אור ברסלב

מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר

פרק כל הבשר

פרק גיד הנשה

תוס' ד"ה כל הבשר וכו' ואשמועינן דחייל איסור ב"בח אחיסור מוקדשין וכתב המהר"ם לובלין וז"ל ואע"ג דכבר אשמועינן בהנך פרקין דלעיל דאיסור חל על איסור גבי איסור ג"ה דחייל על איסור מוקדשין ועל בהמה טמאה כו' ע"ש דבריו תמוהין דהא לפי המסקנא דגמ' דלעיל דף צ' אדרבא לא מצי חייל ג"ה אמוקדשין אלא בכה"ג שמתרץ התירצן הכא במבכרת עסקינן או כפי תירוץ ב' דמיירי בולדות קדשים וס"ל דולדות קדשים בהווייתן הן קדושים דאזי בין לתירוץ קמא ובין לתירוץ ב' הטעם משום דבהדי הדדי קאתו אבל בלא"ה לא חייל איסור גיד אאיסור מוקדשין וא"כ איצטריך לאשמועינן בב"בח דאע"פ דאיסור מוקדשין קדים אעפ"כ אתי איסור ב"בח וחייל אמוקדשין דעכ"פ חל ב"בח לאחר זריקה אאיסור מוקדשין אבל גיד לא מצי חייל כלל אפי' לאחר זריקה דבג"ה בעינן דווקא דמצי חייל מחיים דומיא דיעקב שנשה לו גידו מחיים אבל אי לא מצי חייל מחיים לא מצי חל כמי לאחר זריקה וכמ"ש התוס' לעיל דף צ' בד"ה קדשים דאיסור כרת כו' גם מ"ש דכבר אשמועינן דחל ג"ה על בהמה טמאה דפירושו לר' יהודה לעיל במתני' דאינו נוהג בטמאה דפליג שם ר"י וס"ל דנוהג בטמאה הוא ג"כ תמוה דהא מסיק הגמ' לעיל דף צ' הנ"ל אימור דשמעת לי' לר' יהודה בטמאה דאיסור לאו קדשים דאיסור כרת מי שמעת לי' וא"כ אתא התוספתא לאשמועי' דב"בח חל אפי' אאיסור מוקדשין לאחר זריקה אם אכלן בטומאת הגוף שהוא בכרת ומכ"ש בשנטמא בשר קודש דהוי רק בלאו משום דב"בח הוא איסור כולל החמור דחל נמי כשהוא טהור דמגו דחל אטהורין חל נמי אטמאין וגם הוא איסור חמור דאסור בהנאה וכההיא תנא דברייתא דמייתי הגמ' לקמן דף קי"ג דס"ל דפיגול ונותר וטמא שבישלן בחלב דחייב משום ב"בח וצריך לדחוק ולומר דקושית המהר"ם קאי אמה דס"ד דש"ס לעיל דף צ' הנ"ל לומר דאתי' מתני' כר' יהודה ואע"ג דאיסור מוקדשין קדים אתי איסור גיד וחל עלייהו שכן איסורו נוהג בב"נ דע"ז מקשה הש"ס אימור דשמעת לי' וכו' ע"ז הקשה המהר"ם דהו"ל להש"ס למיפרך קושיא חמורה טפי מהך תוספתא דא"כ מה אתי התוספתא לאשמועינן הא כבר ידעינן זאת מאיסור ג"ה דחל אטמאה ואאיסור קדשים וק"ל:

בא"ד ורשב"ם פי' דאיצטריך משום ח"ל וכתב המהר"ם אפשר דקשיא לי' על פי' התוס' וכו' ע"ש ולענ"ד נ"ל הכי דמצ"ל דקשיא לי' לרשב"ם לפי' התוס' דלהך מ"ד לקמן דף קי"ב דס"ל דאפי' המבשל חלב בחלב איכו לוקה משום ב"בח דאין איסור ב"בח חל אאיסור חלב ומכ"ש דאין ב"בח חל אאיסור מוקדשין דחמיר מחלב דלא ס"ל להאי מ"ד כהך תנא דברייתא דפיגול ונותר וטמא שבישלן בחלב דחייב משום ב"בח וכדמשני הגמ' לקמן דף קי"ג א"כ להך מ"ד קשיא מה אתי התוספתא לאשמועינן וזהו נ"ל לרשב"ם דוחק לומד דהתוספתא אתי' רק כהך תנא דברייתא דס"ל דפיגול ונותר וטמא שבישלן בחלב דחייב לכן פי' רשב"ם פי' אחר דאתי לאשמועינן משום ח"ל ואמרתי דאפשר לתרץ קושיא זו גם על פי' התוס' דמצ"ל דהך מ"ד דס"ל לקמן דהמבשל חלב בחלב דאינו לוקה ס"ל כלוי לקמן דף ק"ח ע"ב דאמר חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה לוקה על אכילתו ועל בישולו דמצטרפין יחד א"נ מצ"ל דאתי התוספתא לאשמועינן בכה"ג דהוי רק חצי זית בשר דלוקין בדאמר לוי דאזי מצי חייל איסור ב"בח על איסור מוקדשין משום דלא הוי אלא חצי שיעור בשר קדשים דאע"ג דח"ש אסור מן התורה אעפ"כ מצו איסור ב"בח לחול עליו ללקות על ח"ש בשר שבישל עם ח"ש חלב וכמ"ש התוס' בשבועות דף כ"ג ע"ב בד"ה דמוקי לה כד"ה כו' וק"ל:

דף קד.

תוס' ד"ה הא עוף אסור מדאורייתא ונראה דהא דס"ד שהוא דאורייתא משום דסמיך אסיפא דגזר העלאה אטו אכילה וכו' והקשה מהר"ם על דברי תוס' וז"ל אבל לפ"ז קשה מאי מתרץ רב אשי וכו' ועוד דלפ"ז הו"ל למקשה לאתוי סיפא דמתניתן וכו' ע"ש על כן נ"ל לפרש דברי מקשה דס"ד שהוא דאורייתא באופן אחר דמצ"ל דקשיא לי' להמקשה קושית ת"ח למה קתני במתניתן כל הבשר אסור לבשל ולא קתני גוף הדין דאסור לאכול ומכח קושיא זו הוכיח המקשה דעוף איסור מדאורייתא דהנה בש"ע סימן פ"ז כתב המחבר דבשר בחלב דרבנן דהיינו בשר חיה ועוף אפי' בחלב טהורה מותר בבישול אמנם הש"ך הביא שם בס"ק ה' דעת מהרש"ל ז"ל דבפורים וכיוצא בו שרגילין לאכול תרנגולת בחלב שקדים שאסור משום מראית עין אם לא מניח שקדים אצלו להיכירא וכן הסכים הש"ך ז"ל והאחרונים ולדעת מהרש"ל הנ"ל מכ"ש דאסור לבשל בשר עוף בחלב בהמה טהורה משום מראית עין ודלא כדעת המחבר ולפ"ז מצ"ל דמקשה ס"ל כדעת המחבר דב"בח דרבנן מותר בבישול וא"כ מש"ה קתני במתניתן אסור לבשל ול קתני אסור לאכול לאשמועינן דכל הבשר אפי' בשר עוף אסור מדאורייתא רלא תימא דב"בח דעוף מדרבנן ואזי מותר בבישול מש"ה איצטריך לאשמועינן דבשר עוף דאורייתא וא"כ שפיר הוכיח המקשה דבשר עוף בחלב דאורייתא אבל רב אשי ס"ל כדעת מהרש"ל דאפי' ב"בח דרבנן אסור בבישול משום מראית עין אזי מתרץ רב אשי שפיר דהכי הפירוש במתניתן יש מהן מד"ת ויש מהן מד"ס פירוש יש מהן שאסור לבשל מד"ת הוא בשר בהמה טהורה בחלב טהורה ויש מהן מד"ס הוא בשר עוף בחלב דאסור לבשל מד"ס משום מראית עין ולפ"ז מצינן ליישב היתור לשון בדברי רב אשי ולמה לי' להאריך ולומר כל הבשר אסור לבשל בחלב הו"ל למימר בקצרה ה"ק מהן מד"ת מהן מד"ס אך לפ"ד א"ש דרב אשי אתי לאשמועינן עיקור דין דבישול דאפי' מה שהוא מדרבנן דהיינו בשר עוף כמי אסור לבשל משום מראית עין וק"ל:

בא"ד אבל אין לומר דדיין מדקתני כל הבשר וכו' דהא הנודר מן הבשר אין כל הבשר שוה וכו' וי"לד דלמא לעולם דייק מדקתני כל וכן כתב הריטב"א ז"ל דהדיוק מדכייל ותלי כל הבשר משא"כ בסיפא דהנודר מן הבשר לח קתני כל וכמ"ש המהר"ם ז"ל ואפשר לומר דנ"ל להתוס' דמייתורא דכל לא מוכח מידי דבלאו הכי איצטריך כל דנוהג בין בחולין בין במוקדשין בין בארץ בין בח"ל כמ"ש הר"ן וכמו כן המהר"ם ז"ל לעיל בתוס' בד"ה כל הבשר אלא וודאי דעיקר דיוקא דהמקשה מדקתני הבשר סתמא דאזי משמע שכל הבשר שוה וע"ז דהו התוס' שפיר מהנודר מן הבשר וק"ל:

דף קד:

גמ' שמא יעלה באילפס ראשון פירש"י שמא יעלה בשר בהמה עם הגבינה בתוך אילפס רותח דהו"ל בישול עכ"ל יש לפרש דברי רש"י מ"ש דהוי לי' בישול משום דאזי הוי איסור דאורייתא משום בישול ב"בח ומש"ה כתב דש"י זאת כדי ליישב דאזי לא הוי אלא חדא גזירה דלא פלוג רבנן דכשנתיר העלאת צונן אזי לא יחלק כלל בין העלאה להעלאה וממילא יעלה ג"כ בשר עוף רותח ואזי איכא למגזר שמא יעלה בשר בהמה באילפס רותח דהוא איסור דאורייתא משום איסור בישול ב"בח ואביי לא קאמר אלא גזירה שמא יעלה באילפס אבל לא רצה לאוקמי מתניתן הכי דהפירוש ואסור להעלות היא דמיירי מתניתן באילפס רותח משום דמתניתן סתמא קתני דמשמע אפי' בצונן אסור אמנם משמעות רש"י ז"ל במתניתן אינו כן שכתב רש"י על הבבא ואסור להעלות דלמא אתי למכלינהו כי הדדי דקא נגעי ובלעי מהדדי דמדכתב רש"י דלמא אתי למכלינהו כי הדדי משמע דלא גזרינן אלא משום אכילה אבל משום גזירה דבישול לא אסרינן העלאת עוף לפי שהוא דרבנן וכדעת המחבר בסימן פ"ז דבשר עוף לפי שהוא מדרבנן מותר בבישול ולא מקרי גזירה לגזירה דמצ"ל דהעלאה ואכילה כולה חדא גזירה היא וכמ"ש הריטב"א ז"ל וק"ל:

תוס' ד"ה עוף וגבינה אין וכו' והא דנקט הכא בשר וגבינה לא דק וכו' וכתב המהר"ם לובלין מקשין העולם לפי זה דמנ"ל למקשה להקשות דלמא הא דתלי אגרא עוף וגבינה לאשמועינן דבעוף אפי' עוף תחילה ואח"כ גבינה מותר ע"ש באורך ותירץ המהר"ם דא"כ הו"ל לאגרא למתני סתמא בקיצור עוף וגבינה נאכלין וצ"ל באפיקורן לאשמועינן דלא בעי נטילה וקינות דמה"ת ס"ד למימר דבעי נטילה וקינוח כיון דלא הוזכר מעולם גבי שאר בשר וכו' דברי המהר"ם תמוהין דאי לא הוי תני אלא עוף וגבינה נאכלין ה"א דברייתא דאגרא אתי' כרי"הג והפי' דנאכלין הוא הכי דנאכלין אפי' יחד וכמו דהפי' במתניתן גבי עוף דאינו נאכל דפירושו יחד כמו כן הפירוש בברייתא דאגרא נאכלין יחד מש"ה איצטריך למתני באפיקורן ואפשר לומר בדוחק דהכי מתרץ המהר"ם דא"כ הו"ל לאגר למתני בריית' שלו אמתני' דב"ש אומרים העוף עולה ואינו נאכל וב"ה אומרים וכו' והול"ל בקוצר ע"ז אבל נאכלין זה אחר זה דמה"ת לומר דבעי נטילה וקינוח כיון דלא הוזכר גבי שאר בשר וק"ל:

תו כתב המהר"ם וז"ל אלא שעדיין יש להקשות לפירוש התוס' דלמה הקשו לר' יצחק מברייתא דאגרא ולא הקשו לו מברייתא דבסמוך דב"ש אומרים מקנח וה"ה מדיח ובה"א מדיח וה"ה מקנח וי"ל וכו' אח"כ כתב אלא שלפי דברי הספר שם דמדיח דב"ה היינו הדחת ידים כמ"ש הר"ן קשיא ע"ש באורך ולענ"ד אפשר לומר דאיצטריך לאתויי הך דאגרא דמברייתא דב"ש וב"ה לא הוי קשה מידי דמצ"ל דהך ברייתא דב"ש אומרים מקנח וכו' קאי אמתניתן דב"ש אומרים עוף עולה עם הגבינה וא"כ דקאי הברייתא אעוף וגבינה מצינו לפרש דאם אוכל עוף תחלה ואח"כ גבינה אזי מדיח דבכה"ג צריך כ"י אבל בגבינה ואח"כ בשר מצ' דלא צריך הדחת ידים כלל וא"כ לא הוה קשה מידי אר' יצחק מש"ה איצטריך לאתויי ברייתא דאגרא דקתני בהדיא עוף וגבינה נאכלין בלי נטילה ואזי באמת נמי קשיא מברייתא דב"ש וב"ה אמנם השתא דאיצטריך לאתויי ברייתא דאגרא ממילא מקשו נמי מברייתא דאגרא:

בדרך אחר מצינן לתרץ קושית מהר"ם על הר"ן דהפירוש מדיח הדחת ידים הכי דהנה מצ"ל מדמייתי הגמ' עובדא דר' יצחק ברי' דרב משרשיא סתמא ולא קאמר מעשה שהי' איך הי' דמייתי לי' בשר רותח דהוי רבותא טפי דהא בשר רותח בוודאי בולע קצת מהידים מלוכלכות בגבינה וכמ"ש רש"י במתניתן על ואסור להעלות דקא נגעי ובלעי מהדדי אלא ודאי דמסתמא איירי בבשר צונן אבל בבשר רותח בוודאי צריך נ"י דלא סגי דלע בלע קצת מליכלוך הידים לפ"ז תקשי מאי מקשו לר' יצחק מברייתא דאגרא דלמא ברייתא דאגרא מיירי בעוף וגבינה רותח ואזי א"ש הדיוק דדוקא עוף וגבינה שהוא מדרבנן נאכלין בלי נטילה אבל גבינה ואח"כ בשר רותח צריך כ"י אבל גבינה ואח"כ בשר צונן כעובדא דר' יצחק לא בעי כלל כ"י וצ"ל דהך תירוץ קמא של התוס' ס"ל דזהו ליכא סברא כלל דוודאי לא פליג אגרא אב"ה דמתניתן דכמו דס"ל לב"ה דעוף לא עולה עם הגבינה מטעם כמ"ש רש"י במתניתן ד"ה ואסור לעלות דלמא אתי למכלינהו כי הדדי דקא נגעי ובלעי מהדדי דזה הוא שייך ברותח דקבלעי מהדדי כמו כן אסור לאכול עוף בלי בטילה רותח מטעם גזירה ולמה קאמר אגרא דבגבינה ואח"כ בשר רותח דלא סגי דלא בלע הבשר רותח קצת מליכלוך הידים רלא בעי נ"י אלא וודאי דאגרא מיירי כמי בצונן כעובדא דר' יצחק דאזי לא בלע כלום וס"ל לאגרא דמתניתן דבה"א גבי עוף לא עולה מיירי ברותח ואזי פריך הגמ' שפיר מברייתא דאגרא ארי יצחק לפ"ז מתורץ קושית מהר"ם דהו"ל להקשות מברייתא דבה"א מדיח הדחת ידים אר' יצחק דע"ז שפיר מצינו לתרץ דברייתא זו מיירי בגבינה ואח"כ בשר רותח ועובדא דר' יצחק מיירי צונן אבל מבריית' דאגרא פריך שפיר כנ"ל. ועפ"ז מצינן לתרץ מה שהקשה מהר"ם אחר זה בד"ה ור"ת מפרש וז"ל ועל פירוש ר"ת יש להקשות מהא דאמר לקמן בסמוך בעי רב אשי מר' יוחנן כמה ישהה וכו' ולא כלום ופריך איני והא"ר חסדא וכו' ומאי פריך הלא הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא קנוח והדחה אבל בקנוח והדחה אה"נ דא"צ לשהות כלום ואין לומר דמש"ה פריך משום דמשמע מדאמר ר' יוחנן ולא כלום דאפי' קנוח והדחה נמי לא בעי דא"כ מאי צריך למפרך לי' מדרב חסדא הו"ל למפרך מברייתא דאגרא ומברייתא דב"ש וב"ה דקתני מקנח ומדיח ולכל הפחות מיירי באוכל בשר ואח"כ גבינה עכ"ל דלפ"ד לק"מ דלעולם מצ"ל דקושית הגמ' הוא מדאמר ר' יוחנן ולא כלום משמע דלא בעי קנוח והדחה והא דלא מקשה לר' יוחנן מברייתא דאגרא דמצ"ל דר' יוחנן מוקי ברייתא דאגרא שאוכל אח"כ הגבינה רותח ואין לומר כנ"ל דבוודאי לא פליג אגרא אב"ה דמתניתן דקאמר גם עוף לא עולה כנ"ל דלפירוש ר"ת שכתב בתחלה ודוחק להעמידה כב"ש ואח"כ כתב ומיהו אשכחן נמי לר' אלעזר בר' צדוק דתניא בתוספתא כב"ש משמע דמצ' דאגרא ס"ל כר"א בר' צדוק דס"ל כב"ש א"כ שפיר מצ"ל דר' יוחנן מוקי ברייתא דאגרא ברותח וכר"א בר' צדוק וכמו כן לק"מ אר' יוחנן מברייתא דבה"א מדיח דמצ' דמוקי ג"כ הך ברייתא בבשר ואח"כ גבינה רותח אבל ר' יוחנן דאמר ולא כלום מיירי בצונן ואין לומר דא"כ לא פריך הגמ' נמי מרב חסדא מידי דדלמא רב חסדא נמי מיירי ברותח ז"א חדא דאמורא צריך לפרש דבריו דהו"ל לרב חסדא לפרש בהדיא דאסור לאכול אח"כ גבינה רותח אלא וודאי דמיירי אפילו בצונן ועוד הא לר"ת ליכא חילוק כלל בין בשר ואח"כ גבינה ובין גבינה ואח"כ בשר לענין נ"י דאפילו בגבינה תחלה נמי בעי נ"י וא"כ ס"ל לר"ת דגבינה נמי נדבק בידים כמו בשר ואם איתא דרב חסדא מיירי ברותח למה קאמר בגבינה ואח"כ בשר רותח דמותר בלא נטילה הא אם הגבינה נדבק בידים לא סגי דלא בלע הבשר רותח קצת מהגבינה אלא וודאי דרב חסדא נמי מיירי בצונן ופריך הגמ' שפיר אך הא קשיא לר"ת דלפ"ז מאי מתרץ אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר הא לר"ת ס"ל לבי רב אשי דליכא חילוק בין בשר ואח"כ גבינה לגבינה ואח"כ בשר לענין נטילת ידים וא"כ איך אמר ר' יוחנן ולא כלום דמשמע דלא בעי קנוח ולא נטילה וצ"ל בדוחק דהש"ס מוקי לדר' יוחנן דלא ס"ל כרבנן דבי רב אשי ודוק:

אך יש להקשות לתירוץ קמא של התוס' דאזי מיירי ברייתא דב"ש וב"ה בוודאי בגבינה ואח"כ בשר דבבשר ואח"כ גבינה אפי' בנטילה וקנוח לא סגיא עד סעודה אחריתא א"כ מאי פריך הגמ' אלא הא דאמר רבי זירא אין קנוח הפה אלא בפת כב"ש דלמא ברייתא דב"ש וב"ה מיירי שאוכל אח"כ בשר צונן דאזי לא בעי לב"ה קנוח אבל באוכל גבינה ואח"כ בשר רותח מצ"ל דמודה ב"ה דבעי קנוח משום דבשר רותח בולע בפה קצת מליכלוך הגבינה וא"כ לק"מ דמצ"ל דהא דאמר רבי זירא אין קנוח הפה אלא בפת מיירי בגבינה ואח"כ בשר רותח דזהו אפי' לב"ה בעי קנוח ולפירוש ר"ת תקשי בלאו הכי אפי' אם איירי ר' זירא בצונן דלר"ת בבשר ואח"כ גבינה צריך קנוח ובגבינה ואח"כ בשר לא בעי קנוח א"כ מאי פריך הגמ' אר' זירא הא וודאי הברייתא דב"ש וב"ה מיירי בגבינה ואח"כ בשר דאל"כ אלא בבשר ואח"כ גבינה מודים ב"ה דבעי קנוח א"כ דלמא הא דאמר ר' זירא אין קנוח הפה אלא בפת מצי איירי בבשר ואח"כ גבינה דבזה מודה ב"ה ואז לק"מ אר' זירא וצ"ע אח"כ מצאתי שהלח"מ מקשה זאת ותירץ דלר"ת לא מסתבר לי' לומר להש"ס דבגבינה תחלה צריך הדחת פה או קנוח דמשמע דאפי' בלא הדחת פה וקנוח סגי ע"ש:

הנה הרמ"א הביא דעת המרדכי והג"א והג"מיי בי"ד סימן פ"טוז"ל וי"א דאין צריכין להמתין ו"שעות רק מיד אם סילק ובירך ברכת המזון מותר ע"י קנוח והדחה א"כ הנך פוסקים לא ס"ל כר"ת דבבשר ואח"כ גבינה סגי בנטילה וקנוח אלא כתי' קמא של התוס' דבבשר ואח"כ גבינה בעי שהיי' מסעודה לסעודה לפ"ז להנך פוסקים קושית התוס' במ"ע דהיכי פריך אגבינה ואח"כ בשר מבשר ואח"כ גבינה ואזי אין לומר כתירוץ התוס' דהכי פריך ה"ד אי בשר תחלה אפי' בנטילה וקנוח לא סגי עד סעודה אחריתי דלמא לעולם מיירי בבשר תחלה והכי דייקינן עוף וגבינה א"צ כלום אבל בבשר ואח"כ גבינ' בעינן תרתי שהיי' מסעודה לסעודה וגם נטילה וקנוח אבל בגבינה ואח"כ בשר לא בעינן כלום וצ"ע:

דף קה.

גמ' אלא הא דא"ר זירא אין קנוח הפה אלא בפת כמאן כב"ש ויש להקשות לפי שיטת רש"י ותוס' דהפירוש מדיח הדחת פה א"כ מאי פריך הגמ' דלמא ברייתא דב"ש וב"ה מיירי לתירוץ קמא של תוס' דלעיל שאוכל גבינה ואח"כ בשר רותח דב"ש ס"ל דקנוח עדיף מהדחה וב"ה ס"ל דהדחה עדיף מקנוח ומש"ה צריך ברותח הדחת פה אבל באכל גבינה ואח"כ בשר צונן ס"ל לב"ה דסגי בקנוח וא"כ לק"מ אר"ז דדלמא ר' זירא איירי בצונן וכמו כן קשה לפר"ת דאליבי' מיירי ברייתא בבשר ואח"כ גבינה א"כ דלמא ברייתא דב"ש וב"ה מיירי שאוכל אח"כ הגבינה רותח ור"ז מיירי בצונן וצ"ע אין להקשות דהו"מ למפרך נמי מברייתא דאגרא דדוקא עוף וגבינה נאכלין בלי נטילה ובלי קנוח אבל גבינה ואח"כ בשר לתירוץ תוס' קמא בעי נטילה וקנוח וא"כ קשיא מב"ה דס"ל דווקא מדיח ולא סגי במקנח וכמו כן קשה לפר"ת דמיירי ברייתא דב"ש וב"ה בבשר ואח"כ גבינה וכמו כן דייקינן מברייתא דאגרא בשר ואח"כ גבינה וא"כ קשה מב"ה אברייתא דאגרא ז"א דמציל דאגרא אתא לאשמועינן היתירא בעוף ולומר בעוף וגבינה כ"ע מודים דלא בעינן אפי' קנוח הגרוע מהדחה לב"ה אבל בגבינה ואח"כ בשר לתירוץ קמא של התוס' ולפר"ת בבשר ואח"כ גבינה פליגי ב"ש וב"ה דלב"ש צריך קנוח ולב"ה צריך הדחת פה וק"ל:

גמ' וב"ה אומרים מדיח וה"ה למקנח הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ט' מהלכות מ"א הלכה כ"ו וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר וכתב הכ"מ ע"ז ז"ל ופי' רש"י דמדיח היינו הדחת פה וכן נראה מדברי תוס' ורא"ש אבל רבינו מפרש דמדיח דקתני היינו הדחת ידיו ויש סמך לפירוש זה מדאמרינן גבי עוף בלא נ"י ובלא קנוח הפה ולא הזכיר הדחת פה ויש לפקפק קצת על הוכחת כ"מ דדלמא הדחת פה עדיף מקנוח כמ"ש התוס' ורש"י ז"ל אליבא דב"ה ואגרא אתא לאשמועינן כח דהיתירא בעוף דאפי' הכשר קל דהיינו קנוח לא בעי בעוף וגבינה ומכ"ש דלא בעי הדחת פה ונראה לי ליישב דברי רמב"ם הכי דמצ"ל דקשיא לי' לרמב"ם קושית תוס' בד"ה אילימא ב"ש אומרים מקנח כו' שהקשו ועוד אמאי דחיק לאסוקי דלא פליגי לימא דלב"ש עדיף קנוח וב"ה סברי נמי דבקנוח סגי אבל אף בהדחה לחודא סגי כמו בקנוח לחודא ואזי לק"מ אר"ז ותירוץ התוס' דפשיטא לי' למסדר הש"ס דלכ"ע הדחת פה עדיף מקנוח לא נראה לרמב"ם כלל דא"כ קשה קושית התוס' דהו"ל למפרך תיכף א"כ הו"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אלא וודאי דמצ"ל דהדחה עדיף ומצ"ל קנוח עדיף תו קשי' לי' לרמב"ם דהו"ל לשנוי דפליגי דב"ש תרתי בעי ונקט מקנח וה"ה דבעי מדיח בהדי' וב"ה סברי דסגי בחד או מדיח או מקנח כמ"ש התוס' לבסוף ומה שתירצו התוס' על זה דא"כ הו"ל לב"ה למינקט מקנח דהוי רבותא טפי דגרע ממדיח לא נראה לי' לרמב"ם דמצ"ל הכי ומצ"ל הכי כנ"ל ומכח ב' קושיות אלו הוכיח הרמב"ם דמדיח דקאמר ב"ה פירושו הדחת ידים וה"פ הגמ' בש"א מקנח ולא בעי מדיח דבעינן הכשר פיו ולא הכשר ידים וב"ה ס"ל מדיח דתליא בהכשר ידים ולא בעי הכשר פיו ואזי לק"מ קושית התוס' שהקשו ועוד אמאי דחיק לאסוקי דלא פליגי לימא דלב"ש עדיף קנוח וב"ה סברי דאף בהדחה לחודא סגי דמה ענין הדחת ידים לקנוח הפה וא"כ היאך סברי ב"ה אי ס"ל לב"ה דצריך קנוח הפה והדחת ידים א"כ הו"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אלא ודאי דס"ל לב"ה דסגי בהכשר ידים דהיינו הדחת ידים ולא בעינן כלל הכשר פיו קנוח א"כ קושית הגמ' אלא הא דאר"ז וכו' כמאן כב"ש במ"ע וממילא מתורץ ג"כ לפ"ז קושי' ב' של התוס' דהוי לי' לשנויי דלעולם פליגי וב"ש תרתי בעי ונקט מקנח וה"ה מדיח בהדי' וב"ה סברי דסגי בחד או מדיח או מקנח דלדעת הרמב"ם הנ"ל לא מצ"ל הכי דב"ה סברי דסגי בחד או מדיח או מקנח דלא קרב זה אל זה דאי בעינן הכשר ידים איך יכול הכשר ידים לפטור קנוח שהוא העשר פה או איך יכול הכשר פה לפטור הדחת ידים אי בעינן הכשר ידים גם לא מצ"ל דב"ה אית לי' רק הכשר ידים ולא הכשר פה כלל א"כ הדרא קושיא לדוכתא אר' זירא מש"ה צ"ל דלב"ה כמי תרתי בעינן הכשר ידים והכשר פה ודוק:

דף קה:

תוס' ד"ה לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל ומפרש ר"ת דבין תבשיל לתבשיל היינו בין תבשיל דבשר לתבשיל של גבינה וכו' אבל בין תבשיל דבשר לגבינ' שהגבינה בעין חובה ויתכן פירוש זה וכו' לפ"ז יש לתרץ מה שהקשה מהר"ם לעיל בתוס' ד"ה עוף וגבינה אין כו' אתירוץ קמא של התוס' שלפי דברי הספר דמדיח דב"ה היינו הדחת ידים כמ"ש הר"ן ז"ל קשיא דהו"ל למפרך מברייתא דב"ש וב"ה דלפי מ"ש התוס' ויתכן פירוש זה אף לדברי אוסרים לאכול גבינה אחר בשר באותה סעודה אפי' בנטילה וקנוח א"כ לתירוץ קמא של התוס' לעיל נמי החילוק הכי דבבשר בעין ואח"כ גבינה לא סגי בנטילה אלא בעינן דווקא מסעודה לסעודה אבל בין תבשיל של בשר לגבינה בעין סגי בנטילה וקנוח אפי' בתוך הסעודה א"כ לא הו"מ למפרך מברייתא דב"ש וב"ה ארב יצחק דהא לא נזכר בברייתא זו אמה דקאי ב"ש וב"ה אזי מצ"ל דפלוגתא דב"ש וב"ה בתבשיל של בשר ואח"כ גבינה בתוך הסעודה דב"ה סברי מדיח הדחת ידים כדאמר ר"נ דבין תבשיל לגבינה אמצעים חובה וה"ה דבעי נמי קנוח הפה אבל לעולם בגבינה ואח"כ בשר לא בעי כלל נ"י וכר' יצחק ולא הוי ק"מ אבל מברייתא דאגרא דקתני בהדיא עוף וגבינה ולא קאמר תבשיל וכו' ואזי דייקינן הא גבינה בעין ואח"כ בשר בעי נ"י הקשו שפיר לר' יצחק ודוק:

הכה המהר"ם לובלין כתב לעיל בתוס' ד"ה עוף וגבינה אין כו' ור"ת מפרש כו' וז"ל וראיתי בדברי מהר"ן מק"ק הראדנא בביאור שערי דורא שלו שמשמע מדברין שהוא מפרש דהא קאמר ר"ת בפירוש דברי רב חסדא אבל גבינה תחלה שמותר לאכול בשר בלא נטילה היינו ביום לפי מאי דמסיק הכא דביום א"צ נטילה אבל המקשה הי' סבר דגם באכל גבינה תחלה צריך נטילה אף ביום וכו' וכתב המהר"ם על זה ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר ר"ת אכל בשר אסור לאכול גבינה בלא נטילה היינו אפי' ביום ויהי' לפי מאי דמסיק הכא שיש חילוק בין אכל בשר תחלה ובין אכל גבינה תחלה גם לענין נטילה דבאכל בשר תחלה גם ביום צריך נטילה בשביל השמנונית של בשר הנדבק בידיו ובאכל גבינה תחלה ביום א"צ נטילה עכ"ל ע"ש ודברי ביאור שערי דורא הנ"ל תמוהין קצת דמנ"ל לפרש כן וכמ"ש המהר"ם עצמו דזה כראה קצת דוחק בעיניו ואפשר לומר דהביאור שערי דורא הוכיח זאת ממימרא זו דר"נ דקאמר אבל בין תבשיל לגבינה חובה דמפרש ר"ת בין תבשיל של בשר תחילה לגבינה בעין חובה דאם איתא דליכא חילוק כלל בין בשר ואח"כ גבינה לגבינה ואח"כ בשר אלא לענין קנוח ולא לענין נטילה לא הו"ל לרב חסדא לאשמועינן דבין תבשיל של בשר תחלה לגבינה חובה אלא הו"ל לאשמועינן רבותא טפי דאפילו בגבינה תחלה ואח"כ בשר נמי הנטילה חובה דהא לענין נ"י ליכא חילוק כלל גם הרשב"א הקשה וז"ל דאי ר"נ דווקא בין תבשיל לגבינה קאמר הו"ל למימר אבל בין גבינה לתבשיל חובה דהוי רבותא טפי אלא וודאי דאיכא חלוק בין בשר תחלה לגבינה תחלה גם ביום לענין נטילה דבבשר תחלה צריך נטילה אפי' ביום בשביל שמנונית של בשר הנדבק בידים אבל בגבינה תחלה א"צ נ"י ביום ואזי מצ"ל דר"ל אתי לאשמועינן דבתבשיל של בשר תחלה ואח"כ גבינה צריך נ"י אפי' ביום דלענין זה שוה תבשיל של בשר תחלה כבשר בעין תחלה אבל בגבינה ואח"כ בשר ומכ"ש אח"כ תבשיל של בשר לא בעי נטילה כלל ביום ואזי מוכח דברי ביאור שערי דורא ולק"מ וק"ל:

דף קו.

תוס' ד"ה חזנהו דהוו שדו מיא וכו' והא דאיעכב ולא עשה בעצמו כן או שלא הודיעם וכו' ואפשר ליישב דמש"ה לא הודיעם דהך בר שידא חשב מדשלחו אותו לאתוי מיא מסתמא אינן יודעין מאומה שיש סכנה כששותין השדים מהמים דאל"כ הי' להם לחשוב אולי האי בר שידא עצמו ישתה מהמים וא"כ לא רצה להודיעם כפשוטו שלא יחשבו אולי ישתה הוא מהמים ושלא יגרע נאמנותו וחשב אולי לא יצטרך לעכב ואזי לא יוודע להם כלל שיש סכנה בדבר וכשראה האי בר שידא שאין סומכין על דבורו דמש"ה עכב עד דחלפו מים הרעים אלא שדו מיא מפומא דחצבא אמר אי הוי ידענא דרגיליתו למעבד הכי כל עת ואין אתם סומכין על נאמנות שלי לא איעכבא וק"ל:

רש"י בד"ה האכילו בשר חזיר וכתב המהרש"א פתח בנבלות וסיום בחזיר אפשר שדקדק לפרש כן משום דאסור לישראל לעשות סחורה בנבלות וטרפות וכו' ובוודאי מה שהורגלו גם הנכרי לבא בחנותו לא על בשר חזיר באו שבוודאי לא הי' מצוי לו אלא על בשר נבילות וטרפות שאפשר שהי' מצוי לו מבהמותיו שהכשרות נתן לישראל והטרפות לנכרי אלא שאז נזדמן לו בשר חזיר ונתן לו ולמ"ד דהאכילו בשר נבלה אין להקשות דהא אסור למכור לנכרי נבלה בחזקת שחוטה עכ"ל עי"ש ומ"ש אין להקשות וכו' דבריו אינן מובנין לי דהא הוא בעצמו כתב דמש"ה הורגלו הנכרים לבוא בחנותו מפני שהי' מצוי לו מבהמותיו טרפות שהי' מוכר לנכרים וא"כ הי' דבר ידוע לכל ולא הוצרך להודיע כלל דהוי כמקום שאין מכריזין תו מצ"ל דלק"מ קושית מהרש"א ויתורץ בזה ג"כ מה שעשה החנווני סחורה בנבלות וטרפות וגם איך בא החנווני לידי חזיר דמצ"ל דמסתמא לא בישל הישראל עצמו הכשירות והטרפות ובשר חזיר אלא מיירי בכה"ג שהי' לו נכרי מוכן לזה לבשל טרפות וחזיר והישראל לא נשא ונתן כלל עם דברים טמאין אלו ולא הרויח בזה כלום אלא שהרוח בזה לקח הנכרי בעבור תשמישו מה שהי' משמש הנכרים ובעבור טרחת בשולו והרווח שהי' לישראל בדבר הוא רק מהמשקין שמכר ששתו הנכרים באכילתן וכמו שישנו ג"כ עתה בכמה מדינות בקי אושפיזות כה"ג וכשבא נכרי בחנותו אמר להנכרי ליתן לו הטרפות מבושלות שלו ואזי לק"מ קושית מהרש"א דהא אסור למכור לנכרי נבלה בחזקת שחוטה דהא הישראל לא מכר לו כלל אלא הנכרי וגם לא קשיא הא אסור לישראל לעשות סחורה בנבלות וטרפות ואיך בא לידו חזיר ז"א דהא הנכרי הי' נושא ונותן בדברים טמאים אלו ולא הישראל וק"ל:

בתוס' ד"ה דפסקינהו בבת בירתא וכו' א"נ לגמרי בטלוהו אף לידים והכא במחוברין למקוה עכ"ל יש להקשות לפ"ז מנ"ל להש"ס לומר כתנאי דהא מצ"ל דהך ברייתא מים שנפסלו משתיית בהמה וכו' בקרקע כשרין רשב"א אומר אף בקרקע וכו' מיירי נמי בכה"ג כמו התם שאינן מחוברין למקוה וטעמא דרשב"א נמי מהאי טעמא דבטלוהו אחר זה משום גזירה דשמא יטבול מחטין וצנורות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד כדאיתא בפרק חומר בקדש דף כ"א אבל במחוברין למקו' מצ"ל דס"ל לר"ש בן אלעזר כחזקי' דמטבילין בהן הידים וצ"ע:

ברש"י ד"ה דכ"ע אסור דכי תקון רבנן נטילה לאן בחמין תקון והני גריעי מחמי האור שלא הי' להן שעת הכושר עכ"ל לא ידעתי מי הכריח לרש"י לדחוק ולפרש טעם זה הלא הו"מ לפרש כפשוטן דהא רש"י כתב לקמן ד"ה שנפסלו משתיית הבהמה או חמי טבריא נפסלה משתיית בהמה בלאו הכי פסולין לנטילה כמ"ש רש"י אחר זה ד"ה בקרקע כשרה וז"ל אבל נטילה לא תקון רבנן אלא בראויין לשתיית בהמה וצ"ע:

דף קז.

בתוס' ד"ה מאי לאו הא כביצה בעי נ"י תימא וכו' וי"ל דהמ"ל וליטעמך וכתב המהר"ם על זה דברי תוס' תמוהין וכו' וסוף דבריו וז"ל ע"כ אומר אני שמה שכתב התוס' שלפנינו וי"ל דהומ"ל ולטעמיך טעות הוא שנפל בספרים וצריך למוחקו וקושית התוס' הוא על הפשטן דלפי האמת שהוא ידע מימרא דרב תחליפא דפשיט מינה לקמן דהתירו מפה לאוכלי תרומה א"כ תימא היכי הוה ס"ד לומר מהאי מתניתן הא כביצה בעי נטילה דהא ר' צדוק כהן הוה וכו' ונשאר בתימה בלי שום תירוץ עכ"ל ע"ש דבריו באורך ונ"ל דאפשר לתרץ וא"צ למוחקו ונקדים לתרץ מ"ש הים של שלמה על הרמב"ם וז"ל היש"ש ומסקינן א"ר תחליפא בר אבימא התירו מפה וכו' ופירש"י ולישרא לי' לא התירו כלל לאכול אפילו חולין גרידא וכ"כ הרא"ש לקמן שלא התירו מפה לאוכלי טהרות וכ"ש לאוכלי חולין גרידא וכ"כ הר"י וכן דעת הראב"ד ולא כדעת הרמב"ם דס"ל דווקא לאוכלי חולין בטהרה לא התירו אבל לאוכלי חולין גרידא התירו דלא החמירו בחולין ובסוגיא לא מצינו רמז לדבריו לחלק בהכי עד כאן לשון הים של שלמה עיין שם וי"ל דמצ"ל דרמב"ם הוכיח זאת מכח הקושיא דהו"ל להפשטן למפשט תיכף מרב תחליפא דהא ידע מימרא דרב תחליפא כמ"ש המהר"ם אלא וודאי מוכח דעת הרמב"ם דדווקא אוכלי חולין על טהרת תרומה אסורין לאכול במפה אבל אוכלי חולין גרידא לא ואזי לא מצי למיפשט מידי מרב תחליפא לפ"ז מצ"ל דא"ש גרסת התוס' וי"ל דהומ"ל ולטעמיך דמצ"ל דמש"ה לא פשט הפשטן תיכף האיבעיא מרב תחליפא משום שהפשטן ידע דמבעל האיבעיא נמי לא נעלם דברי רב תחליפא ואעפ"כ מיבעיא לי' אי מותר לאכול במפה בחולין גרידא וכדעת הרמב"ם הנ"ל אך לפ"ז תקשי דאי ידע בעל איבעיא מרב תחליפא הול"ל וליטעמיך איך מצ"ל דכביצה בעי נטילה הא התירו מפה לאוכלי תרומה כקושית התוס' אלא וודאי דלא נקט פחות מכביצה אלא משו' סוכה וברכה לזה קאמרו התוס' דהאמת כן דהו"מ התרצן למימר הכי פירוש דהומ"ל ולטעמיך כנ"ל אלא דמשני בקצרה דפחות מכביצה לא קאי אנטילה אלא אסוכה וברכה ודוק:

דף קז:

גמ' בשלמא דר' יוחנן כו' כתב מהרש"א ז"ל יראה לפרש דאי הוי פליגי רב ור"י לא הוי מצי למפשט מידי דהא בהא תליא וכו' ע"ש באורך דברי מהרש"א אינן מובנין לי כלל דהא אכתי תקשי לפי מאי דמוקי הך דרב דאיכא אדם חשוב מצ"ל דמה"ט לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש משום דאיכא למיחש לפי שאין השמש מברך על כל פרוסה ופרוסה בדאיכא אדם חשוב א"כ שמא יקח גם אחר כך פרוסה בידו ויאכל ממנו ולא יטול ידיו כיון שכבר אכל פרוסה אבל לעולם אוכל מחמת מאכיל א"צ נ"י:

דף קח.

תוס' ד"ה מבשר בחלב כו' וא"ת דהכא משמע דנפקא לי' לאביי טעם כעיקר מב"בח ואילו בפרק אלו עוברין ובפרק ג' מינין פליגי ר' עקיבא ורבנן למר נפקא לי' טעם ממשרת ולמר מגיעולי נכרים עכ"ל ונ"ל ליישב דמ"ל לאביי דיליף מב"בח וסמיך עצמו ג"כ אנזיר דהיינו משרת ותרווייהו לט"כע אתו דתרווייהו צריכי דאי כתב רחמנא ב"בח לא הו"מ למילף נזיר מכי' משום דנזיר קיל משאר איסורין כמ"ש תוס' בפסחים דף מ"ד ע"ב בד"ה אלא יליף מג"נ כו' שכתבו שם דנזיר קל מכל איסור שבתורה שאין אסורו איסור עולם ויש היתר לאסורו ע"ש ואי כתב רחמנ' נזיר לא מצינו למילף בשר בחלב מני' דמצ"ל דחמור איסורו דאפי' חרצן אסור לי' כדאיתא שם בנזיר דף ל"ז ע"ש מש"ה צריכא תרווייהו והשתא מתורץ קושית תוס' דלעולם דס"ל אביי כרבנן דילפי מנזיר אמנם ס"ל לאביי דלא ילפי מנזיר לחוד אלא סמכו רבנן ג"כ אב"בת משום דנזיר חמור אסורא דאפי' חרצן אסור ני' ולפ"ז מתורץ ג"כ קושיא עצומה על אביי אשר הקשה שם ג"כ הפ"י בפסחים דף מ"ד על מה דקאמר הש"ס שם ור' עקיבא ט"כע מנ"ל יליף מב"בח הא איכא למפרך מה לב"בח שאסור בהנאה ע"ש אך שם יש לדחות דמצ"ל דהכי מתרץ דר' עקיבא ס"ל כר"ש דס"ל לקמן דף קט"ז ב"בח אסור באכילה ומותר בהנאה אך על אביי לשיטתו הקושיא עצומה דס"ל בפסחים דף כ"ה ע"א דב"בח לוקין עליו אפי' שלא כדרך הנאתו משום דלא כתיב בי' אכילה א"כ קשיא האיך מצו למילף דט"כע אסור בכל איסורין שבתורה מב"בח הא איכא למיפרך מה לב"בח שכן לוקין עליו שלא כדרך הנאתו אבל לפי דברינו הנ"ל דאביי יליף ט"כע מתרווייהו כדמסיק הש"ס שם בנזיר דרבנן ילפי ט"כע מתרווייהו א"כ שפיר מצינן למילף כל איסורן שבתורה מב"בח דהשתא ליכא למיפרך מה לב"בח שכן לוקין עליו שלא כדרך הנאתו דמצ"ל נזיר יוכיח וליכא למיפרך מה לנזיר דחמיר אסורי' שכן חרצן אסור לי' דע"ז איכא למימר ב"בח יוכיח הצד השוה שבהן וכו' וללישנא קמא דרש"י לעיל דף צ"ח דטעמא דרבא דלא ילפינן ט"כע מנזיר משום דהוי נזיר וג"נ ב' כתובין צ"ל דהך פרכא מה לנזיר דחמיר איסורי' שכן חרצן אסור לי' לא חשיב לי' פרכא לרבא כמו דלא חשיבא לי' פרכא לר"ע שם בנזיר דאל"כ לא הוי ב' כתובין דנזיר מג"נ נא מצו למילף משום דנזיר קיל וג"נ מנזיר לא מצו למילף שכן חרצן אסור לי' אלא וודאי דרבא לא חשיב הך לצרכו ולפ"ז מצ"ל טעם על סוגיא דפסחים דלא קאמר הך פרכא שכן חרצן אסור לי' אליבא דרבנן אלא קאמר מיצרך צריכי חטאת להיתר מצטרף לאיסור ומשרת לט"כע ובסוגיא דנזיר קאמר לרבנן תירוץ אחר דתרוייהו לט"כע ומחטאת לא מצינן למילף דחולין מקדשים לא גמרינן ומנזיר לא ילפינן דחמיר איסורי' דאפי' חרצן אסור לי' וכמ"ש התוס' שם בפסחים דף מ"ה ד"ה ורבנן אמרי לך וכו' וז"ל אומר ר"י דבנזיר בפרק ג' מינין משמע נזיר וחטאת לרבנן תרווייהו לט"כע וכו' ע"ש דמצ"ל דסוגיא דנזיר אזלא לאביי דחשיב הך דאפי' חרצן אסור לי' לפרכא אבל הסוגיא דפסחים אזלא אליבא דרבא דלא ס"ל הך פרכא אך קשה ללישנא קמא דרש"י לעיל דף צ"ח דרבא ס"ל דנזיר וג"נ הוו ב' כתובין ואין מלמדין ולא ס"ל הך פרכא שכן חרצן אסור לי' א"כ הו"ל לרבא למדחי לאביי בפשיטות דלא מצינן למגמר מב"בח משום דהו"ל נזיר וב"בח וג"נ ג' כתובין דלכ"ע אין מלמדין ואפשר לומר דרבא רוצה לדחות אפי' לדבריו דאביי דס"ל דבנזיר איכא למפרך דחמיר איסורי' דאפי' חרצן אסור לי' ואג"נ איכא למדחי כדאיתא שם בפסחים דג"נ חדוש הוא דלא מצו למילף מיני' ומב"בח לא מצינו למילף שכן אסור בהנאה אם כן לא הוי ג' כתובין מש"ה הוצרך רבא לומר תירוץ אחר דדרך בשול אסרה תורה ודוק:

תוס' ד"ה דאמר רבא וא"ת אמאי לא פריך מדר"י גופי' וי"ל דלא שמיע לי' וכו' ועוד י"ל דברייתא דר"י וכו' אפשר לומר דמש"ה כתבו התוס' תירוץ א' אע"פ שהוא קצת דוחק ולא סגי לי' בתירוץ ב' משום דלשיטת רשב"ם שכתבו התוס' אח"ז דלמ"ד מין במינו לא בטיל בעי ב' פעמים ששים א"כ לא משמע מידי מברייתא ממה דאמרו עד שתתן טעם ברוטב ובחתיכות דליכא ברוטב לחודא ס' דלמא לעולם איכא ברוטב ס' ואעפ"כ צריך ס' בחתיכות לבטל הרוטב דאל"כ הרוטב נאסר ואזי לא תוכל לבטל החתיכות ואם הו"מ למפרך נמי מר' יהודה דברייתא אמאי קאמר סתמא אפי' בדאיכא ס' ברוטב דאוסרת כל החתיכות הא בדאיכא ס' ס"ל דאמרינן סלק וכדפריך לרב לכן כתבו התוס' תירוץ א' כדי לתרץ הקושיא נמי אליבי' דרשב"ם וק"ל:

דף קח:

רש"י בד"ה לעולם לא מצטרפין וכו' וכי אמר רב לוקה על אכילתו שבא מיורה גדולה ולצדדין אמר רב למילתי' עכ"ל הנה בי"ד סימן פ"ז סעיף ו' כתב רמ"א י"א דאסור לחתות האש תחת קדרות של נכרים לפי שהם מבשלין בהם פעמים חלב פעמים בשר וכו' וכתב הש"ך בס"ק י"ח וז"ל ובמרדכי כתב שאסור לבשל בשר וכו' וכתב על זה הש"ך מיהו בשר לאו דווקא אלא ה"ה שאר דברים דזיל בתר טעמא מיהו אין בזה אלא חומרא בעלמא ע"ש וכתב על זה הכר"ופ בסימן פ"ז דף ק' ע"א וז"ל והנה הש"ך בס"ק י"ח כתב דה"ה שאר כלים שמבשלין בהם נכרים ג"כ אסור בהן לחתות דיש בהן בלוע ב"ות ומתבשל וסיים ואינו אלא רק חומרא בעלמא ולא ביאר הש"ך למה הוא רק חומרא אי הטעם דכיון דקי"ל בשבת אין בישול אחר בישול וא"כ כללא הוא בכל הדינין ומהיכי תיתי נימא בב"וח דכתיב לא תבשל והקפיד התורה על בישול דווקא דיש בישול אחר בישול ולכך לא הוי אלא חומרא בעלמא ודבר זה הי' נראה מסברא אלא דקשיא מהא דאמרינן בגמ' לכך אינו עולה על שולחן א' שמא יעלה באלפס רותח והוי איסור תורה כמבואר בגמ' וזהו וודאי דלא יעלה על השולחן בעת אכילה דבר שהוא חי וע"כ דכבר נתבשל רק יעלהו רותח וישים בו גבינה ש"מ כה"ג קרי בישול ואסור מדאורייתא עכ"ל ע"ש באורך ואני כתבתי בתשובה דלא קשיא מידי מגמ' זו דלעולם מצ"ל בב"בח נמי אין בישול אחר בישול רק דהתם איירי שהגבינה או החלב צונן וכשמשים אותה להבשר בתוך אלפס רותח אזי מתבשל החלב והבשר יחד מחמת חום כלי ראשון דזה מקרי בישול חדש דהא החלב עדיין לא נתבשל ואפילו את"ל דהגבינה או החלב נתבשלו כבר אעפ"כ מקרי בישול חדש עתה דהא דרך בישול יחד אסרה התורה ועדיין לא נתבשלו הבשר והחלב יחד גם ביארתי שם פירוש אחר על מ"ש הש"ך ואינו אלא חומרא בעלמא לפי שישנו כמה חששים שמא לא נתבשל ב"בח בקדרה זו ואת"ל דנתבשל שמא נתבשל הבשר אחר מע"לע מהחלב או להיפוך ואת"ל דנתבשלו יחד שמא הי' החלב ס' כנגד הבשר או להיפוך ואפילו לא הי' ס' דלמא עכשיו הוא מע"לע מהבישול ב"בח והוי נט"לפ בפרט דסתם כלי נכרים אינן ב"י ואפי' אין עדיין מע"לע דלמא עכשיו שמבשל בקדרה זו שאר דברים הוא ס' כנגד הבלוע של ב"בח ולכן אינו אלא רק חומרא בעלמא ולפענ"ד יש להוכיח מדברי רש"י זו דאין בישול אחר בישול בב"בח דאל"כ ל"ל לרש"י לפרש בדוחק לצדדין קתני הו"ל לפרש דתרווייהו מיירי בבא מיורה גדולה דהא עיקר הדבר מה דקאמר רב ואינו לוקה על בישולו לאשמועי' דלא מצטרפי דאי מצטרפין אבישול נמי ללקי וא"כ מצ"ל דאתי נמי לאשמועינן בשנתבשל כבר ביורה גדולה ונצטנן ועתה רוצה לבשלן עוד פעם דלא לקי מטעם דלא הוי אלא חצי זית בשר וחצי זית חלב דליכא שיעורא אבל אי הוי כזית בשר וכזית חלב שנתבשלו כבר יחד ביורה גדולה ונצטנן ובשלן עתה אזי שפיר לקי עלי' משום בישול ב"בח דיש בישול אחר בישול ולוי דס"ל בחצי זית בשר וחצי זית חלב דלוקה על בישולו משום דס"ל נמי דיש בישול אחר בישול אלא וודאי דס"ל לרש"י דלכ"ע אין בישול אחר בישול ואזי לא מצינו לאוקמי הסיפא דאינו לוקה על בישולו בבא מיורה גדולה ונצטנן ובשלן עתה דא"כ מ"ט דלוי וגם ל"ל לרב למימר חצי זית דווקא הא אפי' אי הוי כזית מכל אחד נמי לא לקי משום דאין בישול אחר בישול לכן הוכרח רש"י לפרש ולצדדין קתני ודוק:

אך י"לד לפי מה דמפרש רש"י דלצדדין קתני א"כ לפלוג באכילה גופי' דאם בא מיורה גדולה לקי עלי' אבל אם בישל לכתחילה חצי זית בשר וחצי זית חלב יחד ואוכלן אינו לוקה ולפי מ"ש הריטב"א ד"ה לעולם לא מצרפינן א"ש דלק"מ דזה לשון הריטב"א והא דרב לצדדין אמרה וה"ק חצי זית חלב שבא מיורה גדולה לוקה על אכילתו אבל כשאין בא מיורה גדולה אפי' על בישולו אינו לוקה דלא אמרינן בישול כל דהוא אמר רחמנא וכיון דכן פשיטא דאינו לוקה על אכילתו דכל דלית בי' משום בישול לית בי' משום אכילה דלהכי אפקי' רחמנא לאכילה בלשון בישול דכתיב לא תבשל ג"פ עכ"ל ע"ש ואם כן א"ש ומצ"ל דכוונת הריטב"א לתרץ זאת דאתי לאשמועינן תרווייהו בישול ואכילה דהא אכילה ידעינן ממילא מכח כ"ש דבישול וק"ל:

תוס' ד"ה שנפל לתוך יורה רותחת ואר"ת דהא דקאמר הכא וכו' אבל מה שהי' בלוע מקודם פליט עכ"ל לפ"ז מצינן לתרץ קושית הרשב"א ז"ל ד"ה אילימא לא ניער וז"ל וקשה לי הא אמרינן לקמן קערה שמלח בו בשר וכו' ועוד אמרינן דגים שעלו בקערה וכו' ועוד דתנן וכו' דמצינו למימר דמש"ה אסורין לפי שפלטו מה שבלעו כבר וק"ל:

דף קט.

גמ' אלא אי אמרת אפשר לסוחטו ד"ה אסור וכו' יש להקשות דלמא לעולם דר"י ורבנן פליגי במין במינו בשאר חתיכות ורבי כמי אשאר חתיכות קאי ורבי ס"ל בשניער מתחלה ועד סוף דדוקא לענין לאסור שאר חתיכות לא מחמרינן כל כך למיחש שמא לא ניער יפה וכו' אבל לעולם אותה חתיכה עכ"פ אסורה דלא ימלט שקבלה אותה חתיכה טעם משהו ואף שמנער אח"כ ופולטת החתיכה דלמא אינה פולטת אלא הטעם בשר שבה אבל איסור חלב כל שהוא שבה עדיין נשאר בה וה"פ נראין דברי ר"י לאסור שאר חתיכות בשלא ניער אלא לבסוף דאזי קבלה החתיכה טעם הרבה ונעשת נבלה וכשניער אוסרת אח"כ שאר חתיכות מכלל דר"י סבר כי ניער מתחלה ועד סוף דלא זו דחתיכה אסורה אלא אפילו שאר חתיכות משום דחיישינן לשמא לא ניער יפה וכו' משום דשמא קבלה חתיכה תיכף טעם ממש ולא ניער יפה ואזי אוסרת שאר חתיכות מפני שהן מינה אבל רבי ס"ל דדי לנו להחמיר למיחש לשמא לא ניער יפה לענין לאסור אותה חתיכה דאע"ג דאותה חתיכה אסורה משום דחיישינן שנבלע בה כ"ש חלב אפ"ה לא מצי לאסור שאר חתיכות וכמו שכתבו התוס' לעיל דף ק' בד"ה בשקדם וסלקו בשם ר"ת וז"ל ואור"ת דנהי דהיא גופא מיתסרי בכ"ש מ"מ לא אמרינן שתעשה נבלה לאסור כל האחרות כיון שהיא עצמה לא נאסרה אלא ע"י כ"ש וא"כ מאי משני הגמ' דע"כ הוצרך רבי לומר נראין דברי חכמים בשניער לאשמועינן דרק לענין זה סובר כחכמים דשאר חתיכות מותרות אבל אותה חתיכה אסורה ואי הוי אמר הכי ולא נראין דברי ר"י בניער מתחילה ועד סוף ה"א דאפי' לענין חתיכה עצמו לאסור לא ס"ל כר"י משום דלא חיישינן כלל לשמא לא ניער יפה ואזי אמרינן דאפי' משהו חלב אין בה בהחתיכה מש"ה קאמר ודברי חכמים בשניער והרי חכמים לא מיירו אלא בשאר חתיכות ואזי מוכח דקאי רבי דווקא אשאר חתיכות ולא אחתיכה עצמה וצ"ע:

הנה הרשב"א כתב בסוף דבריו וז"ל ורב אלפס ז"ל לא הביא מכל זה בהלכותיו והוא מן התימה שאפילו סובר כרבינו אפרים ז"ל שלא אמרו חתיכה נעשה נבלה ואפשר לסוחטו אסור אלא בב"בח מ"מ הו"ל לכותבה משום ב"בח מיהא דקי"ל אפשר לסוחטו אסור כר"י וכרבי דקאי כוותי' ור' יוחנן ור' חנינא נמי ס"ל הכי וצ"ע ע"ש וכמו כן הקשה הר"ן על הרי"ף ע"ש ולפענ"ד אפשר לדחוק ולומר דנ"ל לרי"ף מדשקיל וטרי הגמ' לכתחילה בדין דאפשר לסוחטו וע"ז קאמר פלוגתא דאמוראי דרב ור' יוחנן וכו' ואח"כ מסיק הש"ס ואפשר לסוחטו תנאי היא מפרש הרי"ף הכי כלומר הא דרב ור' יוחנן דס"ל אפשר לסוחטו אסור אינו מוסכם להלכה דהא פלוגתא דתנאי היא דר' יהודה ורבנן ואזי מסתמא רב ור' יוחנן לא ידעו מהך ברייתא דאם לא כן הול"ל הלכה כר' יהודה אלא וודאי דלא ידעו כלום מהך ברייתא וא"כ למאי דמסיק דפלוגתא דר' יהודה ורבנן היא הדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים דאל"כ אלא הלכה כר' יהודה וכרבי דקאי כוותי הו"ל למסדר הש"ס לסדר הכי בתחילה להביא פלוגתא דתנאי דר' יהודה ורבנן ולפסוק אח"כ הלכתא כר' יהודה וכרבי משום דרב ור' יוחנן ורבי חנינא קאי כוותי' כדי לאשמועינן רבותא דהלכה כיחידאי כר' יהודה וכרבי אע"ג דכללא הוא הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו אלא וודאי מדהביא פלוגתא דתנאי אהך פלוגתא דאמוראי דלא ידעו הך ברייתא משמע כנ"ל דנקטינן כהך כללא דיחיד ורבים הלכה כרבים ואפשר דזהו דפריך אח"כ רב אחא מדפתי ממאי דבאפשר לסוחטו פליגי ואזי ע"כ אין הלכה כרב ור' יוחנן אלא הלכה כרבים דלמא לעולם הלכתא כרב ור' יוחנן כמו בכל מקום דמצ"ל דכ"ע ס"ל אפשר לסוחטו אסור ובמין במינו קמפלגי ועל זה דחה א"כ נראין דברי ר"י ואין נראין מבעי' לי' אלא וודאי דפליגי באפשר לסוחטו ואזי הלכה כחכמים וא"כ שפיר פסק הרי"ף כהמסקנא דהלכה כרבים כחכמים דאפשר לסוחטו מותר וק"ל:

רש"י ד"ה אלא אי אמרת אפשר לסוחטו לרבנן נמי אסור ובסוף דבריו ואית ספרים דמתני בהו אפכא אמר רבי בלאין דברי ר"י בשניער וכסה וכו' והקשה מהרש"א וז"ל י"לד כאן דבלא ניער כלל בלע ולא פלט האיך נאסור את האחרות ותירוצו דחוק מאד ויש לתרץ קושית מהרש"א לפי מ"ש הר"ן בסוף פרק כל הבשר והמ"מ בפרק ט' מהלכות מ"א אפי' לא ניער כלל כשהחתיכ' חוץ לרוטב נהי דאין החלב יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מ"מ חיישינן דלמא מצד עצמותה פלטה טעם בשר שלה דהא אי אמרינן אפשר לסוחטו אסור הבשר עצמו נעשה נבלה והא דקאמר בגמרא אילימא לא ניער כלל וכו' מבלע בלע מפלט לא פלט זה הוא דווקא למאי דס"ד למימר אפשר לסוחטו מותר אבל בתחלה מביא הר"ן דעת התוס' דס"ל כשהחתיכה פולה חוץ לרוטב ולא ניער כלל דלא חיישינן דפלטה גוף החתיכה לאסור האחרות וכמו כן כתב הכ"מ שם בפרק ט' מהלכות מ"א בשם הרב מהר"י בן חביב שאם לא ניער למה יאסור כל מה שבקדרה וכו' ודי אם נאסור כדי קליפה בחתיכה הנוגעת בה וא"כ מצ"ל דהנך אית ספרים ס"ל דר' יהודה ורבי פליגי בהך סברא של הר"ן ותוס' דר' יהודה סבר דאע"פ דלא ניער כלל חיישינן דלמא פלטה החתיכה מצד עצמותה טעם בשר שלה משום דס"ל אפשר לסוחטו אסור ואזי אוסר כל החתיכות אבל רבי סובר כדעת התוס' וכ"מ דאין אוסרות האחרות רק חתיכה הנוגעות בה צריך קליפה ולפ"ז ה"פ בגמ' נראין דברי ר"י בשניער לבסוף דאזי כל חתיכות אסורות דאפשר לסוחטו אסור ע"ז קאמר מכלל דר"י סבר כי לא ניער כלל נמי אסור מ"ט הא לא פלט וגרסו הנך אית ספרים דמשני הגמ' אימא תפלוט החתיכה מצד עצמותה טפי לאסור האחרות ודברי חכמים בשלא ניער כלל דאזי ס"ל לרבי כחכמים דלא חיישינן לזה שמא תפלוט החתיכה מצד עצמותה דאין אוסרת אלא כדי קליפה לחתיכה הנוגעת בה כדעת התוס' וכ"מ הנ"ל ולפ"ז ממילא לק"מ קושית מהרש"א דשפיר מצי ר' יהודה סבר דאפי' בלא ניער כלל אוסר האחרות כדעת הר"ן והמ"מ הנ"ל ומצ"ל שהכריח לאית ספרים להגיה ולפרש הכי משום דנראה להם גרסא דידן דוחק דאזי צריך לדחוק ולומר דחייש ר' יהודה לשמא לא ניער יפה ודוק:

דף קט:

תוס' ד"ה איכו עובר עליו ומותר כו' ומיהו גם לפירוש הקונטרס היכא דאיכא ס' במים שנתבשל בהן הכחל לא הי' נאסר הכחל היכא שבשלו לחודא לפי שהחלב הנפלט נתבטל וכו' יש להקשות לפ"ז דהיכא דאיכא ס' במים מותר הכחל היכא שבשלו לחודא א"כ מנ"ל להמקש' לומר לימא מסייע לי' הכחל קורעו ומוציא את חלבו וכו' לב הוא דבעי קריעה אבל כחל לא בעי קריעה הא לפי לפימ"ש התוס' לעיל בד"ה הלב קורעו ומוציא את דמו דע"כ הפי' בברייתא קורעו לאחר בשולו היינו אחר צלייתו אבל בקדרה אסור א"כ רישא הכחל קורעו וכו' נמי מיירי בצלי הגם לרש"י לעיל דס"ל סברא דלב דשיע לא מוכח מידי דמיירי הבריית' בצלי ומצי מיירי נמי בקדר' מ"מ תקש' מנ"ל להמקש' להקשות דלמא מיירי הברייתא בצלי וא"כ ליכא סייעתא לר"ז חומר רב דדלמא ר"ז אתי לאשמועינן דבין בצלי ובין בבישול כחל לחוד' היכא דאיכ' ס' אין עובר עליו ומותר הכחל עצמו דלא תימא כדאמרינן לעיל בדף צ"ז דבחל עצמו אסור והקשו תוס' שם בד"ה וכחל עצמו וכו' וא"ת כי בשל לי' כמי לחודי' ליתסר כו' ע"ש וא"כ ה"א כקושית תוס' דאפי' היכא דאיכא ס' הכחל עצמו אסור קמ"ל דמותר אך זה יש לדחות דמצ"ל דנראה לי' להמקשה דצלי ולקדרה לחודי' בדאיכא ס' שווין הם או אפשר דסברא הוא להתיר טפי לקדרה בדאיכא ס' מבצלי דבצלי נוטף לפעמים על הכחל כמו שכתבו תוס' ד"ה האי לקדרה כו' ע"ש וכן מוכח מקושית מהר"ם דלקמן סברא זו דצלי גרע מבישול לקדירה בדאיכא ס' אך הא קשיא מאי פריך הגמ' והא אנן תנן אינו עובר עליו מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא דלמא מיירי מתניתן בין בצלי ובין בקדרה וה"ק אין עובר עליו בכל גוונא בין לצלי ובין לקדרה בין דאיכא ס' ובין דליכא ס' והכי דייקינן הא איסורא איכא דלענין איסור יש חילוק דאי איכא ס' בקדרה מותר ואי ליכא ס' אסור דלסברא הנ"ל ליכא למימר כתירוץ התוס' ד"ה הא איסורא איכא דא"כ הו"ל למתני אם לא קרעו מותר דהוי חדוש וממילא הוי מוקמינן בצלי דדלמא אי תני אם לא קרעו מותר הוי מוקמינן לי' אמסתבר יותר לקדרה בדאיכא ס' אזי מותר אבל בצלי דלפעמים נוטף החלב ונופל על הכחל מבחוץ וחוזר ונבלע ואינו חוזר ופולט מה שבלע אזי אסור מש"ה לא נחית לאשמועינן הדין אם לא קרעו מותר אלא אתא לאשמועינן הך דין דעל כולן אין עובר עליו והדיוק הא איסורא איכא לקדרה בדליכא ס' ולעולם מצ"ל כר"ז דבין לקדרה בדאיכא ס' ובין לצלי אינו עובר עליו ומותר אך לפי' תירוץ א' של המהר"ם שכתב על מה שכתבו התוס' ומיהו גם לפירוש הקונטרס היכא דאיכא ס' במים וכו' וז"ל ואין להקשות אם כן מאי מייתי תניא כלישנא קמא דרב מדקתני כחל שבשלו בחלבו מותר וכו' דדלמא איירי ביש ס' במים שנתבשל בו ותירץ א"כ מאי אתי לאשמועינן הא כל איסורין בטלין בס' ועוד אם קיבה נמי ע"ש וא"כ לפי תירוץ א' לא קשה מידי קושיא הנ"ל דלעולם מצ"ל כתירוץ התוס' דא"כ הו"ל למתני אם לא קרעו מותר וממילא הוי מוקמינן בצלי ואזי אין לומר דהוי מוקמינן לי' אמסתבר יותר הבשול לחודא בקדרה בדאיכא ס' אזי תקשי נמי אמתניתן מאי אתא לאשמועינן בכחל הא כל איסורין בטלין בס' מיהו לפי תירוץ ב' של מהר"ם מ"ש ועוד א"כ קיבה נמי כו' הקושיא במ"ע וגם תירוץ א' של מהר"ם יש לדחות הכי לפמ"ש תוס' לעיל דף צ"ז ע"ב ד"ה הכחל עצמו אסור שכתבו יש ספרים דגרסי אסור היכא דלא קרעו ובשלי' בהדי בשר והקשו התוס' ע"ז וא"ת כי בשול לי' לחודא נמי ליתסר משום טעם בשר הכחל שבחלב שבגומות וי"ל כו' ע"ש וא"כ איצטריך לאשמועינן כי בשול לי' לחודא דמותר הכחל עצמו בדאיכא ס' דה"א דכחל עצמו אסור משום טעם בשר הכחל שבחלב שבגומות כקושית התוספות מש"ה איצטריך לאשמועינן דהכחל עצמו מותר בדאיכא ס' תו מצ"ל דאתי לאשמועינן דכחל לא בעי קריעה לאחר בישול דה"א כיון דמהני בי' קריעה אמאי יהא מותר אחר בישול בלא קריעה יותר מקודם בישול וכמ"ש התוס' ד"ה הא כחל מש"ה איצטריך לאשמועינן דכחל לא בעי קריעה משום דכי נתבשל כבר פלט במקצת כתירוץ התוס' וא"כ כיון שנדחה תירוץ א' של המהר"ם הקושי' במ"ע וצ"ע:

גמ' לימא מסייע לי' הכחל קורעו וכו' וכתב המהר"ם שיף דהוי לי' להקשות בל"ז מתניתן וברייתא אהדדי דבמתניתן משמע דאין עובר עליו ואסור ומברייתא מוכח דכחל לא בעי קריעה ומותר ע"ש ויש לתרץ דבלא רבי זירא לא הו"מ להקשות מתניתן וברייתא אהדדי דהא הברייתא ע"כ מיירי בצלי מדקתני סיפא קורעו לאחר בשולו דהיינו אחר צלייתו כמ"ש התוס' לעיל וא"כ מצ"ל דמתניתן מיירי בבישול ומש"ה אין עובר עליו הא איסורא איכא בדליכא ס' אבל השתא דקאמר רבי זירא הלשון אין עובר עליו ומותר וכפי מ"ש רש"י מיירי רבי זירא בצלי דאי נקדרה אמאי מותר הא יצא החלב וחזר ונבלע א"כ קאמר שפיר לימא מסייע לי' וק"ל:

תוס' ד"ה לב הוא דבעי קריעה וא"ת אדרבה דוק מיני' איפכא אינו עובר עליו הא איסורא איכא אין להקשות דהו"ל להתוס' להקשות הכי דליכא למשמע מיני' כלל מהך ברייתא דאם תאמר למידק מיני' הא איסורא איכא תקשי הכי אמאי לא קתני קרעו לאחר בשולו כמו בסיפא ואיפכא לא מצי למידק מדלא קתני הכי דכחל לא בעי קריעה דהיא משמע אין עובר עליו הא איסורא איכא ז"א דהא מוכח מדקתני אין עובר עליו דאיסורא איכא א"כ ע"כ צ"ל דמש"ה לא קתני קורעו לאחר בשולו משו' דאיסורא איכא ולא מהני לי' קריעה וק"ל:

גמ' אר"א לשמעי' קרע לי ואלא איכל ופירש"י קרע לי כחל קודם שתצלנו ופריך הגמ' מאי קמ"ל מתניתן היא וקשה מאי פריך הגמ' דלמא אתי לאשמועינן דלצלי בעי קריעה לכתחילה דל"ת דמתניתן איירי לקדרה ולצלי לא בעי קריעה כלל וכדאמר ר"כ לטבחי זוויקו לה כחלי דהפירוש יתנו לה כחל בשפוד לצלות לכתחילה בלא קריעה כלל כמ"ש רש"י ד"ה זוויקו כו' מש"ה אשמועינן ר"א דאפי' לצלי בעי קריעה לכתחילה וצ"ע:

בתוס' ד"ה ההוא לקדרה וא"ת היכי מייתי סייעתא מהך ברייתא לל"ק דרב וכו' יש להקשות על פי' ר"ת ל"ל לפרש דפליגי הני ב' לישנא בתרתי בלקדרה בהדי בשר ובלקדרה לחודא ואזי קשה קושית התוס' וא"ת וכו' הו"ל לפרש דפליגי הני תרי לישני רק בלקדרה לחודא בלא בשר דל"ק סבר בין לצלי ובין לקדרה בלא בשר אם לא קרעו כלל אינו עובר עליו ומותר ול"ב ס"ל דלקדרה בלא בשר אם לא קרעו אסור דהא כתבו התוס' לעיל בדיעבד מותר אם לא קרעו כלל דל"ק ס"ל דבדיעבד מותר לקדרה בלא בשר אם לא קרעו כלל ובוודאי מתניתן איירי בכל גוונא משום דמתניתן סתמא קתני וכמ"ש הר"ת אבל לעולם מצ"ל דל"ק דרב לא מיירי אלא בלקדרה בלא בשר גם הסוגיא כולה מצינן לפרש על נכון בכה"ג וי"ל דא"כ לא הוי צריך לדחוק ולתרץ לל"ק על הקושיא והא אכן תנן אינו עובר עליו בדין הוא דאיסורא נמי ליכא ואיידי דבעי למתני סיפא וכו' אלא הו"ל לתרץ בפשיטות דהכי דייקינן הא איסורא איכא לקדירה בהדי בשר דהא מתניתן מיירי בכל גוונא ועל זה לא מצינן למדחי כתירוץ התוס' דאם כן הו"ל למתני דאם לא קרעו מותר והוי' מוקמינן לי' אלקדרה בלא בשר ז"א דאי הוי תני הכי הוי מוקמינן לי' אמסתבר טפי דמיירי לצלי ולא אלקדרה בלא בשר דהא ל"ב דרב לא פליגי אלא אלקדרה בלא בשר אבל לצלי מודה דמותר אלא וודאי מוכח דס"ל לש"ס דל"ק דרב מתיר אפי' בלקדרה בהדי בשר אם קרעו קצת ודוק:

בא"ד א"כ רישא דברייתא דקתני כמי הכחל קורעו ומוציא את חלבו הוי כמי אפי' בהדי בשר ולא הוי דומיא דלב לא קורעו קורעו לאחר בשולו דלא איירי בהדי בשר דאי בהדי' בשר נעשה הבשר נבלה וכו' והקשו מהרש"ל ומהרש"א מאי אריא בהדי בשר הא בלב אפי' בפני עצמו אסור בבשול ואינו שרי אלא בצלי ואזי לא הוי דומיא דרישא אי הרישא מיירי אפילו בבשול בקדרה לחודא אין להקשות הא בלקדרה בלא בשר לק"מ דוודאי הברייתא הכחל קורעו ומוציא את חלבו מיירי רישא נמי בצלי דומיא דסיפא דקורעו לאחר בשולו ואפ"ה מייתי סייעתא שפיר לל"ק דלקדרה בלא בשר מותר לפי מ"ש ר"ת לעיל דאין חילוק כלל בין צלי לקדרה בלא בשר דאין בו שום טעם להקל בצלי יותר אבל אלקדרה בהדי בשר כתבו התוס' שפיר דלא הוו רישא דומיא דסיפא דהא אי המתניתן הכחל קורעו וכו' מיירי נמי בלקדרה בהדי בשר א"כ בברייתא נמי דקתני כלישנא דמתניתן הכחל קורעו וכו' מיירי נמי בלקדרה בהדי בשר וא"כ לא הוי דומיא דסיפא וי"ל דעכ"פ קשה הא לר"ת מיירי מתניתן עכ"פ בלקדרה בלא בשר וא"כ הברייתא דקתני כלישנא דמתניתן מיירי ג"כ בלקדרה בל בשר א"כ לא הוי דומיא דסיפא תו מצינו לפרש קושית מהרש"ל ומהרש"א על מה שמקשה ללישנא בתרא מברייתא דהכחל קורעו ומוציא את חלבו וכו' לב הוא דבעי קריעה אבל כחל לא בעי קריעה הא הלישנא בתרא לא מיירי אלא בלקדרה בלא בשר אבל בצלי ס"ל דמותר וא"כ מאי פריך מברייתא הא רישא דברייתא הכחל קורעו ע"כ מיירי בצלי דומיא דסיפא דלב קורעו לאחר בשולו אלא ע"כ צ"ל דס"ל להמקשה דרישא דברייתא דהכחל קורעו וכו' מיירי בלקדרה בלא בשר וא"כ לא הוי דומיא דסיפא דהא הסיפא קורעו לאחר בשולו ע"כ מיירי בצלי כמו שכתב רבינו תם לעיל וק"ל:

דף קי.

תוס' ד"ה דאתניי' לרב כחל כו' אלא שמע שהי' רב אוסר כחל ואפי' בקריעת שתי וערב עכ"ל לפ"ז קשה מאי פריך הגמ' לעיל על ר' אלעזר מקמ"ל מתני' היא דלמא אתי לאשמועינן לאפוקי מדרב ומסורא דאסרו כל כחל אפי' בקריעה ואפשר לומר דסוגיא דלעיל אזלא ללישנא קמא דרב בקעה מצא וכו' ובסורא החמירו כלישנא בתרא וק"ל:

תוס' ד"ה דתנן הכבד אוסרת ואיכו נאסרת כו' ותימא רב ספרא מעיקרא מאי סבר שלא הביא לו המשנה וכו' וי"ל דגם בתחלה הי' יודע המשנה אבל הי' סבר שאביי הי' מסופק בשלוקה אם נאסרת או לא דפליגי בה תנאי בסמוך והי' מסופק האיך הלכה עכ"ל והנה תירוץ התוס' דחוק מאוד דהעיקר חסר מן הספר דהו"ל לאביי לפרש בהדיא כבדא שליקא מה אתון בי' וגם הו"ל למימר לרב ספרא הברייתא ולישיזל הלכתא מאי ונ"ל לתרץ קושית התוס' ובזה יתורץ עוד דקדוק א' אריכות הלשון של רב ספרא מ"ש למיסר נפשה דלא מיבעיא לך וכו' דהוא אך למותר והו"ל למימר בקיצור הא תנן בהדיא במתניתן הכבד אוסרת ולפ"ז יתורץ שפיר דהנה כתבו התוס' לעיל בד"ה כבדא מה אתון בי' כו' ועי"ל בענין אחר דבלא מליחה פשיטא דאסור וע"י מליחה הוא דמבעיא לי' כיון שיש בכבד רוב דם שמא אינו יוצא כולה ע"י מליחה וכו' ולפי הך תירוץ התוס' מצינן לתרץ קושית התוס' הכי דהכה כתב הרמ"א בסימן ע"ג סעיף ד' דאם נמלח הכבד כבר מותר לצלותה עם בשר אפי' על גבי בשרא דכבר נתמעט דמה והוי כבשר על גבי בשר וכתב ע"ז הט"ז ס"ק ו' אפי' על גבי בשרא לכאורה משמע וכ"ש תחת הבשר וקשה הא תחת הבשר וודאי אסור כיון שמיירי כאן בבשר שלא נמלח וכו' וא"כ יהא אסור לצלות הכבד שנמלח תחת הבשר שלא כמלח דהא לר"ת הוי הכבד שנמלח כמו בשר שנמלח וכן עיקר להלכה אלא שאנו מחמירין דלא כוותי' וכאן אמאי יהא מותר ומסיק שם דתחת הבשר אסור וכן הקשה הדרישה בסי"א על הרמ"א ולפ"ז מתורץ קושית תוס' הנ"ל ודקדוק הנ"ל דבל"ז לא הו"מ רב ספרא למפשט ממתניתן דאינה נאסרת דמצ"ל דמתניתן איירי בשלא נמלחה הכבד דאזי יש בה דם הרבה אמרינן איידי דטרידא למפלט לא בלעה אבל אביי הא מבעיא לי' לאחר מליחה דאזי כבר נתמעט דמו אמרינן כסברת הט"ז והדרישה דהוי כבשר שנמלח ולא שייך בה למימר איידי דטרידי למפלט לא בלעה אבל השתא פשט רב ספרא שפיר וזה הוא שהאריך רב ספרא בלשונו לומר מ"ש וכו' דבל"ז לא הו"מ למפשט ממתניתן דהכבד אוסרת דהוי מצינן למדחי כקושית התוס' דאיירי מתניתן בשלא נמלחה הכבד אבל אבעיא דאביי בשנמלח הכבד מש"ה האריך בלשונו וה"ק מ"ש למיסר נפשה דלא תבעי לך דפשוט לך ממתניתן דאינה נאסרת הא איכא לאוקמי מתניתן בשלא כמלח הכבד ואזי יש רוב דם בכבד ואמרינן איידי דטרידי למפלט לא בלעה אבל אבעיא דאביי דמיירי לאחר מליחה שפיר מצ"ל דנאסרת משום דנתמעט דמה ולא שייך בה למימר איידי דטרידי למפלט לא בלעה וא"כ לא מצית למפשט מידי ממתניתן אלא ע"כ צ"ל דמשמע לך דמתניתן מיירי אחר מליחה כמו שדרך לבשל בשר כתירוץ התוספות הנ"ל וא"כ תפשוט ממתניתן נמי דאפי' אחר מליחה הכבד אוסרת ודוק:

ולפי פי' ר"ת לעיל בד"ה כבדא כו' מצינן לתרץ קושית תוס' ודקדוק הנ"ל באופן אחר דהנה הרשב"א כתב בשם הראב"ד דדם הסמפונות הוי דם דאורייתא וגרע מדם האברים דאפי' לא פירש אסור לפי שהוא כנוס בסמפונות וכמו כן כתבו כמה ראשונים ז"ל וכן כ' המהר"ם שיף דדם הכנוס בסמפונות לפי שהוא מעלמא הוא דאוריית' וכמו דם הכנוס בתוך הלב וכן נראה מדברי רש"י בד"ה אמאי עבדיתו הכי כו' שכתב מיהו דם הכנוס בסמפונות דם הוא אבל מדברי בה"ג שהביאו התוס' לקמן בד"ה וחתוכה לתחת וז"ל ובעל ה"ג כתב האי מאן דמצלי כבדא בשלומי צריך לחתוכה מ"ט דאזיל דמא ומכניס בסמפונות נראה דבסמפונות עצמן אין דם רק מחמת חום הצלי אזיל הדם מהכבד בשעת הצלי' ומכניס בסמפונות וכמו כן מצאתי בספר חידושי אלי' רבה שכתב וז"ל מיהו י"ל דבסמפונות עצמן אין דם רק דאזיל דמא ומכניס בסמפונות והיינו על ידי צלייה או על ידי בישול וכמ"ש התוס' בשם בה"ג ולפ"ז מתורץ קושית תוס' ד"ה דתנן הכבד אוסרת הנ"ל והדקדוק הנ"ל דבתחילה לא מצי רב ספרא למפשט ממתניתן דהכבד עצמה מותרת מדתנן אינו נאסרת דהוי מצ"ל כשיטת הראב"ד ורש"י הנ"ל וכמ"ש המהר"ם שיף דדם הכנוס בסמפונות הוי דם לפי שהוא מעלמא ואסור מדאורייתא וא"כ דהיא מעלמא יש לדמותו לדם בעין ולגבי דם בעין לא אמרינן איידי דטריד למפלט לא בלע כמ"ש אחרונים וא"כ מצ"ל דהא דקתני במתניתן ואינו נאסרת מיירי שנקרע שתי וערב ואזי ליכא דם מעלמא אבל אבעיא דאביי הוא בלא קריעת שתי וערב וא"כ איכא דם מעלמא ואזי לא אמרינן בי' איידי דטריד למפלט לא בלע וכו' אבל השתא דקאמר אביי למיסר נפשה לא קא מבעיא לי פשיט רב ספרא שפיר לפי תירוץ א"כ שכתבו התוס' לעיל אליבא דר"ת וה"ק מדפשט לך מדתנן אינה נאסרת דהכבד עצמה מותרת ע"כ קאמבעיא לך בקריעת שתי וערב דאל"כ דלמא מתניתן דואינה נאסרת מיירי בשנקרעה שתי וערב דאזי ליכא דם סמפונות אבל בלא קריעת שתי וערב שפיר מצ"ל דהכבד נאסרת מכח הדם שבסמפונות דהוא דם מעלמא דהוי כמו דם בעין ואז לא שייך לומר איידי דטרידי למפלט לא בלעה א"ו דמבעיא לך בקריעת שתי וערב וא"כ תפשוט ממתניתן דדם הכבד עצמה אוסרת ולתירוץ א' של התוס' לעיל אליבא דר"ת דיודע הי' שלא נמלח הכבד דאז מיירי אבעיא דאביי אפי' בלא קריעת שתי וערב מצינן לתרץ קושית התוס' ודקדוק הנ"ל הכי דבתחילה לא מצי רב ספרא למיפשט דהוי מוקמינן הא דקתני ואינה נאסרת בשנקרעה שתי וערב אבל איבעיא דאביי בלא קריעת שתי וערב ואזי נאסרת מדם הסמפונות דהוו כדם בעין דלא שייך בה לומר איידי דטרידי למפלט וכו' אבל השתא דקאמר אביי למיסר נפשה לא קמבעיא לי מוכח ע"כ דס"ל לאביי דאין חילוק כלל בין נקרעת שתי וערב או לא משום דסבירא לי' דדם הסמפונות לא הוו דם מעלמא אלא דם הכבד עצמה כמ"ש התוס' ד"ה וחתוכה לתחת לפי מה שמפרש המהרש"א דבריהם וכמו כן מוכח מבה"ג ואם כן תפשוט דדם הכבד עצמה אוסרת ודוק:

דף קיא.

תוס' ד"ה דם דאורייתא כו' ומיהו קשה לפי מה שפירש הקונטרס וכו' ונראה לי לתרץ קושית התוס' דמצ"ל דס"ל כהנך שיטת הפוסקים דדם הכנוס בסמפונות הוא דם דאורייתא והך מימרא דכבדא עלוי' בשרא מיירי כשלא נקרעה הכבד כלל ואזי יש דם דאורייתא היינו דם סמפונות אח"כ מצאתי שהמהר"ם שיף דחה זאת משום דדם שבסמפונות אין הרבה כ"כ יותר משאר בשר דנימא בי' בצליי' כבכ"פ אך יש להשיב על דבריו דמצ"ל דזהו דווקא אם אינו אלא דם סמפונות לחוד אבל בשלא נמלח הכבד דעדיין כל הדם בכבד יש לומר דמחמת שפע דם הרבה שבכבד אינו פולטת הכל מה שבלעה ואולי יש בתוך הדם שבולעות דם סמפונות שהוא דאורייתא ופולטה דם הכבד ובלעה אותה דם מסמפונות וק"ל:

דף קיא:

בתוס' ד"ה הלכתא דגים שעלו בקערה כו' ומיהו ע"כ אין ראייה משם דהא אפי' בשל בה חטאת מותר לבשל בה שלמים במותה קדרה וכו' וע"כ התם הוי טעמא משום דמין במינו מדאורייתא בטיל ברוב ובכלי מקדש אוקמי אדאורייתא עכ"ל כתב המהר"ם לובלין על זה שיש לעיין א"כ דזה מותר אפי' לכתחילה מן התורה מטעם דמין במינו בעיל מדאורייתא ברוב א"כ לא משכחת נותר מדאורייתא בכלי הנבלע מבשר קדשים ולמה באה המצוה בתורה וכל כלי נחושת אשר תבושל בו ומורק ושוטף במים עכ"ל ע"ש ונ"ל לתרץ דמצ"ל דוודאי משום מין במינו לא צוה התורה להגעיל כלי נחושת אלא משום מין בשא"מ דזהו הוי ט"כע דאורייתא כגון שנתבשל בה שעיר חטאת ואח"כ רוצה לבשל בה איל או פרה של שלמים דהוא מבשא"מ וכמ"ש הב"י בסימן צ"ח והתוס' שכתבו דאפי' בישל בה חטאת שרי לבשל בה לכתחלה שלמים שפיר כתבו דמיירי ע"כ במין במינו דאל"כ לא שרי לבשל שלמים מיד אחר חטאת אלא ע"י הגעלה וק"ל:

דף קיב.

גמ' אמר ר"נ ככר שחתך עלי' בשר אסור לאכלה כ' הרשב"א בד"ה אמר ר"נ אמר שמואל פירוש רבינו חננאל ז"ל זה צלי הוא ואינו צלי הרבה ומימיו שותתין על הככר רבא אכל לי' וקרא לי' חמר בשר וכו' ופסק רב אלפס ז"ל בככר שחתך עלי' בשר לקולא כרבא וכרב הונא ופסק בהא דאין מניחין כלי תחת הבשר לחומרא כרב אשי דלית לי' תקנתא עד דאייתי תרתי גללי דמלח והקשה הראב"ד ז"ל דרבא מיקל מדשמואל ואיך אפשר לפסוק כמאן דמיקל מדשמואל וכמאן דמחמיר טפי מיני' עכ"ל ואין להקשות מאי מקשה הראב"ד דלמא לכתחילה בשעת צליי' צריך להיות תרי גללי דמלחא דחיישינן דלמא לא נצלה עדיין כל צרכן אבל הך מימרא דשמואל דכבר שחתך עלי' בשר מצי איירי בכה"ג דאכל מהבשר וחזי דנצלה כל צרכו אזי הך מראה דם אינו אלא חמר בשר ז"א דעכ"פ תקשי אי אמרינן דצריך להיות שתכלה כל מראה אדמומית שבו למה יהי' הבשר מותר הא חזינן דהבשר פולט דם א"כ איכא למיחש דלמא בחד גיסא נצלה ובחד גיסא לא נצלה כל צרכו וק"ל:

דף קיב:

גמ' רב מרי בר רחל וכו' ופירש"י דקא מבעיא לי' דכי היכי דגבי דם אמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלעי ה"נ לא שנא ע"ש דברי רש"י תמוהין דא"כ מאי פשיט רבא מהטמאים לאסור צירן וכו' הא רב מרי בר רחל נמי ס"ל דצירן אסור רק מבעיא לי' ענין אחר אי אמרינן איידי דטריד למפלט לא בלע גבי ציר והו"ל לרש"י לפרש הכי דאיבעיא לי' אי ציר אסור מדאורייתא או לא דהוי רק זיעה בעלמא ע"ז הוי רבא פשיט שפיר אחר כך מצאתי שהרשב"א הקשה כמו כן על רש"י ותו יש להקשות דאח"כ כתב רש"י בד"ה אמר לי' הטמאים וז"ל וכיון דצירן אסור מתסר הבשר השחוט מחמת ציר הטרפה שהוא נוח ליבלע מן הדם דמשמע שזהו פשוט בלי ספק כלל דלא אמרינן גבי ציר איידי דטריד למפלט לא בלע משום דנוח ליבלע מן הדם כאלו לא מסתפק רב מרי בר רחל בזה כלל וא"כ נראין דברי רש"י כסותרין זה את זה ואפשר ליישב דברי רש"י הכי דה"פ דוודאי ס"ל לרב מרי בר רחל גמי מסברא חצונית דציר כוח ליבלע יותר מן הדם דזהו נראה בחוש רק נסתפק רב מרי אע"פ דציר נוח ליבלע אעפ"כ אמרינן היכי דטריד למיפלט לא בלע אפי' דבר הנוח ליבלע או אמרינן אע"פ דטריד למיפלט ולא יוכל הרבה לבלוע מ"מ לא ימלט דבולע דבר מועט מקצת ציר ואסור ואזי הך ספיקא תליא אי ציר טרפה דאורייתא או דרבנן וזהו דמבעיא לי' דאם הוא דאורייתא אזי מחמרינן מספק דהוי ספיקא דאורייתא דדלמא בולע דבר מועט ואזי אסור אפי' אם בלע דבר מועט דחצי שיעור אסור מן התורה משא"כ אם הציר טרפה אינו אסור אלא מדרבנן אמרינן דוודאי הרבה לא מצי לבלוע דע"ז החוש מעיד דאיידי דטריד למפלט לא בלע הרבה רק הספק הוא דדלמא לא ימלט דבולע דבר מועט ואזי לא מחמרינן בספיקא דרבנן בשביל חשש של דבר מועט וע"ז פשיט רבא שפיר דציר טרפה אסור מדאורייתא וא"כ אסור מספק דדלמא לא ימלט דבלע מקצת ציר דהא ידוע דציר כוח ליבלע מן הדם וזהו שכתב רש"י וכיון דצירן אסור וכו' ואז א"ש דברי רש"י אך לפ"ז תקשה מאי פריך הגמ' מברייתא דדג טהור שמלחו וכו' דדלמא היינו טעמא דמותר התם משום דציר דגים רק אסור מדרבנן וכמ"ש התוס' בשלמא בלא דברי הנ"ל לא קשיא דמצ"ל דנ"ל להמקשה דס"ל לרבא דזהו וודאי דבלע ציר ערפה משום דציר נוח ליבלע ואזי אפי' מדרבנן אסור אבל לפ"ד הנ"ל קשיא ואפשר לומר דס"ל לרש"י כהך דיעה שהביא הב"י בסימן ע' בשם המרדכי דאם יש שמנונית בציר דגים אזי אסור הציר דגים מדאורייתא ובברייתא סתמא קתני וא"כ פריך הגמרא שפיר דלמה קתני בברייתא סתמא מותר הו"ל לחלק בין אית בי' שמנונית ללית בי' שמנונית א"ו דהטעם הוא דאמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע וק"ל:

דף קיג.

גמ' אי מדשמואל ה"א ה"מ דמן וכו' פירש"י בד"ה הני מילי דמן כלומר הני מילי לגבי דם וכגון בכלי שאינו מנוקב וי"לד ל"ל למימר אבל צירן לא משום דזיעה הוא ולא מיתסר הו"ל לתרץ בפשיטות הכי דה"א הני מילי בכלי שאינו מנוקב אבל בכלי מנוקב לא וצ"ע:

גמ' ה"נ מסתברא וכו' י"לד דהו"ל להקשות בל"ז למאי דבעי למימר ה"כ מסתברא דשניהם מלוחים אסור והא מסיפא דטמא מליח וטהור תפל מוכח דשניהם מלוחים שרי וי"ל דב"ז הוי מצ"ל דיש חילוק אם מלח על השולחן או על דף חלק דאזי יוכל הציר לזוב ובין אם נמלח בכלי שאינו מנוקב דאזי דייקינן הכי בטהור מליח וטמא תפל בכל גוונא שרי ובטמא מליח וטהור תפל בכל גוונא אסור הא בשניהן מלוחין יש חילוק אם מלח על דף חלק שיוכל הציר לזוב מותר ובכלי אסור אבל ארבא פריך שפיר דהא רבא אוסר בעובדא דרב מרי בר רחל שהי' בכלי מנוקב דאזי יוכל לזוב ואפ"ה אסור ודוק:

דף קיג:

רש"י בד"ה מחד קרא כלומר מהאי קרא דאתי לגופי' נפקא וכו' ואתרבי להו תרווייהו דהא מין גדי הן והי מינייהו מפקת עכ"ל ויש להקשות לפמ"ש התוס' בד"ה ושאני הכא דרבי רחמנא גדי דאי לאו גדי לא הוי ילפינן שיחול איסור ב"בח על איסור חלב מדאמרינן ס"פ ג"ה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב דשאני נבלה דמיטמאה ע"ש א"כ מוכח מדאיצטריך גדי ולא ילפינן מהתם דמצ"ל דאיסור נבלה חמור מב"בח משום דמיטמאה וא"כ אכתי תק שי מנ"ל לרבות מתה דהוא נבלה מגדי דלמא מוקמינן גדי דווקא אמסתבר יותר דהיינו רק אחלב דלא מטמאה אבל מנא לך לומר דב"בח חייל אמתה שהוא איסור חמור דמטמאה וצ"ע:

ברש"י ד"ה אין אחע"א ולא נפיק מקרא דלגופי' וקרא יתירא לית לן לרבויי וכתב המהרש"א וז"ל פירושו תמוה לפי מה שהוכיח לעיל לדחות הגרסא והפירוש ששמע דלא איצטריך כלל לחד לגופי' כדאמרינן לקמן בפרקין לר"ע וכו' ואפשר שזה הוא מפירוש ששמע אבל לפירושו צ"ל דחד לרבויי שליל וחד למעוטי שליא וחד למעוט טמאה אפי' בבשול דלא הוי אלא חד איסורא ויש ליישב קצת תמיהת המהרש"א דמצ"ל דהנך ב' לישני נמי בהא פליגי דלל"ק דקאמר מ"ד אינו לוקה להכי אפקה רחמנא האכילה בלשון בשול כיון דעל אכילה לא לקי אבישול כמי לא לקי ע"כ צ"ל דחד גדי לגופי' קאתי דאל"כ אלא תרי אשליל ואשליא וחד להוציא את הטמאה מבישול קשיא ל"ל הך גדי למעט טמאה מבישול הא בלא"ה מוכח דלא לקי אבישול טמאה ממה דאפקה רחמנא האכילה בלשון בישול כיון דעל אכילה לא לקי משום דאין אחע"א אבישול נמי לא לקי א"כ ל"ל יתורא דגדי על זה אלא וודאי דחד גדי לגופי' אתא אבל ללישנא ב' דלא תליא בישול באכילה אלא אכילה תליא בבישול שפיר מצ"ל דלא מוקמינן כלל יתורא דגדי לגופי' אלא יתורא דגדי אתא למעט טמאה מאיסור בישול לפ"ז מצ"ל דמ"ש רש"י הנ"ל ד"ה אין אחע"א ולא נפיק מקרא דלגופי' וכו' הוא לפי אמת דל"ק דלהך לישנא מוכח דלא מצינו לאוקמי קרא דגדי להוציא טמאה מאיסור בישול דבל"ה מוכח זאת מכח דאפקה רחמנא אכילה בלשון בישול אלא וודאי צ"ל דהך לישנא מוקי חד גדי לגופי' אבל לקמן דאמר דלר"ע מייתר לי' כולי תלתא גדי הוא מצי קאי לל"ב ומיושב קצת תמיהת מהרש"א ודוק:

דף קיד.

תוס' ד"ה כיון דעל אכילה לא לקי תימא אימא איפכא וכו' ויש ליישב קושית התוס' דמצ"ל דה"פ כיון דעל אכילה לא לקי פירוש כיון דמצ"ל נמי פירוש הפסוק הכי דמשום דסברא חיצונית היא דלא לקי אאכילה משום אין אחע"א אתי קרא לאורוי דלא לקי נמי אבישול הגם דאיכא למימר גמי אפכא דקרא אתי לאורוי כיון דלקי אבישול אאכילה נמי לקי עכ"פ לא מסיים קרא מצ"ל הכי ומצ"ל הכי מש"ה לא נוכל לחייבו מלקות מספק וק"ל:

דף קיד:

תוס' ד"ה עד שיפרוט לך הכתוב כו' וי"ל דה"א דאתי למעוטי נתינה דגר כו' כדי שימהר להתגייר ע"ש ויש להקשות הא לפ"ז איכא למימר סברא אפכא דה"א דמכירה דנכרי עדיפא מנתינה דגר כדי שימהר להתגייר ואם כן הדרא קושית תוס' דלעיל לדוכתי' מה שהקשו וא"ת לר"מ היכי יליף מיני' דלא תאכלו משמע איסור הנאה מדפרט היתר הא איצטריך קרא להקדים נתינת גר למכירת נכרי ואזי לא שייך תירוץ התוס' דמסברא בלא שום קרא הוי ידעינן להקדים דהא איכא למימר מסברא אפכא דמכירת נכרי קודם לנתינת הגר כדי שיתמהר להתגייר דבשלמא אמה דקאמר הש"ס דלר"י לא צריך קרא להקדים משום דסברא הוא זה אתה מצווה להחיותו וכו' לק"מ דמצ"ל דר"י ור"מ פליגי בהך דלר"י לא נ"ל הך סברא כלל דלא ליספי לי' כדי שימהר להתגייר משום דבתחילה קבל עליו לאכול נבלות דבר תושב הוא אבל קושית התוספות לר"מ במ"ע וצ"ע:

דף קטו.

תוס' ד"ה היא קדש כו' וקצת תימא לר' יוחנן ל"ל למימר מקדש דמעשה שבת אסור תיפוק לי' מכל שתעבתי עכ"ל וכתב המהרש"א וז"ל וכן איכא לאקשויי לר' יוחנן חורש בשור כו' לתפרו דליכא למשרי מק"ו משבת דשבת גופא אסור באכילה וכ"ל לתרץ קושית מהרש"א דמצ"ל דר' יוחנן ס"ל כאיסי בן יהודה לקמן ע"ב דיליף מג"ש דנאמר כאן כי עם קדוש אתה וכו' דב"בח אסור באכילה ודאסור בהנאה מק"ו דערלה ואזי קשה קושית הגמ' ג"ש ל"ל לייתי כולה בק"ו מערלה וצ"ל כתירוץ הגמ' משום דאיכא למימר חורש בשור וכו' יוכיח וא"כ מוכח מכח יתורא דג"ש דחורש בשור ובחמור מותר באכילה ואזי לק"מ קושית מהרש"א דחורש בשור ובחמור ליתסרו לר' יוחנן אבל לרב אשי פריך הגמ' שפיר חורש בשור ובחמור ליתסרו דהא רב אשי ע"כ לית לי' הך דאיסי בן יהודה מדיליף ב"בח מלא תאכל כל תועבה ולפ"ז מתורץ ג"כ קושית התוס' קצת תימא דלמה לי' לר' יוחנן למימר מקדש תיפוק לי' מכל שתעבתי כו' דהא מוכח מכח חורש בשור ובחמור דמותר ג"כ לר' יוחנן דר' יוחנן ע"כ סבירא לי' כאיסי בן יהודה ואם כן לא סבירא לי' לר' יוחנן כלל הך דכל שתעבתי לך וק"ל:

דף קטו:

בתוס' ד"ה כלאי כרם יוכיחו כו' ואין להקשות מה לערלה וחמץ וכלאי כרם שכן בשרפה דהיא גופה נילף עכ"ל ויש להקשות לפמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ה ע"א ד"ה מה לכלאי הכרם תימא לרשב"א היא גופא נילף במה מצינו מכלאי כרם שילקה על ב"בח שלא כדרך הנאה ואומר ר"י דליכא למילף דאיכא למימר דשור הנסקל יוכיח שנעבד בו עבירה ואסור באכילה ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכו' ע"ש א"כ איך כתבו תוס' הכא דהיא גופא נילף הא על זה ג"כ מצ"ל שור הנסקל יוכיח שנעבד בו עביר' ואפ"ה אינו בשרפה וצ"ע:

בא"ד ועוד דהיינו דווקא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שרפה אבל לרבנן לא הוי חמץ בשרפה עכ"ל וקשה לי קושיא עצומה דלפ"ז נ"ל חמץ יוכיח ואזי הוי הדר דינא אם כן מצינו למיפרך הפרכא כל דהוא מה להנך שכן גדולי קרקע אח"ז מצאתי קושיא זו בספר לחם סתרים ואין לומר דמנ"ל תקרובת ע"א יוכיח שנעבדה בו עבירה ואפ"ה אינו בשרפה והא דלא קאמר תנא דברייתא תקרובת ע"א יוכיח ולמה לי' למימר כלל כלאי כרם יוכיח ז"א כמ"ש מהרש"א לקמן בתוס' ד"ה חדא מתרתי דלא קשיא לי' לתלמודא למעבד ק"ו במילי אחרנייתא אמנם זה התירוץ אינו דא"כ אכתי תקשי מאי פריך הגמ' לקמן ולפרוך מה לכלאי כרם שלא היתה להן שעת הכושר פירוש וא"כ צ"ל חמץ יוכיח ואזי הוי הדר דינא ואז תקשי מה להנך שכן גדולי קרקע הא איכא למימר על זה תקרובת ע"א יוכיח דאינו גדולי קרקע אלא וודאי לבתר דקאמר כלאי כרם יוכיח ליכא למימר עוד תקרובת ע"א יוכיח דהא חזינן מדקאמר התנא כלאי כרם יוכיח דלא ניחא לי' למימר תו תקרובת ע"א יוכיח ודוק:

גמ' אמרת ק"ו ומה ערלה כו' והקשה הלחם סתרים למאי דס"ד דכלאי כרם לא הי' לו שעת הכושר תקשי הלא מוכרח דלא ילפינן ק"ו מערלה דא"כ ל"ל קרא גבי כלאי כרם נילף כלאי כרם בק"ו מערלה עכ"ל ע"ש ויש ליישב דלא מצינו למילף כלאי כרם בק"ו מערלה דלפי קושיתו דלא נילף ב"בח מק"ו דערלה בוודאי הסברא חיצונות דב"בח מותר בהנאה מכח הג"ש דנבלה דמה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה אף ב"בח מותר בהנאה דדווקא אי איכא ק"ו אזי אמרינן דאהני ג"ש ואהני ק"ו כמ"ש התוס' לקמן דף קי"ו ד"ה מה להלן אסור באכילה כו' אבל אי ליכא ק"ו בוודאי ב"בח מותר בהנאה א"כ ליכא למילף כלאי כרם מערלה בק"ו דעל זה מצ"ל ב"בח יוכיח וק"ל:

תו הקשה הלחם סתרים על מה דקאמר רב אשי נבלה תוכיח מאי אולמי' דנבלה אדרבא ממה הצד מסתבר טפי למילף דלחומרא מקשינן ע"ש ונראה לי לתרץ קושייתו דמצ"ל דעיקר הטעם דרב אשי דקאמר נבלה תוכיח אע"ג דרב אשי עצמו ידע דאין זה פרכא גמורה וכמ"ש המהרש"ל מ"מ סמיך עצמו לומר יוכיח מנבלה משום דבל"ה יליף איסי בן יהודה ב"בח מנבלה בג"ש והנה כתבו התוס' שם בפסחים דף כ"ד ע"ב ד"ה אמרת ק"ו וז"ל אומר ר"ת דבההוא קרא דאנשי קדש כתיב בי' כמי איסורי הנאה בשר קדשים שיצאו חוץ למחיצה וגלי לן ק"ו דגמרינן מקדשים ולא מנבלה וא"ת דבלא ק"ו נמי מקשינן לחומרא וי"ל דהכא ס"ד לאקשויי לקולא משום דמפורש בהדיא בקרא היתר הנאה דכתיב לכלב תשליכון אותו וא"כ לק"מ דשפיר אמר רב אשי נבילה תוכיח דהואיל דיליף ב"ש מנבלה סברא הוא לאקשוי לקולא לנבלה משום דכתיב גבי נבלה בהדיא לכלב תשליכון אותו לפ"ז מצ"ל דמש"ה כתבו התוס' שם הך תירוץ דהכא ס"ד לאקשוי לקולא משום דמפורש בהדיא בקרא וכו' ולא כתבו הך תירוץ מה שתירצו אח"כ על קושי' הר"י מאורלייניש אי נמי דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים וכן כתב המהרש"א שם דבהך תירוץ א"ג מתורץ ג"כ קושי' ראשונה א"ש כדי לתרץ בזה קושית הלחם סתרים הנ"ל ודוק:

עוד הקשה הלחם סתרים לתנא דבי ר' ישמעאל דמוקי חד לא תבשל אאכילה וחד לא תבשל אהנאה תקשי לא תבשל לאיסור הנאה ל"ל דהא כיון דכתיב קרא אאכילה תו לא מצ"ל חורש בשור ובחמור יוכיח א"כ נילף הנאה מה"ו ויש לתרץ דאיצטריך לא תבשל להנאה לאורויי דמלקינן אהנאת ב"בח דאי הוי יליף הנאה מק"ו לא הוי מלקינן אהנאה משום דאין מזהירין מן הדין וכמ"ש התוס' שם בפסחים ד"ה הכל מודים מש"ה איצטריך לא תבשל למלקות אהנאה ועוד יש לתרץ דמצ"ל דתנא דבי ר' ישמעאל סבר כר"י דאין ביעור חמץ אלא שרפה וא"כ איצטריך קרא אהנאה דלא מצינו למילף הנאה מק"ו דא"כ תקשי קושית תוס' דכאן ד"ה כלאי כרם יוכיחו כו' מה להנך שכן בשרפה ואין להקשות אי ס"ל תנא דבי ר' ישמעאל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שרפה א"כ ל"ל למילף שם בפסחים דף ה' דתשביתו קאי אעי"ט משום דמצינו דארבעה עשר נקרא ראשון שנאמר וכו' הו"ל למילף מהלימוד דר"ע דמצינו להבערה שהוא אב מלאכה ז"א דמצ"ל דתנא דבי ר' ישמעאל ס"ל הבערה ללאו יצאה או מצ"ל דס"ל דאמרינן גבי הבערה מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וק"ל:

תוכן העניינים

מראה יחזקאל (חולין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה