אור ברסלב
מראה יחזקאל (חולין) פרק אלו טרפות

מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר

פרק אלו טרפות

פרק השוחט

תוס' ד"ה אלו טרפות אי גרסינן אלו ניחא ואי גרסינן ואלו יש לפרש דקאי אפלוגתא דר' ישבב ור' עקיבא והודו לו ר' עקיבא דנבלה וכתב המהרש"א ונקובת הושט ופסוקת הגרגרת דקתני הכא היינו קודם חזרה ע"ש והנה דברי המהרש"א דחוקין דמשמע מדברי התוס' מ"ש והודו לו ר"ע דנבלה דמתני' ואלו טרפות קאי אהך דהודו לו ר"ע דנבלה וא"כ אי קאי על זה איך שייך לומר אלאחר חזרה דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוי טרפה ואפשר לפרש פי' אחר בדברי התוס' דב' תירוצם של התוס' הם לפי ב' תירוצם דלעיל דף ל"ב דהיינו לפי תירוץ רבא ולפי תירוץ ר' יוחנן תירוץ א' של התוס' לפי תירוץ רבא דלעיל דקאמר אלו אסורות קתני ויש מהן לנלות ויש מהן טרפות לזה כתבו אי גרסינן ואלו דקאי על הודו לו ר"ע דנבלה קאמר ואלו דקתני הכא נמי אסורות אך לתירוץ ר' יוחנן דקאמר דמשנה זו נישנת קודם חזרה לא מצי קאי שפיר על והודו לו ר"ע דנבלה לזה כתבו תירוצם ב' או קאי אכל הני שחיטתו פסולה דלעיל וכו' דאזי מצינו לפרש הא דקתני ואלו לדברי הכל וק"ל:

תוס' ד"ה ניקב הלב לבית חללו וכו' ונקבה המרה נמי נראה דכ"ש ניטל דטרפה ומ"מ ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כלום איצטריך וכו' עכ"ל לפי הדין של בעל הלכות גדולות דאם ניטל המרה דקורעין הכבד שתי וערב וטועמין אם יש בה טעם מרירות אפשר לומר דמש"ה איצטריך למתני ניטל הכבד דאי לא ניטלה הכבד אע"פי שניטלה המרה איכא לאשכוחי' תקנה דכשירה ע"י טעימת הכבד מש"ה קתני ניטל הכבד דאזי ליכא שום תקנה אי ניטל המרה וק"ל:

בא"ד והא דתנן גבי אלו כשרות ניקב הלב ולא לבית חללו צ"ל כו' והא דקתני ניקב הגרגרת כשרה וכו' ונשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה איצטריך וכו' עכ"ל לפמ"ש המהר"ם שיף ברש"י בד"ה לבית חללו לפרש דברי רש"י מ"ש ואם לא הגיע לחלל קתני סיפא דכשרה דמש"ה כ'רש"י זאת דל"ת אפי' לא הגיע לחלל כמי פסול' והא דקתני ניקב הלב לבית חללו לאשמועינן אע"ג דהוא חסרון גדול אפ"ה הוי רק טרפה ולא נבלה דואלו טרפות קתני ולא נבלות מש"ה כתב רש"י דז"א אלא אם לא הגיע לחלל קתני סיפא דכשרה ואזי לא הוצרך התוס' נמי לתרץ תירוצם דה"א ה"ה סמוך לבית חללו וגם מה שנדחקו התוס' למימר דהא דקתני ניקב הגרגרת כשרה היינו משום דבעי למתני נסדקה דהא מצינו לתרץ נמי ע"ז כדברי המהר"ם שיף דלהכי איצטריך למתני בסיפא ניקב הגרגרת כשרה משום דאיכא למיטעי דניקב כמי טרפה והא דקתני דוקא פסוקת הגרגרת לאשמועינן דפסוקה הוה רק טרפה ולא נבלה דאיירי קודם חזרה וכמו כן איכא למימר על מה שכתבו התוס' ונשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה איצטריך דבלא"ה איצטריך דל"ת דלעולם נשברה השדרה ולא כפסק החוט שלה נמי טרפה והא דקתני דוקא נשברה השדרה ונפסק החוט שלה משום דה"א בנשברה השדרה ונפסק החוט הוי נבל' שהוא כמו גיסטרא וכדאמר זעירא לקמן גבי נשברה המפרקת מש"ה תני דאפי' נשברה השדרה ונפסק החוט לא הוה אלא טרפה ולא נבלה דואלו טרפות קתני ולא נבלות אך יש לומר דקושית התוס' אלו קאי לפי תירוצא דרבא דלעיל דהפי' אלו טריפו' אלו אסורו' ויש מהן נבלו' ויש מהן טרפות ודוק:

דף מב:

גמ' הא איכא בהמה שנחתכו רגלי' ומשני סבר לה כרשב"א דאמר יכולה היא לכוות ולחיות ופריך הגמ' אע"ג דיכולה לכות ולחיות למאן קאמר וכו' ומפרש רש"י אע"ג דיכולה לכוות ולחיות קושי' היא דאפ"ה איכא למימר דאטריפה לא פליג ר"ש וכו' ומתרץ הגמ' אלא סבר לה כרשב"א דאמר כשרה היא ומפרש המהר"ם דסבר כרשב"א דמכשיר ולא מטעמי' וכו' והנה דברי רש"י מ"ש דאפ"ה איכא למימר דאטריפה לא פליג ר"ש תמוהין דא"כ לענין מאי קאמר רשב"א מכשיר דיכולה לכוות ולחיות והמהר"ם מפרש בדוחק דאתי לאשמועינן לענין שאר מילי לענין עדות אשה באדם ולאו לענין טריפות קאמר לה והוא דוחק גדול גם מ"ש רש"י בד"ה רשב"א בתוספתא קתני לה הכי ורשב"א מכשיר וכו' והכא נקט סיפא דמלתא ולא נקיט השתא רשב"א מכשיר הוא דוחק ולולי דברי רש"י נ"ל לפרש באופן אחר דהנה בתוספתא איתא הלשון הכי דהתנא דתוספתא חשיב תוך הטרפות בבהמה נחתך הירך שלה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה ורשב"א מכשיר מפני שהיא יכולה לכוות ולחיות והנה בירך מצינו לאשכוחי' ג"כ כשנחתך הירך מארכובה ולמעלה עד שנראה החלל דהוה כנבלה כדאמר לעיל דף כ"א ע"א אמר ר' אליעזר ניטל ירך וחלל שלה ניכר הוי נבלה היכי דמי חלל שלה אמר רבא כל שרבוצה ונראת חסרה ואיתא לעיל דף י"ח מתני' דהשוחט במגל קציר בדרך הליכתה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין אמר ר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן אף כשהכשירו ב"ה לא הכשירו אלא לטהר מידי נבלה אבל באכילה אסורא אלמא דהלשון פוסלין ומכשירין שייך למתני בדבר דהוי נבלה והרי בתוספתא הנ"ל קתני נמי דהת"ק קאמר פסולה ורשב"א מכשיר לפ"ז מצינו לפרש הסוגיא הכי דהמקשה פריך ממתני' דלקמן דף ע' ע"ב מתרץ סבר לה כרשב"א דתוספתא דאמר דיכולה לכוות ולחיות ומש"ה לא נקיט התרצן בקצרה סבר לה כרשב"א דמכשיר משום דעל זה מצינו למדחי דלעולם ס"ל לרשב"א בהמה שנחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה טרפה והתוספתא דקתני שנחתך הירך מיירי דנראת חסרה אם רבוצה דאזי פליג ת"ק ור"ש אי הוה נבלה או לא ומש"ה נקיט הת"ק הלשון פסולה לאורוי דהוה נבלה ע"ז קאמר רשב"א מכשיר פירושו לטהר מידי נבלה אבל לעולם אפי' לרשב"א בהמה שנחתכו רגלי' מן הארכוב' ולמעלה הוי טרפה ואזי הקושיא במ"ע מש"ה נקיט התרצן הטעם של רשב"א מפני שיכולה לכוות ולחיות דהשתא ס"ד של התרצן דטרפה אינה חי' אזי מוכח ע"כ מדברי רשב"א דקאמר מפני שיכולה לכוות ולחיות דאפי' טרפה לא הוה אלא כשרה לגמרי ע"ז פריך הגמ' שפיר אע"ג דיכולה לכוות ולחיות למאן קאמר לתנא דבר"י תנא דבר"י טרפה חי' ס"ל וא"כ אכתי מצ"ל כנ"ל דלעולם דרשב"א נמי ס"ל דהוה טרפה ורק מכשיר לטהר מידי נבלה מפני שיכולה לחיות אזי לא הוה נבלה דנבלה הוה כמתה אבל לעולם רשב"א נמי ס"ל דהוה טרפה ומשני סבר לה כרשב"א דאמר כשרה היא לגמרי ולא מטעמי' ודוק:

ולפי פשוטו מ"ל קושית המקשה הכי דנראה לי' להמקשה דוחק לומר דס"ל כרשב"א ולא מטעמי' ואזי פריך המקשה הכי אע"ג דיכולה לכוות ולחיות למאן קאמר לתדבר"י וכו' דהא לתנא דבר"י דס"ל טרפה חי' הך טעם מפני שיכולה לכוות ולחיות הוא ללא הועיל וא"כ כשבטל הטעם ממילא בטיל הדין מה דמכשיר רשב"א וא"כ איך מצ"ל דתנא דבר"י ס"ל כרשב"א ואעפ"כ מתרץ הגמ' סבר לה כרשב"א ולא מטעמי' וק"ל:

תוס' ד"ה אפיק חדא ועייל חדא ולמאן דאמר חסרון מבפנים לא שמי' חסרון וכו' צ"ל דהך סוגי' כר"ש כו' ע"ש התוס' דקדקו בלשונו לומר דהך סוגיא ולא כתבו דתנא דבר"י ס"ל כר"ש משום דלמאי דס"ד השתא אכתי לא ידעינן המסקנא הנך תרתי דאפקת לא תיפוק א"כ מצ"ל שפיר דתדבר"י סובר אפי' כרבנן ולא חשיב ריאה שחסרה וס"ל כרבנן דרשב"א דבהמה שנחתכו רגלי' טרפה ואזי אפיק ריאה שחסרה ועייל בהמה שנחתכו רגלי' או מצ"ל דחשיב המסס וב"הכ בתרתי ואזי אפיק חסרון דריאה ועייל חסרון דשדרה אך קושי' התוס' על התרצן דהו"ל לתרץ הכי אקושי' דבהמה שנחתכו רגלי' או אקושיא דחסרון בשדרה מש"ה נקטו התוס' בלשונם דהך סוגיא כר"ש וק"ל:

הנה יש להקשות על התוס' שכתבו ולמ"ד חסרון מבפנים לא שמי' חסרון כו' מאי קושי' הא הך מ"ד דס"ל לקמן חסרון מבפנים לא שמי' חסרון הוא עולא אמר ר' יוחנן דף מ"ז והרי כתבו התוס' לקמן בד"ה הנך דאפקת כו' דעולא ור' יוחנן לית להו י"ח טרפות ואזי לק"מ אליבייהו אך י"ל הכי הא עכ"פ מתדבר"י מוכח דס"ל חסרון מבפנים שמי' חסרון מדקחשיב ריאה שחסרה ואיך פליגא עולא ור' יוחנן עלי' לומר דחסרון מבפנים לא שמי' חסרון דע"ז ליכא תנא דמסייע להו דבשלמא מאי דלית להו י"ח טרפות ס"ל כתנא דמתני' דאלו טרפות דוקא אבל אדינא דחסרון מבפנים לא מצינו שום תנא וק"ל:

גמ' האיכא חרותה ק"ק מאי פריך הגמ' לפמ"ש רש"י ותוס' דמה"ט לא תני במתני' טרפות חזותא דריאה דדמיא לבישרא ולדיותא משום דהנך חזותא לקותא נינהו וכל לקותא סופה לנקוב והוה לה נקובה א"כ דלמא הא דחרותא שצמקה הריאה טרפה נמי מטעם לקותה שסופה לנקוב וכדאמר לקמן ריאה דדמיא לאופתה שקשה כעץ דטרפה דהוא נמי מטעם לקותא ואזי חרותה הוה סופה לנקוב או לחסור והוה בכלל נקובה או בכלל חסורה מש"ה לא חשיב חרותא וצ"ע:

רש"י ד"ה נעקרה הצלע עד חצי חוליתה וכתב המהר"ם אבל רש"י מפרש שם דשמואל איירי בלא חוליתא וצ"ל דאע"ג דס"ל לרש"י דשמואל לא בעינן חצי חוליא אנן כרב קיי"ל דס"ל התם דבעינן חצי חוליא ולכך פירש רש"י קושית המקשה לפי ההלכתא עכ"ל ואעפ"כ י"לד מי הכריח רש"י לפרש אליבא דשמואל הכי דהו"ל לפרש כפשוטו דהקושיא אליבא דשמואל דנעקרה הצלע לחוד בלא מצי חוליא דטריפה וכדמקשה מאינך מאי דקאמר שמואל מגולגולת שנחבסה ברובה ובשר החופה את רוב הכרס ברובה ואפשר לומר הכי דקשיא לי' לרש"י קושית התוס' ד"ה אמר שמואל וא"ת לר' יוחנן דאמר התם בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדים חסר להו מי"ח טריפות וכו' זהו הכריח לרש"י לפרש נעקרה צלע עם חצי חוליא ואזי לק"מ לר"י דבנעקרו לבד ס"ל לר' יוחנן ברוב שני צדדים אבל נעקרה חד צלע לא אבל נעקרו צלע עם חצי חוליא מודה ר' יוחנן דטריפה וכדמקשה המהר"ם על התוס' ד"ה אמר שמואל וז"ל ועוד קשה מאי מקשו בתר הכי וא"ת לר"י וכו' הא איכא למימר דלר"י חשיב הכא בעקרה צלע וחצי חוליא דמודה בה ר' יוחנן ע"ש וק"ל:

תוס' בד"ה אמר שמואל נעקרה צלע וכתב המהר"ם ועוד קשה מאי מקשה בתר הכי וא"ת לר"י וכו' ותירץ וז"ל ונראה דהתוס' ס"ל כפשוטו דמלתא דשמואל איירי בלא חצי חוליא משום דטריפות דחצי חוליא לא שייכי למיחשבה הכא בחדא בפני עצמו משום דבכלל חסרון בשדרה וכו' דכבר חשיב לה הכא יש לתמוה על דברי המהר"ם דהא הך חוליא דמתני' דחסרון בשדרה לא מיירי בכה"ג בחוליא שיש בה צלעות אלא בגווני אחריתי דלקמן דף נ"ב ע"א פריך הגמ' אמלתא דשמואל דאמר נעקרה צלע מעיקרא טריפה ממתני' דכמה חסרון שדרה דאמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטריפה ופירש רש"י דלב"ה מטרפי' בחדא חוליא אלמא לשמואל עקירת חוליא הוא דטרפה ולא עקירת צלע ומשני הגמ' הכא צלע בלא חוליא התם חוליא בלא צלע ופריך הגמ' חוליא בלא צלע היכי משכחת לה ומשני בשלהי כפלי פירש רש"י יש חוליות הרבה שאין שם צלעות וא"כ דמתני' מיירי בגוונא אחריתי בחוליות שאין בו צלעות שפיר מצ"ל הכא דהפי' במלתא דשמואל כדמפרש ר"ח לקמן בד"ה נעקרה צלע דהפי' נעקרה צלע עם אסיתה דהיינו חצי חוליא דהך חוליא שיש בה צלעות אינו בכלל חוליא דמתני' דכמה חסרון בשדרה דפי' חוליא אחרת שאין בו צלעות וק"ל:

דף מג.

תוס' ד"ה יפלא כליותי פי' בקונטרס והאי לקותא הוא וקשה דמנ"ל דהאי לקותא דאיוב הוי לקותא דטריפה הא איכא לקותא דכשרה כדאמר לקמן וכו' והמהרש"א כתב דלפי פירושם דלעיל דר' יוחנן לית לי' לקותא דרכיש הו"מ לדחוי פירש"י דר' יוחנן הוא מרא דשמעתין עכ"ל ואפשר ליישב פירש"י הכי לפמ"ש הכר"ופ בסימן מ"ד ס"ק א' דדעת הרבה מחברים וגם המהרש"ל דבנחלקו לשנים טריפה ודייקי' לי' מדברי איוב יפלח כליותי והיינו בקוע לשנים כמו פולח ובוקע דהיינו כמ"ש הכר"ופ לבסוף דאם נחתכו דרך עוביו עד שהבקיעה עובר לגמרי והרי הן ב' חלקים טריפה אבל בעוביא שלמה ולא נבקע כשרה וכן מורים הדברים באו"ה לפ"ז מצ"ל דרש"י ס"ל דהא דקאמר ר' יוחנן אלו טריפות דוקא ואתא אלו למיעוטי דרב מתנא וכ"ש דרכיש זהו דוקא בהך לקותא שנמצא בה ליחה או בהסמסה שהגיע עד הלובן שבתוך הכוליא כדאיתא בש"ע סימן מ"ד משום דס"ל דלקותא כזה יכול להיות הדרא ברי' דאי בדרי' לה סמא חיי כדאיתא לקמן דף נ"ד אבל הך לקותא דיפלח כליותי דהוא נבקעו לשנים מצ"ל דאף ר' יוחנן מודה משום דלא הדרא בריא דהא נבקעו לשנים ואזי הכאב גדול מאוד עד שיגיע לשאר אברים הפנימים שיתקלקלו עי"ז וכמ"ש האגור שהטעם לקותה הכוליא שעי"ז יתקלקלו הבכי מעים וזהו שכתב רש"י בד"ה יפלח כליותי היינו לקותא וטריפה ולא כתב היינו לקותא דרכיש אלא דפירושו דמה שיפלח הוא הלקותא וממילא לק"מ קושית התוס' וקושית המהרש"א ודוק:

רש"י בד"ה הלכה כדברי האומר כזית והכא מייתי לה משום שמעתתא דרב יצחק בר יוסף משמי' דרבי יוחנן ע"ש ואפשר לומר דמש"ה מייתי הנך תרתי מימרות בהדדי בדרך לא זו אף זו לאשמועינן דהך כללא דמימרא דאמר דבכל מקום אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה דהוא ליתא כהמסקנא דגמ' אמוראי נינהו וכו' ובתחילה אמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן הלכה כדברי ר' יוסי בר יהודה דמדהוצרך ר' יוחנן לומר בהדיא הלכה כרבי יוסי בר יהודה מוכח דלא אמר הך כלל הלכ' כסתם משנה ואת"ל דהכא הוצרך ר' יוחנן לפסוק בהדיא הלכה כדברי ר' יוסי בר יהודה משום דרבים פליגי עלי' כמ"ש המהרש"א לזה קאמר הך מימרא דאמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן הלכה כדברי האומר כזית דבהך דינא לא פליגי רבים עלי' ואפ"ה הוצרך ר' יוחנן לומר בהדיא הלכה כדברי האומר כזית אזי ש"מ דהך כללא דאמר ר' יוחנן דבכל מקום הלכה כסתם משנה ליתא וק"ל:

תוס' ד"ה והא אמר ר' יוחנן כו' והר"י מאורלייניש תירץ דהכי פריך וכו' אמאי איצטריך ר' יוחנן לומר הלכה כמותו הא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה לכאורה יש להקשות דהא הוצרך ר' יוחנן לומר הלכה כמותו דבלא"ה לא ידעינן הי סתמא עיקר דמאי אולמא הך סתמא מהך סתמא ואפשר לומר דבל"ה נמי הוה פסקינן כדברי האומר כזית משום שהאחרון עיקר וכן כתב המהר"ם שיף או משום דלקולא ולחומרא לחומרא נקטינן וק"ל:

דף מג:

רש"י בד"ה אין חוששין שמא נקב הי' והבריא והוי קרום שעלה מחמת מכה בושט דאינו קרום ואני שמעתי והבריא לשון ניקב וכו' הנה הקשה הש"ך בסימן ל"ג ס"ק כ' וז"ל ולכאורה קשה למה הוצרך המחבר לטעם ונתרפא כיון דפסק בסעיף ז' דאין בדיקה לושט מבחוץ א"כ שפיר הו"מ למימר דחיישינן שמא ניקב אע"ג דלא נתרפא וכו' וכמו כן קשה על רש"י דס"ל לעיל דלענין נקב נמי אין לושט בדיקה מבחוץ א"כ ל"ל הך טעמא שמא נקב הי' והבריא והוי קרום שעלה מחמת מכה דהא אע"ג דלא חיישינן שמא נתרפא עכ"פ חיישינן שמא ניקב דאין לושט בדיקה מבחוץ וכן הקשה המהר"ם שיף ולשיטת רש"י אין לתרץ כתירוץ הש"ך דהוצרך לטעם דונתרפא כשמפרידין שתי העורות ורואין שגם הפנימי לא ניקב מעבר לעבר דהא כתב רש"י על מאי דקאמר אבל ישב חיישינן דחיישינן שמא ב' העורות נקבו והבריא החיצון אלמא דנראה לו לרש"י דמיירי שניקב הפנימי מעבר לעבר דאל"כ למה כתב רש"י דוקא והבריא החיצון תו י"לד בדברי רש"י דבד"ה מאי שנא מספק דרוסה כו' כתב רש"י והכא לא אפשר למבדקי' דנקב במשהו בעור החיצון של ושט לא מינכר דהוא כפי' ב' של רש"י ואח"כ בד"ה חיישינן כתב רש"י שמא ב' העורות נקבו והבריא החיצון דהוה כפי' א' של רש"י לעיל ונראה לתרץ ב' קושיות אלו דהנה כתב רש"י לעיל דף כ"ח ע"ב בד"ה אין לו בדיקה מבחוץ לפי שהוא טרפה בנקב משהו ואינו ניכר וטיפת דם נכנסת מבפנים בנקב ואינו כיכר אבל קרום הפנימי לבן הוא וטיפת דם ניכרת בו וכמו כן כתב הר"ן בסוגיא הנ"ל דף כ"ח דס"ל דלענין נקב יש לושט בדיקה מבחוץ וכתב על ההוא עובדא דממסמס קועא דמא וז"ל דאין ה"נ דושט יש לו בדיקה אפי' מבחוץ והכא שאני דמאחר שצווארו מלא דם חוששין שמא כסה הדם את הנקב ונקרש בתוכו שאינו יוצא ע"י הדחה ואי אפשר להכירו מבחוץ כלל לפ"ז מצ"ל דדוקא בדאיכא קורט דם אזי חיישינן שמא ניקב מבחוץ ונקרש הדם בתוכו ואינו ניכר מבחוץ אבל אי ליכא קורט דם לא חיישינן כלל הך חששא רחוקה שמא ניקב החיצון ונקרש הדם בתוך הנקב לפ"ז מצ"ל איכא בינייהו בין ב' פירושים של רש"י הכי דלפי' הראשון דהטעם שמא ניקב הי' והבריא והוי קרום שעלה מחמת מכה בושט זהו שייך אפי' אי ליכא קורט דם וזהו שכתב רש"י וקורט דם אין בה בפנים והך טעמא דמיירי אפי' בדליכא קורט דם אח"כ כתב רש"י ואני שמעתי והבריא לשון ניקב דאזי דוקא אי איכא קורט דם אנו חוששין להך חששא שמא ניקב אבל בדליכא קורט דם לא חיישינן כלל ואיכא גוונא כמי היכא דשייך הך חששא שמא ניקב החיצון בדאיכא קורט דם ולא שייך הטעם דשמא נתרפא כגון דחזינן דאכלה קוץ או מחט ובזמן קצר אח"ז נשחטה הבהמה דלא היתה יכולה להתרפות בזמן קצר כזה דאזי חיישינן שמא ניקב ולא שמא נתרפא והנה כתב הרשב"א להך שיטה דס"ל דלענין נקב אין לושט בדיקה מבחוץ וז"ל יש לומר דלא אמרו ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא היכא דאיכא לספוקי בכולי' ושט היכא דאינקוב כגון ההוא אווזא ומפני שהעין משוטט בכל ובנקב משהו עובר ההרגש ואינו מרגיש בו כיון שהוא אדום ואינו ניכר אלא בדקדוק גדול אבל אם ניקב מבפנים ואין לנו מחפש אחר נקיבתו אלא מבחוץ כנגד ניקב הפנימי הרי הוא יכול לכוון עליו אם ישנו כך תירץ רבינו הרב ז"ל וכתב על זה הרשב"א שאין דעתו של רש"י ז"ל כראה כן מדפירש על קושית הגמ' מ"ש מספק דרוסה והכא לא אפשר למבדקי' דנקב משהו בעור החיצון של ושט לא מינכר עכ"ל נראה מתוך פירושו דנקב משהו אע"פ שמקומו ניכר מבפנים אאין לו בדיקה מבחוץ נגד הקוץ שהרי קוץ זה ניכר מקומו מבפנים עכ"ל הרשב"א והר"ן ז"ל כתב ג"כ לחלק בין מקום ידוע לשאינו ידוע וכמו כן הש"ך בסימן ל"ג לפ"ז מצ"ל מש"ה פירש רש"י דקושית הגמ' מ"ש מספק דרוסה דפריך והכא לא אפשר למבדקי' דנקב משהו בעור החיצון של ושט לא מינכר דזהו לטעם ב' דרש"י לרבותא דלא מיבעיא לטעם א' דשמא נתרפא בודאי קשה אעולא דקאמר אין חוששין שמא הבריא אמאי ניחוש לשמא נתרפא אלא אפי' להך טעם דשמא הבריא ניקב נמי קשיא אעולא איך קאמר עולא סתמא אין חוששין שמא הבריא דמשמע בכל גוונא אפי' בדאיכא קורט דם בפנים אמאי ניחוש שמא הבריא ניקב דבכה"ג נקב משהו בעור החיצון של ושט לא מינכר ואתא רש"י לאשמועינן בזה דל"ת דהמקשה פריך דוקא להך טעם דשמא נתרפא אבל לאידך טעמא דשמא הבריא ניקב לא קשה קושית המקשה דזהו שפיר אפשר למבדקי' בעור החיצון נגד מקום הקוץ דזהו מקום ידוע מש"ה כ' רש"י לאשמועינן דקושית המקשה אפי' להך טעם דשמא הבריא ניקב משום דהכא לא אפשר למבדקי' אע"פ שהוא מקום ידוע ואח"כ בד"ה חיישינן הוצרך רש"י לפרש לטעם הראשון שמא ב' העורות נקבו והבריא החיצון דהא מדאמר עלי' רב כהנא לא תצייתו לי' ישב אתמר אבל נמצאת לא איצטריך לי' לעולא לומר דכולהו חיווי ברייתא קוצי אכלן דזהו מיירי ע"כ בדליכא קורט דם וכמו"ש הרשב"א דאל"כ איך קאמר רב כהנא דלא איצטריך לי' לעולא לומר משום דכולהו חיווי ברייתא קוצי אכלן וכי נמצא קורט דם בקוצים דאכלי חיווי ברייתא א"ו דמיירי בדליכא קורט דם ובדליכא קורט דם לא הוה חיישינן שמא הבריא נקב דהא ליכא דם שנכנס בנקב בחוץ כנ"ל מש"ה הוצרך רש"י לפרש לפי טעם א' דחיישינן שמא הבריא החיצון דנתרפא וק"ל:

תוס' ד"ה אי כשמואל האומר ברובו אע"ג דשמואל פוסל בפ"ק הגרים שליש ושחט שני שליש גבו כל הכשר בשחיטה וכו' הכא בעי למימר דרבא לא פסול מהאי טעמא וכו' תירוצם דחוק תו מקשין העולם דהקושיא על ר' אבא במ"ע דאמר תורי' בין לרב בין לשמואל שרי הא לשמואל בלא"ה פסול מטעם דהגרים שליש ושחט שני שליש ונראה לתרץ קושית תוס' ויתורץ בזה ג"כ קושית תוס' דף מ"ד בד"ה כולה כרב עבדה שכתבו דהמ"ל כולה כשמואל עבדה דלאו מקום שחיטה הוא ואסר נמי בהגרים שליש ושחט שני שלישים וכו' ע"ש דהנה לעיל דף כ' ע"ב מסיק הגמ' אמר רבינא אמר לי רבין בר קיסי הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין בעוף לא אמרן אלא במליקה אבל בשחיטה יש עיקור ופריך הגמ' והאמר ר' ירמי' אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה הא פסול פסול ומתרץ הגמ' ההיא פליגא פירש"י ההוא דר' ירמי' פליגי אדרבין בר קיסי פי' דסובר דהא דתני רמי בר יחזקאל דאין עיקור סימנין בעוף קאי ג"כ אשחיטה דאף לשחיטה אין עיקור וכתב רש"י ולית הלכתא כמתניתא דרמי בר יחזקאל דהא תניא בפרקין לקמן שחט את הושט ואח"כ כשמטה הגרגרת כשר נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט פסולה וכו' ואי קשיא לך מתניתא אמתניתא דרמי בר יחזקאל תריץ הא כמ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה עכ"ל לפ"ז מצ"ל דר' אבא סובר דלפי המסקנא שמואל קאי אליבא דהלכתא כאידך ברייתא דפליגא ארמי בר יחזקאל דס"ל לשמואל דבשחיטה יש עיקור וכמו כן במליקה דמסברא ראוי להיות מליקה דומה לשחיטה וכמו"ש הרשב"א לעיל דף י"ט למד מחזיר סימנין ואזי לפי המסקנא לא נצטרך לומר דמאי דקאמר ר' ירמי' אמר שמואל דכל הכשר כשר הא פסול פסול לא אתי למיעוטא הגרים שליש ושחט שני שליש אלא ס"ל לשמואל כלישנא בתרא דלעיל דרב הונא אמר רב אסי דמחלוקת בשהגרים שליש ושחט שני שליש דרב יוסי בר' יהודה סבר מידי דהוה אחצי קנה פגום והרי רב ושמואל קאמרי לעיל דהלכה כרב יוסי בר יהודה וכן פסקינן בש"ע סימן כ"ד סעיף י"ג כר' יוסי בר יהודה ללישנא בתרא דהגרים שליש ושחט שני שליש כשר וס"ל לר' אבא דשמואל קאי אליבא דהלכתא כלישנא בתרא דרב הונא אמר רב אסי דמצ"ל דכל הפסול פסול אתי למיעוטי מידי אחרינא דהיינו כל הפסול בשחיטה הוא עיקור סימנין דפסול בעוף כאידך מתניתא דנשמטה הגרגרת פסולה פסול נמי במליקה דמליקה היא דומיא דשחיטה והשתא שפיר קאמר ר' אבא דתורא שרי אליבא דשמואל וכהלכתא לפ"ז מצינו לתרץ קושית התוס' ד"ה אי כשמואל דאע"ג דשמואל פוסל הגרים שליש ושחט שני שליש דמצ"ל דרבא נמי ס"ל דשמואל קאי אליבא דהלכתא דהגרים שליש ושחט שני שליש כשר והא פסול פסול אתי למיעוטי מידי אחרינא כנ"ל וממילא מתורץ ביה ג"כ קושית התוס' ד"ה כולה כרב עבדה הנ"ל דמהאי טעמא הנ"ל לא בעי למימר כולה כשמואל עבדה דלאו מקום שחיטה היא ואסר כמי בהגרים שליש ושחט שני שליש דניחא לי' טפי לומר דשמואל קאי אליבא דהלכתא וק"ל:

דף מד.

תוס' ד"ה ור' יהושע היא כו' וי"ל כיון דקאמר לא בשמים היא משמע דאית לי' דבשום דוכתא אין משגיחין בבת קול עכ"ל והנה דברי התוס' תמוהין דהא איתא בב"מ דף נ"ט בהדיא דמפרש התם ר' ירמי' אין משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות ואזי להך טעמא קושית התוס' במ"ע דלמא דוקא בעובדא דר' אליעזר דפליגי רבים עליו קאמר אין משגיחין בבת קול אבל לא נגד בת קול דב"ה דהם רבים ולולי דברי התוס' יש לתרץ הכי דהנה מצינן כמה פעמים דב"ש הוי רובא כדאמרינן בשבת גבי שמונה עשר דבר נמנו ורבו ב"ש על ב"ה וכיוצא בזה מצינו בביצה שגברו ידן של ב"ש ואזי מצינו לפרש הך ר' יהושע דאין משגיחין בבת קול נמי גבי מחלוקת דב"ש וב"ה דהיינו דוקא אי ב"ה הוי רובא אזי הלכתא כב"ה דאחרי רבים להטות אבל בכל מקום אין אנו מוכרחין לפסוק כב"ה אלא הוי שוה בשוה ב"ש וב"ה אזי הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה ומכ"ש כשב"ש הם רובא והשתא מתורץ קושית התוס' דהכה י'לד ברישא לעולם הלכתא כדברי ב"ה דמלת לעולם מיותר דהול"ל סתמא הלכתא כב"ה א"ו דה"פ דרישא ס"ל דלא כר' יהושע אלא דבכל מקום משגיחין בבת קול ואזי אפי' הוי ב"ש רובא ומכ"ש שוה בשוה אפ"ה הלכתא כב"ה וזהו כוונתו מאי דקאמר לעולם אבל סיפא אתיא כר' יהושע דאמר אין משגיחין בבת קול נגד הרוב ואזי תליא ברובא ואז הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה בשוה בשוה וק"ל:

תוס' ד"ה והא איכא עיקור סימנין כו' תימא דהיכא פשיטא לי כו' ולפי' בה"ג פריך שפיר וכו' ומיהו קשה לפי' ה"ג וכו' עכ"ל וי"ל קושי' התוס' על בה"ג דמ"ל דבה"ג סובר דבאיגום איגומי כולו נמי אין שחיטה מועלות בו דהא נשמט כולו ואין הסימן מחובר במקומו וכמו שמחלקו התוס' בין פי' רש"י לפי' בה"ג דלרש"י ז"ל נראה להתוס' לומר דבניטל כולו בשרה ולבעל ה"ג לא. כמו כן מצ"ל לבה"ג דס"ל לענין זה באיגום איגומי כולו נמי אין שחיטה מועלת בו והא דקאמר בשלמא הא דאיגום איגומי הא לפי מה דס"ד אבל לפי האמת דמשני צא תימא כולו אלא רובו מתניתן דניטל לחי התחתון נמי איירי בכה"ג ברובו ובאיגום איגומו וכמו מימרא דשמואל דאיירי ברובו מדקאמר ותנא תנא ושמואל אתא לאשמועינן דבניטל הרוב ואין חילוק בין איגום איגומו לעיקור אבל לעולם באיגום איגומי כולו מ"ל דס"ל לבה"ג דאין שחיטה מועלת בו לפ"ז מתורץ קושי' התוס' הנ"ל מ"ש לפי' המקשה תקשי לי' ארבה בב"ח גופי' דמצ"ל דבל"ז לא הוי קשה מידי דס"ל דעיקור הוא דאין שחיטה מועלת בו ומיירי באיגום איגומו כולו ומתניתן דניטל לחי תחתון כשר מיירי באיגום רובו אבל שמואל לא מצי איירי רק בדאיעקור איעקורי כפירש"י ז"ל ורבה בב"ח מיירי באיעקור איעקורו רובו. אבל השתא דאמר בשלמא לר"פ לא קשי' דהא דעיקור סימנין מיירי באיעקור איעקורי א"כ אפי' דאיעקור איעקורי אינו טרפה רק אין שחיטה מועלת בו פריך הגמ' שפיר והאמר רבה בב"ח וכו' וק"ל:

בא"ד וכן קשה לפי' ר"ח שמפרש דאיפרק איפרוקי שנפרדו הסימנין זה מזה וכו' וע"ש וכ"ל קושי' התוס' דמ"ל לפי פי' ר"ח כל הגירסות א"ש דמצ"ל דסוברים כפי' ר"ח דפי' איפרוק איפרוקי שנפרדו הסימנים זה מזה:

והנה כתב המהר"ם ז"ל דזה דוחק לומר דעיקור סימנין מיירי באיקפול איקפולי כולו דאזי אין שחיטה מועלת בו אבל באיפרוק איפרוקי בכח טריפה ממש הוי ז"א דהיכא ידעינן כשניקפל כולו שלא הי' בכח ע"ש ולפ"ז מתורץ קושי' התוס' דבל"ז לא ה"מ להקשות מעיקור הסימנין על רבה בב"ח דמ"ל דעיקור הסימנין מיירי באיקפול איקפולי רובו דרובו הוי ככולו אבל לרבה בב"ח מיירי דאיפרוק רובו בכח אבל השתא דמשני הגמ' אליבא דשמואל לא תימא כולו אלא אימא רובו אזי צ"ל אפי' דאת"ל דעיקור סימנין מיירי באיקפול איקפולי עכ"פ מיירי דאיקפול איקפולי כולו דהא קאמר שמואל דברובו כשר פריך שפיר והא אמר רבה בב"ח סימנין שנדלדלו ברובן טרפה דהשתא אין לומר דעיקור מיירי באיקפול איקפולי כולו ורבה בב"ח מיירי באיעקור איעקורי דהא כשאיקפול וניטל כולו היכי ידעינן אם הי' בכח או לא כמ"ש המהר"ם ומשני הגמ' הכי דודאי האמת כן דלא ידעינן אם הי' בנחת או בכח אך רבה בב"ח מיירי בכה"ג כפי' ר"ח דאיפרוק איפרוקי שנפרדו הסימנין זה מזה ודוק:

הנה כתב המהרש"א בדיבור זה על פי' מהרש"ל וז"ל ואני לא אבין למאי דגרסינן נמי וכו' ולמה לא ניגרוס גבי מתניתן לרב פפא לא קשיא הא דאיקפול וכו' וע"ש דבריו אינן מובנים לי דהא כמו שמפרש לקמן דברי התוס' מיהודאית ספרים וכו' דע"כ דלא גרסו מעיקרא לאוקמא מלתא דשמואל וכו' דא"כ לא פריך מידי וכו' דהא מה שאמר שמואל ברובו מצי איירי באיקפול איקפולי ורב נחמן אמר שמואל בדילדול אידלדולי א"כ כמו כן מצ"ל לפי פי' המהרש"ל ז"ל דאית גרסינן בשלמא מתניתן לרב פפא לא קשי' הא דאידלדול אידלדולי וכו' אזי לא פריך ג"כ מידי והא אמר שמואל ברובו כנ"ל וק"ל:

דף מה.

ברש"י ד"ה ובגולגולת כו' עיין במהרש"א ויש להקשות דעכ"פ תקשי למה מפרש רש"י דוקא כלישנא קמא בבכורות ולא הביא ב' הלשונות ואפשר לומר דקשי' לי' לרש"י ללישנא ב' מאי פריך ר' ירמי' דלמא ההיא מתני' ובגולגולת אתי' כב"ה דמסתמא סתם תנא דברייתא כב"ה דאליבי' השיעור כדי שינטל מן החי שהוא כסלע ולא כמלא מקדח וא"כ מצ"ל דמש"ה משערינן בנקב הארוך או בשאין בהן חסרון במקום אחד כמלא מקדח שהוא גדול מכסלע מש"ה כתב רש"י באוקימתא ראשונה דמסתמא ר' ירמי' סובר כאוקימתא א' דאזי אליב' דב"ה גמי כשיעור כמלא מקדח בלא חיסומו ומדקאמ' כמלא מקדח סתמא בוודאי הפי' ג"כ כשאר מלא מקדח אם יש חסרון בגולגולת וק"ל:

בתוס' ד"ה אישתמיטתי' וכתב המהרש"א וז"ל דודאי לא עדיפי נקבים שאין בהן חסרון מפסוקה כו' וי"ל לפמ"ש הט"ז והש"ך בסימן ל"ד וכנראה ג"כ מדברי מהר"ם לובלין דכאיסר גדול מרוב א"כ לא משני המהרש"א מידי ואפשר לומר דלדידהו קושית המהרש"א מעיקרא לק"מ דעכ"פ תקשי מנ"ל לר' ירמי' להקשות דבשלמא התם גבי גולגולת דשיעור חסרון כמלא מקדח שפיר מצטרפין הנקבים למלא מקדח משא"כ הכא גבי נקבים שאין בהן חסרון לא מצינו שום שיעור גבי אין בהן חסרון שהוא כאיסר אלא מצינו גבי פסוקה שהיא כמי אין בה חסרון דמשערינן בה ברובו מה"ת נימא ליתן בנקבים שאין בהן חסרון שיעור אחר כאיסר ולהקשות עי"ז לרב ואין לומר דילמא ה"פ בדברי ר' ירמי' ה"ג כיון דשיעורא כאיסר דהא מצינו בנקב גדול שאין בה חסרון דאם נפתחה כדלת משערינן בה כאיסר לרחבו וכתב רש"י ע"ז ד"ה כדי שיכנס איסור לרחבו ושיעור גדול הוא זה מאיסר דהכא בעינן נכנס ויוצא משום דאין כאן חסרון כו' וא"כ ראוי לשער ג"כ בנקבים קטנים שאין בהן חסרון להצטרף לאיסר לרחבו דא"כ הו"ל לר' ירמי' לפרושי בהדיא בז"הל ה"נ כיון דשיעורו כאיסר לרחבו כו' הלא מימרא דר' נחמן אינו ידוע כ"כ כמו מתני' אך על הש"ך וט"ז ק' מאי פריך ר' ירמי' כיון דשיעורא כאיסר לכאיסר מצטרפין הא זהו דוקא כשעומדין באורך או ברוחב אבל ר"י אמר רב מיירי שעומדין בהיקף אזי מצטרפין לרובא תו קשה איך קאמר אישתמיטתא הא מצ"ל דשפיר ידע ר' ירמי' דמצטרפין לכאיסר באורך וברוחב ובאין בהן חסרון ברובא רק ס"ד דר"י להצטרף בכאיסר אפי' בהיקף ואפשר לומר דהיינו מה שמתרץ ומתורץ בזה מ"ש התוס' ולשון אישתמיטתא קשה דס"ד דר' ירמי' מדקאמר ר' יהודה א"ר סתמא דמיירי אפי' באורך או ברוחב ואזי פריך שפיר דבכה"ג באורך או ברוחב ראוי להצטרף בכאיסר ומתרץ דע"כ אישתמיטתא וכו' דאל"כ קשיא דרב אדרב דלעיל קאמר באורך וברוחב ברובא וכאן בכאיסר א"ו דלעיל מיירי בהיקף וכאן מיירי באורך או ברוחב ואזי לק"מ וממילא מתורץ בזה קושית תוס' מ"ש ולשון אישתמיטתא קשה:

דף מה:

גמ' למ"ד רוב עורו כו' וכתב המהרש"א ולמ"ד רוב מוחו אע"ג דאיכא למבעי דשמא בעורו לא בעי רוב ע"ש אפשר ליישב הכי דהך לא רצה הש"ס למבעי דמ"ל דתפשוט מדר' הונא דאמר סתמא אין הלכה כר' יעקב דקשיא הא איכא למיטעי' דר' ור' יעקב פליגי בעור דר' סבר עור חוט השדרה שנפסק ברובו ור' יעקב סבר דדוקא במוח השיעור ברובו אבל בעור א"צ רובו אפי' ניקב טריפה ואזי תיפוק מני' חורבא להתיר בעור כשלא נפסק הרוב וא"כ לא הו"ל לר"ה לסתום אלא לפרש דדוקא במוח פליגי דאמורא צריך לפרש דבריו ובפרט היכי דמצי למיפק מני' חורבא לקולא א"ו דס"ל לר' הונא בין לפירוש רוב עורו ובין לפי' רוב מוחו תמיד הלכתא דעורו בעי רוב ואזי ליכא למיבעי כלל הכי דשמא בעורו לא בעי רוב משא"כ לרב שפיר מיבעי לי' רוב מוחו מאי דדלמא כוונתו דרב דנקט רוב עורו לאשמועינן זאת דאפי' עורו בעי רוב דל"ת דפליגי במוח אבל בעור כ"ע מודים דלא בעי רוב ומצ"ל דמש"ה ר"ה תלמיד דרב ס"ל כוותי' דרבי' דמסתמא מדמפרש רב ברוב עורו משמע דס"ל כת"ק דאפי' בעורו בעי רוב ודוק:

גמ' אמר רבב"ח אמר ריב"ל נתמרך פסול נתמסמס פסול וכו' בי רב אמרי נתמסמס פסול נתמזמז כשר מיתבי רשב"א אומר וכו' ע"ש ויש להקשות לפי דברי הש"ך בי"ד סימן ל"א ס"ק ב' שכתב שאין חילוק בין נתמסמס הרבה לבין נתמזמז הרבה והא דקאמר נתמזמז כשר מיירי שנתרוקן רק מעט אבל בנתמסמס דקאמר דטריפה מיירי בנתמסמס הרבה לפי שדרכו להתמסמס הרבה א"כ מאי פריך הגמ' מבהמה שנתמזמז מוחה דילמא הך ברייתא מיירי שנתמזמז הרבה אח"כ מצאתי בספר כר"ופ שהקשה כזה על הש"ך ומש"ה פסק דלא כהש"ך דאפי' נתמזמז הרבה כשר ונ"ל לתרץ דברי הש"ך דמצ"ל מסברא דבתמזמז חמור מנתמסמס דנתמסמס גוף המוח הוא נשאר רק שנימוח אבל נתמזמז נתרוקן המוח לגמרי וכדאמרינן בסי' ל"ו גבי ריאה דאם נשפכה כולה כקיתון והסמפונת קיימין כשירה ובנחסר' שם בסעיף ח' פסק הרמ"א אם הוא יותר מרביעית טריפה וכמ"ש הש"ך שם ס"ק כ"א דגרע חסרה מנשפכה וא"כ אם מצינו דבנתמסמס הרבה טריפה וכ"ש דנתמזמז הרבה טריפה ולפ"ז מתורץ קושי' הנ"ל על הש"ך דשפיר פריך הגמ' מבהמ' שנתמזמז מוחה דאזי אין לומר כנ"ל דמיירי שנתמזמז הרבה דא"כ מ"ט תני התנא דברייתא דוקא נתמזמז טריפה דאיכא למיטעי דוקא כשנתרוקן אבל נתמסמס שאינו נתרוקן רק שנשפך כקיתון לא וטפי הו"ל למיתני נתמסמס טריפה וממילא ידעינן נתמזמז טריפה מכ"ש א"ו דברייתא מיירי בנתמזמז מעט ואזי לא מצי למתני נתמסמס לפי שבנתמסמס הדרך להיות הרב' כמ"ש הש"ך וא"כ שפיר פריך הגמ' ומתרץ ההיא דייקא פי' עיקר קושייתך שהקשית מכח דהו"ל למתני נתמסמס באמת כן הוא דבנתמסמס אתמר ולפ"ז מצינו ליישב קושי' רש"י בד"ה נתמזמז כשר וכו' ולהכי הדר נקט נתמסמס פסול דלא תימא נתמסמס ובתמזמז חדא היא ולאפלוגי עלה אתא דדברי רש"י דחוקין דמה"ת לומר למטעי בין נתמסמס לנתמזמז אבל לפ"ד בלא"ה א"ש דאי הוי קתני רק נתמזמז כשר לחודא ולא הוי תני נתמסמס פסול בהדי ה"א דאפי' נתמזמז הרבה נמי כשר מש"ה קתני נתמסמס פסול דמיירי בהרבה לפי שהדרך להתמסמס הרבה ואזי ידעינן מכח כ"ש דנתמזמז הרב' פסול וא"כ מוכח הא דקאמרי בי' רב סתמזמז כשר איירי בנתמזמז רק קצת וא"ל דאעפ"כ למה לי בבא דנתמסמס פסול והו"ל למימר בהדיא נתמזמז קצת כשר דאזי לא הוי מצינו למטעי מידי. ז"א דאעפ"כ יש מקום לטעות ולומר מדמחלק דוקא בנתמזמז ולא מחלק ג"כ בנתמסמס דאע"פ דדרך להתמסמס הרבה מ"מ יכול להיות בכה"ג דכשהתחיל להתמסמס קצת נשחטה הבהמה דאזי כשר א"ו דלהכי קתני דוקא נתמזמז לדיוקא לאשמועינן דדוקא בנתמזמז יש חילוק בין קצת להרבה אבל בנתמסמס אפי' הרבה כשירה מש"ה כראה לי' למימר בהדיא נתמסמס פסול דאזי ליכא למטעי מידי ובתרווייהו אשמועינן חידוש מה דלא הי' פשוט כ"כ דבנתמסמס דדרך להתמסמס הרבה פסול וכ"ש נתמזמז הרבה ומקצת אפי' נתמזמז כשר וכ"ש נתמסמס ודוק:

ועל מה שהקשה עוד הכר"ופ על הש"ך דלדבריו מאי פריך הגמ' מעובדא דלוי דלמא הי' נתמזמז הרבה עיין בספר תבואות שור בסימן ל"א ד"ה המוח עצמו כו' שנדחק לתרץ קושי' זו וז"ל ואין להקשות מאי פריך הגמ' מגברא דטריי' לרישא וכו' וכן קשה נמי לפי' הש"ך כו' לק"מ דידעו חז"ל דאיך שיהי' הכאה לראשו אין דרך להתחסר עי"ז כ"א מעט ע"ש:

אבל מ"ש שם התבואות שור בתחלת דבריו להוכיח נגד סברא הנ"ל דנתמסמס גרע מנתמזמז וז"ל תדע דהרי"ף והרמב"ם ס"ל גבי ריאה שנהפך בשרה למים עכורים והקרום קיים דטריפה ובנחסר בשרה ס"ל דכשירה אלמא דטפי מזיק להקרום אם נתקלקל הבשר מאם נחסר ונתרוקן ואע"ג דהתם מכשירין נשפך כקיתן והכא אם הומרך והי' למים טריפה אין מדמין בטריפות אבל ללמוד חסרון מנשפך ומסמס זה אין לו הוכחה ע"ש אין מובנים לי דבריו דמנ"ל להוכיח מריאה שנהפכה למים עכורים לקולא דוק לאידך גיסא לחומרא מריאה שנשפכה כקיתון ומים צלולים דאפי' כולה כשירה ובנחסרה יותר מרביעית לדעת הדמ"א וב"י בשם אהל מועד ושאר פוסקים טרפה וא"כ כיון דנשפכה הרבה כקיתון טריפה מכ"ש דנחסר הרבה טריפה ומ"ש אין מדמין בטריפות כמו כן יוכל להשיב על דברי עצמו דלעולם הרי"ף והרמב"ם ס"ל דכאן נחסר הרבה טריפה מכח כ"ש דנתמסמס והא דבריאה נחסרה בשירה אין מדמין בטריפות ותו יש לדחות מה שהביא ראיי' מדברי רי"ף והרמב"ם ז"ל ממש גבי ריאה שנהפכה בשרה למים עכורים דטריפה דשאני עכורים דהוי לקותא גדולה שסופו לנקוב וכמ"ש הב"י בסימן ל"ו ד"ה נמוק בשרה בשם הרשב"א וז"ל וכתב הרשב"א שהם סוברים דטפי גרע עכורי וסריחי ממליא מוגלא וכו' אבל מים עכורין מראין במראיתן שבאין מחולי המפסיד ועתידה לינקוב וכל העומד לינקוב כנקוב דמי וא"כ לא מוכח מידי ואזי צדקו דברי הש"ך ודוק:

דף מו.

רש"י בד"ה עד ועד בכלל והכי קאמר כו' דלא תימא שני' כשלישי' לקולא עכ"ל ויש להקשות דא"כ לתני שני' כשרה ומכ"ש שלישית ונראה לתרץ דהיו מ"ל דפי פרשה תמיד בכלל בין הפרשה שלו ואזי מ"ל דלעולם בין הפרשה שני' עצמה כשירה מהא דלא תני שני' משום הכי דל"ת פי שניי' נמי כשירה וא"ל דאיך מ"ל כן דא"כ מאי בעי ר"פ את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו ע"כ מוכח דפי אינו בכלל בין הפרשה דידי' וטריפה דאל"כ איך מ"ל עד ולא עד בכלל הא קאמר דוקא שני' א"י ואז לא מ"ל כדברי רש"י דל"ת שני' כשלישי לקולא א"כ לתני שני' ואזי א"ל כדברי הנ"ל דלא מצי למתנא שני' כשירה דל"ת פי שני' נמי כשירה ובאמת הפי שייך למעל' הא באמת שייך הפי תמיד לבין הפרשה דידי' ז"א דאע"פ דמ"ל הפי שייך תמיד לבין הפרשה דידי' אעפ"כ ניחא לי' טפי לפרש דבריו ולומר בהדיא שני' אינו יודע דלא תיפוק מיני' חורבא דהעולם מצי למטעי לומר דמש"ה לא תני שני' כשירה משום הפי דהפי אינו בכלל אבל לעולם הבין דשני' נמי כשירה מש"ה קאמר שני' א"י דאזי ליכא למטעי כלל וק"ל:

תוס' בד"ה ואת"ל עד ולא עד בכלל כו' אבל אם עד ועד בכלל לא מצי למבעי פי פרשה שני' מהו דממ"נ הוי בכלל א"י וכו' י"ל הא לפמ"ש התוס' דהאחד מתחיל להתפצל קודם לחבירו מ"ל דמיקרי בין הפרשות ראשון מפיצולים הראשונים עד פיצול הנמוך שבשניים דבהך צד ליכא פיצול בינתים וא"כ כל זה מקרי בין מן הראשונים עד השני' שבשניים וכמו כן מצאתי בספר תבואות שור בבכור שור דף ק"א ע"א ד"ה בגמ' לא שלישית שכתב כן על השני' דמצ"ל שנמשך עד פיצול הנמוך שבשלישית וז"ל שם וכן דבפצולים הג' ג"כ האחד מתפצל גבוה מחבירו ולאו בשוה ממש א"כ הא דאמר שכי' א"י דהיינו בין הפצולים השניים לפצולים השלישים השעור הוא עד הפיצול הג' הנמוך מחבירו שכנגדו דהא מ"מ בין הפרשות מקרי באותו צד וכו' עד באותו צד נקרא החוט בין הפרשות דהיינו בין הפרשות השניים לפרשה הג' שבאותו צד ע"ש באורך וא"כ קושית תוס' במ"ע דהו"מ למבעי בועד ועד בכלל פי פרשה שניי' מהו פירוש פי פרשה הגבוה שבשניים מהו דע"ז ליכא לתרץ מ"ש התוס' דממ"נ הוי בכלל א"י דהא עד בין הפרשות ראשון קאמר דעריפה ותו לא וכו' ז"א דמצ"ל דמקום פי פרשה הגבוה שבשני' עדיין שייך לבין הפרשות ראשון דהא הבין הפרשות נמשך עד הפיצול הנמוך שבשניים וכ"ל דס"ל להתוס' דע"כ כ"ע סוברים דתמיד הבין מתחיל מפיצול הגבוה ולא מפצול הגמוך שלמטה ממנו ואי אמרינן עד ולא עד בכלל וכי טריפה מתחיל מסוף פצול הראשון דאל"כ קשיא דהו"ל לר"פ למבעי פי פרשות מהו בלשון רבים ותו קשיא דהו"מ למבעי אפי' בע"וע בכלל מי אמרינן דדוקא בין הגבוה לנמוך מקרי בין ממש ותו לא דהיינו מה שבין פצולים הראשונים לשניים שייך לשניים או דלמא הכל מקרי בין דהיינו בין הגבוה לנמוך ולמטה בין פצולים הראשונים לשניים א"ו דזהו דבר ברור דבין סוף פצול הראשון לשני שלמטה הימנו בראשונות זהו בודאי בכלל בין ולא שייך למעלה וגם נמשך עד ב' פצולים השניים למטה מש"ה לא מבעי לי' לר"פ אלא בעד ולא עד בכלל להיכן שדינן פי פצול הראשון אבל אי ע"וע בכלל בודאי מתחיל מפצול הראשון ונמשך עד פצול ראשון שבשניים ולא עד פצול הנמוך שבשני' דמפצול הגבוה ואילך מקרי בין דידי' (ולפ"ד ממילא אמרינן כן בשלישית דהשני' נמשך עד פצול א' הגבוה שבשלישית ודברי התבואות שור אינן מובנים לי דהוא רוצה לתרץ בזה הרש"ל וב"ח אשר הוכיחו זאת דפי פרשה ג' כשירה מדברי תוס' הנ"ל וכמ"ש המהרש"א וא"כ לפי דבריו הקושי' על התוס' כנ"ל במ"ע) ולפי דברינו מצינו לתרץ בזה הקושיא על דברי רש"י הנ"ל בד"ה ע"וע בכלל מ"ש דל"ת שני' כשלישי לקולא דקשיא דא"כ הו"ל למימר שני' כשירה ז"א דמצ"ל משום דאיכא למטעי כקושיא הנ"ל דבין לא מקרי אלא בין פצול הגבוה לנמוך אבל מן הנמוך ואילך לא מקרי בין ראשון אלא שייך למטה וכמו כן בשני' שייך למטה לשלישית וא"כ אי הוי תני שני' כשירה מצו העולם למטעי דתיכף לאחר פצול הנמוך מן הראשונים שייך למטה וכשירה מש"ה לא תני אלא שלישית כשירה ולעולם שני' כמי כשירה והנה אין להקשות מאי פריך הגמ' ת"ש הפרשה תדון כבשר דלמא ה"פ הפרשה ב' דהיינו פצול הנמוך שבראשונות תדון כבשר אבל פצול הגבוה קא מבעי לי' לר' ירמי' ז"א דס"ד דמקשה דמדקתני פרשה סתמא איירי בכל הפרשות והמתרץ משני לחומרא דאפי' בפרשות השניות איכא לספוקי וק"ל:

כתב התבואות שור בבכור שור דף ק"א ע"א ד"ה בגמ' פי פרשה מהו בסוף דבריו עי"ל דאי מספקא לן וכו' דטפי הול"ל שלא נטעה להכשיר וכו' ע"ש דבריו אינך מוכרחין דהא מצ"ל להיפוך דודאי לא נטעה להכשיר כיון דאיכא למידק מרישא הכי ומסיפא להיפך בוודאי אזלינן לחומרא וכמ"ש המהרש"א:

ומ"ש עוד ועי"ל דההיא דכשירה היא לא צריכה והיא איידי יש לדחות דדלמא אפכא דמש"ה תני כשיר' לאורוי דדוקא שלישית כשרה הא פי א"י:

עוד כתב ד"ה בגמ' לא שלישית וכו' לתרץ דברי רש"ל והב"ח שסוברים פי פרשה ג' ג"כ כשירה דאיך מתרץ הגמ' לא שלישית איך ס"ד למימר כן הא אפי' פי פרשה ג' כשירה ומכש"כ פרשה ג' ותירץ הוא ז"ל וז"ל ונלע"ד כשנדקדק עוד דקאמר הפרשה לשון יחיד וכו' וכיון דבפצולים הג' האחד מתפצל גבוה מחבירו ולאו בשוה ממש א"כ הא דאמר שני' אינו יודע דהיינו בין הפצולים השניים לפצולים הג' השעור הוא עד הפיצול הג' הנמוך מחבירו שכנגדו דהא מ"מ בין הפרשות מיקרו בצד א' וכו' באותו צד נקרא החוט בין הפרשות דהיינו בין הפרשה השני' לפרשה הג' שבאותו הצד ע"ש באורך לפ"ז קשה ג"כ מתוס' ד"ה את"ל עד ולא עד בכלל שמזה הוכרחו דפי ג' כשירה מ"ש ודוקא אם עד ולא עד בכלל אבל אם עד ועד בכלל לא מצי למבעי פי פרשה שני' ומהו דממ"נ וכו' הא מצו למבעי בפי פרשה השניי' הגבוה דזה שפיר יכול להיות בכלל בין הפרשה ראשונה ודוק:

אך אדברי תוס' זו בלא"ה בלא דבריו הנ"ל במ"ע הא מצינו למבעי' אפי' בע"וע בכלל בפי פרשה השניי' הגבוה ותו קשיא דהו"מ הגמ' למבעי' לדברי התוספת' הכי את"ל עד ועד בכלל עדיין מצינו למבעי' מהו בין אי מקרי בין מתחילת פצול הגבוה עד סוף פיצול הנמוך ותו לא הוה בכלל ראשון או מקרי בין עד מקום שמתחילין השניים להתפצל:

מהרש"א בד"ה מאי לאו ולא בעי למימר דנקט שני' משום דבפרשה שני' מבעי' לי' במלתא דשמואל אי הוה בא"י או כשירה דא"כ לא איצטריך למבעי' בפרשה בע"וע בכלל אלא אפי' את"ל עד ולא עד בכלל איכא למבעי' אי הוה פרשה בא"י אי כשירה ודאי ולפי קושיא זו על המהר"ם ומהרש"ל במ"ע ואפשר לתרץ הכי דבעד ולא עד בכלל לא מצו למבעי' פרשה שני' מהו דהא אפי' בין הפרשה שני' אינו בכלל ומכ"שכ הפרשה שני' מש"ה ניחא לי' טפי למבעי' בעו"ע בכלל דאז מצו למבעי' בין אראשונה ובין אשני':

מהרש"א בד"ה ואת"ל עד ולא עד כו' דהא אפי' בין הפרשות דראשונה הוה באינו יודע אי לא הוה עד ולא עד בכלל עכ"ל ואזי אפי' בין הפרשות בא"י ומכ"ש פי שניי' אבל קושי' התוס' הוא דהו"ל למבעי' בע"וע בכלל דאז הבין הפרשה ראשונה טריפה א"כ שפיר מצינו למימר דפי' שני' נמי שייך למעלה וטריפה:

דף מו:

רש"י ד"ה אלא ל"ש דבין כולה ובין מקצתה כשירה דאמר לקמן אדומה כשירה וכו' ע"ש דאין לומר דדלמא אדומה כשירה במקצתה חדא דעכ"פ מוכח דלא מ"ל ל"ש וטריפה דאפי' במקצתה טריפה דהא מוכח מדלקמן דאדומה כשירה במקצתה ותו דראי' דמביא מדר' נתן משמע דההיא ינוקא הי' כולו אדום או כולו ירוק כדקאמר עד שיבלע בו דמו וגם הצצתי בו ולא הי' בו דם ברית:

תוס' ד"ה אלא ל"ש צ"ל היינו כשמתלבנה ע"י נפיחה ולפענ"ד יש להוכיח כדעת רש"י דהפי' ל"ש וכשירה דליכא חילוק כלל דאפילו כשאין מתלבן עצי נפיחה נמי מותר דאל"כ איך מדמינן הך דין דריאה לשמנה שרצים דהא בשמנה שרצים לא שייך שהוא מתלבן ע"י נפיחה וא"כ דלמא ה"ט בריאה דמקצתה מותר לפי שאנו רואין שמתלבן ע"י נפיחה אבל כשכולה כך אע"פ שמתלבן ע"י נפיחה הוי לקותא וכמ"ש המהרש"א לפי' ר"ת דכדיותא טריפה אע"פ שמתלבן ע"י נפיחה דהא מש"ה לא הקשה המקשה בלא הך דשמנה שרצים מ"ש כולה ומ"ש מקצתה משום דמצ"ל דדוקא כולה הוי לקותא אבל מקצתה לא וא"כ קשיא הא לא דמי כלל א"ו דאיירי אפי' כשאין מתלבן ע"י נפיחה דבמתלבן לא איצטריך לי' לאשמועינן דכשירה וכמ"ש הרא"ש ז"ל ואזי מוכח שפיר כדברי רש"י וק"ל:

הנה יש להקשות אמה דקאמר הגמ' אלא ל"ש וכו' לפי מה שמתרץ אפי' תימא רבנן גבי אוזן בכור דלא הדרא בריא משום דקא שליט בי' זיקא הו"מ לתרץ כמו כן כאן דלא ק"מ משמנה שרצים דנימא אפי' מקצתה נמי דשאני שמנה שרצים דשם חזינן שהמכה יוצא לחוץ שנצרר הדם תחת העור דהוי בגלוי אזי שליט בי' זיקא בהמכה וסופו לינקב משא"כ בריאה וק"ל:

תוס' ד"ה אוכמי אוכמי כו' כתב המהרש"א וז"ל להאי תירוצא שכתבו לעיל לפירוש ר"ח דהאי אדומה כשירה היינו כשנתלבנה ע"י הנפיחה לא בעי למימר וכו' דהא כדיותה טריפה דומיא דאדומה כשירה עכ"ל ואף דקושית התוס' קאי לפירוש רש"י וכמ"ש פי' בקונטרס שייש שיש בה מראות שחורות וכו' ולרש"י מוכח דמוקי אדומה כשירה כשאינה מתלבנת ע"י הנפיחה ממה דהביא רש"י ראי' בד"ה אלא לא שנא דבין כולה ובין מקצתה כשירה כדאמר לקמן דף מ"ז אדומה כשירה וכו' מ"מ כ' המהרש"א שפיר דאיירי כשמתלבנה ע"י נפיחה דומיא דאדומה כשירה לפי מה דס"ד השתא דאין לנו אלא פירוש רש"י שמפרש דאוכמי מראה שחור' ואזי ר"ח נמי סובר פירוש רש"י ואליבא דר"ח כתב המהרש"א שפיר דאיירי כשמתלבנת ע"י נפיחה דומיא דאדומה וכו' ולרש"י בלאו הכי לא קשה קושית מהרש"א דמצ"ל דמש"ה מוקי רש"י הא דאדומה כשירה כשאינה מתלבנת ע"י נפיחה דרש"י סובר כדעת הרא"ש דלא נהירא לי' לאוקמי כשמתלבנת ע"י נפיחה דא"כ מאי קמ"ל דהא הבהמה בחיי' נפוחה היא וממילא כמו כן לא מצינן לאוקמי האי דרבא דכאן דאוכמי אוכמי' כשירה כשמתלבנת ע"י נפיחה משום דמילתא דפשיטא הוא אך הא קשיא על המהרש"א דקארי לי' מה קארי לי' דדלמא לא הקשו תוס' הך והא דאמר כדיותא טריפה אלא אפירוש רש"י שהביאו דאליבי' לא מצינו לתרץ כקושית מהרש"א וכו' אבל לר"ח אין ה"נ דלא קשה מידי ול"ל לתרץ דמ"ל דקושית מהרש"א א"ש אפי' אי לא הקשו התוס' אלא לפירוש רש"י וה"פ קושייתו דל"ל לתרץ כשרובה כך דע"ז קשה קושייתם אבל תימא דכיון דאמר לקמן וכו' הו"ל לתרץ ארש"י הכי דמש"ה מוכיח רש"י מאדומה כשירה דהפי' לא שנא וכשירה משום דלא מצי רש"י לאוקמא הך דאדומה כשיר' כשמתלבנת ע"י נפיחה לפי שיטתו שפי' דאוכמי מראה שחורה א"כ קשה קושית תוס' הא אמרינן לקמן כדיותא טריפה וצ"ל לפירוש רש"י דאיירי כדיותא טריפה כשאינה מתלבנת ע"י נפיחה וא"כ דומיא דהכי איירי אדומה כשירה כשאינה מתלבנת וכו' ואז לק"מ קושית תוס' על רש"י והא דאמר כדיותא טריפה ע"ז מתרץ המהרש"א שפיר דהתוספות מוכרחים לתרץ התירוץ כשרובה כך אליבא דפי' ר"ח דהא השתא אין לנו אלא פירש"י וא"כ ר"ח נמי מפרש כן ואליבי' לא מצינו לתרץ כקושיתו דהא כדיותא טריפה הוא דומיא דאדומה כשירה מש"ה תירצו התוס' תירוצם דהוא אליבא דכ"ע ודוק:

דף מז.

בתוס' ד"ה היינו רביתייהו וכו' ומיהו הא דפריך רב יוסף לרבינא וכו' הו"מ לאקשוי' אמאי דמכשיר רבא תרי אונא וכו' ע"ש והנה אפשר ליישב דארבא לא הו"מ לאקשוי' דמצ"ל דמוקמינן המיעוט דזהו פסול שחוזר להכשירו דאתי למעט דבר המסתבר יותר שהוא טריפה דהיינו ריאה שנקבה ודופן סותמתה דאע"פ דסריך וסביך הוא טריפה משום דהוי שלא כסדרן דקיימא שלא במקום רביתייהו שאינו במיצר החזה אבל מימרא דרבא דתרתי אונא שהוא כסדרן דהיינו רביתייהו משום הכי כשר אבל ארבינא דלקמן פריך שפיר וק"ל. אך אכתי הא קשי' דילמא אתי המיעוט דזהו פסול שחוזר להכשירו מעוטי קדום שעלה מחמת מכה היכא דלא סריך כלל וק"ל:

גמ' כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו וכו' הכה הכריתי ופליתי כתב בסימן ל"ה סעיף ב' על הדין אם נמצא ב' וורדות וז"ל והנה יש לתמוה בהרמב"ם דפסק חסרה הוורדא או שנים כשר ויתרת מקמא ג"כ כשר א"כ מה טעם ולאיזה צורך אמר לי' הכי חיוי ברייתא הכי אית להו מהכ"ת להטריף אי משום וורדא הא בכל אופן כשר ואי משום יתרת מקמא כשר ע"ש שמתרץ בדוחק ולענ"ד מצינן לתרץ הכי דמצ"ל דהרמב"ם מפרש דהי' נראה לרב אשי לחלק בין יתרת מקמא ליתרת דוורדא וכדפסקינן וכמ"ש הש"ך שם בס"ק י"ז הטעם לחלק וז"ל וטעמא נ"ל דקים לי' לחז"ל דיתרת מקמא לא חשיב יותרת כלל שכך הדרך להיות בבהמות אבל יתרת דוורדא לאו אורחייהו בהכי וא"כ מצ"ל דיתרת דוורדא טריפה משום דלאו אורחייהו ואזי כל יתר כנטל דמי וכנקב דמי ואזי מצ"ל דמהאי טעמא רצה רב אשי להטריף ואמר לי' רב הונא מר בר אויא כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו וקרי להו טבחי עינוניתא דוורדא וא"כ יתרת דוורדא נמי אורחייהו בהכי ומש"ה כשר והרמב"ם ז"ל שפיר פסק דב' וורדות כשר לפי המסקנא דאמר כל הני חיוי ברייתא וכו' וכדעת רבינו אפרים שהביא התוס' וק"ל:

דף מז:

תוס' בד"ה שלישי הביאותו לפני ועיין במהרש"א מ"ש דליכא למימר דאדרבה דאי לא הוי אדום הי' מל אותו אע"ג דמתו ב' בנים משום דתרי זימנא לא הוי חזקה מ"מ כיון דבהאי ינוקא לא נ"מ מידי לא הו"ל להזכיר דמתו ב' בנים וכו' לכאורה נראה תירוץ המהרש"א דחוק דכמו דאתי לאשמועינן דב' זימנא הוו חזקה בכל מקום כמו כן מ"ל להיפוך דאתי לאשמועינן דבכ"מ ב' זימני לא הוי חזקה אך ז"א כי דברי מהרש"א נכונים דה"פ דוודאי הוא סברא למתלא יותר דמתו מטעם דחזינן שג"כ לא היו נבלע בהם דם דאזי אמרינן שלא הוחזקה אלא באדומים שהוא מצוי מלמתלי דמתו בני' כפשוטו וא"כ משמע טפי דס"ל בב' זימני הוי חזקה דאזי אתי לאשמועינן בהאי ינוקא גופי' דמש"ה מל אח"כ בכה ג' אע"פ שמתו ב' משום דתלינן שהוחזקה באדומים אבל ליכא למימר להיפוך דאתא לאורוי דבב' זימני לא הוי חזקה כקושית מהרש"א מדקאמר המתיני וכו' דהא בהאי ינוקא לא נפקא לן מידי דאפי' את"ל בב' זימני הוי חזקה אף על פי כן שפיר עביד דמל בנה ג' משום דתלינן טפי שהוחזקה באדומים וק"ל:

דף מח.

תוס' בד"ה אמר רבינא והוא דסביך וכו' ועוד מדפריך רב יוסף לרבינא ולא לרב נחמן וכו' וכתב המהר"ם ע"ז וז"ל קצת יש לתמוה דאפי' אי אמרינן דרבינא בא לפרש דברי ר"נ הא בלא רבינא לא הי' יכול למיפרך לר"נ כלל דהי' יכול לתרץ דהא דקאמר ר"נ איירי אפי' לא סביך ולא סריך אלא בכל ענין כשירה ע"ש באורך ונלפע"ד לתרץ קושית מהר"ם דהנה ע"כ דב יוסף לא מחלק כלל בין במקום רביתייהו דאונא לשלא במקום רביתייהו דאל"כ לא פריך מידי וכמ"ש התוס' אח"ז ד"ה לא למעוטי וכו' דה"נ הומ"ל למעוטי שלא במקום רביתייהו לפ"ז מ"ל דה"פ התוס' ועוד מדפריך רב יוסף לרבינא ולא לר"נ וכו' דהא ר"י לא מחלק בין מקום רביתייהו לשלא במקום רביתייהו וא"כ הו"ל למיפרך הכי הא קשיא דר"נ אדר"נ הך דהעלתה צמחין חוששין אהך דר"נ ריאה שנקבה ודופן סתמתה ואזי אין לנו תירוץ אחר אלא הא דסביך הא דלא סביך וא"כ קשיא קושית רב יוסף כי לא סביך מאי טרפה אלמא אמרינן נקובה היא א"ה כי סביך נמי דהא תניא ניקב פסול וכו' ואזי לק"מ קושית מהר"ם דהא מוכח מכח דסתרי דברי ר"נ אהדדי דס"ל לר"נ דיש חילוק בין סביך ללא סביך ודוק:

גמ' אמר לי' דב יוסף לרבינא ואי לא סביך מאי טריפה אלמא אמרינן נקובה היא א"ה כי סביך נמי וכו' אין להקשות למה לי' לרב יוסף להאריך ולומר אלמא אמרינן נקובה היא הא ר"נ אמר בהדיא ריאה שנקבה ולא הו"ל להקשות אלא בקיצור אמאי סביך כשירה הא תניא וכו' אבל ז"א דודאי רב יוסף סובר דסתימא דמעיקרא כמו מרה שניקבה וכבד סותמתה מהני ורק עיקר קושיתו אמאי דבעי רבינא דוקא סביך דבלא זה אמרינן דאע"פ שניקבה הריאה כשירה משום דסתימת הדופן הוי סתימה דמעיקרא וכמ"ש רש"י לעיל דף מ"ג ע"א ד"ה אינו קרום וכו' ול"ד לריאה שניקבה ודופן סתמתה וכו' דההיא סתימא מעיקרא היא אבל השתא דבעי רבינא דוקא סביך מוכח דס"ל לרבינא דעדיין הוי הריאה כנקובה דלא מהני בה סתימת הדופן דמעיקרא אלא בעינן דוקא סביך אזי פריך שפיר אלמא אמרינן נקובה היא פי' דעדיין נחשב הריאה כנקובה ולא כנסתמה דסתימה דמעיקרא לא מהני א"כ קשה א"ה כי סביך נמי וכו' ולפ"ז יש לתרץ קושית תוס' לעיל דף מ"ז ד"ה היינו ריביתייהו מ"ש ומיהו הא דפריך רב יוסף לרבינא גבי ריאה שניקבה וכו' אי לא סביך מאי טריפה הו"מ לאקשוי אמאי דמכשיר רבא תרי אונא דסמיכי אהדדי כסדרן כיון דניקבה אמאי כשר ע"י סתימת הסרכא ותירצו בדוחק ולפ"ד הל"ל בל"ה א"ש דרש"י מפרש היינו רביתייהו זו מגינה על זו שמתוך ששוכבות זו על זו אינו מתפרקת וכפירוש ר"ח שהביאו התוס' בדיבור זה דהיינו ריביתייהו היינו דרך רביעתו וא"כ א"ש דלא הו"מ להקשות ארבא אתרתי אונא דסריכין להדדי משום שהוא דרך רביעתו הוי סתימה דמעיקרא משא"כ בשלא כסדרן דשתים החיצונות נדבקו ממעל לאמצעית שאינו דרך רביעתו אבל לרבינא פריך שפיר כנ"ל וק"ל:

דף מח:

גמ' טעמא דליתא הא איתא ולא מינקבה כשרה וכו' וכתב המהרש"א וז"ל ובלאו דיוקא דרבנן דמכשרי לא פריך בפשיטות מהא דאמר ר"ג וכו' משום דאיכא לפרש פלוגתייהו במחט שנמצאת בסימפון דריאה וכה"ג כתב הב"י ע"ש תירוץ המהרש"א דחוק דלדבריו צ"ל דהשתא לא ידע מהך עובדא שמביא הש"ס אח"ז מההוא מחטא דאשתכח בסימפובא רבה דריאה ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר תו יש לפקפק על דבריו דלמא כאן בחתוכא דריאה נמי מיירי שנמצא באחד מסימפונות הקטנים ולא יצא עדיין לחוץ לבשר הריאה דהיינו שנכנס מסימפון גדול לאחד מהסימפונות הקטנים ונ"ל לתרץ קושי' המהרש"א ז"ל דמצ"ל טעמא דרבנן דמכשרי בשלימה ובחתוכא לא משום דבשלימה אפשר לעמוד על הבירור דנוכל לנפחה משא"כ בחיתוכא לפ"ז מתורץ קושי' המהרש"א דבל"ז לא הוי ק"מ דמצינן לאוקמא דאישתכח בחיתוכא בסימפון קטן שלא יצא עדיין לחוץ לבשר הריאה אבל השתא דקאמר שלימה כשירה וחתוכא טריפה ע"כ צ"ל הטעם משום דשלימה נוכל לנפחה משא"כ בחיתוכא אזי פריך הגמ' שפיר והא אמר ר"נ וכו' דהא עיקר הטעם דשלימה כשירה משום דאפשר לעמוד על הבירור לנפחה וזהו שייך לומר דוקא בניקב מבחוץ אבל מבפנים מסימפון לחבירו זהו לא מצינן לידע ע"י הנפיחה א"כ הו"ל למיחש להיות מחזיק ריעותא ג"כ בשלימה ומתרץ הגמ' ההיא לחבירו אתמר פירוש דלא מחזקינן ריעותא אי לא חזינן ריעותא להדיא שניקב לחבירו אבל בלא"ה לא וק"ל:

ועכ"פ תירוץ המהרש"א צריך ביחור איך מצא ידיו ורגליו נפרש דרבנן דמכשרי מיירי שנמצאת בסימפון וכמ"ש הב"י בשם בעל העיטור להך גירסא דגרס דכ"ע חסרון מבפנים שמי' חסרון איך נוכל לקיים הך גרסא הא קשה קושי' רש"י דעולא אמר רבי יוחנן אמר לעיל בהדיא דריאה שנשפכה כקיתון כשירה אלמא ס"ל חסרון מבפנים לא שמי' חסרון ואפשר לומר דהך גירסא ס"ל כמ"ש הש"ך בסימן ל"ו ס"ק כ' דחסירה גרע מנשפכה כקיתון וראייתם מלעיל דף מ"ז ע"ב דריאה שנימוקה וקרום שלה קיים אם מחזקת רביעית כשירה אבל יתר מרביעית טריפה ובשנשפכה כקיתון ליכא חילוק כלל אפי' יתר מרביעית נמי כשירה וכדפירש רש"י לעיל בד"ה שנשפכה כקיתון שמתחילה כולה מליאה ועכשיו חצי' ריקנית ואזי לא ק"מ קושי' רש"י הנ"ל וק"ל:

לפ"ד אלו מצינן לתרץ קושי' שלי' של המהרש"א שהקשה בד"ה והאמר ר"כ וכו' וז"ל ק"ק למאי דס"ד השתא דסימפון דאינקב לבשר ריאה טריפה הא קתני במתניתן ר"ש אומר עד שתנקב לבית הסימפונות דמשמע דוקא שניקב מבחוץ לסימפון גדול אבל בניקב מסימפון לבשר הריאה כשר וכו' ולפ"ד הנ"ל ניחא דודאי המקשה ידע דמשום דאינקוב לחבירו טריפה וקושייתו כיון דמחזקינן ריעותא בחיתוכא ליחזיקינן נמי ריעותא בריאה שלימה דהא הטעם דמכשרי בריאה שלימה משום דנוכל לבדוק ע"י נפיחה אבל מסימפון לחבירו שהוא מבפנים שלא נוכל לבדוק ע"י נפיחה הו"ל להחזיק ריעותא ולמיחש לחומרא ולפ"ז מתורץ קושי' המהרש"א דבל"ז מר"ש דקאמר דוקא לבית הסימפונות טריפה אבל מסימפון לבשר כשר פירושו דלא חזינן דאינקב לחבירו אלא דאינקב לבשר דאז אינה טריפה אלא אם ניקב מבחוץ לבית הסימפונות דאחזוקי ריעותא לא מחזיקינן למיחוש דלמא אינקוב לחבירו ומימרא דר"נ איירי היכי דחזינן דאינקב לחבירו אבל השתא דקאמר דחיתוכא טריפה משום דמחזקינן ריעותא א"כ אפי' בריאה שלימה נמי הו"ל להחזיק ריעותא דהא זה לא נוכל ליבדוק ע"י נפיחה ותירוץ הגמ' דדוקא אי חזינן ריעותא אזי מחזקינן אבל אי לא חזינן לא מחזקינן ולפ"ד הנ"ל מצינן לפרש נמי דברי התוס' בד"ה דלמא מינקבא וטריפה שכתבו לא משום דדרך הושט מינקב ואתאי דא"כ אמאי מכשיר בסמוך בחתוכא דכבדא אלא בעי למימר דרך הסימפונות יצא ונכנס בריאה מבחוץ עיין במהר"ם לובלין שמפרש דברי התוס' להיפוך שנכנס בדרך סימפונות ויצא לריאה מבחוץ שהוא דחוק אבל המהרש"א פי' כפשוטו דדרך הסימפונות יצא וחזרה ונכנס לריאה מבחוץ ועכ"פ י"לד אדברי התוס' דלמה כתבו סמפונות לשון רבים הא אפי' יצאה מחד סימפון וחזרה נמי טריפה ואפשר לפרש הכי דמאחר דמחזקינן ריעותא בחיתוכא יש לנו למיחש לכל החששים דהיינו דלמא ניקב מסימפון אחד לסימפון חברו והא דמונחת בבשר ריאה ולא בסימפון משום דשוב חזרה ונכנסה מבחוץ לבשר הריאה וזהו כוונת התוס' דדרך הסימפונות לשון רבים דמחזקינן ריעותא למיחש לכל הששים דדילמא ניקב מסימפון אחד לחבירו ומה שלא נמצאת בסימפון משום דיצאה לחוץ ואח"כ חזרה ונכנסה לבשר ריאה וק"ל:

דף מט:

גמ' כך היא הלעת של משנה ואיפוך יש להקשות ל"ל לדחוק ולומר איפוך הו"ל לתרץ דקמייתא הוא ר' ישמעאל שאמר משום אבותיו דהא לר' אושעיא הי' קבלה בידו שאמר משום אבותיו כמ"ש התוס' ד"ה שאמר משום אבותיו וכו' ובתרייתא הוא ר' ישמעאל משמי' דנפשי' ואין לומר דצ"ל איפוך משום ר' עקיבא דקשיא ר"ע אדר"ע ז"א דהא מצ"ל דלר"ע מעיקרא לא ק"מ דהא דאמר ר' עקיבא להביא חלב שעל גבי הקיבה מיירי בדאקשתא והא דקאמר דבעינן דוקא תותב קרום ונקלף למעט דאייתרא אבל דאקשתא הוא נמי תותב קרום ונקלף כמ"ש רש"י לקמן דף נ' ע"א ד"ה דאקשתא כ"ע לא פליגי וכו' ואפשר לומר דס"ל לרבין משמי' דרב יוחנן כבני א"י ללישנא בתרא דס"ל דחלב דאקשתא לא מיקרי תותב קרום ונקלף וק"ל:

דף נ:

גמ' ודר' אבינא ודבני מערבא מאי אמר לי' הני ודאי פליגי הקשה המהרש"א וז"ל ק"ק דהיא אי לאו דרבי אבינא נמי וההוא טפח בושט לאו כרס הפנימי הוא אלא דושט הוא נמי נידון בנקב משהו עכ"ל יש להקשות דילמא נ"מ הוא דלר' אבינא דטפח בושט מיקרי כרס הפנימי אזי כל הכרס קרוי כרס החיצונה ושיעורו ברובו אבל לרבה בר רב הונא דאמר היכא דפרעי טבחי אזי הך מקום בכרס עצמו היכא דפרעי טבחי נקרא כרס הפנימי והשאר כרס החיצונה ויש לומר דזהו ודאי ידע המקשה דלענין זה פליגי דהא לרבה בר רב הונא בכרס עצמו היכא דפרעי טבחי איכא כרס הפנימי ולר' אבינא ליכא כרס הפנימי אלא בושט וקושי' המקשה מאי וכו' קאי רק אהא אי רבה בר רב הונא ס"ל בהא במי כרבי אבינא דטפח בושט נמי מקרי כרס הפנימי וגם היכא דפרעי טבחי בכרס עצמו או כרס הפנימי רק היכא דפרעי טבחי ולא בושט ואזי הקשה המהרש"א שפיר והנה תירץ המהרש"א וז"ל ולהאי אוקימתא דמפרש בריש פירקין דף מ"ד דההוא דר' אבינא הכי קאמר טפח בכרס סמוך לושט והוא כרס הפנימי ניחא עכ"ל ודבריו אין מובנין לי דהא רש"י מפרש בד"ה אמר רב אחא דהפי' מן המיצר ולמטה ממקום שהכרס הולך ומיצר לצד הושט הוא קרי פנימי מפרש שנחבא בדופני החזה והרי קאמר אמימר דכולהו שייכין בדרבה בר רב הונא ואז הך דרב אחא מן המיצר ולמטה נמי שייך בדרבה בר ר"ה וזהו במקום שמיצר לצד ושט כמ"ש רש"י וא"כ הך כרס טפח הסמוך לושט הוא במקום המיצר ושייך בדרבה בר ר"ה וא"כ קשה ל"ל למימר דרבי אבינא פליג אדרבה בר ר"ה ונלפע"ד לתרץ תירוץ אחר על קושית המהרש"א דהכי פריך המקשה דר' אבינא מאי דכ"מ אי ס"ל לרבה בר ר"ה כר' אבינא דטפח בושט סמוך לכרס נמי מקרי כרס הפנימי אזי ממקום השחיטה דושט אינה מגעת אלא עד טפח בושט סמוך לכרס או דילמא לא ס"ל כר' אבינא אלא דדוקא בכרס עצמו קרוי פנימי ואזי מקום השחיטה עד מקום שישעיר. דהיינו עד הכרס עצמו וק"ל:

תוס' בד"ה מחט וכו' ואגב דנקט מצד א' כשירה נקט כמי משני צדדים טריפה ע"ש ויש לתרץ קושית התוס' דא"צ לדחוק ולומר אגב והכה לקמן דף נ"א מסקינן שאינו טריפה מב' צדדים במחט אלא כשיש קורט דם וכתב המהרש"א בד"ה והפכה רבי דבקורט דם יש חילוק בין מצד אחד לשני צדדים דבשני צדדים אין צריך להיות הק"ד מבחוץ אלא אפי' מבפנים כנגד המחט טריפה והנה בברייתא קתני סתם נמצא עלי' קורט דם דמשמע אפי' מבפנים לפ"ז א"ש דמש"ה קתני משני צדדים טריפה משום דבשני צדדים אפי' נמצא עלי' ק"ד מבפנים טריפה וק"ל:

דף נא.

תוס' בד"ה בית הרחם כו' משום דאיכא ריעות' כו' וכתב המהרש"א ע"ז בהדיא קאמר לקמן בהפריס על גבי קרקע והולך לא איצטריך לי' לאשמועינן אלא כו' עכ"ל דבריו דחוקין ולפענ"ד מצינן לפרש הכי דברי תוס' דהתוס' לא כתבו זאת אלא לפי דעת המקשה משום קושיתם אח"כ שהקשו על המקשה וא"ת א"כ מאי קא מסייע לי' כו' דמ"ל דהמקשה ממאן בתירוץ שהפריס ע"ג קרקע שסובר דרב נחמן מסתמא נמי מיירי כשהולך לזה כתבו התוס' דע"כ ז"א דאל"כ הו"ל להמקשה להקשות בקיצור מאי קמ"ל רב נחמן הא בודאי אזלינן בתר רובא א"ו לפי מה דס"ד של המקשה נמי מיירי רב נחמן כשאינו הולך וא"כ קשה וא"ת א"כ מאי קא מסייע לי' מבן יום אחד וכו' וק"ל:

דף נב.

תוס' בד"ה והא רב נמי גיסטרא קאמר מעיקר' הוי אתי' לי' דרב שפיר דדילמא לא חשיב גיסטרא וכו' עכ"ל ויש לתרץ קושי' התוס' דלכאורה יש להקשות מאי פריך והא רב נמי גיסטרא קאמר דלמא רב ס"ל באמת ההוא כנבילה והא דקאמר טריפה לאשמועינן דדוקא צלע עם כל החולי' הוא טריפה הא נעקרה צלע בלא חולי' דהיינו לפירוש רש"י לקמן בלא חולי' כלל ולפירש ר"ת דמפרש עם האסיתא עם קצת חולי' כשירה אח"כ מצאתי במהר"ם שיף שכתב וז"ל דהוא דוחק לומר לאשמועינן דלא מטריף בנעקרה צלע אא"כ חולי' עמה דל"ל צלע ע"ש ויש להקשות על דבריו דאי הוי אמר חולי' סתם הו"מ למטעי דהפי' חולי' בלא צלע בשלהי כפלי וכדמשני לקמן ע"ז אבל במקום שיש חולי' עם צלעות אפי' כשנעקרה צלע לחוד טריפה מש"ה איצטריך לומר צלע וחולי' דוקא ותו קשיא דל"ל לתרץ בדוחק לא שמיע להו הא דרב הו"ל לתרץ דלעולם שמיע להו הא דרב רק היו מסופקים בדבריו שהיו מפורשים דברי רב כפשוטו צלע וחולי' כל החוליא וס"ל לרב דאפי' נעקרה כל החוליא לא חשיב גיסטרא וכס"ד של המקשה כמ"ש התוס' ד"ה והא רב כו' מעיקרא הוי א"ש לי' הא דרב דדלמא לא חשיב גיסטרא וכו' ואזי מצ"ל דדוקא כשנעקרה כל החוליא דאזי נעקרו כל הצלעות עמה הוי טריפה אבל כשנעקרו השתי צלעות עם חצי חוליא כשירה:

או דלמא כשנעקרה החוליא כולה ס"ל לרב דהוי גיסטרא ונבילה והא דנקט טריפה לדיוקא כקושי' מהר"ם שיף לאשמועינן דנעקרה צלע בלא חוליא כשירה לאפוקי מדרב מתנא אמר שמואל ומ"ש המהר"ם שיף דהוא דחוק לומר לאשמועינן דלא מטריף בעקרה צלע אא"כ חוליא עמה דל"ל צלע ז"א דאי הוי נקט רק חוליא ה"א דדוקא חוליא עמה טרפה אבל כשנעקרו ב' צלעות וחצי חוליא כשירה ובאמת ב' צלעות וחצי חוליא טריפה מש"ה נקט רק צלע וחוליא כולה אבל בב' צלעות אפי' בחצי חוליא טריפה ונ"ל עכ"פ לתרץ קושי' התוס' דהכי פריך הגמ' והא רב נמי גיסטרא קאמר פי' דהא רב גיסטרא קאמר ונקט ע"ז לשון טריפה וא"כ למה רתח רב ואמר גיסטרא קאמריתו בלשון בתמי' כלומר איך אתם אומרים טריפה אדבר שהוא נבילה הא הם לא שאלו אלא כפי לשונך שאמרת שאתה אמרת על גיסטרא שלך כשנעקרה כל החוליא לשון טריפה ע"ז שאלו שפיר אם נעקרה צלע מכאן וצלע מכאן וחוליא קיימת מהו אם תאמר ע"ז נמי טריפה וא"ל דמש"ה רתח משום דטעו בדבריו שלא אמר טריפה אלא למעט נעקרה צלע לחוד לא הו"ל לירתח אלא לומר שטעו וכמו שמתרץ המהרש"א קושיתו בד"ה מכלל דרב כהנא ורב אסי כו' ולפ"ז מתורץ קושי' התוס' הנ"ל דבל"ז לא מצי להקשות ארב איך אמר טריפה אגיסטרא דהו"מ למימר דנקט טריפה כו' לאשמועינן לאפוקי מדשמואל דנעקרה צלע לחוד כשרה אבל השתא פריך שפיר אמאי דרתח ואמר להו גיסטרא קאמריתו וק"ל:

גמ' היינו ריתחא ויש להקשות הא ע"כ צ"ל דמבעיא להו בהדיא אי הוי טריפה דאל"כ אמאי רתח רב דלמא הך גופי' מבעיא להו אי הוי נבילה או טריפה א"ו דמבעיא להו בפירוש אי הוא כשירה או טריפה א"כ אכתי קשה מנ"ל להוכיח מדרתח דאפי' חדא טריפה דלמא לעולם ס"ל בחדא דכשרה ומטעם זה רתח ואמר גיסטרא קאמריתו על מה דמבעי' להו על דבר שהוא נבילה אי הוי כשירה או טריפה ומצאתי אח"כ שמהר"ם שיף הרגיש בזה ואפשר לומר דעל דמבעי' אי טריפה הוה לא הו"ל לירתח דדלמא מש"ה קמבעי' להואי טריפה הוה משום דהאי חדא דפריש תרתי דאזי רתח למימר בהדיא חדא טריפה תרתי מבעיא א"ו דרב הבין כוונתם והיינו ריתח' דאפי' חדא טריפ' תרתי מבעי' וק"ל:

תוס' בד"ה נעקרה צלע טריפה ור"ת מפרש עם האסיתא וכו' פי' צלע עם חצי חוליא וכתב המהר"ם דליכא למימר עם חוליא שלימה א"כ מאי פריך ע"ש ויש לתמוה על דבריו דאיך ס"ד כלל למימר הכי הא כשנעקרה החוליא נעקרו השני צלעות עמה א"כ איך קאמר נעקרה צלע הא נעקרו ב' צלעות ותו אמאי לא הוכיח המהר"ם ממה דאיתא בהדיא מדמשני הש"ס הכא צלע בלא חוליא התם חוליא בלא צלע כו' אזי עכ"פ מוכח דשמואל לא איירי מחולי' שלימ' שנעקרה וצ"ע:

דף נב:

מתקיף לה רב אושעיא וליתנה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה יש לומר דקושי' רב אושעי' שייך דוקא על הא דמתרץ בשילהי כפלי דבל"ז לא הוי קשה וליתנה גבי קולי ב"ש דהו"מ למימר כמו שכתבו התוס' לעיל דף מ"ב ע"ב בד"ה וא"ר יהודה אמר שמואל כו' דוכן לטריפה קאי לענין טריפות אדם א"כ הוא קולא לב"ה דהא לב"ה ההורג טריפה כזה פטור אבל השתא דמתרץ בשילהי כפלי דקשיא ל"ל לתרץ בדוחק הא אי וכן לטריפה מיירי לענין טריפות אדם מצינן לתרץ ולחלק הכי דאדם דאית לי' מזלא מש"ה אינו טריפה עד שנעקרה חוליא אבל בהמה דלית לה מזלא אפי' בחצי חוליא טריפה א"ו דפשיטא לי' להתרצן דשמואל מיירי בטריפות בהמה אזי פריך שפיר וליתנה גבי קולי ב"ש וכו' וק"ל:

גמ' גברא אגברא קארמית הרא"ש הביא דעת ספר התרומה שפסק לחומרא כשנויא קמא דגברא אגברא קא רמית דהלכה כרב דאמר פליגי והלכה כחכמים דסברי זאב גסה נמי דורס אבל רב אלפס ז"ל כתב דזאב לא דריס בגסה. וי"לד למה לא פסק רב אלפס כשנויא קמא לחומרא ומ"ש הרא"ש ע"ז משום דלשנויא קמא צ"ל דפליגא אמוראים ותנאים עכ"ל אכתי יש למידק דהא תירוץ השני כמי הוא דחוק למימר אורחא דמלתא קתני והוי לי' לפסוק יותר כלישנא קמא לחומרא ונ"ל לתרץ דמצ"ל שהי' קשה לרי"ף ז"ל למה לי' להגמ' לתרץ ב' תירוצים דחוקים אלו הוי לי' לתרץ כפי המסקנא דמשום הכי איצטריך לי' לרב לאשמועי' למעוטי חתול דאי ממתני' ה"א דמשום הכי נקט זאב לפי שזאב יש לו דרוסה בכל גוונא בין יש מצילין ובין אין מצילין אבל בחתול יש חילוק דבאין מצילין אין לו דרוסה אבל ביש מצילין מ"ל דיש לו דרוסה מש"ה אשמועינן רב דבהמה רק מן זאב ולמעלה יש לו דרוסה אבל חתול אין לו דרוסה כלל בבהמה דקה כמו אמרי רברבי אפי' ביש מצילין אלא ודאי מוכח דהגמ' לא מתרץ ב' תירוצים אלו הדחוקים אלא לפי מה דסלקא דעתך דלא ידעינן אכתי מברייתא דבריבי דיש חילוק בין יש מצילין לאין מצילין אבל לפי המסקנא דידעינן מברייתא דבריבי אין אנו צריכין לתירוצים דחוקים אלו דמצינו לתרץ באמת כנ"ל ואזי לא מפשינן בפלוגתא וליכא מאן דפליג אר' בנימין בר יפת אר"א וא"כ שפיר פסק הרי"ף כפי המסקנא דר"י מפרש דברי חכמים וזאב לא דריס בגסה וק"ל:

תוס' בד"ה מכל מקום לר"ח קשיא וא"ת ולשני' לי' דברייתא באימרי רברבי וי"ל דדומיא דנץ קתני וכו' ויש להקשות לפ"מ שהביא המהרש"א בשם הרא"ש בתוס' ד"ה ה"ג אמר ר"ח כו' דללישנא בתרא לבריבי בין בנץ בין בחתול בגדיים וטלאים דורסים דוקא במצילין ובעופות אף באין מצילין דורסים אזי קושית התוס' ולשני לי' באימרי רברבי במ"ע ויש ליישב דאעפ"כ צריך המתרץ להביא הך דבריבי דהא בלא"ה קשה להרא"ש ללישנא בתרא דר"ת כרבנן ואזי מוקי ר"ח מתניתן כרבנן דבכל גוונא בין יש מצילין ובין אין מצילין יש לחתול ונץ דרוסה בגדיים וטלאים א"כ קשה מה שהקשו התוס' בדבור הקודם מה אריא דתני מתניתן דרוסת הנץ בעוף הדק הא אפי' גדיים וטלאים נמי א"ו דרבנן ובריבי לא פליגי אלא בחתול אבל בנץ מודים חכמים לבריבי דאינו דורס בגדיים וטלאים אלא ביש מצילין ואז לא קשה קושית התוס' דמצ"ל דה"פ בעוף הדק יש לנץ דרוסה בכל גוונא אבל בגדיים וטלאים אין לו דרוסה אלא ביש מצילין ואזי לא קשה קושיא הנ"ל דל"ל לתרץ מכח דבריבי הו"ל לתרץ באימרי רברבי כקושי' תוס' דא"כ הוי לנץ דרוסה בגדיים וטלאים בכל ענין ואזי תקשי קושי' התוס' מה אריא דתנא עוף הדק מש"ה מוכרח לתרץ כבריבי דאין לנץ דרוסה בכל גוונא וכנ"ל מיהו לפי דברינו מה שהקשה הרא"ש ז"ל שם במ"ע דהנה הקשה הרא"ש ל"ל לרב לאשמועינן בעופות מן הנץ ולמעלה הא מתניתן היא ודרוסת הנץ בעוף הדק אבל למטה מן הנץ לא דריס ותירוצו דקתני איידי דבהמה הוא דחוק ובלא דברינו הנ"ל הו"מ לתרץ שפיר קושית הרא"ש דמצ"ל דרב איירי ביש מצילין וא"כ איצטריך למתני בעופות מן הנץ ולמעלה דלא תטעי לפרש הא דקתני במתניתן ודרוסת הנץ בעוף הדק דמתני' איירי בכל גוונא בין באין מצילין ובין ביש מצילין דאזי דרוסת הנץ בעוף הדק בכל גוונא אבל בגדיים וטלאים יש חילוק דבאין מצילין אין לנץ דרוסה וביש מצילין יש לו דרוסה וכמ"ש הרא"ש לפי האמת ללישנא בתרא מש"ה אשמועינן רב בעופות מן הנץ ולמעלה לאורוי דדוקא בעופות יש לנץ דרוסה אבל בגדיים וטלאים אפי' ביש מצילין אבל לפי דברינו הנ"ל דמה דקאמר רב מן הנץ ולמעלה לא מיירי אלא באין מצילין אזי קושי' הרא"ש הנ"ל במ"ע ונ"ל לתרץ תירוץ אחר על קושי' הרא"ש דלפי מ"ש המהרש"א דרש"י סובר דלרב אין לחתול דרוסה בגדיים וטלאים מצ"ל דמש"ה נקט רב בעופות מן הנץ ולמעלה דאי לא אמר אלא בבהמה מן הזאב ולמעלה ה"א דאיירי רב בבהמה דקה אבל לא בגדיים וטלאים מש"ה נקט בעופות מן הנץ ולמעלה להורות דליכא מידי אלא בב' מינים אלו דהיינו בכל בהמות אין דרוסה אלא לזאב אבל מן הנץ ולמעלה כגון חתול אין לו דרוסה אלא בעופות וק"ל:

ולפ"ז מתורץ ג"כ קושית מהרש"א על רש"י מ"ש דלקמן אמרינן בהדיא לרב דיש דרוסה לחתול בגדיים וטלאים דלפי הא דלא ידענו לחלק בין יש מצילין ואין מצילין ע"כ הפי' בבהמה למעט חתול אפי' מגדיים וטלאים מדקאמר בעופות וכו' מיותר ולקמן מיירי רב ביש מצילין ודוק:

דף נג:

תוס' בד"ה ספק שוגרא ספק קניא וא"ת דבריש התערובות אמרינן גבי נתערבה בטריפ' האי טריפה היכא דמי אי דידעי לי' לישקלה וכו' יש להקשות על הגמ' שם מה פריך הגמ' וגם למה לי' לתרץ בדוחק דאיערב נקיבת הקוץ בדרוסת הזאב הא הו"מ לתרץ בפשיטו' דלעולם דאיערב בהמה שלימה של קדשים בבהמה הידועה שהיתה טריפה שניקב קרום של מוח אך עכשיו הבריא ונתרפא ואינו ניכר וא"כ לא שייך לומר נישקלה אך לפי מ"ש התבואות שור על קושי' הפרי חדש בסימן ל"ג דקרום שעלה מחמת מכה מקומו ניכר וכן כתב הכר"ופ בסימן ל"ג לק"מ אך הא קשי' על הש"ס דהו"ל לתרץ דמיירי שבהמה שלימה אשר שדרן כרעי' בתרי' דכשירה כדאמרינן לעיל דף ג"א שגרונא נקטא נתערבה בבהמה נפולה לפי' מה שכתב הרשב"א והפוסקים דבנפולה והלכה בעינן שתלך כדרכה אבל צולעת על ירכה לא דאזי לא מצינן למבדקה הבהמה וק"ל:

תוס' בד"ה דרוסה שאמרו וכו' ועוד דקאמר בסמוך דמורי בה רב מכפא וכו' וכתב המהרש"א וז"ל וליכא לאוקמי מילתא דרב בשדרסה ואין מקום הדריסה ניכר דההוא נמי ספק דרוסה מקרי וכו' עכ"ל ויש להוכיח כדברי מהרש"א דההוא נמי ספק דרוסה מקרי דאל"כ מנ"ל למימר לעיל דהדר בי' רב מכח דההיא שרקפא דספק דרוסת וכו' הא שם ראינו שנכנס הנץ בהך שרקפא כמ"ש רש"י א"כ דילמא משום הכי לא רצה רב להקל שם דשם איירי בכה"ג שדרס כמה עופות ולא הי' מקום הדריסה ניכר או דלמא לא מצינן למבדק בדרוסת הנץ משום דזיהרא דנץ קליש א"ו דליכא חילוק כלל וק"ל:

הנה המהר"ם לובלין כ' בד"ה דרוסה שאמרו וז"ל ואף על פי' זה יש לפקפק דא"כ נצטרך לומר וכו' ולא משמע כן לעיל בסוגי' דשמעתין דאמר ומר סבר מחמת בעיתותא הוא דקא עבדן דהול"ל ומר סבר דמחמת דדריס לה בירכים וכו' ע"ש באורך ונלפע"ד לתרץ לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה רוב אריות דורסין וכפי מה שמפרש המהרש"א דמש"ה איצטריך התוס' לומר שנתחכך ברגל ארי דאזי הארי אינו מהרוב אלא מהמיעוט חולין וא"כ מש"ה צ"ל הטעם מחמת ביעתותא דאל"כ אלא מחמת דדריס לה בירכים אזי הריעותא דאיהו קא שתק ואינהו מקרקרין במקומו עומד ואע"ג דאמרינן שמא דריס לה בירכים עכ"פ ארי ההוא מן הרוב הדורסין ואזי אזלינן בתר רוב והריעותא לא סר משא"כ אי אמרינן דמחמת ביעתותא אזי ליכא ריעותא כלל ואז מ"ל דאין ארי זו מן הרוב אלא מן המיעוט וסמוך מיעוט' לחזקה ואין חוששין ודוק:

דף נד.

תוס' בד"ה וחזיא לדרב מתנא כו' וא"ת דהכא משמע בין לר' יוחנן ובין לר"ל דלא מרבינן בזה הכלל אא"כ דמיא להנך דמתניתן וא"כ ההיא דרכיש בר פפא דלקתה בכוליא אחת היכי אתיא וכו' עכ"ל ויש לתרץ קושית התוס' לדעת האגור שכתב דמה"ט טריפה בלקתה בכוליא אם הגיע למקום חריץ משום דסופו לנקוב בני' מעיים לפ"ז דרכיש גופא לא מטריף אלא בשהגיע הלקותא למקום חריץ אזי צ"ל דהא דקאמר הש"ס לקמן והוא דמטא לקותא למקום חריץ פירושי קא מפרש לי' לרכיש לפ"ז מתורץ קושי' התוס' דאע"ג דאינו דומה להנך דמתניתן עכ"פ הוא בכלל נקבו הדקין דהא מה"ט לקתה בכולי' במקום חריץ טריפה משום דסופו לנקוב הדקין אבל עולא סבר דלא חיישינן לזה מש"ה קאמר עולא למעוטי לקותא דרכיש אך יש לומר דהתוס' לא ס"ל כדעת האגור והוכיחו זאת דאם איתא דטעמא דרכיש שאינו טריפה אלא משום דסופו לנקוב הדקין א"כ למה קאמר הש"ס לאתוי' שב שמעתתא הו"ל למימר ויו שמעתתא דהא הך דרכיש הוא בכלל נקבו בני מעיים וק"ל:

בא"ד ויש לומר וכו' הקשה המהר"ם לפי תירוץ א' של התוס' לרכיש לישנא דאלו טריפות ודאילו כשירות מה אתא למעוטי ויש לתרץ קושי' המהר"ם דמצ"ל דרכיש סבר כתירוץ דר' יוחנן לעיל דף ל"ב ע"ב ל"ק כאן קודם חזרה וכאן לאחר חזרה וא"כ דמתניתן דאלו טריפות נשנית קודם חזרה אזי מצ"ל דא"ע דוקא ומלת אלו אתא למעוטי ח"ט ולא נבילות וכמ"ש המהר"ם שיף לעיל דף מ"ד ברש"י ד"ה ניקב הלב אך יש לדחות דאפשר דאי הוי קתני טריפה לחוד ולא הוי קתני מלת אלו נמי הוי ידעינן דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת אינן אלא טריפות ולא נבילות כדמשמע מדברי תוס' לעיל דף ל"ב ד"ה ורמינהו שכתבו וא"ת הא דנקט איסור טריפה לאשמועינן וכו' ותירצו ויש לומר דמתניתן דאלו טריפות משמע לי' לאחר שחיטה מדקתני סיפא כל שאין כמוהו חי' ולא קתני כל שאינה חי' וע"כ צ"ל הכי דאל"כ תקשי לר' יוחנן לשיטתו דמתרץ לעיל דמתניתן דאלו טריפות נישנית קודם חזרה א"כ מנ"ל לומר הכא דאלו טריפות אתא למעוטא דרב מתנא מה דאתי' בזה הכלל דדמיא לנטולה דלמא אתא למעוטי אלו טריפות ולא נבילות א"ו דלזה א"צ למתנא אלא דבלאו הכי ידעינן זאת מדקתני טריפות ודוק:

תוכן העניינים

מראה יחזקאל (חולין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה