אור ברסלב
מראה יחזקאל (חולין) פרק העור והרוטב

מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר

פרק העור והרוטב

פרק כל הבשר

דף קיח.

גמ' השתא עיולי מעיילי אפוקי מבעיא י"לד לשיטת רש"י שהביאו התוס' לקמן ע"ב בד"ה אין יד לפחות מכזית כו' דאוכל כ"ש מקבל טומאה אבל לענין לטמא אחרים צריך דווקא בכביצה א"כ איך מצינו למילף אפוקי מעיולי בק"ו דמה לעיולי דחמור שהאוכל עצמו מקבל טומאה בכל שהוא משא"כ באפוקי דצריך דוקא שיעור בכביצה:

דף קיח:

גמ' אמר רב אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול ור' יוחנן אמר יש יד לפחות מכזית כו' יש להקשות לפ"ז איך מצינו למילף לעיל שומר ק"ו מיד וגם למה לי' להגמ' לתרץ לעיל אמה דפריך הגמ' אלא להכניס ולהוציא בק"ו מיד אתיא ומתרץ בדוחק מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא הו"ל לתרץ הכי דאיצטריך קרא דלכם גבי שומר דאי הוי ילפינן שומר בק"ו מיד לענין להכניס ולהוציא הוי אמרינן דיו דכמו דביד צריך כזית לרב כמו כן בשומר ולר' יוחנן הוי אמרינן דכמו דביד צריך שיעור כפול כמו כן בשומר:

דף קיט.

גמ' אי בשומר קשיא סיפא יש להקשות מאי פריך הגמ' דלמא לעולם ר' יהודה בן נקוסא ס"ל כרב דאם בעצם א' יש כפול מוח הוי שומר להכניס ולהוציא אבל אם הם שני עצמות ובכל אחד יש כחצי פול מוח אינן מצטרפין אע"פ שנוגעין יחד וכמ"ש התוס' ד"ה אין יד לפחות מכזית וא"כ שפיר קאמר ר' יהודה בן נקוסא האיך שני עצמות מצטרפין לענין טומאת אהל דצריך דוקא כזית בעצם א' ואפשר לדחוק ולומר דהש"ס בעי לאוקמי ר' יהודה בן נקוסא כחכמים דפרק ג' דאהלות דס"ל כל המטמאין באהל שנחלקו כגון אם מאהיל על כשני חצאי זיתים מן המת טמא ומכ"ש אם האהל מאהיל על הטומאה ועליו כנראה מדברי תי"ט ד"ה מאהיל שם דטמא וא"כ הכי פריך אי ר' יהודה בן נקוסא ס"ל כרב דיש כח בשומר כפול להוציא הטומאה א"כ כל עצם מאותן ב' עצמות מביא החצי זית של המת לבית והוי כזית בשר המת עצמו שבחלק דהאהל מצרפן יחד אליבא דחכמים וטמא וק"ל:

דף קיט:

ברש"י ד"ה לא משום שומר כיון דאיכא כזית עביד שומר מעשה יד להכניס ולהוציא וכתב המהרש"א ע"ז ולכולהו אמוראי לא בעי כזית בשומר אלא לר"י בעי כזית וכו' עכ"ל פי' דמש"ה קתני עור שיש עליו כזית וכו' משום דהשומר עביד מעשה יד אבל אי לא הוי עביד מעשה יד אלא רק שומר לא הוי בעי כזית לכולהו אמוראי אלא לר' יהודה וכו' וק"ל:

דף קכ.

תוס' בד"ה לחם עוני כו' הומ"ל כמי אכילה כתיב בי' עכ"ל עיין במשנה למלך בפרק ה' מהלכות יסודי התורה שמסתפק במצות עשה דאכילה כגון אכילת פסח ואכילת מצה בלילה ראשונה של פסח אם אכלן שלא כדרך הנאתן מי נפיק י"ח או לאו דמי נימא כמו בלאו דאין עובר אלא כדרך הנאתן ה"ה בעשה דאינו מקיים המצוה רק בכדרך הנאתן או דלמא בקיום עשה שפיר נפיק אפי' שלא כדרך הנאתן וכ"ל דיש לפשוט הך מהתוס' דהכא שכתבו הומ"ל נמי אכילה כתיב בי' מאי מקשו התוס' דאי הוי קאמר הטעם משום דאכילה כתיב בי' הוי משמע דזה אינו כדרך אכילתו וכמ"ש רש"י בפסחים דף ל"ה ע"א אהך ברייתא דאם מצה הוא אין אדם יוצא י"ח בפסח משום דלאו דרך אכילה קאכיל לה וכמו כן רוצה לפרש בתשובת באר יעקב בא"ח סימן תמ"ב על מה דמקשה על אם חמץ הוא אכילה כתיבא בי' אם כן אם יוצא במ"ע דאכילת מצה כשאוכלו שלא כדרך אכילתן לא הוי פריך הגמ' מידי והא אכילה כתיב בי' ומש"ה צ"ל לחם עוני אמר רחמנא אלא וודאי ס"ל לתוס' דבמ"ע דאכילה אינו יוצא י"ח כשאכלן שלא כדרך אכילתו מיהו דברי רש"י תמוהין למה לא כתב רש"י שם בפסחים הטעם מה דקאמר הש"ס בהדיא כאן משום דלחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם הוא ואפשר ליישב בדוחק דיש לומר דאיכא בינייהו בין הטעם דאמרינן משום לחם עוני ובין הטעם דאמרינן משום דלאו דרך אכילה קא אכיל לי' הך ברייתא דמביא הש"ס בפסחים דף מ"א ובברכות דף ל"ח דיוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי ר"מ ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נמוח ופירש"י שם הטעם דרי יוסי דיוצאין ברקיק השרוי במים ידי אכילת מצה של מצוה דקרינן בי' לחם עוני אבל לא במבושל דתו לאו לחם אקרי וכמו כן מפרש רש"י בפסחים דף הנ"ל וז"ל אבל לא במבושל דלאו לחם קרינן בי' ואע"פ שכבר נאפה בתנור והואיל וחזר ובשלו ביטלו מתורת לחם וא"כ מ"ל איכא בינייהו אליבא דר"מ דמטעם לחם מבושל כמי מקרי לחם ומש"ה צריך להיות שלא נמוח אבל לטעם דלאו דרך אכילתו קא אכיל לי' אם המחוהו המצה באור ושותה אותה דזה הוא לאו דרך אכילה ואינו יוצא י"ח אבל לא מטעם דלא מקרי לחם דהא ס"ל לר"מ דהבישול אינו מבטל האפי' והנה הך ברייתא דגבי חמץ דקתני המחוהו וגומעה וכו' בוודאי מיירי שהמחוהו ע"י בישול באור כמו ברייתא דהמחוהו את החלב וכמו הך ברייתא דנבלת עוף טהור דקתני בה שהמחוהו באור דאל"כ לא הו"ל למימר הלשון המחוהו כבשאר ברייתות אלא הו"ל למימר בלשון שרי' ולפ"ז מצ"ל דסוגיא דש"ס דחולין נקט הטעם משום דלחם עוני אמר רחמנא אליבא דהלכתא דפסקינן כר' יוסי והא דנקט דווקא וגמעו ה"ה דבלא גמעו דלא נמוח נמי אינו יוצא במבושל כר' יוסי ונקט וגמעו משום קמץ אבל שם בפסחים דף ל"ה הנ"ל מפרש רש"י משום דלאו דרך אכילה קאכיל לי' משום דליכא מאן דפליג אהך ברייתא וכדי לאוקמי הך ברייתא נמי אליבא דר"מ דס"ל דאעפ"כ לחם מקרי דהבשול אינו מבטל האפי' א"כ למה אינו יוצא דהא בישול אינו מבטל האפי' וחזי עדיין מקרי לחם מש"ה מפרש רש"י דמה"ט אינו יוצא י"ח בפסח משום דלאו דרך אכילה קאכיל לה לפי שגמעו דאזי אפי' לר"מ אינו יוצא דדוקא במבושל שלא נמוח קאמר ר"מ דיוצא אבל כשהמחוהו אפי' ר"מ מודה משום שאינו כדרך אכילתן ודוק:

תוס' ד"ה אלא אם חמץ הוא כו' אע"ג דהוא אסור בהנאה וכו' עכ"ל אין להקשות הא הך ברייתא אתיא ככ"ע דהא ליכא מאן דפליג עלי' וא"כ דלמא קושיית הגמ' לרי"הג דס"ל חמץ מותר בהנאה ז"א דא"כ קשה מאי מתרץ ר"ל ע"ז הנפש לרבות השותה הא לרי"הג לא איצטריך כלל הנפש על זה כמ"ש התוס' בד"ה חלב לא אתי מיני' דלר' יוסי וודאי אתי הנפש לדרשה אחריתי תו מצ"ל דקושית התוס' לפי האמת להנך תנאי דפליגי ארי"הג דס"ל חמץ אסור בהנאה א"כ ל"ל קרא דהנפש וק"ל:

הנה בתשו' באר יעקב הקשה על דברי תוס' אלו דלמא קושיית הגמ' הכי אכילה כתיב בי' וא"כ לא לחייב השותה דהוי שלא כדרך הנאתן ע"ש ואפשר לתרץ הכי א"כ איך מתרץ ר"ל הנפש לרבות השותה ואזי צ"ל דגלי קרא אע"פ שלא כדרך הנאתן אפ"ה חייב א"כ בחלב נמי ה"פ דגלי קרא דהנפש אע"פ שהוא שלא כדרך הנאתן כגון שהמחהו את החלב בחמה וגמעהו נמי חייב והרי כתבו התוס' שם בפסחי' דף כ"ד ע"ב בד"ה פרט לאוכל חלב חי כו' דאם המחה את החלב בחמה פטור דהוי כאוכל חי שהוא שלא כדרך הנאתן וא"כ תקשי למה פטור הא גלי קרא דהנפש בחלב דאפי' שלא כדרך הנאתו חייב אמנם יש לחלק בין המחהו דחמץ לחלב דבחמץ עכ"פ יש לו הנאה רק שאינו כדרך אכילה לרוב בני אדם אבל חלב חי אפילו הוא עצמו אין לו הנאה ממנה אך זה הוא דוקא לל"ק בפסחים דף הנ"ל דאין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן דאזי חייב אם הוא עצמו נהנה כמו שמחלק המשנה למלך בפרק ה' מהלכות יסודי התורה בין ב' הלשונות בפסחים דף הנ"ל אבל לל"ב שם דאין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן דאזי אם הוא עצמו יש לו הנאה ממנו רק שאינו כדרך הנאה לשאר בני אדם מקרי שלא כדרך הנאתן א"כ ליכא חילוק כלל בין חמץ לחלב ומקשו התוס' שפיר ודוק:

תוס' ד"ה חלב לא אתי מיני' כו' הקשה הר"ר שמואל מוורדון לר' יוסי וכו' וי"ל דלר"י וודאי אתא הנפש לדרשא אחריתי עכ"ל ויש להקשות ל"ל לתרץ בדוחק הו"ל לתרץ דישנו עוד כמה פירכות אפי' אליבא דר"י דלא מצינו למילף מחמץ דבפסחים דף כ"ז ע"ב עביד ר' יהודה ק"ו דחמץ בשרפה מנותר דמה נותר שאינו בב"י וב"ימ טעון שרפה חמץ שישנו בב"י וב"ימ לכ"ש א"כ יש צד חמור בחמץ שהוא בב"י וב"ימ ואזי לא מצינו למילף דהמחהו את החלב דחייב מחמץ דשאני חמץ שחמור שהוא בב"י וב"ימ משא"כ בחלב תו איכא למיפרך מה לחמץ שנעבדה בה עביר' שעבר בב"י דאפי' הוא חמץ של נכרי עובר עכ"פ בב"י בשעת אכילה וכמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ט ע"א בד"ה בדין הוא כו' וז"ל וקשה דאי אפשר אם לא יהא שלו בשעת אכילה ע"ש והגמ' נקט כאן חד מהנך פירכות שהותר מכללו ומשום דהוא פרכא אלימתא טפי דמותר לגמרי בחי' אבל באמת הו"מ להש"ס נמי למיפרך פרכות הנ"ל אך יש לתרץ דאכתי תקשי קושית התוס' אף את"ל הנך פירכות לפי המסקנא דילפינן חדא מתרתי במה הצד א"כ נילף כמי חלב במה הצד מחמץ וגבלה דעל כל הפרכות מחמץ מצ"ל גבלה תוכיח וק"ל:

בא"ד וי"ל דלר"י וודאי אתי הנפש לדרשא אחריתי עכ"ל אפשר לומר דזה הוא דרשא אחריתי דהנפש דחלב אתי לאורוי דאפי' המחהו חלב בחמה נמי חייב ואע"ג דהוא שלא כדרך הנאתן כמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ד הנ"ל בד"ה פרט לאוכל חלב חי דהמחהו בחמה הוי כאוכל חי אעפ"כ מצינו למימר דרי"הג ס"ל דשאני הכא דגלי קרא מכח יתור' דהנפש:

גמ' חמץ לא אתי' מיני' שכן לא היתה לו שעת הכושר ק"ק דהו"ל טפי למיפרך מה לחלב שאסורו איסור עולם תאמר בחמץ שאותו חמץ מותר לאחר הפסח ואזי לא הוי קשה מידי קושית תוספות בד"ה חמץ לא אתי' מיני' כו' ע"ש:

גמ' והא דתניא הטמאין לאסור צירן וכו' ל"ל יש להקשות לפמ"ש התוס' לעיל דף קי"ב ע"ב ד"ה ורוטבן וקיפה שלהן וא"ת ותיפוק לי' ממשרת ליתן ט"כע וכו' וי"ל דעיקר דרשה לא איצטריך אלא לצירן וכו' פירוש משום דסד"א דצירן הוי רק זיעה בעלמא וכמ"ש רש"י בד"ה ה"מ דמן א"כ מאי פריך הגמ' הטמאין לאסור צירן ל"ל לגמור מהני איך מצינו למילף צירן מגוף אוכל שנמחה דאי לא הוי כתיב הטמאין ה"א דצירן מותר לגמרי משום דהוי רק זיע' בעלמא וצ"ע להך תירוץ של התוס':

גמ' מה התם עד דאיכא כזית אף ה"נ עד דאיכא כזית יש להקשות לפי סוגיא דכאן דמדמה ציר לגוף אוכל שנמחה דס"ל דציר לא הוי זיעה בעלמא א"כ תקשי לפי האמת לר"ש דס"ל בכל איסורן שבתורה כ"ש למכות אפי' היכא דאיכא רק טעם בעלמא כמ"ש התוס' בע"א דף ס"ז בסוף ד"ה ואידך קדירה בת יומא כו' בשם הר"ר פרץ א"כ ל"ל קרא דהטמאים ליגמר הנבלה ואזי לא מצ"ל כתירוץ הגמ' דאי לא כתב רחמנא ה"א דיו וכו' דמי התם עד דאיכא כזית אף ה"נ עד דאיכא כזית דהא לר"ש דס"ל בכל התורה כולה כ"ש למכות גבי נבלה נמי חייב מלקות במשהו ולפמ"ש התוס' ד"ה שכן טומאה במשהו א"ש דלק"מ דלא מצינו למילף כלל טמאין מנבלה אליבא דר"ש דמה לנבלה שכן חייב בכ"ש משא"כ בטמאין דגלי קרא דוהבדלתם בין הבהמה טמאה לטהורה דפתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר לך דאכילה דווקא בכעדשה כמו טומאה כמ"ש רש"י ד"ה שרצים ולא בכ"ש וק"ל:

דף קכ:

תוס' ד"ה לכתוב בשרצים כו' ושמא לא הייתי אומר אלא לענין איסור אכילה עכ"ל לפ"ז הומ"ל הש"ס לעיל דמה"ט לא מצינו למילף נבלת עוף טהור מהנך משום דלא הייתי אומר אלא לענין איסור אכילה אבל לענין טומאת נבלות עוף טהור לא דהא לפי האמת בלא"ה צ"ל כן מכח קושית תוס' אך קשה וכו' וק"ל:

רש"י ד"ה החדש קודם שקרב העומר ועושה שכר מן השעורין עכ"ל ויש להקשות לפי פירש"י קושית המהרש"א באופן הלז במ"ע איך מצינו למילף חדש מהנך מחמץ וכו' הא בפסחים דף מ"ב ע"ב כתב רש"י על שכר המדי דהוא כעין שכר שלנו משעורין ושכר המדי מהנך מינין דפליגי בהו ר"א ורבנן דלר"א באזהרה ולרבנן על עירובו בולא כלום אבל לכ"ע אינו בכרת הרי חזינן דיש חילוק בין בעין לתערובות וא"כ ע"כ קרא דונכרתה הנפש דכתיב גבי חמץ לרבות השותה לא מיירי ע"י תערובת וכמו כן לא מיירי קרא דחלב ונבלה ע"י תערובת דהא הש"ס מדמה להו אהדדי ועביד צריכותא וא"כ איך מצינו למילף שכר דחדש שהוא על ידי תערובת מהנך דמיירו בבעין וע"ז לא שייך תירוץ המהרש"א וצ"ע:

תוס' ד"ה היכא דלאו איסור הבא מאליו כו' אלא אכלאי' קאמר כדפרישית שאין זה איסור הבא מאליו שע"י מעשה של זריעה נאסרין הכלאים וכו' עכ"ל לפ"ז קשה הא פריך הגמ' לעיל דף קט"ו ע"ב ל"ל למימר כלאי כרם יוכיח לימא ערלה תוכיח ולהדר דינא ומתרץ בדוחק משום דאיכא למיפרך פרכא כל דהו אחדא מתרתי דמה להנך שכן גדולי קרקע דע"ז קשה קושית תוס' לעיל דף קי"ו ד"ה חדא מתרתי וא"ת א"כ מיד וכו' ע"ש הו"ל לתרץ בפשיטות דצ"ל כלאי כרם יוכיח דאל"כ איכא למיפרך מה לערלה וחמץ שכן איסו' הבא מאליו משא"כ ב"בח דבא האיסור ע"י בישולו מש"ה הוצרך לומר כלאי כרם יוכיח דכלאי כרם ג"כ לא הוי איסור הבא מאליו כמ"ש תוס' כאן וצ"ע:

בא"ד וא"ת ושביעית היכי אתי מכולהו וכו' וי"ל דילפינן מטומאת שרצים וכו' לפ"ז יש להקשות לרש"י שמפרש בד"ה מהנך חלב וחמץ וגבלה ולא כתב דילפינן מטומאת שרצי' א"כ קושית תוס' ושביעית היכי אתי מכולהו במ"ע וצ"ע:

תוס' ד"ה הביא ענבים ודרכן אע"ג דשתי' הוי בכלל אכילה בענבים וזיתים לענין הבאת בכורים לא כתיב אכילה עכ"ל וקשה לפי המסקנא דקאמר והדר מייתי לה לערלה פרי פרי מבכורים וכתבו התוס' ד"ה והדר מייתי ערלה כו' דלהכי צריכא הג"ש דפרי פרי דלא נימא דמשקה דזיתים וענבים הוי זיעה בעלמא וכמו שמפרש המהר"ם דבריהם לפמ"ש התוס' שם בפסחים ע"כ קושית התוס' במ"ע ל"ל הג"ש דפרי פרי לאורוי דגבי ערלה משקה זיתים וענבים לא הוי זיעה בעלמא הא בלא"ה ידעינן זאת דבזיתי' וענבים שתי' בכלל אכילה וע"ז לא שייך תירוץ התוס' דהא בערלה כתיב בי' אכילה ג' שנים יהי' לכם ערלים לא יאכל וכמו כן קשיא ל"ל לר' יהושע למילף תרומה מבכורים הא בתרומה נמי כתיב אכילה ואזי הוי שתי' בכלל אכילה וא"ל דדוקא אם דורכן דאזי אחשבי' למשקה כאכילה אז אמרינן דשתי' בכלל אכילה וקרא איצטריך למשקין היוצאין מאליהן א"כ אכתי תקשי איך מצינו למילף בערלה ובתרומה דמשקין היוצאין מאליהן כמותן מבכורים הא בבכורים עצמן צריכא להיות דוקא שהביא ענבים ודורכן ואפשר לתרץ לפמ"ש הרשב"א דהנה מצאתי ברשב"א לתרץ קושית תוס' הנ"ל אע"ג דשתי' בכלל אכילה באופן אחר דאיצטריך תביא בענבים דלא נימא דקרא דפרי ממעט אפי' בענבים דלא נימא שתי' בכלל אכילה ולבסוף כתב וערלה נמי פירי כתיב בי' וכו' ע"ש והנה מצ"ל דמש"ה לא תירצו התוס' כתירוץ הרשב"א דנראה להו דאפשר לקיים שתיהן קרא דפרי וקרא דואכלת לפני ה' אלהיך דילפינן מיני' דשתי' בכלל אכילה דהא מצינו לאוקמי קרא דפרי בבכורים אמשקין דשאר פירות מז' המינין שאינן זיתים וענבים דאע"פ דהסברא חיצונית דאמשקין דשאר פירות לא צריכי קרא משום דהוו זיעה בעלמא כנראה מסוגיא דפסחים דף כ"ד ומדברי תוס' ד"ה והדר מייתי ערלה הנ"ל לפמ"ש המהר"ם דבריהם אעפ"כ מצ"ל דאיצטריך קרא דפרי גבי בכורים דלא מיירי לענין אכילה אלא לענין הבאה דלענין הבאת בכורים מצי כל א' למטעי ולומר כמו דאם הביא ענבים ודרכן יצא כמו כן הוא בשאר פירות מז' מינין דאם הביאן ודרכן דיצא דלא חילקה התורה כלל בין אותן ז' מינין מש"ה איצטרך פרי דלא יצא בשאר מינין כשדרכן מש"ה הוצרכו התוס' לתרץ תירוץ אחר אבל גבי ערלה דמיירי לענין איסור אכילה מצ"ל שפיר דהתוס' נמי ס"ל כדברי רשב"א דבלא הג"ש דפרי פרי מבכורים ה"א דקרא דפרי גבי ערלה אתי לסתור דלא נימא גבי ערלה שתי' בכלל אכילה בזיתים וענבים דע"ז לא מצ"ל כנ"ל דמצינו לאוקמי קרא דפרי אמשקין דשאר פירו' דלענין איסור אכילה לא איצטריך אמשקין דשאר פירות דבל"ה ידעינן מסברא דאין סופגין אמשקין דשאר פירות משום דהוו רק זיעה בעלמא אלא ה"א דקרא דפרי איצטריך אזיתים וענבים דלא נימא גבי ערלה דמשקה דזיתים וענבי' הוו בכלל אכילה מש"ה איצטריך ג"ש דפרי פרי לאורוי דמשקה זיתים וענבים כמותן ופרי דכתיב גבי ערלה לא איצטריך השתא אלא לג"ש ואזי איצטריך למילף ג"ש תרומה מבכורים לענין משקין דזיתים וענבים משום דתרומה ובכורים איתקש להדדי דהוו כמו דכתיב בתרומה גופי' פרי וכנראה ג"כ מש"ות ח"צ וק"ל:

גמ' תינח היכא דאיסור הבא מאליו היכא דלאו איסור הבא מאליו מנ"ל לפמ"ש התוס' ד"ה היכא וכו' דאכלאים בעי דאע"ג דלא כתיב בהו אכילה סברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין וכמו כן לפירוש הר"ר שמואל דקאי אמשקה היוצא מהן מכלאים א"כ צ"ל לר"ז בפסחים דף כ"ד דאמר אף אנן כמי תנינא וכו' דס"ל דמשקין היוצאין משאר פירות הוי שלא כדרך הנאתן ואז ע"כ הך ברייתא דהטבל והחדש וכו' דס"ל דמשקין היוצאין מהן כמותן הוא רק לענין איסור שאסור מדאורייתא כמו חצי שיעור אבל אין לוקין עליהן וכמ"ש הלח"מ להרמב"ם ז"ל אבל בכלאי כרם ודאי דאפי' לוקין עליהן דהא קאמר אביי התם הכל מודים בכלאי כרם שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן ולא מצינו דר"ז פליג ע"ז וא"כ צ"ל דמאי דקתני התנא דברייתא כלאים בהדי שאר איסורין משום דלענין איסור דאורייתא הכל שווין לענין דהמשקין היוצאין מהן כמותן אבל לענין מלקות יש חילוק דבכלאים לוקין אמשקין היוצאין מהן מסברא החיצונית משום דלא כתיב בהו אכילה כדאמר אביי א"כ תקשי מאי פריך הגמ' מנלן כלאים הא לא איצטרך קרא כלל אכלאים דהא אפי' לוקין עליהן ואפשר לומר דס"ל לתוס' דקושית הגמ' אזלא אליבא דאביי התם דקאמר הטעם דאין סופגין משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומענבים ומשום דמשקין משאר פירות הוי זיעה בעלמא א"כ הכי פריך הגמ' מנ"ל אכלאים דהיינו הנך זרעים חיטין ושעורין שנזרעו בכרם מנ"ל דהמשקין היוצאין מהן כמותן דדלמא לא הוי אלא זיעה בעלמא תו מצ"ל דסוגית הגמרא כאן הוא אליבא דרבא לפמ"ש מהרש"א בפסחים דף כ"ו ע"א בתוס' ד"ה שאני היכל דלתוכו עשוי דע"כ רבא לא ס"ל כאביי אלא דאין לוקין בכלאי כרם שלא כדרך הנאתן וכתב המהרש"א אפשר דאיכא בי' שום דרשה ע"ש ואזי פריך הגמ' שפיר אכלאים מנ"ל ואפשר לומר דזהו שום דרשה דרבא דלפי המסקנא דגמרינן כלאים מתרומה וחד מהנך ובכל הני כתיב בי' אכילה א"כ מצ"ל דס"ל לרבא דכיון דגמרינן מהנך דכתיב בהו אכילה הוי כאלו כתיבא אכילה בכלאים גופי' ואזי לא לקה אמשקה דיוצא מפרי דכלאים אפילו אי אמרינן דלא הוי זיעה בעלמא אלא שהוא שלא כדרך הנאתן כדס"ל לר"ז משום דהוי כמו דכתיב בי' אכילה תו מצ"ל דזהו הדרשא דרבא דבסוף תמורה דף ל"ג כתבו התוס' ד"ה אלו הן הנשרפין בשם רש"י דאתקש כלאי כרם לערלה ובערלה כתיב בי' אכילה ואזי מצ"ל מכח ההיקש הוי כמו דכתיב בכלאי כרם גופי' וק"ל:

גמ' ת"ל תביא הקשה האלי' רבה ל"ל פרי ותביא לר' יהושע דהא נלמוד מהקישא בכורים מתרומה דדוקא זיתים וענבים משום דשתי' בכלל אכילה פי' דהא בתרומה כתיב בי' אכילה בפרשת אמור ע"ש שהניח קושיא זו בוצ"ע ואפשר לתרץ דאי לא הוי כתיב פרי ותביא ה"א דאפילו לכתחילה רשאי להביא בכורים ממשקה דזיתים וענבים דהא ילפינן בכורים מתרומה בהקישא ואין היקש למחצה וא"כ כמו גבי תרומה ליכא חילוק כלל דמשקה זיתים וענבים לגמרי כמותן כמו כן בבכורים לגמרי המשקה דזיתים וענבים כמו הפרי עצמו לכן איצטריך קרא דולקחת מראשית כל פרי האדמה ואח"כ תביא לאורוי דהבאה צריך להיות דוקא הפרי עצמו וממילא נלמוד מתביא דהתורה מקפיד דווקא על ההבאה אבל לאחר ההבאה מותר לדרוך אותן וכמו כן מצאתי אחר כך בהרא"ש בפרק כיצד מברכין דלהכי אצטריך תביא דלא נילף בכורים גזירה שוה מערלה לענין זה וק"ל:

הנה לדעת הירושלמי שהביא ג"כ האלי' רבה משמע דאם בצרן זיתים וענבים מתחילה לכך להביאן כשהן דרוכין ועומדין המשקין לבכורי' יכול להביאו משו' דאחשבינן ולהנך משקין כאוכל מצינו לתרץ קושיא הנ"ל דל"ל ג"ש פרי פרי גבי ערלה לפמ"ש התוס' ד"ה הביא ענבים דהא בערלה כתיב בי' אכילה והוי שתי' בכלל אכילה וכמו כן למה לי' לר' יהושע למימר בתרומה דון מינה הא בתרומה כתיב אכילה בפרשת אמור דמצ"ל דאיצטריך ג"ש דפרי פרי בערלה וכמו כן גבי תרומה למשקין היוצא מאליהן שלא בצרן ולא דרנן מתחיל' לכך דלא אחשבינ' להנך משקין כאוכל והכי ילפינן ערלה מתרומה מהביא ענבים ודרכן דבכורים דכמו גבי בכורים דלא שייך לומר שתי' בכלל אכילה משום דלא כתיב בהו אכילה כמו כן גבי תרומה וערלה המשקין היוצאין מאליהן כמותן אע"פ דלא שייך בהו שתיה בכלל אכילה דה לא אחשבינן להנך משקין כאוכל אפילו הכי הוי כמותן וק"ל:

דף קכא:

תוס' ד"ה ונכרי ששחט בהמה טהורה לישראל רבותא נקט דאפי' לישראל דבשחיטה תליא מלתא אבר השורש ממנה וכו' לולי דברי תוס' אפשר לתרץ הכי דמש"ה נקט לישראל דהא עיקר הטעם דנכרי בטהורה הוא כמ"ש רש"י לעיל ע"א ד"ה השוחט בהמה טמאה לנכרי וז"ל וכן נכרי בטהורה תניא נמי לקמן דהואיל וטהור' היא ואשכחן היתר בטהורה מפרכסת ששחטה ישראל כו' דמותר לישראל משום דנקרא אינה חי' וא"כ דהטעם תליא בישראל ה"א דלענין זה נמי תליא הך דין דנכרי ששחט בהמה טהורה לישראל בדין דישראל דהא משנה ערוכה היא לעיל דף י"ג ע"א דשחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא ואזי מצ"ל לפי דבישראל מפרכסת כמתה אזי מטמא כמי הך מפרכסת ששחט' נכרי לישראל טומאת נבלות דהרי הרמב"ם והמחבר בי"ד סימן ל"ג פסקו דאפילו נקובת הוושט הוי נבלה מחיים ומכ"ש דשחיט' נכרי הוי נבלה מחיים בעודה מפרכסת משום הכי איצטריך לאשמועינן דאף על מי ששחטה לישראל אפ"ה אינו מטמאה טומאת נבלות כשהיא מפרכסת מטעם שכתב רש"י ז"ל במתני' דהעור והרוטב ד"ה אבל לא טומאת נבלות עד שתמות דהא וכי ימות מן הבהמה כתיב וק"ל:

תוס' ד"ה אביי אמר אינה מצלת וטעמא משום דכחי' היא לכל דבריה ולכך הרובעה חייב וכו' ובקונטרס פי' משום דלחומרא ותימא אי ספיקא היא אמאי רובעה חייב לפע"ד מצינו לתרץ דברי רש"י דהא רש"י לא כתב אלא אמאי דקאמר אביי אינה מצלת וכו' לחומרא וא"כ מצ"ל דרש"י ס"ל נמי כדברי התוס' דמש"ה הרובעה חייב משום דכחי' היא לכל דבריה ורק אינה מצלת על הבלועים משום חומרא דאם נאמר דבישראל בטמאה ונכרי בטהורה תציל על הבלועים יטעו העולם לומר דאינה מטמאה נמי טומאת אוכלין משום דנחשבת כחי' ממש ואצילו בישראל בטהור' יטעו לומר הכי מש"ה החמירו שלא תציל על הבלועי' וק"ל:

דף קכב.

תוס' ד"ה דאמר כמאן וי"ל דהא פשיט' וכו' ועוד דהעור מבטלן משמע מתחיל' העור מבטל ותו לא מהני להו כנוס עכ"ל אין להקשות דלפ"ז דמוכח דהך מימרא דרב הונא דשני חצאי זיתים שישנן ע"ג העור דהעור מבטלן מיירי ע"כ בכנוס א"כ ל"ל למקשה להקשות הכי אליבא דמאן אי אליבא דר' ישמעאל וכו' הו"ל להקשות בל"ז ב' מימרות דרב הונא אהדדי דמדמפרש רב הונא דברי ר' יהודה והוא שכנסו משמע דסבירא לי' דכינס מהני דלא בטלה א"כ איך קאמר רב הונא ב' חצאי זיתים שישנן ע"ג העור שכינסן דהעור מבטלן ז"א דהמ"ל דרב הונא מפרש רק דברי ר' יהודה ולי' לא ס"ל הבי אלא כתנא קמא דפליג עלי' דר"י דאפי' אם כנסו בטל מש"ה מקשה הכי אליבא דמאן וכו' וק"ל:

דף קכב:

תוס' ד"ה למינהו הפסיק הענין קצת תימא כיון דהפסיק הענין ל"ל אלה עכ"ל ואפשר לומר דלהכי איצטריך אלה דקאי אכולהו לענין לאסור צירן ורוטבן בכולהו דל"ת כקושית תוס' דלעיל ד"ה למינהו תימא וכו ולמינהו אתי לאורוי לענין שעורותיהן כבשרן דהפסק הענין מסברא שכתבו התוס' הנ"ל משום דהנך דכתיבי בקרא קמא אית להו גישתא ולפ"ז מצ"ל דלא נצטרך לדחוק כדברי רש"י ד"ה לרבות עורות שכתב וז"ל ומהאי היא יתירה נמי מרבינן צירן ורוטבן ועור הרך נמי אתי בהדייהו דהי מנייהו מפקת אלא מצ"ל הכי דלענין שעורותיהן כבשרן מוכח מקרא דלמינהו דאותן האמורין בפסוק שני חלוקים מאותן דבפסוק ראשון לענין דאותן הנאמרין בפסוק ב' עורותיהן כבשרן ולענין לאסור צירן וכו' בכולהו מוכח מקרא דאלה וק"ל:

דף קכג:

תוס' ד"ה אבל שייר בה כדי מעופרת כו' אינו טמא אלא מדרבנן עכ"ל לפ"ז יש להקשות מאי פריך ר' יוחנן ללישנא בתרא לר"ל דלמא ה"פ ממעט לי' טהור מטומאת מדרס דהוא טומאה דאורייתא אבל מצ"ל דרבנן גזרו טומאה עליו משום דחשיב:

גמ' מתיב ר' ירמי' המפשיט וכו' הא יקר מכבדי אחיזה טהור וממאי לימא חלים יש להקשות לפמ"ש רש"י ד"ה אלא טלית דבטלית אפילו חוזר ותופרה אינה חוזרת לקדמותה אבל בעור כתב רש"י ד"ה חלים דכשחזר ותופרן הרי הוא כבתחילה הלכך לא בטיל שמו מעליו א"כ איך מדמה הגמ' עור המופשט לעור שנקרע דשאני עור שנקרע דחשיב כמחובר משום דכשחוזר ותופרו הרי הוא כבתחילה אבל גבי עור המופשט לא שייך לומר כן שיחזור לתפור העור בשר:

דף קכד.

גמ' א"ל רבא ואימא מדרבנן וכ' המהרש"א וז"ל ק"ק דאכתי תקשי השתא לר' יוחנן וכו' דא"כ מאי קאמר רבא ואימא מדרבנן לסיוע לר"ל עכ"ל ע"ש ואפשר לדחוק ולומר דה"ק רבא דלמא ר' יוחנן ור"ל בהא פליגא אליבא דחכמים דלר' יוחנן ע"כ צ"ל דיש חילוק בין תנור לעור דאל"כ תקשי מדרבנן אר' יוחנן דהא בוודאי דר' יוחנן לא ס"ל כר"מ דיחיד ורבים הלכה כרבים א"ו דר"י ס"ל נמי כחכמים ומחלק בין עור לתנור אבל ר"ל פליג בהא אר' יוחנן וס"ל כחכמים ולא נראה לו לר"ל כלל לחלק בין תנור לעור וא"כ לא תקשי מידי מר"מ אר"ץ אלא אמר רבא ה"ק וכו' דאזי מצי סבר ר"ל נמי כדברי הכל ומגיה הברייתא אבל לר"י דמחלק בין עור לבשר מצי סבר כד"ה וא"צ להגיה כלל וק"ל:

דף קכח.

אלא מאי חד שמא הוא אימא סיפא כו' יל"ד דהו"ל לאקשויי בל"ז אמאי טהור בסיפא הלא זה אהל גמור ועיקר אהל האמור בתורה זהו כל הבא אל האהל כמ"ש רש"י ולמה בסיפא טהור וברישא טמא ויש לתרץ דבל"ז הוי מוקי למטה מטפח כשהוא מאהיל הוי כנוגע וטמא אבל בסיפא ע"י המשכה לא הוי אהל נגיעה אבל השתא דקאמר ר' יוסי בר אבין אף אנן נמי תנינא כר' יוחנן ור"י ע"כ קאמר דמאהיל מקרי נוגע אפי' למעלה הרבה וכדמוכח מרש"י ד"ה אמר אביי וא"כ דמוקי מתניתן אפילו למעלה הרבה בזה לא נ"ל למקשה כלל לומר דמיקרי נגיעה ואי הוי שם א' ברישא למה נימא בסיפא דלא מקרי שם א' והתוס' כתבו דלר"ז דלא מוקי כר' יוחנן שפיר הו"מ לאוקמי בלמטה מטפח וק"ל:

דף קכח:

אלא נוגע הא לא נגע בכולי' אין להקשות דלמא ה"פ מלא תרווד רקב דהיינו שמונח הרקב בתוך הכף דאזי הוי הכף יד לרקב ומוציא הטומאה למי שנוגע בכף וכמ"ש התוס' לעיל דף קי"ח ע"ב ד"ה והבית מאהיל עלי' דיד למת נפקא לן וכו' ז"א דמלא תרווד רקב סתמא קתני דמשמע שעור מלא תרווד אע"פ שאינו מונח בכף דאל"כ הו"ל למיתנא תרווד מלא רקב גם א"ל דלמא ס"ל לר' יוסי כרבנן דפליגי אר' דוסא בן הרכינס בפ"ג דאהלות שמביא הש"ס לעיל דף קכ"ד ע"ב דקאמר ר' יוחנן לאו א"ר דוסא בן הרכינס התם אין מאהיל וחוזר ומאהיל ה"נ אין נוגע וחוזר ונוגע א"כ לרבנן דפליגי אר' דוסא ס"ל דנוגע וחוזר נוגע ז"א דבמלא תרווד רקב אי אפשר ליגע אע"פ דחוזר ונוגע בכל משהו ומשהו וק"ל:

תוס' ד"ה קסבר ר' יוסי טומאה אינה בוקעת ועולה וא"ת וכו' ע"ש אע"ג דאליבא דאביי קיימינן ואביי לית לי' תירוצא דר' יוחנן דלעיל דמתני' אתי' כר' יוסי וכמ"ש רש"י והתוס' ד"ה ומאן תנא מ"מ עכ"פ תקשי לר' יוחנן דהא למסקנת רש"י מוכח ממתניתן דאהלות פ"ד תיבת המגדול וכו' ומברייתא דתני עלה ר' יוסי מטהר דסבירא לי' לר' יוסי דטומאה טמונה אינה בוקעת ועולה וק"ל:

דף קכו.

ר"א אומר פיו לפנים הבית טהור פיו לחוץ הבית טמא מפני שהטומאה יוצאה דרך שוליו דשוליו לפנים צ"ל דמיירי שהכלב מת בתוך ג' ימים דג' ימים הסימי עכול של כלב כדתנן באהלות פרק י"א דאל"כ שמת לאחר ג' ימים כבר נתעכל ואינו מטמאה ואעפ"כ אמרינן דהטעם מפני שהטומאה יוצאה דרך שוליו דכשהי' חי הי' סופה לצאת וכמו שדקדק רש"י בלשונו בד"ה הבית טמא שכ' הי' סופה לצאת וק"ל:

דף קכו:

תוס' ד"ה גולל ודופק מטמא כו' אלא למאן דמייתי לה מעל פני השדה קשה מנ"ל וכמו כן הקשה רש"י ונראה משום דההוא קרא דכל אשר יגע על פני השדה מוקמינן בנזיר באהל הלכך מטמא באהל ובמגע כמי מטמא' משום דאפחי' בלשון נגיעה עכ"ל ונ"ל לתרץ קושית התוס' ורש"י דמצ"ל דמוכח דר"ש ע"כ ס"ל כר' ישמעאל דהלכתא גמירי לה וקרא דכל אשר יגע על פני השדה אתי להוציא עובר במעי אשה שהוא טמון דעל פני השדה משמע גלוי כדאיתא לעיל דף ע"ב ואזי דאיצטריך קרא על פני השדה להוציא עובר במעי אשה מצ"ל נמי דלא מוקי ר' ישמעאל קרא דעל פני השדה כלל אטומאת אהל אלא רק אנגיעה וברייתא דנזיר דמוקי הך קרא אטומאת אהל מצ"ל דאתיא כר"ע דאל"כ אלא ר"ש סבר דקרא דעל פני השדה אתי לטומאת אהל או לגולל ודופק דמטמא טומאת אהל תקשי לר"ש הא מוכח מקרא דכל אשר יגע דטומאת אהל קרוי נוגע ולמה ס"ל לר"ש דאהל לאו היינו נוגע א"ו דס"ל לר"ש כר' ישמעאל ולק"מ וק"ל:

דף קכז.

ברש"י ד"ה ואימא השורץ לא דרשינן לי' הכי וכו' אלא הכי דרשינן השורץ כ"ש פרה ורבה ולרבות עכבר הים וכתב המהר"ם ע"ז לא ידעתי מי דחקו לרש"י לדחוק ולפרש השתא הכי דדרשינן השורץ כ"ש פרה ורבה ולרבות עכבר הים אפילו אי דרשינן השורץ כל שהוא שורץ רוחש ומנענע הזה נמי משתמע דמרבינן מיני' עכבר הים והוה א"ש טפי משום דהא כבר מרבינן מבשרץ אפילו שאינו פרה ורבה וכו' ואפשר דטעות סופר הוא ע"ש ונ"ל לתרץ דברי רש"י דלאו ט"ס הוא דמצ"ל דקשיא לרש"י ל"ל להאריך לומ' אימא בשרץ לאתוי עכבר שחציו בשר וחציו אדמה הא ע"ז לא ק"מ הו"ל לקצר ולומר רק קושיתו דדלמא השורץ כ"ש שורץ אפילו עכבר שבים ואי משום על הארץ על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא א"ו דה"פ דהנה כתב רש"י לעיל ד"ה ת"ל השורץ וז"ל אייתר לי השורץ לדרוש כל מקום שהוא יכול לשרוץ לרחוש ולנוע והרי אף בים הוא שט וכו' הלכך ע"כ על הארץ למין הארץ הוא דאתי ולאו למעוטי ירד לים פי' דאל"כ אלא דהשורץ לא קאי אכל מקום אלא אתי לאורוי כל דבר שהוא רוחש ומבעבע אפילו עכבר שבים ועל הארץ אתי למעוטי אפילו עכבר היבשה שירד לים תקשי ל"ל קרא דהשורץ דהא מבשרץ לחוד נמי ידעינן זאת דהפירוש בשרץ נמי הוא דבר הרוחש ומנענע א"ו דאיצטריך השורץ לאורוי אכל מקום שהוא יכול לשרוץ ולרחוש וכו' ואזי ממילא אתי על הארץ לאורוי דדוקא מין הארץ ולא עכבר שבים ולא למעט ירד לים ולפ"ז א"ש דלא רצה רש"י לפרש כמ"ש המהר"ם דקושית ההוא מרבנן הוי דדלמא אתי השורץ לאורוי כל דבר הרוחש ומנענע אפילו עכבר שבים דאזי לא הוי פריך מידי דא"כ ל"ל כלל קרא דהשורץ דהא מבשרץ לחוד נמי ידעינן זאת כנ"ל דלשון שרץ הוא רוחש ומנענע א"ו דה"פ קושיתו אימא בשרץ לאתוי עכבר שחציו בשר וחציו אדמה דזהו מודינא לך וא"כ קשה קושית התוס' לדבריך ל"ל בשרץ דהא בל"ה לקולא ולחומרא לחומרא גמרינן ואזי ע"כ צ"ל כתירוץ התוס' דהשורץ משמע טפי כ"ש משריץ שפרה ורבה וא"כ א"ש דלהכי הוצרך להאריך ולומר אימא בשרץ לאתוי עכבר וכו' פי' דמכח זה מוכח דהפי' דהשורץ הוא דפרה ורבה וא"כ אכתי נימא הכי דהפי' דהשורץ הוא דפרה ורבה ואפילו עכבר שבים דהיא נמי פרה ורבה ואף על פי כן גלי קרא דבשרץ שלא למעט עכבר שחציו בשר וחציו אדמה ואזי לא מוקמינן על הארץ למעט עכבר שבים דהא מוכח מבשרץ דהפי' דהשורץ הוא שפרה ורבה ועכבר שבים נמי פרה ורבה א"ו דעל הארץ אתי לאורוי דדוקא בארץ ולא כשירד עכבר שביבשה לים ודוק:

דף קכז:

תוס' ד"ה מסייע לי' לרב חייא וא"ת וכו' ובסוף דבריהם כתבו ובמתניתן ליתי' בפירוש אלא מדיוקא שמעינן לי' עכ"ל ויש להקשות דאכתי על הך קושיא לימא מסייע לי' ירקות שצמקו באיביהן וכו' דפריך מכח דיוקא וכמ"ש רש"י ד"ה אלא לאו בלא עוקציהן ומשום דיוקי' דידה איצטריך וכו' קושי' התוס' במ"ע דטפי הו"ל למסייעי ממתני' דלענין טומאה הוה כתלוש וצ"ע:

גמ' ת"ש אילן שנפשח וכתב רש"י וקשיא לשמואל ויש להקשות מאי פריך הגמ' הא מתניתן דאבר והבשר המדולדלין מסייע לי' לשמואל דהוה כתלוש ומטמא טומאת אוכלין וטפי הו"ל להקשות מתניתן וברייתא דאילן שנפשח אהדדי ואפשר ליישב ולומר דבלא זה דקאמר מסייע לי' לרב חייא בר אשי אמר שמואל לא הוה קשה מתניתן ובריית' אהדדי דהומ"ל דשאני בהמה דאין הבהמה נעשת יד לאבר כתירוץ אביי משא"כ באילן שנפשח או תאנים שצמקו באיביהן דהוו לענין שבת כמחובר דהתולש מהן בשבת חייב חטאת דהאילן הוה חיבור טפי להתאנים ואזי הוה האילן כיד להביא טומאה על הפירות אבל השתא דקאמר מסייע לי' לשמואל דמדמי תאנים שצמקו באיביהן לאבר ובשר המדולדלין דאזי ס"ל דליכא חילוק כלל אזי פריך הגמ' שפיר אדשמואל וק"ל:

דף קכח.

ברש"י ד"ה מוחלפת השטה כאן החליף ר"מ שיטתו אבל בעלמא ס"ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו עכ"ל מדברי רש"י כראה לכאורה שאינו מפרש כפשוטו מוחלפת השיטה שצריך להחליף השיטה ולומר דר"מ אמר אפכא דאם אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו אלא מפרש דכאן בטבול יום מטעם דקיל משאר טומאות החליף ר"מ שיטתו להקל ולומר דאם אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו דלא הוי חבור וטהור וכמו כן משמע שמפרש הת"יט דברי רש"י בר"פ ג' דטבול יום בד"ה ר"מ אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו ע"ש ובהך אופן מפרש הרי"ף בפר' קמא דביצה מוחלפת השיטה גבי אין מסלקין את התריסין ע"ש ולפ"ז קשה מה קאמר הש"ס אח"ז ומאי קושיא דלמא שני לי' לר"מ בין טבול יום לשאר טומאות הלא זהו דמשני ר' יוחנן מוחלפת השיטה דכאן בטבול יום החליף ר"מ שיטתו מטעם דשני לי' לר"מ בין טבול יום לשאר טומאת משום דטבול יום קיל משאר טומאות ואם נפשך לומר דה"פ ומאי קושיא דמעיקרא לא הו"ל להקשות הכי משום דזהו פשוט דיש חילוק בין טבול יום לשאר טומאות הול"ל בהך לישנא ודקארי לי' מאי קארי לי' כדרך הש"ס בשאר מקומות ותו קשיא טפי לפי' רש"י איך מצאנו ידינו ורגלינו לפי המסקנא דמשני ר' יאשי' הכי אמר ר' יוחנן לדברי רבי מוחלפת השיטה איך מצ"ל לרבי דכאן החליף ר"מ שיטתו מטעם דטבול יום קיל משאר טומאות הא בהדיא קאמר רבי דליכא חילוק כלל בין טבול יום לשאר טומאות גם מה דוחקו לרש"י לפרש בדוחק מוחלפת השיטה ולא מפרש כפשוטו כמו בכל מקום וצע"ג צ"ל הכי דאין הפי' בדברי רש"י כאן החליף ר"מ שיטתו ומטעם דטבול יום קיל דזה אינו קרוי מוחלפת השיטה אלא ה"פ כאן החליף ר"מ שיטתו נגד מה דס"ל בעלמא דאע"פ שמין הגדול עולה עם הקטן הרי הוא כמוהו אלא באן חזר בו וס"ל דאינו כמוהו ולכך כתב רש"י זאת דלא תימא דחזר בו לעיל במתניתן דחולין וס"ל דאינו כמוהו אלא ר' יוחנן ס"ל דמתניתן דחולין נשנית מקודם דהוה ס"ל דהרי הוא כמוהו אבל כאן בטבול יום חזר בו וכן הפי' בת"יט לדעת רש"י אבל הת"יט עצמו מפרש דחזר מדבריו בטבול יום וס"ל כמו בעלמא אזי פריך הגמ' שפיר ל"ל למימר דחזר בי' דלמא שני לי' לר"מ וכו' וק"ל:

דף קכח:

בתוס' ד"ה ור' יהודה מטהר הא דאמר לעיל שצמקו באיביהן וכו' א"נ צמקו לא הוי אפילו כמעורה והקשה מהרש"א ע"ז וז"ל ק"ק דלקמן מדמה מעורה דמתניתן למעורה דיחוד של תאנה וא"כ כיון דמעורה הוי טפי מחובר מצמקו מאי מייתי לעיל ראייה ממעורה דמתניתן לצמקו ע"ש ונ"ל לתרץ קושית מהרש"א הכי דמ"ש התוס' צמקו לא הוי כמעורה קאי דווקא איחור של תאנה דמעורה היטב בקליפתה אבל לעיל דמייתי שפיר מהברייתא דקתני בברייתא ומעורין בחוט השערה דמצ"ל דנראה לי' להש"ס דוודאי צמקו לא גרעו מדבר המעורה רק מעט בחוט השערה ואעפ"כ מדמה הש"ס לקמן דף קכ"ט ע"ז שפיר הך מעורה דמתניתן למעורה דיתור של תאנה לענין זה כמו דאמרינן ביחור של תאנה דטעמא דר"י הואיל ומעורה מעורה כמו כן מצ"ל דטעמא דר"ש במתניתן דאי אמרינן דמעורה בחוט השערה הוי חבור אמרינן נמי הואיל ומעורה מעורה אך לפ"ז הא קשיא ל"ל להתוס' לעיל בד"ה מסייע לי' לרב חייא כו' לדחוק ולמימר דמש"ה לא מייתי סייעתא ממתניתן משום דמתניתן ליתא בפירוש אלא מדיוקא שמעינן לי' טומאת אוכלין אין טומאת נבלות לא הו"ל לפרש כפשוטו דממתניתן לא מצו מייתי סייעתא דה"א דמתניתן לא מיירי דמעורה בחוט השערה אלא דמעורה היטב כעין יחור של תאנה ואזי הוי מחובר טפי מצמקו מש"ה הוצרך להביא סייעתא מהברייתא דברייתא איתא בהדיא ומעורין בחוט השערה דהוא דומיא דצמקו ואפשר לומר דהתוס' רוצים ליישב קושייתם אפילו לתירוץ א' של תוס' דכאן דאתיא דלא כר' יהודה דאזי צמקו ומעורין שווין ודוק:

סליק פרק העור והרוטב

תוכן העניינים

מראה יחזקאל (חולין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה