מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר
פרק גיד הנשה · דף פט:
מתני' גיד הנשה כו' וחלבו מותר פירש"י חלבו של שליל מותר הנה דברי רש"י תמוהים דהא בגמ' מסיק לקמן דף צ"ב ע"ב וחלבו מותר קאי אחלבו דגיד וכמו שהקשה התו"יט על הברטנורה וז"ל וחלבו פירש הר"ב של שליל ור' יהודה היא וכו' ולא ידעתי מה דוחקי' לאוקמי' דלא ככ"ע ובגמ' ליתא אלא אוקימתא דלד"ה פירש דקאמר שמואל חלבו דגיד מותר לד"ה הנה כמו כן קשה על דברי רש"י ז"ל ולענ"ד אפשר ליישב דרש"י מפרש הכי לפי סוגיא דכאן דמצ"ל דקשי' לי' לרש"י קושית תוס' ד"ה והא מדקתני סיפא תימא ומאי כריך הא סיפא בשליל שנשחטה אמו ורישא בשלא נשחטה וגם למה לי' לתרץ בדוחק דבר זה מחלוקת ר' יהודה ורבנן הו"ל לתרץ כן דסיפא איירי בשנשחטה אמו וכו' אלא ודאי דסוגית הש"ס כאן ס"ל דמה דקתני במתניתן וחלבו מותר הפירוש חלבו של שליל ומה דקאמר שמואל לקמן וחלבו מותר לד"ה הפירוש חלבו של שליל והא דקתני בברייתא נוהג בשליל וחלבו אסור דפליגי בחלבו הפירוש חלבו דגיד ודלא כר"א אמר ר' אושעיא כמ"ש תוס' לקמן דף צ"ב ד"ה דאמר ר' אליעזר א"ר אושעיא דאי לאו דר"א ה"א חלבו דקתני בברייתא היינו חלבו דגיד גם מוכח מכח קושית תוס' ד"ה בולדות קדשים עסקינן וא"ת והיכי אתו בהדי הדדי וכו' דסוגיא זו לא אזלא אליבא דר"א א"ר אושעיא וכמו שתירץ הרשב"א ז"ל על קושיא זו וז"ל יש לומר דהא אתיא דלא כר אליעזר א"ר אושעיא ולפ"ז דנ"ל להמקשה כפשוטו דהפירוש חלבו מותר לד"ה חלבו של שליל אזי מוכח דע"כ סיפא איירי בשלא נשחט אמו דאי בשנשחט אמו למה מות' חלבו של שליל לד"ה הא לר"מ לשיטתו דלעיל דס"ל דטעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו חלבו אסור כמו גידו אלא ודאי דמיירי בשלא נשחטה אמו ואזי יש לחלק בין גיד לחלבו כמ"ש התוס' כאן ולקמן דף צ"ב ד"ה אלא אימא חלבו דשליל דלא מקרי חלב כיון דאינו בעומד והקרב א"כ מוכח דסוגיא זו מפרש הסיפא ונוהג בשליל וחלבו מותר בשלא נשחטה אם ואין להקשות הא ר' יוחנן אית לי' בהדיא לעיל דף ע"ה בתלש חלב של בן ט' חי דחלבו כחלב בהמה י"ל דסוגיא זו אזלא אליבא דריש לקיש דס"ל חלבו כחלב חיה משום דחדשים ואוירי גרמי דבלאו הכי סוגיא זו לא מצי אזלא אליבא דר' יוחנן דלר' יוחנן מעיקרא לא קשיא מידי קושית המקשה מוקדשין פשיטא דהא ר' יוחנן ס"ל לקמן אחד קדשים הנאכלין ואחד קדשים שאין נאכלין איסור גיד נוהג בהן וא"כ איצטריך למיתני מוקדשין לאורוי דג"ה נוהג בכל המוקדשין אפי' בקדשים שאינם באכלין ולפ"ז מתורץ קושית תוס' לקמן בד"ה אלא הכא במבכרת עסקינן וא"ת והא איסור גיד לר' יוחנן קדים וכו' וא"כ לר' יוחנן מוקדשין נוהגין בגיד מבעיא לי' ז"א דלר' יוחנן בלא"ה לא קשה מידי מוקדשין נוהגין בגיד מבעיא לי' דהא איצטריך לאשמועינן דג"ה נוהג במוקדשין לאורוי דנוהג בכל מוקדשין אפי' בקדשים שאינם נאכלין כנ"ל ועפ"ז יש לתרץ עוד קושי' אחת דלכאורה תקשי ל"ל לש"ס לקמן לתרץ בדוחק דמתניתן אליבא דר' יהודה וסבר לה כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא וגם בהמסקנא ל"ל לדחוק ולתרץ במבכרת עסקינן דלא איירי במתניתן אלא בבכור והא במתניתן קתני במוקדשין לשון רבים דמשמע דאיירי בכל קדשים הו"ל לתרץ בפשיטות דמתניתן אתיא כרבנן ולא כר' יהודה דלקמן דף צ"ו ע"א איתא במתניתן אכלו ואין בו כזית חייב וקאמר רב פפא על זה כתנאי אכלו ואין בו כזית חייב ר' יהודה אומר עד שיהי' בו כזית מ"ט דרבנן ברי' בפני עצמה היא והנה בשבועות בסוגיא דאיסור כולל דף כ"ג ע"ב כתבו התוס' אע"ג דאין איסור חל על איסו' אעפ"כ חייל אחצי שיעור ואפי' לר' יוחנן דס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה וא"כ לפ"ז הו"מ ש"ס לתרץ בכה"ג דשפיר הוצרך התנא לאשמועינן דגיד הנשה נוהג במוקדשין כגון בגיד דלית בו כזית דמשום קדשים אינו חייב אלא דק אסור מן התורה כר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי לשיעור ואתי גיד וחייל אמוקדשין משום דעל גיד חייב אפי' אין בו כזית כרבנן דר' יהודה ואתי התנא לאשמועינן מוקדשין משום דמוקדשין היא איסור חמור ה"א דלא חייל גיד אפי' אחצי שיעור מוקדשין משום דחזי לאצטרופי לשיעור אבל לפי דברינו הנ"ל לק"מ משום דכל הסוגיא דכאן אזלא אליבא דריש לקיש דלר' יוחנן מעיקרא לא קשי' מידי כנ"ל ולריש לקיש ל"מ לתרץ הכי דאתי לאשמועינן דבגיד שאין בו כזית חייל גיד אמוקדשין דזה הוא פשיטא דהא ס"ל לריש לריש דחצי שיעור מותר מן התורה וא"כ מה"ת לא יחול גיד דחייב עליו אם אכלו ואין בו כזית כדאיתא לקמן סתם מתניתן בהדיא אח"ש מוקדשין דאין איסור כלל מדאורייתא וא"ל דהיא גופא אתא לאשמועינן דח"ש מותר מן התורה ז"א דא"כ ל"ל לאשמועינן דוקא זאת בהך דגיד נוהג במוקדשין הו"ל לאשמועינן בפשוטה דח"ש מותר מן התורה ודוק:
תוס' בד"ה מוקדשין פשיטא כולהו כמי פשיטא וכו' ויש להקשות דאכתי תקשי למה נקט דוקא מוקדשין פשיטא וי"ל דמצ"ל דמוקדשין איצטריכ' לי' לאשמועינן כוכי תימא דאתי איסור מוקדשין וחייל על איסור גיד. ועיקר קושית המקשה קושיא ב' מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' או מנ"ל הכי די"לד למה לי' למימר משום דאקדשי' פקע לי' איסור גיד מיני' הו"ל להקשות בקצרה כולהו פשיטא כמ"ש תוס' וי"ל דסד"א דתנא דמתניתן סבירא לי' כר"ש לקמן דכל היכא שבשרו אסור אין איסור גיד נוהג וא"כ ה"א דמוקדשין היא לצורך דמשעה דאקדשיה הו"ל בשרו אסור וא"כ ע"כ פקע איסור גיד מיני' מש"ה נקט המקשה דוקא מוקדשין כלומר אפי' מוקדשין גמי פשיטא דזה הוא אין סברא כלל לומר משום דאקדשי' דאז נאסר בשרו פקע לי' איסור גיד מיני' דהא בתחילה הי' בשרו מותר ואזי לא כקרא בשרו אסור א"כ תו לא פקע איסור גיד מיני' דלא נקרא בשרו אסור אלא כשנאסר בתחילה משעת יצירה אבל לא אם אקדשי' לאחר מכאן וק"ל:
ברש"י ד"ה יש בגידין בנ"ט בבשר וכו' ושמעינן מניי' תרתי חדא דיש בגידין בנ"ט וחדא דאיסור חל על איסור ולאפוקי וכו' יש לומר דמש"ה כתב רש"י ז"ל ושמעינן מיני' תרתי ולא סגי לי' בהא דיש בגידין בנ"ט ולאפוקי ממ"ד אין בגידין בנ"ט משום דיש בגידין בנ"ט בלאו הכי מוכח ממתניתן דלקמן דירך שנתבשל וכו' וא"ל דהך איסור חל על איסור כמי שמעינן מהך מתני' דכריתות דיש אוכל וכו' ז"א דמ"ל דהוצרך לאשמועי' דמוקדשין חל אגיד דה"א דבגיד הוי תרתי איסור חמור שכן איסורו נוהג בב"כ כר' יהודה וגם הוי איסור מוסיף כקושית התוס' לקמן בד"ה קדשים דאיסור כרת וא"ת ונימא מגו דאיתוסף איסור גיד לגבוה וכו' וא"כ לא יחול מוקדשין שהוא רק איסור כולל אאיסור גיד מש"ה צריך לאשמועינן דאעפ"כ חל איסור מוקדשין אגיד וק"ל:
גמ' ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכי כו' הנה דברי רמב"ם מהלכות מ"א פ"ח סתרו הדדי כמו שהקשו הכ"מ שם והכר"ופ בסימן ס"ה ס"ק ב' דבהלכה ה' כתב האוכל גיד של בהמה טמאה פטור מכלום דגיד אינו בטמאה הואיל ובשרו אסור ואיסור טמאה ליכא דאין בגידין בנ"ט ובהלכה ו' כתב האוכל ג"ה של עולה ושל נבלה חייב שתים ותירץ הכר"ופ דמעולה לק"מ דס"ל לרמב"ם דאף שאין בגידין בנ"ט היינו לענין אכילה דלא שמי' אכילה אבל הנאה מקרי דעכ"פ נהנה מן הגיד וא"כ דבעולה דאסור בהנאה חייב אע"ג דאינו בגידין בנ"ט גם מנבלה מתרץ שם ע"ש באורך אך הביא שם הכר"ופ קושית הרשב"א מה שמקשה בתשובה על הרמב"ם ז"ל דאיך פסק באוכל ג"ה של עולה דחייב שתים אע"ג דאין בגידין בנ"ט הא אמרינן להדיא בגמ' ר"פ ג"ה אלא קסבר אין בגידין בנ"ט ואיסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא הרי מבואר דאי אמרינן אין בגידין בנ"ט אינו חייב משום מוקדשין ונראה לתרץ ושית הרשב"א ועפ"ז יתורצו ב' דקדוקיה על תירוץ זה אחד למה אשמועינן התנא הך דאין בגידין בנ"ט דוקא במוקדשין הו"ל למתני אין כל איסורין נוהגין בגיד וכמו שהקשה האלי' דבה בתוס' ד"ה ד"ה איסור גיד איכא כו' תו י"לד על מה דקאמר ובמוקדשין איסור גיד איכא דמלת ובמוקדשין הוא אך למותר דהו"ל למימר בקצרה אלא קסבר אין בגידין בנ"ט ואיסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא דהנה שמעתי בשם גדול אחד לתרץ קושית העולם דמה פריך הגמרא מוקדשין פשיטא דלמא אתא לאשמועינן דגיד נוהג בכל מוקדשין אפי' בעולה דאסור להעלותו כרבנן דפליגי ארבי לקמן ותירץ הגדול הנ"ל ע"פ מ"ש הר"ע ברטנורה בפ"ג דזבחים משנה ה' השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שיליא בחוץ לא פיגל וכתב הרע"ב שם כל היכא דנקט האי לישנא פירוש מוקדשין בנון מיירי בנקבות לפ"ז פריך הגמ' שפיר מוקדשין פשיטא דאזי אין לומר דאתא לאשמועינן דגיד חייל אעולה דאסור להעלותו דהא התנא דמתניתן נקט במוקדשין בנון וא"כ מיירי רק בנקבות ולא בעולה שהוא זכר ולפי דבריו צ"ל דהתירוץ אלא הכא במבכרת דאיירי מתני' בבכור שהוא זכר לא גרס במתניתן במוקדשין בכון אלא במם וכן נראה מדברי רש"י לקמן ד"ה אלא הכא במבכרת כו' שכתב ב' פעמים במוקדשים במם עפ"ז נ"ל לתרץ קושית הרשב"א הנ"ל על הרמב"ם ומש"ה נקט התרצן ובמוקדשין וה"פ ובמוקדשין שהן נקבות דאינן איסורי הנאה אלא אסורי אכילה איסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא דבאיסורי אכילה אמרינן אין בגידין בנותן טעם משא"כ בעולה שהוא זכר דאסור בהנאה שפיר אמרינן לענין הנאה יש בגידין בכ"ט ולק"מ על הרמב"ם וממילא מתורץ ג"כ דקדוק א' הנ"ל דה"ל למימר אין כל איסורין נוהגין בגיד ז"א דאי הוי תנא הכי ה"א דאין גיד נוהג אפי' בעולה שאסור בהנאה ומש"ה תנא גיד נוהג במוקדשין לאורוי דדוקא בנקבות איסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא אבל בעולה שהוא זכר שאסור בהנאה איסור מוקדשין נמי איכא כנ"ל ודוק:
בתוס' ד"ה דאיסור גיד כו' אי כמי לא בעי כו' אלא דעדיפא מיני' פריך עכ"ל דברי תוס' קשים להולמן דאיך כתבו שהתרצן לא רצה לתרץ הכי דא"נ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' הא אכתי תקשי זאת על מה דמתרץ אלא קסבר אין בגידין בנ"ט וכו' בשלמא להמקשה כתבו תוס' שפיר דעדיפא מיני' פריך אך על התרצן הקושי' במ"ע ונראה ליישב דה"פ התוס' בודאי קושית התוס' לא אזלי אהך תירוץ שמתרץ אלא קסבר אין בגידין בנ"ט דמה אכפת לי' להתרנן אם חוזר מדבריו הראשונים לומר שהתנא סובר אין בגידין בנ"ט או אם יאמר שסובר יש בגידין בנ"ט ויחזור מדבריו הראשונים לומר אין איסור חל על איסור ואין לומר להרויח קושית הגמ' מירך וכו' דהא ע"כ להך תרצן לא הוי קשה מידי מירך ואפשר דסובר דלא כסברת הר"ר מאיר בתוס' ד"ה אם יש בה בנ"ט כו' וגם ניחא לי' להתרצן לתרץ דקסבר אין בגידין בנ"ט שהוא אליב' דהלכת' דלקמן אלא ודאי דקושית תוס' זו למסקנא שמתרץ דמתני' דוקא איירי בולדות קדשים וס"ל כוותי' דר' יהודה בחדא ופליג עלי' בחדא ועל זה קשה קושית הגמ' אימר דשמעית לי' וכו' אזי הקשו תוס' למה לי' לתרץ הקושיא מירך דלא איירי מתניתן אלא בולדות קדשים טפי הו"ל לתרץ כפשוטו דאיירי מתניתן בקדשים שהקדיש לאחר מכאן ויש בגידין בנ"ט ואתי לאשמועינן דאיסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא משום דאין איסור חל על איסור על זה כתבו וכ"ת משום דמתניתן אתי' כר"מ וכו' ותרצו דע"כ קושיא זו אינו דהא השתא כמי דקאמר אין בגידין בנ"ט לא אתי' כר"מ וא"כ א"צ המקשה להקשות ממשנה אחרת דירך דהא הו"מ למדחי מיני' ובי' דע"כ לא מצ"ל הכי דא"כ לא אתי' מתני' כר"מ דהא ר"מ סבר יש בגידין בכ"ט ע"ז כתבו דניחא לי' להמתרץ טפי תירוץ דבולדות קדשים ליישב כמי בזה הך דקדוק דאין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' אך על המקשה עדיין קשה דהו"ל למיפרך טפי מיני' ובי' דאין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' לזה כתבו דעדיפא מני' פריך אבל הך תירצן דמתרץ אלא קסבר אין בגידין בנ"ט לא דייק כלל הך דקדוק דאין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' אח"כ מצאתי בספר אלי' רבה שמפרש ג"כ דברי תוס' כנ"ל דקושית התוס' על התירוץ דבולדות קדשים אמנם הוא ז"ל הקשה ע"ז אח"כ איך מצ"ל דקושית התוס' על המסקנא א"כ קשה דהו"ל לתרוצי תירוץ א' משום דמתניתן אתיא כר"מ ולר"מ איסור חל על איסור דעל זה ליכא למדחי דהשתא נמי דקאמר אין בגידין בנ"ט לא אתיא כר"מ דהא לפי המסקנא אמרינן דס"ל להתנא יש בגידין בנ"ט מכח קושיא דירך עכ"ל ע"ש אבל נראה לי דלא קשה מידי דהא אכתי לפי מאי דמסיק דמתניתן אתיא כר' יהודה צ"ל דמתניתן סבר לה כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא בהך דנוהג בשליל דס"ל כר"מ וגם בהך דנוהג בירך של ימין ובירך של שמאל דלא ס"ל כר"י וא"כ הקשו התוס' שפיר דלא מצ"ל דא"כ לא הוי מצי אתיא כר"מ הא לר"מ נמי מצינן לתרץ הכי דסבר לה כוותי' בחדא בהך דנוהג בשליל ופליג עלי' בחדא בהך דאין איסור חל על איסור וק"ל:
בתוס' ד"ה אם יש בה בנ"ט כו' ולפירוש הר' מאיר אתי שפיר דפירש דאין להחמיר ולאסור בשומן שבגיד כיון שהגיד עצמו אינו אוסר עכ"ל והנה פירוש ר"ת דחו התוס' ואזי אין לנו אלא תירוץ ראשון כרבינו מאיר דאין להחמיר ולאסור בשומן שבגיד כיון שהגיד עצמו אינו אוסר לפ"ז קושית התוס' במ"ע על רש"י ז"ל שכתב לקמן דף צ"ט ע"ב גבי והלכתא אין בגידין בנ"ט דוקא בו אבל שמנו יש בו בנ"ט וכו' וכמו כן פסק הרמב"ם ז"ל וא"כ קשה מאי פריך הגמ' דלמא אסורה משום שמנו של גיד ונראה לענ"ד לתרץ קושית התוס' ונקדים הסוגיא לקמן דף צ"ז ע"א אמר רבא מריש הוי קא קשיא לי קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב כו' אלא בשר בחלב מאן טעם לה כו' וכתבו התוס' בד"ה אבל בשר בחלב והא דלא פריך ממתניתן דירך וכו' ותירוץ התוס' דחוק דא"כ למה תני כלל אם יש בה בנ"ט דמאן טעים לה הו"ל למתני רק דמשערינן כאלו הן בשר ולפת ונראה לענ"ד לתרץ קושית תוס' הכי דהנה דף צ"ז ע"ב איתא א"ר אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה משערינן כאלו הן בצל וקפלוט וכתבו התוס' בד"ה כל איסורין וכו' וז"ל מדלא נקט כבשר בלפת משמע דאין שיעורן שוה דגיד לא יהיב טעמא כולי האי הוא דמשערינן כבשר בלפת וכו' ולפ"ז פליגי ר' יוחנן ורבא וכו' ונראה דאין אנו צריכין לדחוק כדברי תוס' דר' יוחנן ורבא פליגי אהדדי דהא באמת יש להבין למה תנא במתניתן ב' שיעורים אם יש בה בנ"ט וגם כיצד משערינן וכו' לא הו"ל למתני אלא חדא ירך שנתבשל בה ג"ה משערינן כבשר בלפת דהנה איתא בש"ע י"ד סימן צ"ח איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו כגון חלב שנתערב בבשר יטעמנו נכרי כו' כתב הש"ך על זה חלב בצירי דהיינו תרבא וכן משמע בטור וא"כ דעת הטור דטעם חלב ובשר אינן שווין אבל הראב"ן ז"ל כתב דחלב ובשר טעמם שוה וצ"ל דמיירי בבשר שמן עכ"ל לפ"ז מצ"ל דמש"ה נקט התנא במתניתן ב' שיעורן דהנה המהר"ם שיף כתב בסוגיא דידן ברש"י בד"ה אם יש בו בנ"ט שכתב שערו חכמים בששים כל נ"ט סתם דלהכי כתב רש"י ז"ל זאת שהוא אך למותר משום דטעם גיד בירך אי אפשר למטעמי' דהכל טעם בשר לכן כתב רש"י דכל נותן טעם סתם בששים ולפ"ז ה"פ במתניתן ירך שנתבשל בה ב"ה אם יש בה בנ"ט דהיינו שהוא ירך כחוש שלימה עם השומן דאזי נוכל להרגיש טעם השומן דגיד בירך שהוא כחוש יהבינן לנכרי לטעום אם מרגיש טעם השומן דגיד אפי' אי ידעינן דהירך הוא הרבה טפי מששים הרי זה אסורה משום דטעמו לא בטיל וכיצד משערין דאם אומר הנכרי שאינו מרגיש טעם שומן דגיד כלל ואכתי איכא למיחש דלמא יהיב הגיד טעם בבשר דהא זה אי אפשר למטעמיה דהכל טעם בשר כמ"ש המהר"ם שיף על זה קאמר התנא דנגד הגיד דלא יהיב טעמא כולי האי משערינן בשיעור זוטרא כבשר בלפת דהוא פחות מששים לפ"ז אין אנו צריכין לדחוק ולומר כדברי תוס' דר' יוחנן ורבא פליגי בהדדי דלעולם רבא נמי סבירא לי' כר' יוחנן דכל איסורין שבתורה משערינן כאלו הן בצל וקפלוט ובצל וקפלוט הוא שיעור ששים והא דנקט התנא במתניתן כבשר בלפת שהוא פחות מששים משום דזה הוא רק כנגד הגיד דלא יהיב טעמא כולי האי ור"נ דאמר גיד בששים מיירי בירך שלימה עם שומן וכגון שהוא ירך שמן או בדליכא קפילא דאזי ליכא למיקם אטעמא דשומן הגיד צריכין אנו לשער בששים ולפ"ז יתורץ ג"כ קושית תוס' ד"ה אבל בשר בחלב הנ"ל דהנה י"לד בדברי רבא דמלת סמכינן הוא מיותר דלא הו"ל למימר אלא השתא דאמ' ר"י קפילא ארמאה ה"נ קפיל' ארמאה ויש לתרץ ע"פ מה שהביא בש"ך ריש סימן צ"ח קושית תרומת הדשן כיון דפסקינן מין בשאינו מינו אסור מדאורייתא כל שנותן טעם א"כ איך יהא נכרי נאמן במסל"ת והא ש"ס ערוכה היא בפרק הגוזל בתרא דף קי"ד דאין נכרי נאמן במסל"ת באיסור תורה אלא בעדות אשה בלבד ועל זה תירץ ת"ה דקפילא שאני דאומנתו בכך ולא מרעה חזקתו ולפ"ז מצ"ל דרבא ודאי הוי ידע דנכרי מצי למיטעם דק הוי קא קשיא לי' דלא סמכינן אנכרי בטעם כעיקר שהוא דאורייתא וזה הוא מה דקאמר מלת סמכינן השתא דאמר ר' יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה בטעם כעיקר שהוא דאורייתא כתירוץ ת"ה דלא מרעה חזקתו ה"נ סמכינן בדאורייתא בבשר וחלב אקפילא וכו' ולפ"ד הנ"ל מתורץ ממילא קושית התוס' דהו"ל לרבא למיפרך אמתניתן דירך מאן טעים לי' דהא לפי מ"ש לעיל הפירוש במתניתן אם יש בה בנותן טעם דמיירי דידעינן שיש בירך הרבה טפי מששים ששומן הגיד נתן טעם בירך כנ"ל ולקמן תנא בברייתא דשמנו של גיד מותר רק ישראל קדושים נהגו בו איסור א"כ לא הוי מצי רבא למיפרך מאן טעים לי' דידע רבא דבזה שפיר סמכינן אנכרי דאין איסור אלא מצד המנהג דישראל קדושים נהגו בו איסור אבל הברייתא דאיירי בבשר וחלב שהיא דאורייתא פריך שפיר מאן טעים לה כנ"ל ולפ"ז מצינן לתרץ קושית התוס' דכאן ד"ה אם יש בה בג"ט תימא דלמא אסורה משום שמנו של גיד על רש"י ורמב"ם דלרש"י ורמב"ם ז"ל נמי נראה להם כמ"ש לעיל דמש"ה קתני ב' שיעורין אם יש בה בנ"ט כנגד השומן ובשר בלפת כנגד הגיד וה"פ המקשה איך קתני אם יש בה בנ"ט הרי זו אסורה שהוא שיעור ששים הא קתני אחר זה דמשערינן כבשר בלפת שהוא פחות מששים אלא ודאי דברישא קאי באמת אשמנו של גיד ובסיפא דמשערינן כבשר בלפת קאי רק אגיד עכ"פ מוכח דיש בגידין בנותן טעם כבשר בלפת ואיך אמרת דס"ל להתנא דאין בגידין בנ"ט כלל וסמיך המקשה אסיפא ובזה מצינו לפרש בדרך חידוד דברי רש"י כאן ד"ה אם יש בה בנ"ט מ"ש רש"י ז"ל שערו חכמים בששים כל כ"ט סתם דאין זה מקומו כאן דהו"ל לפרש זאת במתניתן דירך לקמן ולפע"ד מצ"ל דרש"י רצה ליישב בזה קושית התוס' תימא דלמא אסורה משום שמנו של גיד וה"פ בעלמא שערו חכמים כל נ"ט סתם בששים והכא אינו כן דהא קתני אחר זה דמשערינן כבשר בלפת שהוא פחות מששים אלא ודאי דמשערינן זאת כנגד הגיד דלא יהיב טעמא כולי האי וא"כ שפיר מוכח דהגיד נותן טעם ודוק:
גמ' והא מדקתני סיפא דנוהג בשליל מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן פירש"י דאי מרישא שמעינן דנוהג בשליל סיפא למה לי למתניי' עכ"ל וכתב המהר"ם שיף על זה הא מרישא לא הוי מוכח מידי דנוהג בשליל דאיכא למימר הטעם משום דולדות קדשים בהווייתן הן קדושים ותירץ המהר"ם שיף דא"כ תקשי להיפך הא קתני בסיפא דנוהג בשליל וא"כ ל"ל רישא אך קשה לדבריו דעל זה לא משני הגמ' מידי דבר זה מחלוקת ר' יהודה ורבנן אכתי תקשי דהו"ל למתני סיפא לחוד ואזי ידעינן דנוהג בשליל מחלוקת דר' יהודה ורבנן ונראה לענ"ד לתרץ דהנה י"לד קצת הלשון דבר זה דהול"ל ה"ק ונוהג בשליל מחלוקת ר' יהודה ורבנן וי"ל דהכי מתרץ התרצן דאי תני הסיפא בלא רישא ה"א דכ"ע סברי דוולדות קדשים בהווייתן הן קדושים ואזי אפי' ר' יהודה מודה דגיד נוהג במוקדשין מש"ה קאמר דבר זה פירוש הך דג"ה נוהג במוקדשין הוא באמת הטעם בעיקר משום דנוהג בשליל דתליא מה דגיד נוהג במוקדשין במחלוקת דר' יהוד' ורבנן בשליל דזה לא אמרינן כלל דולדות קדשים בהווייתן הן קדושי' אלא במעי אמן הן קדושים ומש"ה איצטריך לאשמועי' רישא לאורוי דהך דג"ה נוהג במוקדשין תליא בפלוגתא דנוהג בשליל וק"ל: