשמור וגו' דכתיב גבי נדבה לאורוי על נדבה כה"ג דאומר הרי עלי ע"מ וכו' דעובר עלי' בב"ת ואזי אינו מועיל מה דאינו חייב באחריותה. דהא אעפ"כ הך נדבה אסורה אפילו לר"י מקרא מה"ט דמצי אתי' לידי תקלה לעבור על ב"ת וא"כ טפי הו"ל לרש"י לפרש. דמה"ט ר"י קאמר נדבה דאמר הרי זו דטוב מזה ומזה נודב ומשלם דלא מצי אתי' לידי תקלה דב"ת לפי שאינו עובר עלי' בב"ת משום דכל היכא דאית' בי' גזא דרחמנא איתא דזה לא שייך בנדבה של תירוץ רבא דאמר הרי עלי ע"מ וכו'. ונראה לפרש דברי רש"י ז"ל באופן אחד. דהא סוגי' דגמרא דכאן כלישנא בתרא דנדרים דף י' כמ"ש רש"י ז"ל ותוס' ואזי מפרש רש"י שפיר לפי המסקנא דהתם ללישנא בתרא דאזי לא שייך כלל לר"י תקלה בב"ת דהתם דף יוד פריך הגמרא ללישנא בתרא לר"י מ"ש נודר דלא. דלמא אתי בה לידי תקלה. נדבה כמי דלמא אתי בה לידי תקלה. ומשני הגמרא ר"י לטעמי' דאמר אדם מביא כבשתו לעזרה ומקדישה וסומך עלי' ושוחטה. ואזי ר"י ור"מ בהך נדבה דמביא כבשתו לעזרה וכו' פליגי דר"י ס"ל דלא שייך בנדבה כה"ג הקלה כלל. מש"ה טוב מזה ומזה נודב ומשלם אבל ד"מ ס"ל דאפי' בנדבה כה"ג שייך תקלה וכמ"ש התוס' ד"ה אבל אמר הרי עלי לא וז"ל וי"ל דקסבר כיון דחייש קרא לתקלה בנדר ה"ה בנדבה וכו' דאפילו מביא לעזרה ומקדישה יכול להנות ולמעול בה ולבא לידי תקלה עכ"ל ולפ"ז קאי הכא הש"ס נמי להמסקנא דגמרא דר"ה הנ"ל דבין באמר ולא אפריש ובין אפריש ולא אקריב עובר בב"ת לכ"ע אפילו לר"י רק בהך נדבה דמביא כבשתו לעזרה וכו' ס"ל לר"י דלא שייך תקלה דב"ת והוצרך רש"י לפרש דלא תימא אפילו בהך נדבה דמביא כבשתו לעזרה אכתי איכא תקלה. דאם מתה אן נגנבה לא יביא אחרת מש"ה כתב רש"י ז"ל דזה ליכא למיחש דהא אינו חייב באחריותה ואח"כ כתב א"נ כיון דאפרשה ר"ל כיון דכבר הביאו לעזרה תו לא הדר בי' ולפ"ד הנ"ל מצינו לתרץ מה ששמעתי מקשים על מ"ש רש"י שם בנדרים דף ט' ע"ב ללישנא קמא על מה דפריך הגמרא לר"מ מ"ש נודר דלא וכו' נדבה גמי לא דלמא אתי בה לידי תקלה שפירש רש"י שם בד"ה נדבה נמי וז"ל כי אמר הרי זו קרבן אתי בה לידי תקלה לידי גיזה ועבודה אבל בב"ת לא. דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא דקשיא ע"ז. איך כתב רש"י ז"ל אנדבה. אבל בב"ת לא וכו' נגד הגמרא דהא איתא בהדי' בר"ה דף י' הנ"ל בברייתא דיליף הך תנא דברייתא מקרא דבנדבה עובר בב"ת אבל לפ"ד הנ"ל א"ש דמ"ל דקשי' לי' לרש"י ז"ל לשון התרצן קמא דמשני כי קאמר ר"מ בנדר בנדבה לא קאמר דמשמע דר"מ מחלק רק בין נדר לנדבה אבל בנדבה עצמה לא מחלק כלל והא למאי דמסיק הגמרא כהלל הזקן וכו' בנדבה גופא יש חלוק בין נדבה כה"ל ובין שאר נדבה א"ו דמעיקרא ס"ד דהתרצן למימר דר"מ מחלק בין נדר לנדבה, ואפילו בנדבה שאינה כהלל דאפריש ולא אקריב נמי לא שייך תקלה דב"ת משום דכל היכא דאיתא בי' גזי דרחמנא איתא רק בהך נדבה כתירוץ רבא בר"ה הנ"ל כגון דאמר הרי עלי עולה ע"מ שאיני חייב באחריותה שייך תקלה דב"ת דהוא בנדר והא דאיתא התם בר"ה בברייתא דיליף התנא מקרא דעובר אנדבה בב"ת מיירי בנדבה כה"ג כתירוץ רבא הנ"ל והנך קראי ובאת שמה והבאתם שמה וכו' מיירי בנדר דאמר ולא אפריש. וזהו אם מוקמינן מתני' כר"מ ע"כ מוכרחין אנו לומר כן. דר"מ מחלק בין הך נדר דאמר ולא אפריש ובין נדבה דאפריש ולא אקריב אבל לר"י דלא חייש כלל לתקלה דב"ת אפילו בנדר מ"ל דלענין ב"ת ס"ל ליכא חילוק כלל בין נדר לנדב דבתרווייהו עובר בב"ת רק לא חייש לתקלה כלל והו"מ המקשה לאקשוי מהך ברייתא דר"ה דף הנ"ל דיליף התנא בב"ש נדבה דהך ג"ש מיותר. וע"כ אתי לאורוי דאפילו אהך נדבה דהרי זו דאפריש ולא אקריב עובר בב"ת. וא"כ הך נדבה הרי זו נמי אסורה אך מ"ל דנ"ל לרש"י ז"ל דניחא לי למקשה להקשות בקצרה מני' ובי' אז מ"ל דדלמא לא אתי' הך ברייתא כר"מ. דר"מ לא קבל הך ג"ש לזה מפרש רש"י שפיר דברי המקשה מ"ש נודר דלא וגו' דהפירוש דנדבה אתי בה לידי תקלה לידי גיזה ועבודה אבל בב"ת לא וכו' דהא הך תרצן דמחלק בין נדר לנדבה לר"מ ע"כ ס"ל כן אח"כ מסיק דאיירי בנדבה כה"ג בהלל הזקן וכו' ולא אמר אלא משום דלא הוזכר אמורא לעיל בדרך הש"ס בכמה מקומות ואזי מחלק ר"מ בנדבה גופא בין נדבה כה"ג כהלל. ובין שאר נדבה דאפריש ולא אקריב ואזי אתי שפיר סוגיא דגמר' דהתם בר"ה דף ו' דבתרווייהו בין דאמר ולא אפריש ובין דאפריש ולא אקריב עובר בב"ת להמסקנא דמשני כהלל לר"מ וכמו שכתבתי לעיל לפרש דברי רש"י ז"ל אליבא דר"י ללישנא בתרא דנדרים כמו כן הוא לל"ק דנדרים לר"מ ואזי לק"מ ודוק:
תוס' ד"ה וכתיב טוב אשר לא תדור מעיקרא מייתי מדברי תורה והדר מדברי קבלה ועיין במהר"ם שמפרש מה דקשי' להו להתוס' ולפע"ד אפשר ליישב קו' התוס' הכי דמש"ה מביא הך קרא דטוב אשר לא תדור אחר הפסוק כי תחדל לנדור דהוי כמו ואומר כדרך הש"ס כדי לחזק קושיתו דעל קרא דוכי תחדל איכ' למדחי להכי מביא אח"ז קרא דטוב אשר לא תדור דמזה מוכח דאסור לידור בכל גוונא. דהכה הרשב"א ז"ל הביא בשם יש מפרשים והטעם שאסור לודור" משום שהרגיל בקרבנות סומך על קרבנותיו ואינו נזהר מן השגגות אבל מי שאינו רגיל בקרבנות נזהר ויירא ומדקדק על עצמו עכ"ל ולפ"ז מ"ל דמדויק שפיר לישנא דקרא וכי תחדל לגדור לא יהי' בך חטא. שהחטא הוא שוגג. ואזי מ"ל דבפסוק ובי תחדל לנדור וגו' לא סגי משום דהוי מ"ל דהך קרא מיירי בקרבנו' וכטעם דהי"מ שלא יבוא לידי שגגות. אבל במתני' דהכל מעריכין שאינו גודר בקרבן אלא אומר ערכי עלי או דמי עלי דחזי לא שייך לומר כטעם הי"מ הנ"ל ה"א דמותר לידור לכתחילה ואזי לא הוי קשה מידי ממתני' דהכל מעריכין ונודרין מש"ה מייתי הש"ס אח"ז קרא דטוב אשר לא תדור דהוי כמו ואומר דמהך קרא מוכח דעיקר הטעם משום שמא תדור ולא תשלם ואז ליכא חילוק דאפילו בערכין ודמי עלי נמי אסור לידור ואזי פריך הגמרא שפיר מהכל מעריכין וכו' וק"ל: