מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר
פרק העור והרוטב · דף קכ.
תוס' בד"ה לחם עוני כו' הומ"ל כמי אכילה כתיב בי' עכ"ל עיין במשנה למלך בפרק ה' מהלכות יסודי התורה שמסתפק במצות עשה דאכילה כגון אכילת פסח ואכילת מצה בלילה ראשונה של פסח אם אכלן שלא כדרך הנאתן מי נפיק י"ח או לאו דמי נימא כמו בלאו דאין עובר אלא כדרך הנאתן ה"ה בעשה דאינו מקיים המצוה רק בכדרך הנאתן או דלמא בקיום עשה שפיר נפיק אפי' שלא כדרך הנאתן וכ"ל דיש לפשוט הך מהתוס' דהכא שכתבו הומ"ל נמי אכילה כתיב בי' מאי מקשו התוס' דאי הוי קאמר הטעם משום דאכילה כתיב בי' הוי משמע דזה אינו כדרך אכילתו וכמ"ש רש"י בפסחים דף ל"ה ע"א אהך ברייתא דאם מצה הוא אין אדם יוצא י"ח בפסח משום דלאו דרך אכילה קאכיל לה וכמו כן רוצה לפרש בתשובת באר יעקב בא"ח סימן תמ"ב על מה דמקשה על אם חמץ הוא אכילה כתיבא בי' אם כן אם יוצא במ"ע דאכילת מצה כשאוכלו שלא כדרך אכילתן לא הוי פריך הגמ' מידי והא אכילה כתיב בי' ומש"ה צ"ל לחם עוני אמר רחמנא אלא וודאי ס"ל לתוס' דבמ"ע דאכילה אינו יוצא י"ח כשאכלן שלא כדרך אכילתו מיהו דברי רש"י תמוהין למה לא כתב רש"י שם בפסחים הטעם מה דקאמר הש"ס בהדיא כאן משום דלחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם הוא ואפשר ליישב בדוחק דיש לומר דאיכא בינייהו בין הטעם דאמרינן משום לחם עוני ובין הטעם דאמרינן משום דלאו דרך אכילה קא אכיל לי' הך ברייתא דמביא הש"ס בפסחים דף מ"א ובברכות דף ל"ח דיוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי ר"מ ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נמוח ופירש"י שם הטעם דרי יוסי דיוצאין ברקיק השרוי במים ידי אכילת מצה של מצוה דקרינן בי' לחם עוני אבל לא במבושל דתו לאו לחם אקרי וכמו כן מפרש רש"י בפסחים דף הנ"ל וז"ל אבל לא במבושל דלאו לחם קרינן בי' ואע"פ שכבר נאפה בתנור והואיל וחזר ובשלו ביטלו מתורת לחם וא"כ מ"ל איכא בינייהו אליבא דר"מ דמטעם לחם מבושל כמי מקרי לחם ומש"ה צריך להיות שלא נמוח אבל לטעם דלאו דרך אכילתו קא אכיל לי' אם המחוהו המצה באור ושותה אותה דזה הוא לאו דרך אכילה ואינו יוצא י"ח אבל לא מטעם דלא מקרי לחם דהא ס"ל לר"מ דהבישול אינו מבטל האפי' והנה הך ברייתא דגבי חמץ דקתני המחוהו וגומעה וכו' בוודאי מיירי שהמחוהו ע"י בישול באור כמו ברייתא דהמחוהו את החלב וכמו הך ברייתא דנבלת עוף טהור דקתני בה שהמחוהו באור דאל"כ לא הו"ל למימר הלשון המחוהו כבשאר ברייתות אלא הו"ל למימר בלשון שרי' ולפ"ז מצ"ל דסוגיא דש"ס דחולין נקט הטעם משום דלחם עוני אמר רחמנא אליבא דהלכתא דפסקינן כר' יוסי והא דנקט דווקא וגמעו ה"ה דבלא גמעו דלא נמוח נמי אינו יוצא במבושל כר' יוסי ונקט וגמעו משום קמץ אבל שם בפסחים דף ל"ה הנ"ל מפרש רש"י משום דלאו דרך אכילה קאכיל לי' משום דליכא מאן דפליג אהך ברייתא וכדי לאוקמי הך ברייתא נמי אליבא דר"מ דס"ל דאעפ"כ לחם מקרי דהבשול אינו מבטל האפי' א"כ למה אינו יוצא דהא בישול אינו מבטל האפי' וחזי עדיין מקרי לחם מש"ה מפרש רש"י דמה"ט אינו יוצא י"ח בפסח משום דלאו דרך אכילה קאכיל לה לפי שגמעו דאזי אפי' לר"מ אינו יוצא דדוקא במבושל שלא נמוח קאמר ר"מ דיוצא אבל כשהמחוהו אפי' ר"מ מודה משום שאינו כדרך אכילתן ודוק:
תוס' ד"ה אלא אם חמץ הוא כו' אע"ג דהוא אסור בהנאה וכו' עכ"ל אין להקשות הא הך ברייתא אתיא ככ"ע דהא ליכא מאן דפליג עלי' וא"כ דלמא קושיית הגמ' לרי"הג דס"ל חמץ מותר בהנאה ז"א דא"כ קשה מאי מתרץ ר"ל ע"ז הנפש לרבות השותה הא לרי"הג לא איצטריך כלל הנפש על זה כמ"ש התוס' בד"ה חלב לא אתי מיני' דלר' יוסי וודאי אתי הנפש לדרשה אחריתי תו מצ"ל דקושית התוס' לפי האמת להנך תנאי דפליגי ארי"הג דס"ל חמץ אסור בהנאה א"כ ל"ל קרא דהנפש וק"ל:
הנה בתשו' באר יעקב הקשה על דברי תוס' אלו דלמא קושיית הגמ' הכי אכילה כתיב בי' וא"כ לא לחייב השותה דהוי שלא כדרך הנאתן ע"ש ואפשר לתרץ הכי א"כ איך מתרץ ר"ל הנפש לרבות השותה ואזי צ"ל דגלי קרא אע"פ שלא כדרך הנאתן אפ"ה חייב א"כ בחלב נמי ה"פ דגלי קרא דהנפש אע"פ שהוא שלא כדרך הנאתן כגון שהמחהו את החלב בחמה וגמעהו נמי חייב והרי כתבו התוס' שם בפסחי' דף כ"ד ע"ב בד"ה פרט לאוכל חלב חי כו' דאם המחה את החלב בחמה פטור דהוי כאוכל חי שהוא שלא כדרך הנאתן וא"כ תקשי למה פטור הא גלי קרא דהנפש בחלב דאפי' שלא כדרך הנאתו חייב אמנם יש לחלק בין המחהו דחמץ לחלב דבחמץ עכ"פ יש לו הנאה רק שאינו כדרך אכילה לרוב בני אדם אבל חלב חי אפילו הוא עצמו אין לו הנאה ממנה אך זה הוא דוקא לל"ק בפסחים דף הנ"ל דאין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן דאזי חייב אם הוא עצמו נהנה כמו שמחלק המשנה למלך בפרק ה' מהלכות יסודי התורה בין ב' הלשונות בפסחים דף הנ"ל אבל לל"ב שם דאין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן דאזי אם הוא עצמו יש לו הנאה ממנו רק שאינו כדרך הנאה לשאר בני אדם מקרי שלא כדרך הנאתן א"כ ליכא חילוק כלל בין חמץ לחלב ומקשו התוס' שפיר ודוק:
תוס' ד"ה חלב לא אתי מיני' כו' הקשה הר"ר שמואל מוורדון לר' יוסי וכו' וי"ל דלר"י וודאי אתא הנפש לדרשא אחריתי עכ"ל ויש להקשות ל"ל לתרץ בדוחק הו"ל לתרץ דישנו עוד כמה פירכות אפי' אליבא דר"י דלא מצינו למילף מחמץ דבפסחים דף כ"ז ע"ב עביד ר' יהודה ק"ו דחמץ בשרפה מנותר דמה נותר שאינו בב"י וב"ימ טעון שרפה חמץ שישנו בב"י וב"ימ לכ"ש א"כ יש צד חמור בחמץ שהוא בב"י וב"ימ ואזי לא מצינו למילף דהמחהו את החלב דחייב מחמץ דשאני חמץ שחמור שהוא בב"י וב"ימ משא"כ בחלב תו איכא למיפרך מה לחמץ שנעבדה בה עביר' שעבר בב"י דאפי' הוא חמץ של נכרי עובר עכ"פ בב"י בשעת אכילה וכמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ט ע"א בד"ה בדין הוא כו' וז"ל וקשה דאי אפשר אם לא יהא שלו בשעת אכילה ע"ש והגמ' נקט כאן חד מהנך פירכות שהותר מכללו ומשום דהוא פרכא אלימתא טפי דמותר לגמרי בחי' אבל באמת הו"מ להש"ס נמי למיפרך פרכות הנ"ל אך יש לתרץ דאכתי תקשי קושית התוס' אף את"ל הנך פירכות לפי המסקנא דילפינן חדא מתרתי במה הצד א"כ נילף כמי חלב במה הצד מחמץ וגבלה דעל כל הפרכות מחמץ מצ"ל גבלה תוכיח וק"ל:
בא"ד וי"ל דלר"י וודאי אתי הנפש לדרשא אחריתי עכ"ל אפשר לומר דזה הוא דרשא אחריתי דהנפש דחלב אתי לאורוי דאפי' המחהו חלב בחמה נמי חייב ואע"ג דהוא שלא כדרך הנאתן כמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ד הנ"ל בד"ה פרט לאוכל חלב חי דהמחהו בחמה הוי כאוכל חי אעפ"כ מצינו למימר דרי"הג ס"ל דשאני הכא דגלי קרא מכח יתור' דהנפש:
גמ' חמץ לא אתי' מיני' שכן לא היתה לו שעת הכושר ק"ק דהו"ל טפי למיפרך מה לחלב שאסורו איסור עולם תאמר בחמץ שאותו חמץ מותר לאחר הפסח ואזי לא הוי קשה מידי קושית תוספות בד"ה חמץ לא אתי' מיני' כו' ע"ש:
גמ' והא דתניא הטמאין לאסור צירן וכו' ל"ל יש להקשות לפמ"ש התוס' לעיל דף קי"ב ע"ב ד"ה ורוטבן וקיפה שלהן וא"ת ותיפוק לי' ממשרת ליתן ט"כע וכו' וי"ל דעיקר דרשה לא איצטריך אלא לצירן וכו' פירוש משום דסד"א דצירן הוי רק זיעה בעלמא וכמ"ש רש"י בד"ה ה"מ דמן א"כ מאי פריך הגמ' הטמאין לאסור צירן ל"ל לגמור מהני איך מצינו למילף צירן מגוף אוכל שנמחה דאי לא הוי כתיב הטמאין ה"א דצירן מותר לגמרי משום דהוי רק זיע' בעלמא וצ"ע להך תירוץ של התוס':
גמ' מה התם עד דאיכא כזית אף ה"נ עד דאיכא כזית יש להקשות לפי סוגיא דכאן דמדמה ציר לגוף אוכל שנמחה דס"ל דציר לא הוי זיעה בעלמא א"כ תקשי לפי האמת לר"ש דס"ל בכל איסורן שבתורה כ"ש למכות אפי' היכא דאיכא רק טעם בעלמא כמ"ש התוס' בע"א דף ס"ז בסוף ד"ה ואידך קדירה בת יומא כו' בשם הר"ר פרץ א"כ ל"ל קרא דהטמאים ליגמר הנבלה ואזי לא מצ"ל כתירוץ הגמ' דאי לא כתב רחמנא ה"א דיו וכו' דמי התם עד דאיכא כזית אף ה"נ עד דאיכא כזית דהא לר"ש דס"ל בכל התורה כולה כ"ש למכות גבי נבלה נמי חייב מלקות במשהו ולפמ"ש התוס' ד"ה שכן טומאה במשהו א"ש דלק"מ דלא מצינו למילף כלל טמאין מנבלה אליבא דר"ש דמה לנבלה שכן חייב בכ"ש משא"כ בטמאין דגלי קרא דוהבדלתם בין הבהמה טמאה לטהורה דפתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר לך דאכילה דווקא בכעדשה כמו טומאה כמ"ש רש"י ד"ה שרצים ולא בכ"ש וק"ל: