אור ברסלב
מראה יחזקאל (חולין) פרק בהמה המקשה

מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר

פרק בהמה המקשה

פרק אלו טרפות

דף סח.

גמ' טעמא דראשו מת הא ראשו חי וכו' י"לד מנ"ל למידק הכי דלמא ברישא אשמועינן רבותא ובסיפא אשמועינן רבותא ברישא אשמועינן דאע"ג דראשו חי אפ"ה הוי אחיו בכור לנחלה ובסיפא אשמועינן דאע"ג דראשו מת דהוי כפל כמו בן ח' כדמוכח לקמן דף ע"ד דר"מ מודה בבן ט' מת דהוי כבן ח' אפ"ה לא הוי אחין בכור לכהן אבל לעולם אפי' בן ט' שיצא ראשו חי לא הוי בכור לנחלה וי"ל דבודאי סיפא איירי דומיא דרישא לאשמועינן רבותא לענין דאחיו אינו בכור לנחלה

בתוס' ד"ה טעמא דראשו כו' וכתב המהרש"א וז"ל ואין להקשות דא"כ מאי קפריך הכא מקמ"ל תנינא הא איצטריך לאשמועינן דראש נפלים נמי הוי כילוד וכן הקשה המהר"ם ואפשר לומר דהמקש' סמיך עיקר קושיתו אמתני' דשליא שיצאה מקצתה דהוא מיחוי הולד דהוי כפל ואפ"ה הוי כילוד:

גמ' הא נמי תנינא שיליא שיצאה מקצתה קשה דלמא יש חילוק בין אדם לבהמה וכמ"ש התוס' ד"ה שיליא אליבא דשמואל לענין הראש דאינו פוטר באדם כמו כן מ"ל דר"י אמר רב ס"ל דיש חילוק בין רוב ראשו לכל הראש בין אדם לבהמה דבאדם חשוב פרצוף פנים דידי' סגי ברוב ראש אבל בבהמה בעינן דנפיק כל הראש וא"כ איצטריך למיתנא ראשו לאשמועינן דוקא כל הראש מדלא נקט רובו אבל ממתני' דשיליא שיצאה מקצתה ה"א אי יצא במקצת רוב ראש נמי הוי כילוד וצ"ע:

ברש"י ד"ה הא נמי תנינא בבהמה נמי תנינא במתניתן וכו' וחיישינן דלמא בההיא מקצת דנפיק יצא הראש והוי כילוד עכ"ל ובב"ק דף י"א ע"א פירש רש"י בע"א בד"ה ה"ג סימן ולד באשה וחיישינן שמא באותו מקצתו שיצא קודם שחיטה הי' רובו של עובר וקיי"ל יצא רובו ה"ז כילוד ויש להקשות על המקשה דהכא דמנ"ל להקשות היא כמי תנינא שליא שיצתה מקצתה וכו' דלמא לעולם בהמה מאדם לא ילפא דיצא ראשו כילוד והא דשליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה משום דחיישינן דבההיא מיחזי ולד שיצתה מקצתה יצא רובו וכמ"ש רש"י ז"ל שם אבל לעולם ראשו לחוד לא הוי כילוד והא דקתני כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה דמשמע דשוה בהמה לאדם פירושו רק לענין דהוי סימן ולד כמ"ש התוס':

דף סח:

תוס' ד"ה אמר ר' יוחנן כו' תימא וכו' ויש להקשות מאי מקשו התוס' דלמא להכי איצטריך תרי קראי דפרס' איצטריך לאבר א' כגון פרסה וקרא דבשר בשדה אתי לאורויי כשיצא רובו לאחדים דהיינו שהוציא העובר ידו והחזירה וחזר והוציא יד השני והחזירה וחזר והוציא שדרתו והחזירה עד שהשלים לרובו כאיבעי' להו לדברי האומר אין לידה לאיברים דלקמן ואתא לאשמועינן דאפי' בהוציא רובו לאחדים נמי מותר או צ"ל דקושית התוס' הכי דא"כ לפשוט לקמן האיבעי' מכח קושי' זו לפ"ז לא מתרצו התוס' מידי מ"ש וי"ל דפריך לי' שפיר טפי וכו' דאעפ"כ תקשי להמסקנא מאי קאמבעי לי' תפשוט מכח קושי' זו דאסור וצ"ע:

גמ' מיתיבי בשר בשדה טרפה וכו' קצת קשה מאי פריך הגמ' דלמא הברייתא מיירי שיצא כולו או רובו דומיא דמעשר שני ובכורים דמיירי ביצא כולו דאזי לא מהני חזרה אבל ר' יוחנן לא מיירי אלא באבר א' מצ"ל דשפיר מהני חזרה:

גמ' מאי בינייהו א"ב למיסר מעוט אבר שבפנים איבעיא להו לדברי האומר אין לידה לאיברים הוציא העובר את ידו והחזירה ועמ"ש רש"י יש להקשות מנ"ל לרש"י ז"ל דלהך לישנא פליגי באבר היוצא שהחזירה דלמא להך לישנא לא פליגי כלל באבר היוצא שהחזירה דר' יוחנן נמי ס"ל דאבר היוצא שהחזירה אסור ורק פליגי במעוט אבר שבפנים דהך לישנא מצ"ל דרוצה לקיים דברי ר' יוחנן דלא תקשי הך תיובתא מברייתא דבשר בשדה טריפה לא תאכלו מה ת"ל וכמו כן מפרש ר"ח שהביא הרשב"א וכן הרי"ף והרא"ש ואפשר לומר דנ"ל לרש"י דהאי לישנא בודאי אינו משנה הלשון מה דקאמר ר' יוחנן בהדיא הכל הי' בכלל ובשר בשדה וכו' כשפרט לך הכתוב גבי חטאת שחזרה וכו' אבל כל מילי כיון דהדור שרי אלא מפרש דפליגי נמי בלידה לאברים אך תקשי אר' יוחנן גופי' בין לפירוש רש"י ובין לפי' ר"ח והרי"ף והרא"ש דהא לא מצ"ל דקרא דחטאת אתי לאורוי דכל מילי כיון דהדור שרי דהא איכא ראשו דקתני במתני' יצא ראשו אע"פ שהחזירה ה"ז כילוד אלמא כל מילי לאו דוקא וא"כ דלמא אתי קרא למעוטי הכי דדוקא חטאת שיצתה וחזרה באש תשרף הכל אבל אבר שיצתה רובה וחזרה רק האבר אסור ומיעוט אבר שבפנים שרי ומנ"ל לר"י דהאבר אסור וי"ל דע"י קושיא זו מתורץ קושית תוס' ד"ה אמר ר"י הכל הי' בכלל תימא דלר' תקשה לי' ברייתא וכו' וע"כ מוקמינן לי' חד למקום חתך וחד לאבר פירוש כמ"ש המהרש"א דלא איצטריך קרא למשרי מקום חתך דהא נפקא לי' לר' יוחנן מקרא אחרינא למישרי אף האבר גופי' ולפ"ד מתורץ קושי' תוס' וקושי' אחת מתורצת בחברתה דמצ"ל דעי"ז הוכיח ר' יוחנן דקרא דחטאת אתי לאורויי דאפי' האבר שיצא מותר בחזרה דאם לא כן תקשי לרבנן דר"ש דלא ס"ל קלוט בן פרה אסור ל"ל קראי דפרסה ופרסות דהא קלוט ב"פ מותר אפי' כשיצא חוץ ותירוץ התוס' בד"ה ואליבא דר"ש כו' דאיצטריך לדרשא אחריתא הוא דחוק ותו תיקשי בין לרבנן ובין לר"ש ל"ל קרא להתיר מקום חתך הא מוכח מקרא דחטאת דאפי' האבר שיצא מותר כנ"ל אבל לפ"ד א"ש דאיצטריך ג' קראי דאי לא הוה כתיב אלא קרא דחטאת הוה מוקמינן הקרא אמיסתבר טפי דהיינו אמיעוט אבר שבפנים להתיר וכקושי' הנ"ל להכי איצטריך עוד קרא להתיר אפי' מקום חתך ואזי ה"א דדוקא מקום חתך מותר אבל אבר שהוציא והחזירה אסור להכי איצטריך קרא ב' לגלות על קרא דחטאת דאתי לאורויי דאפי' אבר היוצא מותר וק"ל:

דף סט.

תוס' ד"ה ותבעי לך ק"ק בירושלים רב חנני' הוו מיבעי לי' בעזרה וכו' ואפשר ליישב הכי לפמ"ש המהרש"א ומהר"ם דקושית אביי ותבעי לך ק"ק בירושלים לא מצי קאי אלא אליבא דמ"ד יש לידה משום דע"כ לא מצי איירי אלא בהחזיר כמ"ש המהר"ם כיון דאיירי בהחזיר לא מצי למבעי' אלא למ"ד יש לידה דלמ"ד אין לידה אפי' בלא חומת ירושלים מהני חזרה א"כ מש"ה ניחא לי' לרב חנני' טפי למבעי' בעזרה דאזי מצו למבעי' אפי' למ"ד אין לידה לאיברים בלא החזיר משום דחומת העזרה הוו כמחיצת אמו וק"ל:

תוס' בד"ה דאתא אבן פקועה דכוותי' שיש בו איסור יוצא ועיין במהרש"א שכתב ובהכי ניחא נמי אמאי לא מוקי תלמודא איבעי' דר' ירמי' למ"ד אין חוששין לזרע האב ואביו הוא בהמה מעלייתא ואמי' בן פקועה באיסור יוצא ע"ש קושית מהרש"א לא קשה אלא על התרצן דמסיק הכי קמבעי לן מהו לגמוע את חלבו כמשמעות לשונו אמאי לא מוקי תלמודא דעל המקשה לק"מ דלא רצה לאוקמי הכי דרק אמי' היא בת פקועה באיסור יוצא דאין הלשון משמע כן מדקאמר מהו לחוש לזרעו לשון זכר משמע שהאב הוא בן פקועה אבל להתירצן דמוקי האיבעי' בנקיבה דקאמר מהו לגמוע את חלבו וע"כ צריך להגי' אליבי' מהו לחוש לזרעה מקשה המהרש"א שפיר ל"ל לדחוק ולומר מהו לגמוע את חלבו מה שלא נזכר כלל בדברי ר' ירמי' וגם לישנא דר' ירמי' לא משמע הכי דא"כ ל"ל לר' ירמי' להזכיר כלל לזרעו אלא הול"ל מהו לגמוע את חלבו הול"ל טפי בכה"ג דאמי' היא בת פקועה ולמ"ד אין חוששין לזרע האב והאיבעי' היא על הולד אי שייך בי' איסור יוצא מחמת אמי' או לאו דאזי א"ש לשון לזרעה וק"ל:

בתוס' ד"ה אלמא א"ר יוחנן כו' אבל מצא בה בהמה גמורה שראוי להיות מותר ורגלי' רגלי יונה וכו' מותרת דלא ממעט ר' יוחנן מידי שראוי להיות מותר כשיצא לאויר העולם ע"ש והקשה הרשב"א ז"ל לפ"ד התוס' לא הו"ל להגמ' לתרץ בעינן פרסות וליכא אלא הו"ל לתרץ בעינן דמות בהמה וליכא ותירוצו דחוק ואפשר לומר דרוצה לתרץ ג"כ אליבא דר"ש מ"ט דדמות בהמה אסור וכמו קושי' ב' אלא מעתה קלוט במעי פרה ליתסר דמקשה סתם וקאי אליבא דר"ש דוקא עמ"ש התוס':

דף סט:

גמ' ומנא תימרא דתנן א"ר יוסי י"לד א"כ בכל הש"ס כשמתרץ הא מני כההוא תנא תיקשי הכי מנא תימרא וי"ל דה"פ הא האי תירוץ דוכל בהמה לרבות וכו' הוא תירוץ מעליא דהא באמת בודאי וכל אתי לדרשא וא"כ ל"ל לר' שימי בר אשי לתרץ בדוחק כתירוץ קמא דשדיא בהמה דרישא אבהמה דסיפא ועי"ז צריך לדחוק לאוקמי מתני' דאין ממירין כיחידאה כר"ש למה לא ס"ל כתירוץ בתרא דאזי מצו אתי' מתני' כרבנן א"ו דהוכיח זאת וא"כ מנא תימרא וק"ל:

גמ' אתמר יצא שליש ומכרו לנכרי וכו' ה"ה דהו"מ למינקט בגוונא דמתני במחתך ומניח כגון שחתך שליש והניחו ואח"כ יצא שליש אחר ולפ"ד התוס' ד"ה ר"ה אמר קדוש שכתבו בס"ד אם לא נחלק בין מכירה לנכרי להנך ובתמורה דף כ"ד ביארו התוס' דבריהם דבמכירה איכא למיגזר שמא ימכור אחר שיצא רובה א"ש דנקט במכירה אך קצת קשה לפ"ד התוס' דלא הו"ל למיעבד צריכותא כלל דהך דין קמייתא דיצא שליש ומכרו לנכרי איצטריך לאשמועינן לרבה דאפי' במכירה לא גזר רבה והך פלוגתא דיצא שליש דרך דופן איצטריך לאשמועינן לרב הונא דל"ת דוקא במכירה חושש ר"ה שמא ימכור לנכרי אחר שיצא רובו אבל לעולם ס"ל נמי מכאן ולהבא קדוש מש"ה איצטריך תרווייהו וק"ל:

דף ע.

גמ' מאי לאו מחתך ומניח יש להקשות לפמ"ש תוס' בד"ה מאי לאו מחתך ומניח כו' א"נ מחתך קודם שיצא לאויר העולם א"כ שפיר מצי איירי במחתך ומניח דהיינו שמחתך שליש ראשון ומניחו בפנים ולא יצא עדיין לאויר העולם ואח"כ מחתך ב' שלישים אחרים ואותן ב' שלישים מותר להוציאן ולהשליך לכלבים דהא שליש הראשון אכתי לא נפיק דרך הרחם ואזי הרישא כגוונא דסיפא הבבא חותך מעובר שבמעי' דאיירי מה שחותך מניחו בפנים כמו בן מצי איירי ברישא דמניח שליש ראשון בפנים דאזי הוא כגוונא דהך דלעיל דיצא שליש ראשון דרך דופן וכו' דבזה ס"ל לרב הובא דאינו קדוש וחזי מותר להשליך אותן ב' שלישים לכלבים וכשכלו אותן ב' שלישים מותר אח"כ להוציא שליש ראשון ולהשליך ג"כ לכלבים ואפשר לומר דהמקשה סמיך עצמו אקושי' ב' אדתני סיפא וכו' דעכ"פ תיקשי דהו"ל למיתנא רבותא טפי בסיפא לרב הונא כשמחתך ומניח הכל בחוץ ואזי ידעינן מכ"ש דיצא רובו בבת אחת יקבר וק"ל:

גמ' אבל מחתך ומניח נעשה כמו שיצא רובו אין להקשות ל"ל לדחוק ולתרץ הקושיא אדתני סיפא וכו' אבל מחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו הו"ל לתרי דהך בבא יצא רובו אתי לאשמועינן כשיצא חציו ברוב אבר דשדינן ההיא מעוט שבגואי לעובר שמבחוץ דהוה יצא רובו ז"א דלא רצה לתרץ הכי דלא למיפשט בעיא דרבא וק"ל:

גמ' לא כגון שיצא רובו במעוט אבר וקמ"ל דלא שבקינן רובא דעובר וכו' יש להקשות ל"ל להגמ' לתרץ בדוחק דאשמועינן דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רוב אבר דהוא מלתא דפשיטא כדקאמר לעיל פשיטא דלא שבקינן רובא דעובר וכו' הול"ל הכי דהא לעיל בסוף דף מ"ח מביא הש"ס האיבעיא דהוציא העובר את ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו מהו וא"כ לא קשה קושית הש"ס עד השתא לא אשמועינן דרובו ככולו דדלמא מיירי הך בבא דיצא רובו ה"ז יקבר בכל גוונא בין שיצא רובו בבת אחת ובין שיצא לאחדים ע"י אברים שחתך בכל פעם האבר עד שהשלימו לרובו כמו הסיפא דנפטרת מן הבכורה דמיירי בכל גוונא בין כשיצא בב"א ובין שיצא מחותך כמו כן מיירי הך בבא דיצא רובו ואזי אתי לאשמועינן רבותא במחותך דאע"ג שיצא רק לאחדים מחותך אפ"ה יקבר אפי' המעוט שנשאר בפנים משום דהוי כילוד ואע"ג דרש"י ז"ל כתב במתני' יצא רובו כאחת וגם התוס' כתבו ד"ה מאי לאו מחתך ומניח דיצא רובו משמע רובו בב"א מצ"ל דלא כתבו זאת אלא למאי דמסיק נעשה כמי שיצא רובו דאזי הפי' בב"א ואין לומר דא"כ תפשוט בעי' דלעיל דבמחותך הוי מעוט שבפנים כילוד י"ל לאידך גיסא דלמא מיירי שיצא חציו ברוב אבר ואתי למיפשט אידך בעי' דרבא וזיל הכי קא מדחי וזיל הכי קא מדחי:

גמ' כרכתו אחזתו והוציאותו וכו' בלעתהו חולדה והוציאתו מהו הוציאתו הא אפיקתי' ופירש"י כשהי' בלום ולא נגע ברחם והיינו כרכתו דברי רש"י אינם מובנים לי דהא איכא למימר דמבעי' בדרך את"ל כרכתו אשה בידי' והפסיקו ידי' בינו לבין הרחם לאו חציצה הוא כיון דאורחא הוא ליילד את בהמתה כמ"ש רש"י לעיל תבעי' לך אי בלעתהו חולדה הוי חציצה או לא אלא מצינו לפרש דקושית הגמ' היא דהיינו בעיא דברכתו בסיב דמה לי אי סיב חוצץ או החולדה חוצצת וק"ל:

דף ע:

גמ' א"ר חסדא ק"ו פירש רש"י אפי' לר"ע דאמר טומאה בלועה טמא הכא מודי מק"ו וכמו כן הוא תירוץ קמא של התוס' ונ"ל דמש"ה לא רצה רש"י לפרש כתי' ב' של התוס' דלתירוץ ב' איצטריך רב חסדא לתרץ הק"ו אפי' אליבא דרבנן א"כ תיקשי דהו"ל להקשות אתירוץ דאיתקש בהמה טמאה לטהורה הניחא לרב פפא דאמר בזבחים דף כ' דדבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בהיקש אלא למ"ד התם דאינו חוזר ומלמד בהיקש מא"ל וכמו דפריך התם כה"ג ע"ש אבל לפי' רש"י שהוא כתי' קמא של התוס' א"ש דמ"ל דכאן רוצה לאוקמי מתני' ככ"ע אפי' לר"ע אבל הך מ"ד דס"ל דבר הלמד בק"ו אינו חוזר ומלמד בהיקש מוקי מתני' רק כרבנן דר"ע דאליבייהו א"צ כלל לק"ו אלא הטעם משום דטומאה בלועה אינה מטמאה וק"ל:

תוס' ד"ה מ"ט דת"ק כו' א"כ משום דהי' לנו לטמאות מוכל הולך על כפיו כו' אין להקשות לפי תירוץ זה דסוגית הגמ' אליבא דרבנן דר"ע דקארי לה מאי קארי לה דמאי פריך הגמ' ור' יוסי הגלילי מ"ט דלמא ר' יוסי הגלילי ס"ל כר"ע דטומאה בלועה טמאה ובטהורה טהור משום הק"ו ז"א דאעפ"כ איצטריך קרא דוכל הולך על כפיו לסתור ההיקש דלא נקיש טמאה לטהורה וק"ל:

הנה המהרש"א כתב על תירוץ הנ"ל על מה שכתבו והשתא דאיכא ק"ו מוקי לה ת"ק לדרשא אחריתי פי' דאיכא ק"ו ואיכא כמי הקישא וכו' ומיהו אע"ג דטומאה בלועה אינה מטמאה הקישא לחוד לא הוו מפיק לן הולך על כפיו לדרשה אחריתא אלא דאדרבה הוו מקשינן לחומרא בהמה טהורה לטמאה וכו' ע"ש יש להקשות איך מצינו להקיש לחומרא טהורה לטמאה א"כ תיקשי לא ניכתוב לא ה' ולא ויו כמ"ש המהר"ם ע"ש ואפשר לומר דהמהרש"א ס"ל כמ"ש המהר"ם בד"ה וכל הולך לרבות דלעולם ה"א דמקשינן טהורה לטמאה ואעפ"כ איצטריך הולך על כפיו דאי לא הוי כתיב אלא וכל הולך בכל החי' ה"א דפשוטו של קרא אתי לחי' טמאה דטמאה במותה ולא דרשינן בכל אלא דמקשינן טמאה לטהורה משום דסברא חצונת היא דטומאה בלועה אינה מטמאה משום הכי איצטריך על כפיו דאזי ע"כ מוכח דבטמאה טמא וא"כ מקשינן טהורה לטמאה וק"ל:

דף עא.

תוס' ד"ה ולרבנן האי קרא ל"ל ועוד הו"ל למבעי נמי לרבנן קרא דר' יצחק ל"ל ע"ש אין להקשות לפמ"ש התוס' לעיל דף ע' ע"ב ד"ה מ"ט דר"ש וז"ל א"נ משום דהי' לנו לטמאות מוכל הולך על כפיו וכו' א"כ מאי מקשו התוס' ועוד וכו' הא זהו באמת קושית המקשה דלעיל מ"ט דת"ק הא הי' לכו לטמאות מוכל הולך על כפיו וא"כ דס"ל דטהור וכל הולך ל"ל וע"ז משני רב חסדא דאיכא ק"ו דהשתא דאיכא ק"ו והיקש מוקמינן קרא דוכל הולך ע"כ לדרשא אחריתא וכמ"ש התוס' ז"א דמ"ל דהתוס' הקשו לרש"י לשיטתו דהא רש"י מפרש לעיל על תירוץ דרב חסדא ד"ה ק"ו כלומר אפי' לר' עקיבא דאמר טומאה בלועה כגון עובר במעי אשה טמאה הכא מודה מק"ו משמע דרש"י מפרש כתירוץ קמא של התוס' דעיקר קושית הגמ' אליבא דר"ע מש"ה מקשו השתא שפיר לרבנן ל"ל קרא דוכל הולך ע"כ ודוק:

דף עא:

בתוס' ד"ה בלע טבעת טמאה כו' ואי לאו דטומאה בלועה לא מטמאה לא הי' מועיל לו טבילה דנהי דמגע בית הסתרים לא מטמאה במגע במשא מטמאה וקשה לפמ"ש התוס' לעיל ע"א ד"ה מי לא עסקינן וז"ל אבל לרבא דסבר בית הסתרים הוו היכי מתרץ לברייתא ע"כ כשתחב לו חבירו בבית הבליעה וחזר והוציאו ובית הבליעה הי' רחב ולא הסיטה כלל ומפרש המהר"ם לובלין וז"ל ר"ל ולכך לא נשמע ג"כ מני' דטומאה בלועה לא מטמאה דלעולם אימא לך דאם בלעה לתוך מעיו התחתונים והסיטה בתוך מעיו אה"נ דהוי טמא אלא דאיירי דהוציאה לפ"ז ס"ל לרבא בטומאה בלועה בין שהיא בבית הבליעה ובין שהגיע לתוך בני מעים מטמאה בהיסט א"כ הקושיא עצומה איך מצ"ל כן הא רבא עצמו אמר כאן טומאה בלועה תנינא בלע טבעת טמאה וכו' דמוכח דטומאה בלועה אינה מטמאה במשא דאל"כ מאי מועיל לו טבילה הא מטמא במשא בלא הפי' של המהר"ם מצינו לדחוק ולומר דאם הטומאה בתוך המעים מודה רבא דטומאה בלועה כה"ג במעים טהור דלא קאמר רבא דטמא אלא בבית הבליעה אבל לא במעים אבל לפמ"ש המהר"ם הנ"ל צ"ע:

תוס' בד"ה כי קאמר רבה כגון שבלע ב' טבעות כו' וקשה לפירושו דבטבעת שנגעה למת הרי הוא כחלל וכו' ונלפע"ד לתרץ קושית התוס' דהנה דברי רש"י בעצמן תמוהין דבתחילה כתב רש"י בד"ה טמאה טומאת מת וכלי מתכות המטמאין במת הרי הן כמת דאמר מר חרב הרי הוא כחלל דל"ל לרש"י לומר דכלי מתכות הרי הן כמת דהוא אך למותר א"ו דרש"י רוצה ליישב בזה כמ"ש התוס' בד"ה בלע טבעת טמאה דק"ל מאי הוכיח רבא דלמא מש"ה מהני לי' טבילה משום דמגע בית הסתרים לא מטמא במגע להכי כתב רש"י דכלי מתכת הרי הן כמת ואזי קשה נהי דלא מטמא במגע במשא מיהא ליטמא משום דהוי כמת וא"כ איך כתב רש"י אח"כ בד"ה וגבי טבעת ליכא למימר תטמא את האדם במשא שאין משא אלא למי שהטומאה יוצאה ממנו אבל טמא מת אע"פ שהוא אב הטומאה אין לו משא דמוכח מזה דס"ל לרש"י דהטבעת אינו כמת א"ו דרש"י ס"ל דמקרא דבחלל חרב דמוכח מני' דחרב הרי הוא כחלל לא מוכח אלא דלענין מגע הרי הוא כחלל משום דכתיב גבי נגיעה דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה בחל חרב אבל לענין משא לא מוכח כלל ס"ל להש"ס לפי המסקנא דמסיק כי קאמר רבה וכו' דלא הוי כחלל וא"כ א"ש דברי רש"י וממילא מתורץ בזה קושית תוספות וק"ל:

דף עב.

תוס' ד"ה גזירה שמא יוציא הולד כו' ור"ע נמי לא פליג אלא בהוציא את ידו וכתב המהרש"א פי' בהוציא את ידו מטמא אף הבלועה שעדיין בפנים כדמשמע במת בנפש וכו' ע"ש לפ"ז יש להקשות דקארי לי' לתוס' מאי קארי לי' דלמאי דס"ד של התוס' לק"מ דלמא מש"ה נקט ראשו משום מה שבפנים וכנראה מרש"י בד"ה גזירה כו' שכתב חי' שפשטה ידה למעי אשה כו' דאזי אפי' הבלועה שעדיין בפנים הוי כילוד מה שאין כן אי הוציא ידו אזי הבלועה שבפנים אינו מטמא החי' וצ"ע:

דף עד:

גמ' אמר ר"ז לומר שאין ענוש כרת והקשה הרשב"א על הרמב"ם ז"ל שפסק דדם השליל אינו בכרת דלא כר' יוחנן ועיין מה שתירץ המ"מ ונלפע"ד לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל הכי דהנה הש"ס מדמה כאן דם השליל לדם התמצית דס"ל להרמב"ם דר' יוחנן לא קאמר דדם השליל בכרת אלא אליבא דרב יהודה דס"ל דדם התמצית בכרת ודם השליל הוי מדם התמצית דלא ס"ל לר' יוחנן תירוץ דריש לקיש דגבי שליל לא מקרי דם הנפש אבל הרמב"ם ז"ל לא פסק כר' יהודה בדם התמצית אלא כרבנן דדם התמצית לא הוי בכרת אלא באזהרה אזי ס"ל נמי דאליבא דרבנן דר' יהודה ר' יוחנן נמי מודה דשאר דם השליל חוץ מלבו שהוא דם הנפש הוי רק באזהרה וק"ל:

גמ' איתבי' רשב"ל לר' יוחנן הבשר מגע נבילה וכו' אלא לדידך במאי איתכשר קצת קשה הא לא אתי אלא לאשמועינן הפלוגתא דר"מ וחכמים וא"כ בודאי דהוכשר מקודם דאיך נטמא בלא הכשר רק דהמתני' לא אשמועינן ההכשר דהוא ממילא ומצי איירי דירדו גשמים על האבר שהוציא לחוץ או שום מים ומשם הי' מטפטף לפנים על העובר שהי' ניחא לי' או לר' יוחנן לשיטתו דס"ל לקמן דף קי"ח ע"ב דיש יד להכשר ואזי ע"י ידו שהוציא איתכשר כל העובר:

דף עה.

תוס' ד"ה ר"י אומר חלבו כחלב בהמה והא דשרי ר' יהודה וכו' עיין ברשב"א שהביא הרמב"ם ז"ל דלא ס"ל כתירוץ התוס' ולא דר' יוחנן ס"ל כר"מ דחלבו וגידו אסור ואפשר דמש"ה ממאן הרמב"ם בתירוץ התוס' משום דקשיא לי' קושית המהרש"א מאי פריך ר"ל לר' יוחנן אלא לדידך ליקרב ע"ש:

דף עה:

גמ' הא ל"ק ר"ח אם כבר מצאו מת קאמר אלא לדידך קשיא ומפרש רש"י דלא מהדר' לי כבר מצאו קאמינא קשיא וי"לד עכ"פ תיקשי לרבא דקארי לי' מאי קארי לי' בתחילה הא רבא ידע דמצי ר"ח לתרץ דמיירי שכבר מצאו מת ואפשר לומר דרבא ידע מברייתא דר' חייא וקשיא לי' קושית תוס' תימא כיון דשמיע לי' ברייתא לימא בריית' א"ו דס"ל לרב חסד' דר' חיי' בשכבר מצאו מת אבל הוא לא מיירי בשכבר מצאו מת ופריך רבא שפיר והתוס' לא הקשו אלא לר"ח גופא דאמר ולטעמיך ומדמה דבריו לבריי' דר"ח אזי הקשו שפיר:

דף עו.

גמ' אלא לדידך מאי וכן שניטל צ"ה וקשה לפ"מ דפסקינן בי"ד סימן מ"ג גבי טחול דניטל כשר בכל גוונא ונחתך דוקא במקום הדק כשר אבל במקום העב טריפה ע"ש אלמא דניטל עדיף מנחתך דלא כאיב לי' כ"כ וכמו כן פסקינן בכליות בסימן מ"ד דניטלו הכליות כשירה ובמכת חרב פסק הרמ"א דהוי כמו לקותא וטריפה א"כ קשה מנ"ל לעולא להקשות אדרב יהודה דלמא רב יהודה ס"ל דגם גבי צ"ה עדיף גיטל מחמת חולי מנחתך דכאיב לה יותר וה"א דוקא נחתך טריפה אבל ניטל צ"ה כשירה מש"ה איצטריך לאשמועינן וכן שניטל צ"ה נמי טריפה וצ"ע:

תו יש להקשות לפמ"ש הרשב"א בשם הרמב"ן להרי"ף והגאונים שפסקו כר"פ ובעולא דאם נחתך עצם אמצעי כשר א"כ למה קתני וכן שניטל צ"ה טרפה הא יכול לחתוך העצם האמצעי למעלה מצ"ה ומצי להשליך צ"ה לאשפה ואעפ"כ כשר ותירוץ הרמב"ן דמיירי שכבר נשחטה ואז אין לה תקנה לחתוך למעלה לפ"ז תיקשי מאי פריך עולא מאי וכן שניטל צ"ה דלמא להכי קתני משנה יתירה דאי לא הוו קתני אלא נחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה איכא למטעי דמיירי במסתבר יותר דהיינו שנחתך בצ"ה ואח"כ שחט הבהמה תיכף דאזי אין לה תקנה אבל אם הוא קודם שחיטה ה"א דיש לה תקנה כעולא דיכול לחתוך למעלה בעצם האמצעי ואזי כשירה מש"ה תנא משנה יתירה וכן שניטל צ"ה לאשמועינן דבכל גוונא אפי' הוא קודם שחיטה אפ"ה אין לה תקנה וי"ל דעכ"פ ל"ל למיתנא בבא אחריתא וכן שניטל צ"ה הו"ל לאשמועינן זאת תיכף ברישא בבי נחתכו למעלה מן הארכובה דאין לו תקנה אפי' קודם שחיטה:

מהרש"א בד"ה למטה דמתני' כו' וי"לד מי הכריחו לומר וארכובה גופי' כדעולא דכה"ג הומ"ל וכו' ולמעלה לאו מיד קאמר אלא למעלה מאותה ארכובה ומעצם האמצעי עכ"ל ויש לדחות קושית מהרש"א ע"פ מ"ש הרשב"א ד"ה וכן שניטל צ"ה וכו' וז"ל וקשיא לי אמאי לא אקשינן עלי' דר"פ מדיוקא דלישנא דמתלי' כדמקשינן לר"י דהא מן הארכובה ולמטה קתני דמשמע למטה ממש ולמעלה ממש וי"ל וכו' דלר"פ כמי פי' למטה ממש דזימנין דכשירה תיכף למטה מקולית דהיינו בעצם האמצעי וכמו כן למעלה בקולית למעלה ממש א"כ לק"מ קושית המהרש"א דמש"ה לא הומ"ל הכי דא"כ לא הוי סמוך אבל השתא דארכובה גופא כדעולא הפי' למטה סמוך ולמעלה סמוך תו י"ל דהש"ס רוצה ליישב דמש"ה ממאן רב פפא בלישנא קמא דרב יהודה דקשיא לי' מאי וכן שניטל צ"ה ולא מצי לתרץ למעלה מצומת הגידין משום דהלשון משמע סמוך כדקאמר ר"י לעיל וא"כ אי הוי מפרש כדברי מהרש"א אכתי הפי' לאו סמוך ואזי הו"מ ר"פ לומר כלישנא קמא דרב יהודה ודוק:

דף עז.

גמ' מכדי אין שיליא בלא ולד ל"ל קרא קרא אסמכתא בעלמא יש להקשות ל"ל לתרץ בדוחק הא קושית הגמ' הוא ל"ל קרא פשיטא דאסורה דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד והו"מ לתרץ דהא קאמר רק שיצתה מקצתה ואעפ"כ חיישינן שבאותו מקצת יצא ראשו וכמ"ש רש"י במתני' ואע"ג דלא נפק אלא פורתא וליכא למימר כל מיחוי הולד הי' שם שמא באותו מקצת יצא הראש והרי הוא כילוד תו הו"מ לתרץ דאי לאו קרא ה"א דהפי' ראשו רובו כדדחי בפ' יש בכור בבכורות דף מ"ז דאמר שמואל אין הראש פוטר בנעלים ופריך הגמרא מהא דתנן איזה בכור לנחלה ואינו בכור לכהנים בן ט' שיצא ראשו מת טעמא דראשו מת הא ראשו חי בכור לנחלה כמי לא הוה ומשני מאי ראשו רובו פי' יצא ראשו וגם יצא רובו אח"כ כמ"ש התוס' לעיל דף מ"ח ע"א בד"ה טעמא גם כתבו התוס' לעיל בד"ה שיליא דלא קשה לשמואל משיליא שיצתה דדלמא דוקא בבהמה אבל בארם לא וא"כ מצ"ל דקרא אתי לאשמועינן זאת ובודאי בשיליא שיצתה מקצתה בההוא פורתא לא נפיק ראשו ורובו ואזי מותר באכילה מה שנשאר בפנים להכי איצטריך קרא דאותה תו יש להקשות לפ"ד הרמב"ם דספקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן א"כ מאי פריך הגמ' ל"ל קרא דלמא אתי לאשמועינן דאסור מדאורייתא תו קשה עמ"ש התוס' ע"ב בסוף ד"ה הריני מטיל עליו וז"ל א"כ אסורה באכילה משום דגזרינן מקצתה אטו רובה כדמסיק בב"ק וא"כ לפי מה דמסיק הכי בב"ק מאי פריך הגמ' הכא ומשני בדוחק הא אי הטעם רק משום גזירה בודאי איצטריך קרא תו קשה לפמ"ש התוס' לעיל דף כ"ב בד"ה איצטריך קרא למעוטי ספיקא דדוקא היכא דאפשר לברר כגון תחלת הציהוב דקמא שמיא גליא אם הן קטנים או גדולים וכן בכוי ופלגס לא אתי קרא למעוטי מטעם ספק דמי איכא ספיקא קמי שמיא אבל כל ספיק' שלפעמים כך הוא ולפעמים שהוא בענין אחר שייך למעוטי שפיר מקרא מטעם ספק וא"כ מאי פריך הגמ' הכא דיכול להיות דבמקצת שיליא יצא ראשו וגם דלא יצא ראשו דבכה"ג אתי קרא לאורוי דאסור:

דף עז:

גמ' טומאת נבילות כמי תנינא בנבלתה ולא בעור כו' ויש להקשות מנ"ל לרבה בב"ח הך לא נצרכה וכו' דלמא איצטריך משום עור הרך דהיינו עור עגל הרך או עור בית הבושת ועור בית הפרסות ועור האלי' כדלעיל דף כ"ה ע"ב דלר' יוחנן דקאמר אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה דמתני' אתי' כיחידאה כר"ש אנא הוו כבשר לפי שסופן להקשות ולר"ש הוו כבשר וא"כ איצטריך בנבלתה משום הנך עורות הנ"ל לאשמועינן דלא הוו כבשר משום שסופן להקשות כר' יוחנן וצ"ל דרבה בב"ח לא ס"ל כר' יוחנן אלא כר"ש דהנך עורות חשיבי כבשר א"כ תיקשי מאי פריך הגמ' לר' יצחק נפחא טומאת נבלות נמי תנינא בנבלתה ולא בעור דלמא ר' יצחק נפחא לא ס"ל כרבה בב"ח אלא כר' יוחנן דאמר דקרא לאורוי כר' יוחנן הוא דאתא:

סליק פרק בהמה המקשה

תוכן העניינים

מראה יחזקאל (חולין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה